קניין מ"א - מתישב לבו בתלמודו - חלק א'
תאריך פרסום: 19.06.2014, שעה: 04:47
כא' סיון תשע"ד - קניין מא'- מתיישב ליבו בתלמודו- חלק א' - מח' קנייני התורה
אינו לומד דרך עראי אלא מתיישב דרך קבע בתלמודו,
ה'מדרש שמואל' אומר: מה זה מתיישב ליבו בתלמודו?: אינו לומד דרך עראי, אלא מתיישב דרך קבע בתלמודו, זה נקרא "מתיישב ליבו בתלמודו", אבל אם זה פיסקא פיסקא מתחיל ומפסיק מתחיל ומפסיק כל פעם אז לא יכול להתיישב ליבו בתלמודו.
גם אפשר שלומד בישוב ובנחת ולא במהירות, ולאחר שלומד, מתיישב בא ואז לא תישכח מפיו.
אז לא לומדים במהירות אלא צריך ללמוד ביישוב ובנחת, לא להיות טרוד בדבר אחר לא יהיה שום דבר מטרידו אלא ביישוב ובנחת ולא במהירות. ודבר זה אין צריך ביאור וזה נקרא שהוא מתיישב בתלמודו, הדברים האלו שהוא לומד מתיישבים על ליבו, ואחר שלומד מתיישב בה היא לא תשכח מפיו, פרושו של דבר אם הוא לומד באופן הזה ביישוב ובנחת והוא מתיישב וחוזר על הדברים אז היא גם לא תשכח מפיו.
'דרך חיים' אומר: שאינו קופץ לפלפל קודם שהוא מתיישב בתלמודו היטב קודם, קודם צריך את ידיעת הבסיס, להבין את פשט הדברים, ואחרי שהוא התיישב טוב בתלמוד ומבין את הדברים, אחר כך הוא יכול לגשת לעניין של פלפול, אבל אינו קופץ לפלפל קודם שהוא מתיישב בתלמודו היטב קודם.
וראינו דוגמאות כאלה בשיעורים הקודמים שהיו כאלה שהיו להם קושיות וחזרו ללמוד איתם את בפשט, ואז שאלו: "נו, איפה היתה הקושיה?" ואמרו: "אין כבר קושיה", סליחה. כשלא מבינים בדיוק נהיתה קושיה.
ואינו עוסק בתלמודו דרך מהירות וזה נקרא: המיישב בתלמודו אלא ביישוב הדעת ודבר זה אין צריך ביאור, חוזר דרך חיים על דברי שמואל.
ה'לחם שמים' אומר: לתת לב לטעמו של דבר, שזה גורם להצילו מן השכחה.
וכל דבר שלומדים יש לו טעם, צריך להבין: לתת לב לטעמו של דבר, כי זה גורם להצילו מן השכחה, ברגע שאתה מבין וזוכר את הטעם אז אתה ניצל מן השכחה, ואז שומר על קניינו, ככתוב: האי צורבא מרבנן דאמר מילתא - לימא ליה בטעמא...." שתלמיד חכם אומר איזה דבר שיאמר בו טעם, וכשמזכירים לו את זה אחר כך הוא נזכר, הטעם מזכיר לו את זה.
הרי שזו תועלת גדולה בקניית התורה שלא תאבד, דהיינו לתת לב לטעמו של דבר, ברגע שאדם נותן טעם לכל דבר התורה לא תאבד כי הטעם יזכירו.
ה'רוח חיים' אומר: "ואני אמרתי בחופזי כל האדם כוזב", כשאדם נחפז אז הוא נהיה כוזב, כי בחיפזון אינו יכול לעמוד על האמת, על זה נאמר: "היה שוקל" רצה לומר: שישקול הסברה במאזני צדק והפלס של השכל מאוד, ולא יהיה נחפז כי מי שנחפז כוזב, לא חוכמה לקפוץ ולומר משהו וכבר חושבים שיש קושיה וגם מתעקשים עליה וחוזרים עליה ללא רצון להבין את מה שמתרצים, זה נקרא: "בחופזי - כל האדם כוזב".
ו'תפארת ישראל' אומר: רצה לומר שמלמד לאחרים תורת השם או דרכי השם בדרשותיו, מתיישבת בליבו מתחילה היטב איך יסדר דברי לימודו, בקטון החל ובגדול כילה, כלומר: כי שמלמד לאחרים או דורש, צריך להתיישב בליבו מתחילה היטב.
למה? לסדר את דבר הלימוד כדי שהדברים יהיו נאמרים כהוגן.
רבי עקיבא אומר: "מי שקוראים אותו לקראות התורה וקוראים בשמו, אם הוא לא עולה מקצרים ימיו, כי בתורה נאמר: "כי בי ירבו ימך ויוסיפו לך שנות חיים", וזה לא רוצה לקראות התורה, ובזמנם כל עולה היה קורא, ופעם הזמינו את רבי עקיבא ולמרות שקראו לו בשמו הוא לא קם, שאלוהו אחר כך: 'למה לא קם?'
אמר: 'שלא חזר על הסדרה שתיים ושלוש פעמים', ולכן לא הרגיש שהוא יכול לעלות, משמע מי שלא הכין את עצמו לא יכול לעלות ולקרא, וזה אפילו פרשת השבוע על ספר תורה, כל שכן שאדם צריך להעביר דברים ולהסבירם אז יש לחזור על הדברים.
עוברים כעת לעובדות ולמעשים;
המהרש"ל בהקדמתו "בים של שלמה" כותב: "ניסיון אחד בא לידי בלילה על ידי "נר מצווה והתורה אור" כאילו הראוני מן השמים ונתנו הורמנא ואמיץ כוח ממלכותא דרקיעא ופתחו לי שערי אורה לומר: עסוק בתורה דון ואסור והתר והורה, ושמתי בלבי לתור בחכמה ולחקור אחר שורש העניין, והעבודה שלפעמים שבוע אחד ישבתי משתומם בדמיון השכל, עד שיגעתי ומצאתי שורש העניין, ואז כתבתים בספר, דרשתי וחקרתי בשבע חקירות ובשבע בדיקות אחר כל מקור ומחצב ההלכה, ובתכלית היגיעה והעיון ובמיעוט שינה, וברוב שיחה עם חבריי ותלמידי יותר מכולם וליבי עם הספר, לא הנחתי שום מחבר שלא עסקתי בעיוני בו קודם חיתום גזר הדין".
המהרש"ל אומר: בהקדמתו בספרו - "הים של שלמה", כותב: שהראו לו מן השמים ופתחו לו שערי ההוראה, לומר עסוק בתורה דון ואסור והתר והורה, ואז שמתי ליבי לתור בחכמה ולחקור אחר שורש העניין, והעבודה {זה לשון שבועה}, שלפעמים שבוע אחד ישבתי משתומם בו אז בדמיון השכל עד שיגעתי ומצאתי שורש העניין, ורק אז כתבתי את הספר, ודרשתי וחקרתי היטב בשבע חקירות ובשבע בדיקות אחר כל מקור ומחצב ההלכה, מאיפה חוצבה ההלכה בתכלית היגיעה- הוא לא חסך ביגיעה ובתכלית העיון ובמיעוט שינה, וברוב שיחה עם חברי ותלמידי יותר מכולם – ללבן הכל שיצא הכל מזוקק, ולבי עם הספר, ולא הנחתי שום מחבר שלא עסקתי בעיוני בו קודם חיתום גזר הדין. עד שהוא הביא את הדברים אל הכתב.
זה נקרא "מתיישב ליבו בתלמודו".
הגאון בעל הש"ך כתב בהקדמתו וזה לשונו: "באמת ובתמים טרחתי טרחות הרבה, וכמה יגיעות יגעתי, ואל עסקתי בשום עסק אחר, לא נתתי שינה לעיניי, ותנומה לעפעפי שנים רבות, עד אשר הוצאתי מכוח אל הפועל מחשבתי, וביררתי": לשון ברירה לברור בין הדברים, "ושקלתי הכל בכף מאזניים, וחזרתי על כל צדדים וצדי צדדים, לא פעם אחת או שתים כי אם מאה פעמים ואחד, עם חברים חשובים, אהובים, חביבים וערבים המקשיבים לקולי. ומי שלא היה אתי עמי במחיצתי: לא יאמין כי יסופר לו מגודל התלאה שהיתה עלי בחיפוש בים התלמוד והפוסקים, עד כי העמדתי הכל על בוריו".
הש"ך מעיד על עצמו כמה הוא טרח טרחות ויגיעות ולא עסק בשום עסק אחר, ולא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו, כמה? שנים רבות, עד שהוא הוציא מהכוח אל הפועל את מחשבה ברר ושקל הכל בכף מאזניים, חזר על כל הצדדים וצידי צדדים, מאה ואחד פעם, עם חברים חשובים, אהובים, חביבים וערבים המקשיבים לקולי.
זאת אומרת: הם באמת הקשיבו ושמעו והעירו את ההערות במקום, ומי שלא היה אתי עמי במחיצתי: לא יאמין שכל זה עברתי, לא יאמין, כי יסופר לו מגודל התלאה שהיתה עלי בחיפוש בים התלמוד והפוסקים, עד כי העמדתי הכל על בוריו.
אתם שומעים: אז כשקוראים את הש"ך צריך להבחין שזה אחרי כל זה.
מעיד רבי יצחק מאיר בן מנחם פצ'ינר החתן של רבי איסר זלמן מלצר ומעיד על ריבו רבי נפתלי טרופ: "אף במשך שנותיי כבר נפגשתי והגיתי יחד עם הרבה מגאוני התורה לא ראיתי עוד מי שישקיע את עצמו כל כך, בכל הווייתו וכוח כישרונו בעיונה של תורה כמוהו.
כל זמן שלא עמד על הנקודה לכל עומקה, לא נח ולא נרגע. ואם כבר מצא ליישב התמוה, אבל לא לפי רוחו ודרך עמקות הבנתו: לא נח, וכשייגע ומצא קפץ מתוך שמחה פנימית כאילו נתגלו משמים טעמי תורה.
היגיעה שלו בתורה היתה לא רק לחתור אחר דרך האמת, העומק המכוון, אלא התאמץ לא להיתפס לברק שטחי שלפעמים הכישרון החריף והמהיר מתפתה לכך, הוא היה מהיותר מהירים לכישרונותיו. ולמרות זאת הוא לא נפל לפח של הברק, אבל כשבא להורות דרכי תורה, היה עמל ויגע לבור ולנפות ניפוי אחר ניפוי. כך היה משקיע את עצמו בכל הווייתו וכוח כישרונו בעיון של התורה, ולא ראיתי אחד כזה", מעיד רבי יצחק מאיר בן מנחם על ריבו רבי נפתלי טרופ.
לפנינו עדות על דרך לימודו של גאון ישראל רבי עקיבא איגר: פעם אחת יצא הקול בעיר וורשא שהוא עומד להגיע לעיר, כל בני העיר למגדול ועד קטן יצאו לקראתו לקבל את פניו בחרדת קודש, בהגיעו לבית מלונו עברו על ידו כל אנשי העיר כנהוג כדי להתברך ממנו בברכת "שלום עליכם", מחמת כל האנשים שהיו שם לא היה יכול הגאון לנוח מטורח הדרך, עד ששמשי הקהל דשם זרזו וביקשו מהאנשים לצאת מחדר הגאון כי הוא חלוש מטורח הדרך. והנה היה שם ילד אחד גם הוא בא לקבל את פני הגאון, הילד ניחן בבינה יתרה, וחשקה נפשו לראות מה יעשה הגאון לאחר שהאנשים יעזבוהו לנפשו. מה עשה? נתחבא מתחת לאחד הארונות שעמד שם בתוך החדר לראות את מעשיו. וראה שמיד אחר שיצאו האנשים מלפניו, סגר הגאון את הדלת אחוריו לקח מסכת "בבא מציעא", ישב ללמוד בקול רם ובהתלהבות, והיה מפרש כל תיבה ותיבה מהגמרא בלשון המדובר ביידיש, וכך היה מפרש ומסביר לעצמו אל כל דברי הגמרא "באר היטב", כמו ילד שלומד לפני רבו בחיידר. הגאון לומד כמו ילד שלומד לפני רבו בחיידר, מפרש כל תיבה ותיבה מהגמרא ביידיש, ומסביר לעצמו את כל דברי הגמרא "באר היטב", כמו ילד שלומד לפני רבו בחיידר.
קמניץ, ישיבתו של רבי ברוך בער מקמניץ בעל "הברכת שמואל", השיעור הכללי, שורות שורות יושבים הבחורים בדממה מוחלטת, עיני כולם נעוצות בנקודה אחת ברבם רבי ברוך בער לייבוביץ, העיניים שומרות לבל תחסר מילה אחת לאוזניים, הנטויות לקלוט כל מילה ומילה מפיו של הרב, "שיעור הכללי" בישיבה.
בדורות שלנו אולי צריך להסביר מה שהיה פעם מובן מאליו: שיעור כללי בקמניץ אינו רק תוכן ורעיון או קושיא ותרוץ "שקלא וטריא" משא ומתן, בשיעורו של רבי ברוך בער, צריך לשים לב לכל מילה, כי כל מילה ומילה נאמרת לאחר חשבון גדול, מה לומר? ומה לא לומר? ואיך לומר?.
התלמידים יודעים יפה כי רבי ברוך בר עמל ביגיעה עצומה על השיעור, אין הוא אומר מילה בלא שייגע עליה, בלא שבדק אותה, קושיא היא קושיא אחרי שבדק רבם הגאון שאין תרוץ, תרוץ הוא תרוץ לאחר שבדק שאין פרחות.
אחת התלמידים בשיעור שמע את הדברים ובזוויות עיניו ניכר שאין הם מתיישבים על ליבו. הוא כמעט זוקף את ידו לומר יש לי קושייה, אבל ברגע האחרון הנמיך את היד, הוא זכר את ההקדמה שהקדים אחד מחבריו מבני הישיבה הוותיקים בשעה שדברו על השיעור הכללי, "שמת לב" אמר החבר, "שבשיעור של רבי ברוך בער לא שואלים שאלות?" והחבר הסביר לו מיד מדוע, "רבי ברוך בער בודק את כל מה שהוא אומר ביסודיות עצומה, אין שום סיכוי שתשאל אותו שאלה שלא חשב עליה בעצמו, וכבר הקשה לעצמו את כל הקושיות שניתן לשאול על כל היסוד שניתן לחדש, או על הביאור שרצונו לומר, וכבר בדק את כל התירוצים שאפשר לתרץ לקושיא שהוא רוצה להעלות.
הראיה: שלי עצמי נזדמן לשאול אותו שאלה, כמובן לאחר השיעור, רבי ברוך בער שמע אותי בסבלנות ובמאור פנים ואחר כך חזר אתי על כל הסוגיה מתחילתה ועד סופה, עד שראיתי שהדברים דברי אמת שאי אפשר לומר אחרת", לפיכך התלמיד הוריד את ידו ורשם לעצמו את השאלה על דף לאחר השיעור.
ומה היה אחרי השיעור: התלמיד ניגש לרבי ברוך בער: "רבי יש לי שאלה על דברי הרב בשיעור, רבי ברוך בער מטה את אוזנו לדברי התלמיד - הגמרא אומרת: "מתלמידי יותר מכולם", - ורבי ברוך בער יודע ערכה של שאלה של תלמיד.
ובאמת היתה זו שאלה טובה, רבי ברוך בער חייך לתלמיד ואמר לו "זו שאלה טובה, אני עצמי לא חשבתי עליה , צריך לעיין", התלמיד רווה נחת, לשאול שאלה שרבי ברוך בער עצמו לא חשב עליה בשעה שהכין את השיעור?
רבי ברוך בער שקע בהרהורים, חשב רגע אולי אפילו שניים, וענה תשובה עמוקה, עמוקה מאוד, הסוגיה כולה האירה באור חדש, הרב שמח על התלמיד הנבון ועל התירוץ והתלמיד שמח על הקושיא שזכה להקשות, ועל התירוץ המאיר, וחזר לגמרא שלו, עוד הוא משקיע עצמו בסוגיה, והנה רחש קל מעורר אותו, נשא עיניו ורבי ברוך בער עומד לידו, מה קרה? קופץ התלמיד ממקומו, ורבי ברוך בער אומר לו בנימה של התנצלות: "סליחה, הטעיתי אותך, התירוץ שאמרתי לך אינו אמיתי, כל מה שאמרתי בטל ומבוטל". התלמיד חפץ לשאול את הרב 'מה קרה? למה חזר בו הרב הלוא התירוץ היה כל כך נפלא!' אבל רבי ברוך בער כבר הלך והתלמיד נשאר תמיהה.
הרב: בלי שנדע את ההמשך מה אתם חושבים, מה קרה?
עונים: נתן לו עוד קצת לחשוב ועוד זמן לעבוד על התירוץ,
הרב: מה פירוש?
עונים: שהוא היה צריך לחשוב לפני שהוא קפץ,
הרב: זה בדיוק מה שהוא עשה לו!
מה ראה רבי ברוך בער לחזור בו?: כל אותו יום התלמיד שקוע בשאלה זו: מה ראה רבי ברוך בער בסוגיה שגרם לו לחזור בו? השאלה היתה טובה! גם רבי ברוך בער אמר זאת, התירוץ היה נפלא, הכל היה מבורר, לא היתה קושיא משום פינה משום צד, למה רבי ברוך בער חזר בו?
הרב: מה אתם אומרים עכשיו? אתה אומר שהקושיא היתה טובה אבל הוא לא מספיק ענה לו.
אבל אם שניהם ראו שהתירוץ נפלא ולא היתה שום קושיא עליו משום מקום שום פירכא ושום דבר והכל היה בסדר, למה הוא חזר בו, זו השאלה?
הנקודה היא אולי מה שאתה רוצה להגיד הוא שבעצם קושיא לא היתה קושיה, אבל אמר לו אם לפי הקושיה שאתה שואל אז התירוץ יהיה כך וכך, ואז הסתדר לבחור הקושיה והתירוץ, אז יש קושיא טובה ויש תירוץ טוב, וכולם מפסוטים, ופתאום חוזר אליו רבי ברוך בער ואומר לו: "סליחה הטעיתי אותך התירוץ לא טוב!", והוא לא אומר לו מה הטעם ומה קרה וכו', והבחור חוזר ומתחיל ללמוד את הסוגיה מההתחלה עד הסוף בוחן כל נקודה ונקודה בסוגיה לאור התירוץ של רבי ברוך בער והתירוץ היה מושלם, הוא היה מוכן לפרוץ בבכי: 'למה אין הוא יכול לרדת לסוף דעתו של רבו? מה ראה הרב שלו? ראה התלמיד, תורה היא! וללמוד הוא צריך!' אבל באותו יום לא זכה התלמיד למצוא הסבר לדבר הוא הלך לחדרו עייף ומתוך ההרהור אחרון על הסוגיה נרדם.
באמצע הלילה נשמעה נקישה קלה על דלת החדר, התלמיד התעורר, הקשיב, אין רחש, הציץ בשעון, ארבע לפנות בוקר מי יקיש על הדלת בשעה כזו? מי יעיר אותו? האם בכלל נקשו על הדלת? עייפותו גברה עליו והוא כמעט נרדם, והנה עוד נקישה אחת, התלמיד התעורר לגמרי, נטל את ידיו וניגש לפתוח את הדלת, רבי ברוך בער בפתח, קורן משמחה מבעד לעייפות.
"התירוץ!" קרא רבי ברוך בער, "התירוץ שאמרתי לך הוא אמיתי! אמיתי! לאמיתה של תורה", ואז לאחר שבירך התלמיד את ברכות התורה, לימד אותו רבו ברוך בער שיעור נוסף הלכה למעשה בהלכות עמל התורה.
"אם כך" שאל התלמיד הנבוך: "אם התירוץ הוא אמיתי אז מה סבר הרב מעיקרא ומה סבר הרב לבסוף? {מה היה בהתחלה ומה עכשיו בסוף}, למה הרב אמר מה שאמר ולמה הרב חזר בו? ולמה חזר בו הרב בשנית?"
רבי ברוך בער נענע בראשו בקורת רוח, אמר: "נראה ברגע הראשון יפה מאוד, אבל אחר כך התחלתי לתמוה: איך אפשר להגיד ברגע אחד תירוץ אמיתי על קושיה כל כך חזקה, בלי להתייגע, בלי להתאמץ, בלי לעיין שעה או שעתיים?. הייתי משוכנע שתירוץ כזה לא יכול להיות אמיתי, תירוץ אמיתי קונים בעמל, לא בהבזק, לא מתחילים להגיד משהוא ואחר כך אומרים… - לא! הבנתי סליחה זו לא הכוונה, לא אומרים דברים כאלה, לכן למרות שנהניתי ממנו מאוד מאוד, לא יכולתי להשלים איתו, הייתי חייב לחזור אליך ולהזהיר אותך: 'כנראה אין זו אמת', אבל אחר כך ישבתי לעיין בשאלה, בדקתי את התירוץ בדקתי וחזרתי ובדקתי עד עכשיו! עד שעה ארבע בבוקר! עכשיו אני יודע שהתירוץ אמיתי, עכשיו אני יכול לומר אותו בלב שלם".
אה! איזה שיעור לימד אותו פה לכל החיים. אה?. גם אתה כנראה למדת משהו עכשיו. אייי זה נקרא: "מתיישב ליבו בתלמודו".
מרן רבי אלעזר מנחם שך בעל ה"אבי עזרי" כותב: "כבר דיברתי ודיברתי ואספר מעשה שיכנס ללב: רבי וולוול מרן הרב מבריסק סיפר לי, שלפני המלחמה העולמית הראשונה הגיע רבי מאיר דן פלוטצקי בעל "הכלי חמדה" מבריסק ובמשך כשבוע ימים נכנס יום יום לדבר עם רבי חיים בלימוד, כולם שאלו: "למה בא?" ולא ענה, כשנסע, אמר רבי חיים: "אני יודע למה בא, הוא בא לבחון אותי", וכך הווה, כך באמת היה.
"האבני נזר", רבי אברהם שוכצ'ובר, שלח את תלמידו רבי מאיר דן לתהות על קנקנו של רבי חיים, וכשחזר שאל אותו אבני נזר: "נו!, ומה כי סבורים אתם שסיפר על כוח החילוק והחידוש? לא! הוא ענה: הוא יודע ש"ס ורמב"ם, ואבני נזר אמר: הוווווו,,,, אם כך הוא גדול מאתנו".
חושבים שהבריסקר היה רק חריף, לדעת לחדש חידושים לחלק חילוקים, אבל כל השאלות ששאל אותו מאיר דן פלוצקי בעל "הכלי חמדה" שנשלח על ידי האבני נזר לבחון ולבדוק 'מה כוחו של הרב מבריסק': והוא ענה לו: 'שהוא יודע ש"ס ורמב"ם', ואז האבני נזר אמר: 'הוווווו, אם כך הוא גדול מאתנו'.
הנה כי כן לא השתבחו בפלפולים ובחודשי התורה, אלא בידיעת כל התורה כולה.
כך רבי איצל'ה פונוביז'ר, כך רבי מאיר שמחה, וכך כל הגדולים, למדו וחזרו ושיננו מאה ואחד פעמים! כל ימיהם, בעמוד והחזר קאי, שאדם עשוי למשמש בו בכל שעה, איני אומר שאין לפלפל בחוכמה וללמוד בעיון, וודאי, חייבים לדעת מה הפשט ועומק הפשט, אבל אסור לאבד את אמת המידה, ויש לרכוש ידיעות בכל התורה כולה.
הרב: כי יש ישיבות שמשקיעים בכמה סוגיות, ועומלים על זה חודשים אבל אין להם היקף, כי הם אוהבים יותר לעיין ולהתפלפל ממה שללמוד ולהספיק את החומר ובפרט לחזור ולשנן. אז כל הגדולים האלה שחושבים שהיו המעיינים הכי גדולים, ומחדשים והמפלפלים הכי מפולפלים, לא יודעים שבעצם: התלמודים והרמב"ם והפוסקים היו מונחים אצלם בכיס במאה אחוז, רק אחרי זה היה כל הפלפולים והחידושים וכל החקירות וכל החילוקים וכו'.
"היה זה בימי צעירותי" סיפר רבי ברוך בר ליבוביץ בעל "הברכת שמואל": "עת שקדתי בעיון על תלמודי עד שהזנחתי את עניין הבקיאות בש"ס. והנה באחד השיעורים בישיבה בא למדתי שאלתי את רבי שאלה, והוא השיבני בפני כל התלמידים: "כנראה שנעלמה מעיניך גמרא מפורשת הסותרת את דבריך, לך ללמוד בחור צעיר!".
יאבאבאיי לפני כולם, לפני כל התלמידים להגיד לו כזה דבר יאבאבאיי: "כנראה נעלמה מעיניך גמרא מפורשת הסותרת את דבריך, לך ללמוד בחור צעיר!".
"חרה לי לשמוע דברי תוכחה נוקבים אלה, אך לא טמנתי ידי בצלחת, ידעתי שהצדק עם רבי, מה עשיתי? נסעתי לביתי וכשנכנסתי הסתגרתי בחדרי ופרצתי בבכי.
אמי, שהיתה בסמוך מששמעה את בכיי חרדה ודאגה מאוד, שאלתני לפשר הדבר, לא עניתי לה רק זאת סיפרתי: "אני בור ועם הארץ! מה יצא ממני?!" לאחר מכן מתוך בכי התנמנמתי קמעה וקול פנימי קרא אלי: שב ולמד בהתמדה, רכוש בקיעות וכך תגדל בתורה ותהיה גדול בישראל.
בבוקר קמתי והחלטתי שמאותו יום אקדיש את עצמי לבקיאות, ואומנם למדתי בהתמדה דף אחר דף עד שסיימתי את הש"ס. רק לאחר מכן שבתי לישיבה לשיעוריו של ראש הישיבה ואודות לכך הגעתי למה שהגעתי".
שמעתם? נתיישב ליבו בתלמודו.
הרב: מסופר על אחד העילויים באחד הישיבות שהיה בקי בכל התוספותים בגמרא, תמיד שאלו אותו על תוספות, הוא היה כאילו המקור, רוצים לדעת בתוספות מקום ומשהו או אם התוספות דיבר באיזה עניין היו ניגשים אליו והיו שואלים אותו.
פעם בסעודה שלישית לפני ברכת המזון אמרו דברי תורה ומישהו שאל אותו על תוספות מסוים והוא שכח את התוספות, שכח את התוספות, קם מהסעודה והלך, ולא חזר, שבע שנים, ואחר כך חזר, מה קרה? אסור לשכוח דבר מן התורה, "פן תשכח את הדברים", כשראה ששכח תוספות, הלך וחזר על תלמודו שבע שנים רצוף ואחר כך חזר.
שאלו את אחד החכמים; 'אם טוב עשה?' הוא אמר; 'שלא טוב מה שהוא עשה, שלא ברך ברכת המזון והלך, אבל אם לא עשה מה שהוא עשה - לא היה יוצא גדול בישראל!'.
ועל זה נאמר חנג'ורי.
רבי איסר זלמן מלצר נוהג היה להעיר שבימינו התרופפה ההתמדה, וכתוצאה מכך פחתה הידיעה: מסתפקים בידיעה קלושה של כמה מסוגיות והמסכת הנלמד ת תוך כדי התעמקות במספר מקומות קשים, כאשר בן ישיבה צעיר מחדש משהו באחת מן הסוגיות: הוא סובר שכבר יצא ידי חובתו. בעניין הזה היה אומר: "בימי לימודיי בוולוז'ין, צעיר שלא ידע על בוריין שני סדרים 'נשים ונזיקין' לא נכלל בכלל הלומדים, גם אם היה כישרוני וחריף בחידושי תורה, היסוד היה ידיעה הגונה בש"ס ובנושאי כליו, רק אז העריכו את כוחו של בן הישיבה בחידושי התורה".
ולתלמידו רבי שמואל אהרן יודלביץ הוסיף רבי איסר זלמן בעניין זה: "בישיבה בוולוז'ין בה למדתי התחלקו התלמידים לשלוש קבוצות:
כת אחת, השתדלה לרכוש בקיאות וויתרה על העמקה בלימוד: הם טענו "לעולם ליגמר אינש והדר ליסבר".
קודם כל אדם צריך לגרוס ולגרוס ולגרוס, ואחר כך "ליסבר" להתעמק לפלפל וכו' אז קודם כל ישנן ורק אחר כך יעמיק.
כת שניה, דגלה בעומק העיון: וטענה כי מוטב להבין סוגיה אחת על בוריה מאשר לגמור דפים במרוצה. והם אמרו: "טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי", טוב פלפל חריף אחד מסל מלא קישואים.
והסוג השלישי: קיים בעצמו "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך", למדו בעיון ובהעמקה ובה בעת השתדלו לרכוש בקיאות נרחבת.
ואמר: "אלו שהקדישו זמנם לבקיאות לא הוציאה מקרבם ולו תלמיד חכם אחד בעל שיעור קומה, מבין אלו שלמדו בעומק העיון יצאו מספר תלמידי חכמים בעלי שם, אבל ההצלחה הגדולה ביותר: היתה נחלתם של בני הקבוצה השלישית. רבים מהם התפרסמו ברבות הימים בקרב הארץ ושמם נודע לתהילה כגדולי ישראל".
זאת אומרת: "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך", תלמד בעיון והעמקה, אבל בעת ההיא גם תשתדל לרכוש בקיאות נרחבת. ומזה יוצא התוצר הגדול ביותר.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
![מיקס קליפים [2025]](/storage/thumb/videos/V025401_150.jpg)
![הכל יודוך | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V015560_150.jpg)
![ושמחת בימיך | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V015558_150.jpg)
![מחרוזת שירי קפ"ז | הרב אמנון יצחק [שיר]](/storage/thumb/videos/V014860_150.jpg)
![[שיר] נאד נפוח • ביצוע: הרב אמנון יצחק](/storage/thumb/videos/V014415_150.jpg)
