קניין מ"ג - שומע ומוסיף - חלק ב'
תאריך פרסום: 23.06.2014, שעה: 20:49
המשך שומע ומוסיף.
רבי אהרן קוטלר עומד על חשיבות ומעלת תחושת החידוש בתורה, וכך הוא כותב: והחידוש הוא דבר הגורם להבהיר ביותר את כל הענין, עד שהפשוטות והידועות מקבלות אור וזוהר חדש, והישנות נעשות חדשות. ואמרו חכמים ז"ל, כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. הגמרא בסוטה ג', כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, ז"א כל פרשה בתורה שיש לנו וחוזרים דברים על עצמם פעם שניה זה בשביל דבר שנתחדש בה. לדוגמא, לגבי תשלומי כפל של גנב, נזכרו במקרא פעמיים, שור חמור ושה, כדוגמאות לדברים שהגונב נתחייב לשלם תשלומי כפל, אז הפסוקים הם ,על כל דבר פשע על שור על חמור על שה ישלם שניים לרעהו" זה בשמות כ"ב, ח. דבר שני פסוק אחר, "אם ימצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שניים ישלם". שם בפסוק ג'. אז פעם אחת נכתבו דוגמאות אלה כדי למעט קרקעות, למעט עבדים שהם הוגשו לקרקעות, ולמעט שטרות, שהן גופי ממון, השטרות של עצמם אין להם ערך כספי, זה בא למעט אותם שהגונב אותם אינו משלם תשלומי כפל, פעם שניה נכתבו עוד פעם כדי לחדש שרק אם הגניבה נמצאה על ידי עדים חייב הגנב בתשלומי כפל, אבל אם הגנב בעצמו הודה בגנבה הוא פטור מתשלומי כפל, כי מודה בגנב פטור. ז"א הנה דוגמא של פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בו. ולכאורה, הרי היה אפשרי להוסיף את החידוש בפרשה הראשונה, אך הביאור דבודאי היה צורך בעצם לשנות הפרשה שנית, אלא שתועלת השנותה הוא כשיתחדש בדבר, וכבר הזהירו חכמים ז"ל בכל יום ויום יהיו כמו חדשים בעיניך, כי הישן אינו משפיע על האדם והוא אינו מתפעל מזה, ורק על ידי הוספת נופך חדש נעשה שינוי בכל הענין, ועל כן, וכן ע"י הסבר הישנות בסגנון חדש, הם גם נעשים כחדשים.
לכן מסביר רבי אהרן קוטלר מה החשיבות ומעלת החידוש בתורה, והוא לומד את זה מפה, מכל פרשה שנאמרת ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.
רבי איסר זלמן מלצר אומר, כאשר רוצים לחדש אין להרפות מן הסוגיה, יש ללומדה באיטיות ובסבלנות אין קץ, יש ללמוד את הסוגיה ולחזור וללמוד, יאין להסתכל על הזמן, ואז מתוך כך ממילא יתחדשו ללומד חידושים. והוסיף ואמר, יגיעת התורה בודאי שתהיה אז.
תלמידיו של רבי נחום פרצוביץ ראש ישיבת מיר, מעולם לא שמעו מפיו, פעם אמרנו כך, או זכורני שאמרנו כך. התורה ולימוד התורה היו בעיניו בכל יום כחדשים מסיני, ועל כך יעידו העובדות הבאות:
מעשה בתלמידים שביקשו ממנו לעיין במחברות בהן כתב את שיעוריו, לבקשה הזו השיב רבי נחום פרצוביץ, איני מרבה לכתוב. תמהו התלמידים מדוע, ורבי נחום הסביר בפשטות, אכן בעבר כתבתי, אך משהגעתי שוב ללמוד אותם ענינים נוכחתי שבין כך ובין כך אני אומר דברים חדשים שונים מן הכתוב, ולפיכך אני ממעט לכתוב. וגם זאת שמעו מפיו, עבורי מסכת יבמות היא המסכת הקשה ביותר ללימוד, תמה השומע ואמר, והלא רבינו המצביא במסכת זאת? השיב לו רבינו, היא הנותנת, אותם ידיעות שרכשתי לי במסכת זו מכבר, הן המקשות עלי ללמוד אותה כמו היתה חדשה בעיני. צריך שיהיו בכל עת בעיניך כחדשים, אבל אם אני זוכר טוב טוב את הלימוד הקודם מפריע לי ללמוד את זה מחדש.
קרה שחזר ואמר שכבר נאמר במחזור הקודם, רבינו ליוה את חזרתו זו באנחה כבדה, זה כבר למדנו במחזור הקודם הוא אמר את זה עם אנחה כבדה, אוי, כבר הפכתי להיות הן אלטער ראש ישיבה, הוא כבר הפך להיות ראש ישיבה זקן האומר שוב ושוב שיעורים שכבר אמר בעבר, ומשגברו עליו מחלתו שמעו אותו אומר בכאב, אה, השיעורים שאמרתי פעם מוצאים חן בעיני, על זאת היה דווה ליבו, כי נתמעט לו טעם ההתחדשות שבלימוד. בזקנותו כבר באפיסת כוחות, כבר לא יכול לחדש, אז הוא מתגעגע לשיעורים של פעם שהיה כל פעם מחדש מחדש.
על מורינו ורבינו רבי רפאל אליהו אליעזר מישקובסקי מסופר, במשך כל השנים היה במצב של עליה מתמדת, לא נעצר אפילו לרגע קט, בזאת העידו עליו כל גדולי הדור שביקרוהו והחליפו עמו בדברי תורה, מעולם לא אמר די, ניחון תמיד במרץ נעורים, מן רעננות עסיסית כשל בחור צעיר. והיה יושב בבית הכנסת בכפר חסידים ולומד לבדו, ונדמה היה כאילו יושב כאן נער שזה עתה החל לימודו.
בנותן ענין מדהים, הוא סיפורו של רבי ברוך מרדכי אזרחי, שגם מתוכו משתקפת אותה אישיות זוהרת. הוא סיפר שבהיותו בחור צעיר טייל פעם בתקופת בין הזמנים בעיר פתח תקוה, בשעת חצות לילה, ושומע היה צליל הוד ענוגים של השתפכות הנפש אל אלוקיה, לימוד מוסר תוך הזדככות והטהרות נפשית, מין שירת כיסופים אל בורא עולם. פנה לחברו ואמר, בא ונלך אחר הקול, ככל שהתגברו הלך הקול והתגבר כשאגת ארי, עד שהגיעו אל היכלה של ישיבת לומז'ה, וראו את הרב שהיה אז בחור, יושב ומתמיד ליד כותל המזרח, פרוש ומובדל מכל העולם, וקול האורלוגין הלזה נמסך ונבלע בדמו לנצח. הקול של השעון המטלטל שם, טנטנטנטנ נבלע בתוך דמו לנצח. והנה המשיך לספר, הזדמן שלאחר עשרות שנים החילותי לומר חבורות בישיבה בכפר חסידים ומפני המקום ירדתי לכפר ליתן שלום לראש הישיבה. באישון ליל תרתי אחר מעונו, חיפשתיהו ולא מצאתיהו, לפתע הבחנתי באור הבוקע מבעד לאילנות, שמתי פני לשם, עמדתי כמסומר למקומי מבלי יכולת להניע אבר, שומע הייתי באותתו רגע בדיוק את אותם צלילים של המוסר ששמעתי בימי חרפי בפתח תקוה. חשבתי שאני חולם בהקיץ, נתקרבתי לחלון וראיתי את אותו בחור מישיבת לומז'ה אשר על אף היותו ראש ישיבה מפורסם וסבא לנכדים, נשאר אותו בחור שהיה. אותו ניגון, אותה עבודה, אותו דבר אחרי עשרות שנים.
מסופר על רבי צבי פסח פרנק, עד ימיו האחרונים והוא עטור זקנה מופלגת, שאף לגדול ולעלות בתורה. לימודו היה כלימוד נער צעיר החוזר על משנתו. בימיו האחרונים החל לחזור על מסכת עירובין, מפליא היה לראות את רבן של ישראל שכל רז לא אניס ליה, יושב ולומד דף גמרא בניגון שובה לב תוך שהוא נהנה הנאה רוחנית שגיבה כאילו הוא לומד זאת בפעם הראשונה. זה בערוב ימיו ובזקנה מופלגת.
על הפסוק "אשר אנכי מצווך היום" דרשו חכמים ז"ל, בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים. בעקבות זאת שאל רבי אהרן קוטלר, מדוע יש פה הרבה מצוות לזכרון יציאת מצרים, ומצות זכרון יציאת מצרים פעמיים ביום, וכל החגים זכר ליציאת מצרים, והשבת אף היא זכר ליציאת מצרים, וליל הסדר המצה והמרור וההגדה והסיבה, הכל זכר ליציאת מצרים, ומדוע אין אף חג, אפילו לא חג השבועות שנאמר בו זכר למתן תורה, הן התורה היתה תכלית יציאת מצרים, מה היתה התכלית של יציאת מצרים, לקבל את התורה, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". אמת, להרמב"ם יוחדה מצוה אחת לזכירת מעמד הר סיני, השמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך יום אשר עמדת לפני ה' בחורב" אך הרמב"ם מיסב גם את משמעות פסוק זה לדור מקבלי התורה בלבד, אם כן לא מצוה ואף לא מצות זכירה, וזאת על שום מה? משום שזכר עושים רק לדבר שהיה ואיננו, אבל דבר ההווה ומתחדש בכל יום אין צורך להנציחו בזכרונות, יש צורך לחדשו ולחיותו. מה שייך זכר למתן תורה, כל רגע זה מתן תורה, כל רגע צריך לזכור וכל רגע צריך להתחדש. אז לכן אין ענין של זכירה בדבר שהוא הווה ומתחדש, אבל דבר שהיה ואיננו צריך לזכור.
שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, תהילים קי"ט. מהו כמוצא שלל רב? מדוע דוד המלך לא מסתפק בדימוי השמחה בתורה לשלל רב, למה הוא לא אומר שש אנכי על אמרתך כשלל רב, למה כמוצא שלל רב? האיר מרן רבי יצחק זאב סולאויצ'יק מבריסק כך, אכן שלל רב סיבה לשמחה, אך אינו דומה שמחתו של בעל השלל שהתרגל אליו למוצא שלל רב, בשעת המציאה השמחה גדולה ורבה, לכך נתכוון דוד המלך, שמחתי בדברי תורה היא גדולה תמיד, אבל כאילו היה זה בשעת מציאה, והוא שאמרו חכמים ז"ל, בכל יום יהיו בניך כחדשים.
ההרגל היה אומר רבי חיים לייב שמואלביץ מכבה כל זיק של רגש קודש. מקור נאמן מצא לרעיון הזה בדברי החסיד יעבץ שהם הם בדברי הנביא יחזקאל שהבאים אל המקדש נאסרו לצאת בשער בו נכנסו, החזרה על אותה פעולה גורמת להקהיית התחושות. מי שנכנס בשער המזרח יוצא בשער המערב, מי שנכנס במערב יוצא במזרח שלא יהיה לו הרגל בבואו אל הקודש, שלא ייראו קירות בית המקדש כקירות ביתו, כניסה ויציאה באותו שער יכולה כבר להקהות את החושים. בשל כך הוסיף, תקנו חכמים ז"ל במצות סיפור יציאת מצרים תקנות שונות, שמטרת כולן למצוא את תחושת החידוש שבסיפור, למרות שכולנו חכמים נבונים ויודעים את התורה, אז זוהי סיבת התקנה של סיפור בדרך שאלה ותשובה, שני תיבולים, עקירת השולחן, הכל כדי לחדש ולרענן את ההרגשות.
רבי חיים עצמו נהג לנקוט בפטנטים שונים כדי להעניק תחושת חיות רעננה ללימוד ולשינון הרצוף והתמידי, עוד בצעירותו נהג לצעוד עם החברותא למעונם ובדרך ערך לעצמו נקודות ציון מיוחדות ותחנות לחזרה על לימודם. איפה היו נקודות הציון המיוחדות והתחנות לחזרה על לימודם? שהוא היה צועד עם החברותא למעון היו לו תחנות ונקודות ציון לחזור על הלימוד, איפה הם היו? הדלת - שם היה תחנה, השער - זה היה עוד תחנה, כל עמוד חשמל - היה עוד תחנה, היה לו תחנות. רבי חיים נהג לעשות פטנטים, להעניק תחושת לימוד רעננה ללימוד ולשינון הרצוף והתמידי, אז בצעירותו נהג לצעוד עם החברותא למעונם, בדרך ערך לעצמו נקודות ציון מיוחדות ותחנות לחזרה על הלימוד, איפה חוזרים על הלימוד? ליד השער, ליד הדלת וליד כל עמוד חשמל.
אחד משכני הישיבה עלה פעם אל בית המדרש בעיצומו של ליל הסדר, רבי חיים כבר ישב באולם ולמד במתיקות נפלאה. האיש התקרב למקומו והאזין, ולפתע ראה כי רבי חיים נוטל את שמונת החוטים שבציצית ואומר, נמצא שיש לנו בסוגיה הזו של עשה דוחה לא תעשה שמונה שיטות שונות, והרי הן, וכאן התחיל למנות חוט אחר חוט, שיטה אחר שיטה, כל חוט שיטה, כל חוט שיטה, כך היה לומד.
בעבר הלא רחוק היו בעלי החנויות מוכרים סוכר מלח אורז מתוך שקים, הקונה היה מבקש חצי ק"ג סוכר והמוכר היה מעביר מן השק הגדול לשקית ושוקל. קרה מקרה, חנווני טעה, במקום לתת לעקרת הבית משק הסוכר נתן להם משק המלח. הם באו הביתה ובישלו לכבוד שבת, ואז התברר שהדגים והעוגות והקוגל אינם ראויים לאכילה, ונשאלת השאלה, האם החנווני חייב לשלם את דמי הדגים והעוגות שהתקלקלו? לכאורה זוהי גרימת נזק בלבד וגרמא בנזיקין פטור בדיני אדם, בבא קמא ס'. אבל רבי שלמה זלמן אויערבך פשט זאת מסוגית בור המתגלגל ברשות הרבים, בצירוף יסודות אחרים, שהחנווני חייב לשלם בעד כל המאכלים. ברור שבמבט שטחי הדבר מעורר פליאה, וכי החנווני מכר בור? יש לו בור מתוך שק המלח? אבל כאן לימד אותנו רבי שלמה זלמן כיצד יש לעבד את מה שלומדים, בור המתגלגל אינו רק מושג בדף ו' עמוד א' בבא קמא, אלא הוא מצוי גם בחנותו של חנווני, מי שלומד על אותו בור העשוי אבן שרש"י מציין חייב לציין במוחו שאותו בור יכול להיות עשוי גם ממלח, אין גם הכרח שהבור יעמוד לו ברחוב, והוא בהחלט יכול להכנס הביתה ולנוח בתוך העוגה. אבל צריך ללמוד ללמוד בשביל לדעת איך להוציא את הדין.
ובצעירותו, כך מסופר, שמע רבי שלמה זלמן אויערבך מדוקטור וולך מייסד בית החולים שערי צדק, שחום גופם של בעלי חיים שונה מאחד למשנהו. ברגע ששמע מידע זה, התקשר אצלו הדבר במהירות הבזק לפתרון בעיה בהלכות שחיטה, בהלכות שבת, איך זה הולך לשבת? הא כיצד? הגדרת איסור בישול הנוזל היא לגרום לנוזל להגיע לחום שיד סולדת בו, אמנם בהעדר מדחום לא יכלו חכמים ז"ל לומר הגדרה חד משמעית יותר, אך מובן שהגדרה כזו תלויה בתחושתו של האדם, האם ידו סולדת ונרתעת לאחור בנגעה במים החמים אינה ברורה דיה, הרי יש אדם שידו סולדת בארבעים מעלות חום, יש רגיש יותר בשלשים ושמונה מעלות, הן כבר נכוות, אז איך נדע מה זה יד סולדת בו, כמה זה מעלות? לבעיה הזו קישר רבי שלמה זלמן את ששמע בענין חום גופם של בעלי חיים, ועכשיו מגיעים להלכות שחיטה.
הגמרא בחולין ח' קובעת שבעל חיים שנשחט ונמצא אח"כ טריפה, שחטו אותו והוא נמצא טריפה, אין שומנו האסור נבלע בסכין של השחיטה, ואין היא צריכה הגעלה, זה הדין, כלומר, חום דמו של בעל החיים הוא פחות מיד סולדת, שהרי חום בדרגת יד סולדת גורם למאכל להבלע בכלי, ואם השומן היה בדרגת חום זו היתה הסכין נאסרת, ואם הדין שהיא לא נאסרת משמע שחום גופו של הבעל חי לא מגיע ליד סולדת. אז מה שצריך איפה הסיק רבינו, לבדוק את חום גופם של בעלי חיים הנשחטים, וכך נדע לפחות שהחום הגבוה ביותר שנמצא אצל בעלי החיים שאנחנו שוחטים הוא עדיין פחות מיד סולדת. כי בשום אחד לא נאמר לנו שזה טריף, ואין בו איסור בישול בשבת.
על פי הקשר גאוני זה, הסעיף הפותח את הספר שמירת שבת כהלכתה, שיעור נכון לענין איסור בישול הוא, לא פחות מ-45 מעלות צלזיוס, ככה קובע הרב אויערבך. והמתבונן בהערה ג' ייווכח שכך למדו מחום גופו של הברווז. שהברוז יש לו חום גוף הכי גבוה, אז כתוב פה בהערה ג', ובשיעור חום של יד סולדת בו עיין יורה דעה וכו' וכו' וכו', ודעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, כי מה שנוהגים להקל עד ארבעים מעלות זה מדברי הבה"ג, כי כתב כי חלב אפילו בשעה שחולבים אותו צונן הוא וידוע כי שיעור החום של עז ופרה בשעת החליבה אינו עולה על יותר מארבעים מעלות, אז זה מה שנוהגים להקל עד ארבעים מעלות, והגרש"ז אויערבך זצ"ל מוכיח שם דעד ארבעים וחמש מעלות אין לחוש, וכן כתבתי בפנים, וראייתו ברורה, כי החום הרגיל של ברווז שהוא עוף טהור בשעת מאמץ הוא קרוב לארבעים וחמש מעלות, ולדעת מומחים הדם היוצא מבית השחיטה עולה לפחות במעלה אחת, וכשהברווז חולה עולה החום לפחות בשתי מעלות, וכיון דקיימא לן דגם בית השחיטה של ברווז חולה חשיב כצונן, עיין חולין ח', לכן אפשר לקבוע בפשיטות את השיעור על כל פנים לחומה של ארבעים וחמש מעלות. מאיפה הוא למד את זה? ממה שהוא שמע מדוקטור וולך שחום גופם של בעלי חיים הוא שונה, נו, אז בא נבדוק את הבעל חי שאנחנו מותרים לשחוט, והוא לא מגיע ליד סולדת, כי אף אחד לא מגיע ליד סולדת ונראה מה החום המקסימלי של בעל חי ואז נדע את השיעור של מעלות חום עד איפה שיד סולדת. מכאן הסיק הגרש"ז אויערבך שזה ארבעים וחמש מעלות. אתם שומעים? יהודי שומע איזה דבר דזזזזזזז הראש ישר מחשבון את כל הגמרות, הופ הנה הידיעה הזאת מתאימה לפה לפה לפה, מזה אפשר לעשות ככה, נעשה בדיקות זהו, פתרנו בעיה. יש עוד גדר שכריסו של תינוק נכוית, זה כבר שיעור שהוא קבוע, זה לא כמו אצבעות של הידיים של כל אחד, יש אחד בידיים יותר עדין יש אחד יותר גס, אבל כרס של תינוקות זה אותו דבר, אבל אי אפשר לשפוך עליהם את הסירים בשביל לדעת.
אבל מכל מקום רואים מפה, שומע ומוסיף, זה אחד מהקנינים שהתורה נקנית, להיות שומע ומוסיף.
סימנו את הקטע הזה, מחר נמשיך הלומד על מנת ללמוד.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.