מעשה אבות הכח להשפיע | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 12.11.2013, שעה: 17:15
"ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי". מובא בגמרא, בפסחים פ"ח, לכו ונעלה בית אל, לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית., "ונקומה ונעלה בית אל". יסוד הדבר כי הכל נגמר אצל האבות הקדושים. כשאומר יעקב אבינו "לכו ונעלה בית אל", אז אברהם קרא למקום בית המקדש הר, ויצחק קרא לו שדה, ויעקב קרא לו בית. יסוד הדבר כי הכל נגמר אצל האבות הקדושים, בנין הבית שנבנה ע"י דוד ושלמה בעיקרו כבר נבנה ע"י אברהם, אברהם קראו הר, "בהר ה' יראה" בזה כבר נגמר כל בית המקדש. וכמו שמצינו בית לדוד, שבנין הבית מתיחס לדוד יותר מלשלמה, אפילו שהוא בנאו בפועל, ובודאי הוא משום שדוד בנה אותו יותר משלמה.
כך צריכים להבין שעיקר הבונה של הבית בית המקדש היה אברהם אבינו, והוא שגמר והשלים את הכל עד גמר האחרית. אברהם אבינו הוא שורש הכל ואחריו הלא עדיין ישנם האבות הקדושים, יצחק קראו שדה, יעקב קראו בית, גם הם היו בונים, גם הם הגיעו לכך שייעשו בבחינת שורשים, אבל שורש השורשים היה אברהם אבינו. בשורש השורשים כבר נגמר הכל אצל אברהם אבינו, בו היתה החתימה של הכל, עד האחרית, כמו שאנחנו אומרים בך חותמין. אבל באבות הקדושים נסתיים, כי אין קוראים אבות אלא לשלשה, רק הם היו בונים ואצלם כבר נגמר הכל.
אמנם גם אחריהם היו בונים, גם משה רבינו ע"ה היה לו חלק בבנין בית המקדש כמו שאמר בשירת הים מקדש ה' כוננו ידיך. דוד המלך גם כן היה בונה הבית, ושלמה הוא שבנאו, ואלמלא הם לא היה נבנה, אבל כל זה צריך להבין שאינו אלא בבחינת יתד ומסמר שנתנו בבית לא יותר, עיקרו של הבנין כבר נגמר ע"י האבות הקדושים, ואין קוראים אבות אלא לשלשה.
ולולא דמסתפינא הייתי אומר, לולא שאני מתיירא הייתי אומר, שבחורבן הבית לא נחרב אלא זה שהוסיפו אחר האבות הקדושים, מה נחרב - מה שהוסיפו אחר האבות הקדושים, שמסתמא לא נבנה בשלמות כל כך כמו שהיה נצרך, ואכן בלי להסתפנא אומר את זה בעצמו שלמה המלך, כשאומר הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל אבל, אז תרגום יונתן בן עוזיאל אומר ששלמה המלך אומר ברוח נבואה שכל מה שהוא בנה, הוא ואבא את בנין בית המקדש, כיון שעתיד להחרב הכל הבלו, הכל הבל, אין לזה קיום. דבר שאין לו נצחיות זה דבר שלא נבנה בשלמות, וכיון ששלמה המלך מצא בעצמו שהוא לא היה שלם לגמרי, אחד נבנה בית המקדש ע"י גויים, ולא נבנה ע"י יהודים, וזה סיבה שלא יהיה לו קיום, ודבר שני כיון שהוא נכשל בשלשה חטאים שלא ירבה והרבה והוסיף לא נמצא שלם לגמרי, אז לכן אמר שהכל הבלו, כל דעבדית אנא ואבא הכל הבלו. אז ז"א כיון שמה שהוסיפו אחרי האבות הקדושים מסתמא לא נבנה בשלמות כמו שהיה נצרך, לכן נחרב. אבל מה שבנו האבות הקדושים לא נחרב ואי אפשר כלל שיחרב, כי אלמלא נחרב לא היה אפשר לשוב ולבנותו מפני שלא היה מי שיכול לשוב ולבנותו, אם לא שיחזרו ויבראו כת הבריאה מחדש להביא את האבות הקדושים עוד פעם שהם יבנוהו, כי היסוד הוא שבונים אחרים חוץ מהאבות הקדושים אינם, רק הם היו הבונים. ז"א הם לקחו רק את ההשלמה, את היסודותת הרוחניים של כל דבר הם בנו ואח"כ באו שמו כמו לגו את שאר הדברים, אבל גם את זה היו צריכים להעמיד כמו שצריך בשלמות, אחרת זה נחרב, אבל את היסוד הרוחני של הקיום של הדבר הוא היה בשלמות, לכן אפשר להמשיך ולבנותו פעם נוספת, אם לא צריך לברוא את הבריאה מחדש.
כל מה שיש בכלל ישראל מראשית ועד גמרא, הכל ממסד ועד הטפחות יסדוהו ובנוהו האבות הקדושים. אין להם מעצמם משלהם כלום, כל מי שבנה אחרי זה, אלא הכל להם מן האבות הקדושים, בהם נסתיים הכל, לאחריהם לא נוסף כלום, הכלל ישראל לוקח את כל חיותו מהאבות הקדושים באופן שכל העבודה שלנו אינה אלא להשיג ולזכות במה שכבר מוכן ונגמר על ידיהם. ז"א אנחנו צריכים להכנס בתוך השבלונה המוכנה לנו ולמלא אותה לפי מה שהכינו האבות הקדושים.
יסוד מוסד עלינו לדעת, כי כל אדם אינו אלא עוסק במה שיש לו כבר, בכל מעשיו ופעולותיו בכלל ובפרט אין בהם כל חדש. חי הוא מן המוגמר ואינו אלא מתעסק להשיג מה שיש ומוכן במציאותו, מה שאין במציאותו הרי אין בו, אילו לא היה במציאות בצלם אלקים כל גדולת האדם לא היה אפשר לצאת ממנו כל הגדולות והנפלאות המעשים של צלם אלקים שהרי יש מאין אין בכח האדם לברוא.
היסוד הוא, שבונים ומחדשים לא היו אלא האבות הקדושים, אחריהם כל העבודה אינה אלא בבית בנוי, במה שיסדו ובנו בדברים שנגמרו כבר על ידיהם, ואין לנו אלא לזכות בגמור כבר.
יוצא לנו, שבשייכות כל דהוא שאדם מתחבר לאבות הקדושים זוכה ומשיג את כל סוד האבות הקדושים שהנחילו לנו לנחלה, ועל ידי דבר קטן ממש משיג אדם את כל האברהם אבינו. אדם זוכה להתחבר לאברהם אבינו אפילו במעשה קטן, אם זה מעשה שאברהם אבינו עשה מתחבר אליו.
יוצא לנו מזה יסוד נורא למעשה ולבאור נפלא בדברי הגמרא בברכות ו'. כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים עליו הי חסיד, הי עניו, מתלמידיו של אברהם אבינו. וידועה הקושיה, עיין בתלמידי רבינו יונה, איך זוכים בשביל דבר קטן כמו קביעות מקום לתפילה לכל כך מדרגות ולכל סוד אלהי אברהם.
ולפי זה מבואר היטב כי כל עבודת האדם וכל הצלחתו הוא להדבק לאברהם אבינו ולאבות הקדושים ובזה משיגים הכל, כי הכל כבר נגמר על ידיהם, כל סוד הכלל ישראל הוא מהאבות הקדושים, ועל ידי דבר קטן ממש, על ידי איזו מידה ופעולה טובה שמתחבר ומתדבק לאבות, זוכה ומשיג את כל סוד האבות הקדושים. על דברינו אלו יאות לומר את מאמר האדמו"ר ז"ל, שהאדם עובר על אוצרות מלכים בלי דעת מאומה מהם, וכי אין הדברים הללו אוצרות מלכים ממש, שהרי בדברים קטנים יוכל לזכות כל כך להדבק ולזכות באבות הקדושים, והאדם עובר עליהם ואין יודע מזה כלום.
ז"א יש בידינו כל כך הרבה אוצרות שאנחנו יכולים להתחבר אליהם ולקחת מהם, על ידי חיבור כל דהוא לאבות הקדושים ומעשיהם. לכן כשגזרו עלינו חכמים ואמרו, חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אפשר להעמיס על זה את הדברים הבאים, מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי - אם יהיה לי אפילו מעשה כל דהוא ממעשה האבות אני כבר מגיע למעשה אבותי, כי אז אני הולך במסלול ובמסילה שהם סללו כבר, אני לא מחדש שום דבר, הכל על מסלול שהם יסדו כי מעשה אבות סימן לבנים.
כדי להשלים את זה בצורה יפה ומושלמת, נסתכל במעשה הידוע בחנה בת נחתום, חנה ושבעת בניה שהיו לה שבעה ילדים שמסרו את נפשם על קידוש ה', והקיסר הרשע תפס אותם והכריחם להשתחוות לפסל, והמדרש מתאר כיצד כל ילד וילד העדיף למסור את נפשו להריגה ולא לבגוד בקב"ה. אנחנו נתמקד לרגע בילד השביעי, הוציא את השביעי והוא היה קטן שבכולן, אמר לו בני השתחווה לצלם, אמר לו חס ושלום, אמר לו למה? אמר לו שכן כתוב בתורתנו בספר דברים ד', "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", אז איך אני אשתחוה לצלם, אין עוד. אמר לו הקיסר, האחים שלך שהוצאתי להורג הם כבר שבעו ימים, שבעו חיים ראו טובה, אבל אתה קטן, לא שבעת ימים ולא שבעת חיים ולא ראית טוב בעולם, השתחוה לצלם ואעשה לך טובות. אמר לו כתוב בתורתנו בספר שמות פרק ט"ו, "ה' ימלוך לעולם ועד", וכתוב בתהילים י', "ה' מלך עולם ועד אבדו גויים מארצו, ואתם בטלים ואויביו בטלים, בשר ודם היום חי מחר מת, היום עשיר ולמחר עני, אבל הקב"ה חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. מיד גזר עליו להרגו. אמרה לו אמו, בחיי ראשך הקיסר, תנה את בני ואחבקהו ואנשקהו, אמרה לו בחיי ראשך הקיסר, הורגנו תחילה ואח"כ הורגהו, אמר לה הקיסר, איני שומע לך מפני שכתוב בתורתכם בספר ויקרא כ"ב, "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אמרו לו, שוטה שבעולם, כבר קיימת כל המצוות ולא נשאר לך אך זו בלבד? מיד ציוה עליו להרגו. רואים מסירות נפש נפלאה כזאת של ילדים. ועכשיו אנחנו מגיעים לנקודה, נפלה אמו עליו והיתה מחבקתו ומנשקתו ואמרה לו, בני, לך אצל אברהם אביכם ואמור לו, כך אמרה אמי, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות, עד שהיתה מנשקתו ומחבקתו גזר עליו והרגוהו עליה.
כל מי שקורא את הדברים האלה תמה איך יתכן שילד קטן מסוגל כך לומר אחרי שראה איך הורגים את ששת אחיו לפניו, לעיניו, מאיפה יש לו תעצומות נפש כאלה גדולות? את התשובה לזה עונה האם בעצמה, "לך אצל אברהם אביכם", אבות כמו אבות ותולדות בשבת, אבות מלאכה, ויש תולדות, אבל הכל נמצא באבות, כל מה שאנחנו עושים ונעשה זה הכל משורש האבות, לכן נקרא אברהם אבינו, שהוא אב לכל הפעולות גם שלנו, אז היא אמרה לו לך אצל אברהם אביכם. חנה בת נחתום שולחת את הילד הקטן לומר לאברהם, תודה על כך שבזכותך הילדים שלי עמדו בנסיון ולא השתחוו לצלם, אתה אברהם שלא השתחוית לצלם, אתה הוא אביהם של בני שלא השתחוו לצלם, כך שולחת לו חנה, האבא והמקור לכח של מסירות נפש של כל הצאצאים אחריך זה אתה אברהם, גם העמידה האיתנה של ילדי זה התולדות של אבא אברהם.
ורבי חיים מוולאז'ין בספרו רוח חיים על מסכת אבות פרק ה' משנה ב' כותב את הדברים באופן נפלא, המשנה אומרת, בעשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, פה כתוב את השם אברהם אבינו, מדוע רק עכשיו מקבל אברהם את התואר אבינו? משנה קודם לכן כתוב עשרה דורות מנח ועד אברהם ולא כתוב אברהם אבינו, למה דוקא במשנה של עשרה נסיונות נתנסה הוא נקרא אברהם אבינו? אלא כך כותב רבינו חיים מוולאז'ין, כאן אמר אברהם אבינו, ולמעלה אמר מנח ועד אברהם ולא אמר אבינו, ירצה בזה על פי מה שנכתב במשלי פרק כ' פסוק ז', "מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו", כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם לבניו אחריו המה כטבע מוטבע ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי הארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה', והוא מוטבע בנו מאברהם אבינו שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להיישיר את הדרך לפנינו, לכן בנסיונות שמעשה אבות סימן לבנים הוא נקרא אברהם אבינו, כי הוא האב והמקור לכוחות הגלומים בנו. וכל זה אנחנו יונקים מאבינו, לפני כן עשרה דורות מנח ועד אברהם בלי אבינו, כי פה מדובר על אברהם הפרטי, אבל בנסיונות כל מה שהוא עבר זה בשביל להשריש בנו, כמו שאומרים בדי אן אי, את האבינו, בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. לכן חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, זה בדי אן אי שלנו, ואם אנחנו לא מגיעים לזה יש לנו בעיה איתנו, אבל זה בקל נוכל להשיג את זה, כמו שכתוב בפסוק "מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו", הצדיק בנה את התשתית, בנה את המסד, בניו אחריו אשריהם, למה כי כמה מידות שהוא טרח הצדיק ויגע כדי להשיגם אצל הבנים שלו הוא כמו טבע מוטבע, ועל ידי קצת יגיעה יגיעו לזה.
אז לכן אנחנו צריכים להבין שכל מה שיש בנו זה מכח אבותינו והם אבות בלבד שלשה, בהם נסתיים הכל, כל השאר אנחנו באים רק וממלאים כמו פאזל את כל מה שהם הכינו בעבורנו, אבל אנחנו צריכים להשתלב כמו במירוץ שליחים, להביא את הנר והאבוקה עד לגמר. הם התחיל ואת המרוץ להביא לגאולה השלמה ואנחנו צריכים לשאת את הלפיד, לא זה שבכנסת, עד הגמר, ובעזרת ה' יתברך נזכה לבנין בית שלישי, שלמרות שנחרב התוכן הרוחני שלו שלם בשלמותו מהאבות הקדושים כדי שייבנה בפעם האחרונה.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה....