"ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם על ה'", כתב הרמב"ן לבאר חילוק הלשון בין נס המן שנאמר בו "כבוד ה'" לבין נס השלו, כי היה הפלא במן גדול, כי השלו הגיז אותו מן הים, אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה כענין מעשה בראשית. ולכן בפלא הגדול זה מה שאמרו בו, שנברא בין השמשות, המן נברא בין השמשות, לכן בפלא הגדול, תראו את כבוד מלכותו, על זה נאמר "ובוקר וראיתם את כבוד ה'", מה זה כבוד ה'? זה המן, זה פלא גדול שבו רואים את כבוד מלכותו כיון שהוא יצירה חדשה שנוצרה עתה כמעשה בראשית.

והוסיף הרמב"ן, ודע, כי יש במן ענין גדול רמזוהו רבותינו במסכת יומא, לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו. אמר לו רבי ישמעאל, טעית, למי הוא אומר? לרבי עקיבא, וכי מלאכים אוכלים לחם? אלא לחם אבירים – לחם שנבלע באיברים, אבירים מלשון איברים, וביאר הרמב"ן דהמן מתולדות האור העליון שנתגשם ברצון בוראו יתברך. כל הבריאה למעשה התגשמות מאורו העליון של הקב"ה, והמן הוא בריאה שנבראה מאור העליון. לפי רבי עקיבא זה לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, השאלה אם כוונתו של רבי עקיבא לחם כפשוטו, או מלשון מזון שזן את המלאכים, כמו שלחם זן בני אדם. ורבי ישמעאל ממה שהוא אומר טעית, וכי מלאכים אוכלים לחם, אז לכאורה הוא הבין בפשטות שהוא מתכוון כמו לחם, לכן הוא אומר לחם שנבלע באיברים.

הרמב"ן אומר שהמן מתולדות האור העליון שמתגשם מרצון בוראו יתברך.

נמצא, לרבי עקיבא שהמן והלחם שמלאכי השרת אוכלים, הם דבר אחד, המן והלחם הם דבר אחד, השאלה מה זה שמלאכי השרת אוכלים, המן והלחם זה דבר אחד, ורבי ישמעאל תפסו, מפני שקיום המלאכים אינו אלא באור עליון עצמו, ולא לאחר שנתגשם, הם לא צריכים להגיע למצב שיתגשם, הם נהנים בעצמם ומתקיימים באור העליון, ואמרו במכילתא, היום אין אתם מוצאים אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא. ז"א גם אנחנו היום לא נמצא אותו, מתי נמצא את המן הזה? לעולם הבא, אז מה אומרת המכילתא? נמצא שאכילת המן היה גן עדן ממש שנהנו מזיו השכינה, זה אכילת המן, אכילת המן זה ממש גן עדן שנהנו מזיו השכינה, למה? כי אין אתם מוצאים אותו היום אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא, מה מוצאים לעולם הבא? גן עדן וזיו השכינה. פה הוא נתגשם, אבל מה היה טעמו, מה היה מציאותו, בתוך החומר הזה היה גם ההרגש של עולם הבא, ז"א כמו שאדם טועמיה חיים זכו, יש אחד טועם את הג'חנון או את החמין, ויש אחד טועמיה חיים זכו, בתוך הטעם הוא טועם את החיים, לא את הטעם של המאכל, את הטועמיה חיים זכו, הרי אנטונינוס הצליח להבחין בין מאכל של שבת למאכל של חול, מה הוא הבחין? אמרו לו זה תבלין שקוראים לו שבת, אז הוא טען אנטונינוס את הטועמיה חיים זכו, הוא טעם את הפנימיות של המאכל, את הרוחניות שבו, גם במן היה כך, במן היה את החלק המגושם שמודדים אותו באומר, אבל היה בו גם את הבחינה של גן עדן ובחינת עולם הבא נהנים מזיו השכינה. אפשר שזה גם כוונת רבי עקיבא, שאומר שזה לחם שהם אוכלים למעלה, מה זה הלחם? הם ניזונים באור העליון, רק זה נקרא ניזונין, אז זה הבחינה של לחם שלהם, והוא רוצה לומר שגם אלה שאכלו פה את המן הם אכלו אותה בחינה שאוכלים המלאכים למעלה, כי היה בזה מעין עולם הבא וכמו שאנחנו אומרים בשבת שזה גם מעין עולם הבא, מי שזוכה טועם ומרגיש ומי שלא זוכה לא טועם ולא מרגיש, לא חייש, לא חש ולא מרגיש.

מכל מקום נמצא שאכילת המן היה גן עדן ממש שנהנו מזיו השכינה, ועדיף עוד יותר מנס של "ואשא אתכם על כנפי נשרים", רבי יהונתן בן עוזיאל אומר שמה זה "ואשא אתכם על כנפי נשרים" שהקב"ה בליל פסח לקח את בני ישראל עד לירושלים ושמה הם אכלו את הקרבן וחזרו בחזרה למצרים, אז הנס של המן יותר מ"ואשא אתכם על כנפי נשרים" והוא הנאה ממש ממזון של המלאכים, וזה המזון לעתיד לבוא. וכל זה חזינן עוד בעולם הזה במשך ארבעים שנה, הנאה רוחנית מזיו השכינה ממש, ובאמת ההתבוננות בענין המן בלבד חייבת להביא ללב האדם אמונה ביסודות הדת, רק להתבונן, היעבץ אומר שזה הנס הכי גדול, מה שהנס מתמיד, ארבעים שנה יורד מן מן השמים, זה נקרא נס מתמיד, נס זה דבר שלא מתמיד, זה פעם ב, לכן זה נס, אחרת זה הופך להיות טבע, וזה היה נס מתמיד. הקב"ה רצה להראות שהוא רצה להביא לחם, מה הבעיה, תוציא לחם מן האדמה, מה זה לא נס שהמדבר פתאום מצמיח? זה גם נס, הוא רצה להראות לבני ישראל ממקום שהכי לא שייך, מהשמים, יש שמה קרקע? יש השקיה בשביל שתשים זרעים ויצא משמה משהו? מקום שלא שייך, משמה יצא מן. מהסלע, הדבר הכי סתום ואטום, משמה יצא מים, הכל ממקומות שאתה לא יכול לחלום, אל תחפש סיבות מאיפה ה' יביא לך פרנסה, הקב"ה יכול להביא לך משמי השמים, מהאפס והתוהו, מהסלע הוא יכול, מהאדמה הוא יכול להעמיד עדרי עדרים של ילדים, יכנסו באדמה ולא יחנקו, ויעברו עליהם עם שוורים ויחרשו ולא יפגעו בהם, ואחרי זה הם יצאו וירדו מהמלאכים מן השמים וישקו אותם שמן וחלב, ויגדלו אותם "ותבואי בעדי עדיים" בעדרי עדרים, אין בעיה לקב"ה לעשות ככל העולה על רוחו.

ובאמת מפליא הדבר מאד מדוע אין מספיק לנו כל זאת לחיזוק האמונה, ואפילו שאנחנו שומעים ויודעים, מכל מקום אין ארחות חיינו משתנים, הנה, אנחנו קראנו את הפרשה היום, קראנו פרשת בא, נקרא פרשת יתרו, מה שמועה שמע ובא? כולם שמעו לא עזר כלום, יתרו שמע ובא וחזר והתגייר ונהיה מפורסם פרשה על שמו וכו', למה היהודים שלנו שומעים כל שנה אותו דבר לא משתנים? למה? למה חיינו לא משתנים? ועדיין מסורים אנו בידי כוחות הגשמיים, למה לא נהפכים לאנשים רוחניים המסורים רק למלאות את רצונו יתברך. אז הפליאה הזאת תתעורר לנו לא רק בנס המן אלא אפילו בשאר ניסי יציאת מצרים, וכן כל השכר שניתן לכלל ישראל, שכולם זכו למעלת הנבואה, שזוהי ההתקרבות לה' יתברך הכי גדולה להפוך את כל עם ישראל נביאים, ואפילו שפחה על הים ראתה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, מדוע לא מתעוררים מזה?

כתב חובת הלבבות בשער חשבון הנפש, אין אין מי שמסר מוסר לישראל כמו בעל חובת הלבבות, אין דבר כזה, יש אומרים ששניים הכירו את יצר הרע במיטבו, אחד זה הקב"ה והשני זה רבינו בחיי. והוא כתב שער יחוד המעשה, ושמה הוא אומר את כל התרגילים והפטנטים של יצר הרע ומה התשובות שצריכים לענות לו, ואיך מנצחים אותו, ואתה תצא עם ידך על העליונה, הוא מפרק אותו חבל על הזמן, מפרק אותו לגמרי לחלוטין, אבל אחרי שקוראים את זה גם צריך ליישם את מה שהוא אומר, זה הבעיה, יכול להיות שאדם ידע מה הוא עשה אבל הוא לא יעשה אז מה זה מועיל, לא מועיל.

כתב חובת הלבבות בשער חשבון הנפש חשבון כ"ה. שיחשוב האדם עם נפשו על מה ששיקע בה מאהבת העולם הזה והגברת תאוותיה על אהבת העולם הבא, במקום  לאהוב את העולם הבא לוקח האדם את הנפש המסכנה השבויה בידו ומשקע אותה בכל מיני תאוות וחמדות והנאות של העולם הזה, היא שוקעת ושוקעת, וככה הוא מגביר את התאוות וכל זה על חשבון אהבת העולם הבא, כי אפילו היראים שבנו שרוצים לזכות להיות זכים וטהורים, אין בקרבם עדיין אהבת העולם הבא. אין. אין אהבת עולם הבא. אם אדם, אמרתי לפעמים אני נותן דרשות ואנשים נרדמים, אני עוד לא ראיתי מישהו נרדם בסעודה, אפילו מי ששתה יין, אני לא רואה שהוא נרדם, שמה הוא עירני, הוא מפקח על כל סלט שעובר לפניו לאן הגיע, מי עלול לקחת, יישאר או לא יישאר מחשבון חשבונות, ממש כמו שכתוב בואו חשבון, בואו חשבון, שכר סלט כנגד הפסדו, שכר עוגה כנגד, מה זה? באוכל אף אחד לא נרדם, רק מתחילים את הדרשה כולם מתחילים לגן עדן, ישר עולים, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ, מרחף. אנשי םלא מחוברים עדיין לאהבת עולם הבא, והדרך להגיע לזה שישתדל להוציא, להוציא, לעקור, לתלוש את אהבת העולם הזה מליבו, ולהגביר אהבת עולם הבא בהסתכלו באחרית שני העולמים, מה יהיה סוף ענינם בשני המעונים? הסתכלות בעולם הזה באחריתה להביא לו הוצאת עולם הזה מליבו, כי מה הם חיי עולם הזה ומה נותר בסופם, הבל הבלים, אבל אנשים אחרי הדרשה על הבל הבלים רצים מיד להבל הבלים, זאת הבעיה. אייי.

רבי עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, הוא מבטיח התנא הקדוש שאם תסתכל בשלשה דברים אלה אתה לא תבוא לידי עבירה, לא שתעשה עבירה, אתה לא תעבור אפילו לידה שהיא תתפוס אותך ביד שלה, ואם אתה עובר ליד העבירה יש לה ידיים, היא יכולה לתפוס אותך, כמו תמנון. אבל אם תסתכל, מה זה להסתכל? להסתכל זה הסתכלות מעמיקה, אם תסתכל. אז מה הוא אומר? מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, חוזר התנא ואומר, מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? אל מקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. למה חזר התנא פעמיים? היה יכול לקצר, היה מוריד את הרישא אומר את הסיפא ובלאו הכי הוא אמר מאין באת ולאן אתה הולך ולפני, למה אמר פעמיים?

אלא אדם מורכב משניים, מנשמה ומגוף, הדבר היותר חשוב זה הנשמה, ואח"כ זה הגוף, אז התנא אומר, תסתכל בשלשה דברים, מי זה תסתכל? אתה הנשמה ואח"כ אתה הגוף, הסתכל מאין באת, מאין באת הנשמה? מתחת כסא הכבוד, ולאן אתה הולך? בחזרה אל כסא הכבוד, אתה תעמוד לדין, ולפני מי תתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, יצאת טהור וקדוש מתחת כסא הכבוד, ראית את כל העונג האלוקי, טייל איתך הקב"ה והראה לך זה גן עדן וזה גיהינום, אמר לך תן דעתך שלא תחריב ותקלקל את עולמי, אתה יודע למה נשלחת, ומאיפה באת, מאין באת? משם, לאן אתה חוזר? לשם. אז אל תחזור מטונף ומלוכלך. תחזור לפחות נקי כמו שהיית, זה לא מספיק, צריך לבוא מקושט בקישוטים של תורה ומצוות, אבל לא פחות מאיך שיצאת. על זה נאמר "טוב הנפל ממנו" כי הנפל לפחות לא חטא, אז אתה צריך לחזור ותדע שאתה תתן דין וחשבון על כל דבר ודבר.

זה התנא מתייחס קודם כל למה? לנשמה, אח"כ הוא מתייחס לגוף, מאין באת? מטיפה סרוחה, ממה אתה עשוי בכלל? מטיפה סרוחה, לא נבאר את הסיפור הזה, כן, ולאן אתה הולך? מה עם באמצע? רבי עקביא בן מהללאל לא מזכיר את האמצע, הוא אומר מאין שבאת ולאן אתה הולך, איך שבאת אתה לאן שאתה הולך, אתה בדרך שיצאת מרחם אמך כל הדרך זה לאן אתה הולך לבית קברות, לשם אתה הולך, אתה הולך בדרך לחתונה, ערבית, זה בר מצוה פה שם, אבל זה הכל בדרך לבית קברות, לאן את ההולך? לאן אתה הולך? אל מקום עפר רימה ותולעה, אתה תהיה מאכל לתולעים יחביבי, אחרי כל מה שאכלת יוגורט ומעדנים וחלוה ודברים טובים, אתה תהיה מאכל לתולעים, זה אתה, אז מה אתה משקיע? הפוך כמה שאתה תהיה נפוח יותר יסעדו עליך חביבי סעודה גדולה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, על כל סעודה, על כל ארוחה, על כל דבר שאתה התרחקת ושקעת בעולם הזה תתן דין וחשבון. אם בן אדם יסתכל בדברים האלה באמת, באמת, אז האדם הזה בודאי וודאי שלא יבוא לידי עבירה.

כל מציאות העולם הזה הוא רק דמיון ורעות רוח, שמדמה האדם בנפשו שיזכה ויתעשר, איי, זה סוד גדול, שתדעו, כל היצר הרע זה דמיון. כל היצר הרע זה דמיון, שהוא בא אליך עם דמיונות עם רעיונות עם הצעות, והרבה, לא אחת, אם תעשה ככה אם תתחבר לזה, אם תעשה קשרים לזה וזה וזה, אם תעשה ככה ותעשה ככה, כדאי לך זה זה זה וזה וזה, ואז אתה תגזור קופון ואתה תרויח פה ותרויח שם ותצליח כאן ותצליח כאן, הכל דמיונות אבל זה כמו בחלום. בחלום אדם שוכב על משכבו, ועל משכבוהי רעיוני סליק הוא, מתחיל לעלות לו הדמיונות ויצר הרע מטיס אותו לחו"ל ובצ'יק צ'ק, הוא בלי לקנות כרטיס, הוא בלי לקנות כרטיס, הוא רוצה להיות באמריקה, הוא חוזר בחזרה, אין לו, בלי שום עיכובים, דמיון. אבל כשהוא מתעורר פתאום הטלפון או השעון מצלצל טררררר הוא קם, איפה חו"ל? איפה זה? איפה היית באמצע סעודה, איפה? תחזור, תחזור, תאכל עוד נשאר לך שמה, עוד לא ברכת ברכת המזון, תחזור בחלום, בחלום אומרים לו כן, בחלום, זה חלום, העולם הזה חלום, כשתשכב בקבר תסתכל אחורה – היינו כחולמים, זה חלום, זה חרטה הכל, איפה זה? נו תראה לי איפה? אמרת שרשום הדירה שלך בטאבו על השם שלך, נו תראה לי, תראה לי, לקחת את העט שהיית תמיד מקפיד לשים אותו פה עם זהב? אמרת שישימו לך אותו בתכריכים? לקחת מברשת שיניים שתקום בבוקר תוכל לצחצח שיניים, לקחת? לא שום דבר, כלום גורנישט הכל דמיון הכל חריט, לא נשאר לך מזה מאומה, עוד יריבו אח"כ על הירושה על הצוואה איך הוא לקח הכל, איך יכול להיות, איך מכרו את הדירה, איפה נעלמו, מה זה? שום דבר לא נשאר.

אדם אזיל באיה עלמא וחשיב דילהו לדור ודור,  יבבי, הזוהר הקדוש אומר, איזה בן אדם אתה, אתה הולך בעולם וחושב שהעולם כולו שלך ולא לשבוע שבועיים שנה שנתיים שמונים שנה, לדור ודור, יש אנשים אתה פוגש בגיל שמונים יש להם תכניות, עכשיו אני בונה שכונה, עכשיו אני בונה זה, אנחנו בקרוב עוברים לשני מפלסים, כאילו מה בן אדם, אתה רק נולד, הלו, אתה כבר שתי רגליים כמעט בפנים ואתה עוד מתכנן תכנונים איפה אתה בונה איפה אתה עובד, עכשיו נתנו לי משרדה חדשה, אני הולך להוציא תואר, מה הולך פה? אדם מתהלך בעולם הזה כאילו העולם שלו ולדור דורים. מחשבה ודמיון לבד הם כל חיי העולם הזה. וכאשר יעמיק דעת בזה יבין את אפסיות העולם הזה, ויגביר את אהבת העולם הבא בקרבו.

עוד הוסיף החובת הלבבות ואמר, וכבר אמר אחד מן החכמים, כאשר לא יתחבר אש ומים בכלי אחד, כן לא תתחבר אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא בלב המאמין. אם אתה שם בכלי אחד אש ומים, אם האש חזקים מאד הם יאדו את המים, אם המים רבים הם יכבו את האש, אין מקום משכן לשניהם בכלי אחד. אז איך באדם יש משכן כזה נשמה וגוף ביחד? מה זה המיקס הזה? מה זה המיקס הזה? אז או שאתה נוטה אחרי הגוף ואתה שקוע בחומריות רק סתם הנשמה כמו מטוטלת נמצאת בפנים ואין לה שום משמעות והשפעה, או שאתה במצב כזה שהנשמה שלך מתגברת. ואז הגוף בטל ומבוטל, הוא רק עושה את רצונם.

העולם הזה והעולם הבא כשתי צרות, כאשר תרצה האחת תקצוף השניה, הנה, יש שתי קצוות, זה גן עדן, זה גיהינום, זה רוחניות וזה גשמיות, אדם נמצא פה, אם הוא נוטה לגן עדן הוא מתרחק מגיהינום, אם הוא מתקרב לפה הוא מתרחק מגן עדן. או שהוא מתקרב לרוחניות אוטומט הוא מתרחק מן הגשמיות או הפוך, אין מצב שהוא הולך לשני הצדדים. ז"א אתה צריך להחליט לאן אתה שואף, לאן שאתה שואף אתה יכול להגיע, אין שום בעיה, יש לך את הכח להחליט לאן אתה רוצה להגיע.

אבל דע לך, שהעולם הזה והעולם הבא כשתי צרות כאשר תרצה האחת תקצוף השנית.

הדברים האלו חייבים להרעיד כל לב אדם שסבור שהוא ירא ושלם הוא, זה לא מדובר השיחה הזאת לאנשים שהם רחוקים בכלל מכל מה שאנחניו מדברים, זה מדובר על אדם שבאמת הוא סובר וירא ושלם, או שהוא שואף לפחות ליראת ה' ולשלמות. אז יתבונן הירא והשלם בעיני עצמו האם נמצאת בלבבו אהבת העולם הזה? ואם כן הרי לא תתכנה שתי אהבות אלו בלב האדם כי צרות הן זו לזו, אם עדיין אתה נמשך למשהו מן העולם הזה, אין אהבת העולם הבא בליבך.

רבינו תם אומר שאדם לא צריך אפילו לפני ראש השנה ויום הכיפורים לשאול באורים ותומים כדי לדעת אם הוא יצא צדיק בדינו או רשע בדינו, הוא יכול לדעת גם לפני, איך הוא יודע? יסתכל הנהגתו בחיי היום יום, על מה הוא מקפיד, האם הוא מקפיד בשעה שהוא לומד שהוא לא יוטרד בשעת הלימוד? שיוכל ללמוד עם מה שצריך ללמוד ושהוא לא יפסיק ושיגיע בזמן ושהוא יעמוד בהספקים שהוא קבע לעצמו וכו' וכו'? האם כשהוא מתפלל הוא מגיע לפני הזמן כמו שצריך ומכין את התפילה כראוי ומתפלל וכוונתו הכל בסדר וכו' וכו'? או שהוא מדקדק על החומוס שיהיה בתוך הצלחת עם איזה נהר קטן ש יספוג את השמן וישימו לו את הפטרוזיליה למעלה ואת הזיתון השחור למעלה ואם לא הוא כועס, איזה מן מה זה דפקו לו פה איזה חבילה של חומוס ואומרים לו תאכל, ככה אוכלים? הוא רוצה שזה יהיה הכל מסודר, הוא דואג לאוכל, לזמני האוכל, הוא דואג לכל דבר, מה פירוש, סעודה זו סעודה, עכשיו הוא אוכל, שעת אכילה כשעת מלחמה, אל תבלבלו לי את המח, סגור סגור את הדלת, תן לאכול בשקט, תן לאכול בשקט, אם בן אדם רואים בעניני עולם הזה הוא מקפיד על הבגדים, מקפיד על כל דבר גשמי, אבל בעניני לימוד לא אכפת לו, הוא מחפף, באמצע מפסיק, קם מכין לעצמו קפה כל רגע, עושה ככה, מדבר עם ההוא, עונה לטלפונים, מה זה זה לימוד? זה אתה באת ללמוד? זה על הדרך אתה גם לומד, אתה גם לומד אבל זה לא המטרה שלך, אם זו היתה המטרה שלך אז היית עושה את זה לפחות כמו שאתה עושה בעניני ה חומר.

כתב חובת הלבבות בשער הבטחון פרק ד', יש מקשים מדוע כל ההבטחות המובאים בתורה היעודי העולם הזה, ולא הרחיבה התורה ביעודי עולם הבא? שאל את החילוני, מה אתה מעדיף, שהתורה תבטיח על עניני עולם הזה, מתי ירד גשם, מתי תהיה מלחמה, מתי יהיה שלום, או אתה מעדיף שהתורה תכתוב לך בדיוק מה יש בעולם הבא ומי זוכה בזה. כל אחד יגיד, למה לא, זה מה שאני רוצה, אני רוצה ללכת על בטוח, על בטוח, והתורה לא, היא מספרת על יעודי עולם הזה ולא עולם הבא, למה? שואל החובת הלבבות, והוא מתרץ, הסיבה לכך כי צורת הנפש מבלעדי הגוף אינה ידועה אצלנו. נכון שאנחנו מרגישים שיש בנו נפש חיים, נ כון, אנחנו רואים את ההבדל בין מת שיצאה רוחו ונשמתו לחי, אנחנו רואים, אבל אם תסיר את הנפש שלנו הרוחנית, תוציא אותה מןה גוף והיא תהיה בלי גוף, כמו מלאך, אתה יודע מה זה? אתה יודע מה התחושות שלה? אתה יודע מה ההרגלים שלה, אתה יודע מה התענוגים שלה? אתה יוד את זה בחוש כמו שאתה יודע מה הטעם של מאכל? אתה יודע או לא יודע? אין לך ידיעה בזה, אין לך הבנה בזה. אומר הרמב"ם, זה כמו אדם סומא שתסביר לו מה הגוון של הצבעים, אתה אומר לו, יש אדום ויש כתום ויש ורוד, מה זה ורוד? מה זה כתום? זה בין לבין, הוא יבין? הוא לא יודע מה זה ולא זה ממילא הוא לא יודע להשוות, אין לו כלי שאיתו הוא יכול להשוות, אדם שלא שומע אתה לא יכול להגיד לו מה שמע הצלילים, דו רה מי פה סו לה סי דו, אתה לא יכול להסביר לו, הוא לא מבין, לא שמע כלום מימיו. לך תסביר לאדם רוחניות כשכל כולו גשמי, מאיפה הוא ישיג את זה? איך יבין מה זה? כל שכן מה שתתענג בו או תצטער בענין ההוא ודאי שלא ידע מה זה הצער והעונג של הנשמה. כי האדם גשמי ולכן כל הבנתו רק בדברים גשמיים. גם אנחנו משתדלים כל דבר לייחס לידיעות המוקדות אצלנו, אומרים לך יו, אתה לא יודע מה היה שם, מה היה? מה אתה פם, מה? אה כמו זה, לא, יותר? מה יותר? אפילו בגשמיות אתה מנסה לייחס למה שאתה מכיר, בלי זה מה אתה תשווה, מה תדע? ואלו הענינים הרוחניים הם רחוקים מהשגתנו, כל הבנתנו בענינים רוחניים הם דברים בעלמא, כי אין לנו מושג מה זה הנאה מזיו השכינה. אין לנו מושג בזה, אנחנו מבינים שזה הנאה שאין כדוגמתה. הרי כשעלו ארבעה בפרדס הזהירו אותם, תזהרו כשתגיעו לשם שלא תגידו על המים שיש, ז"א, ונמשכת הנשמה נמשכת נמשכת נמשכת עד שהוא לא חוזר למטה, העונג הוא כל כך גדול יש סיפורים של חסידים שהיה רבי אחד שאומר שהוא יגיע למעלה הוא לא יזוז מכסא הכבוד עד שהוא יבקש שה' יגאל וכו' וכו', וחיכו חיכו ושום דבר לא קרה, אז רבי אחר אמר כשאני אפטר מן העולם אני לא אשכח ואני... ועלה וחיכו וחיכו שום דבר, בא השלישי, אמר אני, בסוף שאלו בשאלת חלום מה קרה שם, אומר ברגע שהם הגיעו לשם שכחו שיש עולם הזה, מי זוכר בכלל שיש עולם הזה, בכלל איזה עולם הזה, בכלל, כל כך המתיקות והזה, נתלש בכלל לא יודע כלום מן העולם הזה. האבות הקדושים איך הם נקראים? ישני חרבון, מה זה ישני חברון? הם כל כך בדרגה גבוהה למעלה שבשבילם העולם הזה בכלל לא קיים, כמו שישן לא מרגיש מה קורה מסביבו, גם ישני חברון, רק צריך לשלוח את משה רבינו, את אליהו להעיר אותם ולהגיד להם, יש צרות לבנים שלכם למטה וכו', כי הם בעונג העליון, איפה ואיפה.

אה, מספרים על הרמב"ן שפעם אחת תלמיד שלו לפני פטירתו אמר לו תעשה לי טובה, אני אשאל אותך קושיה שתברר לי אותה למעלה, תברר לי את הקושיה הזאת למעלה ותבוא אלי בחלום אחרי זה הוא הבטיח לו שהוא יעשה ככה, באמת הוא בא אחרי זה בחלום ואמר להרמב"ן שלמעלה אין בכלל קושיה כזו, למעלה אין קושיות, אין קושיות בכלל, הכל תורץ, הכל אמת, הכל עונג, זה משהו אחר לגמרי, אנחנו לא קולטים בכלל, לא קולטים, לא קולטים. איי, אין שם לא שינה ולא יפוי ולא עמידה ולא שכיבה ולא כלום, כלשון הרמב"ם, אייי, מה אנשים מבינים, והוא צוחק על הישמעאלים, הרמב"ם צוחק על הישמעאלים שהם חושבים שיש שמה נשים, מה שאנחנו הם חושבים שיש להם שמה ויש אהלים בסעודיה ועם כרים וכסתות והוא יבוא וינוח ויהיה לו נרגילה, מסטולים אלה. אייי, מכיון שכן לו הבטיח התורה בעניני העולם הבא הוא לא ירגיש, לא ירגיש. אבל למי כן פירש? הקב"ה פירש ליהושע בן יהוצדק הכהן, כתוב בזכריה ג', "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", למה? כי הוא פשט את גופו ועלה למעלה ואז כשאתה מופשט מן הגוף ואתה נמצא שמה אתה יכול להרגיש, אבל אם לא אתה לא יכול, אבל זה לא יהיה בעוד נפשו קשורה גופו, אבל רמז למה שיהיה אחר המוות, שתשוב הנפש בצורת המלאכים, כי אנחנו פושטים את הפיג'מה הזאת את הגוף, מניחים אותה, והנשמה עולה למעלה, ואז היא בצורת המלכים, והיינו שרק לנביאים שיש להם הבחנה אפילו ברוחניות גילתה תורה מתן שכר לעולם הבא. איי.

אותו דבר רבותי גם יצר הרע אנחנו לא מכירים אותו טוב, לא מכירים אותו טוב, אנחנו חושבים שאנחנו מחליטים, זה לא אנחנו מחליטים, הוא מחליט בשבילנו, הוא נמסך בדמנו, אנחנו ישנים והוא ער לנו, מה זה הוא ער לנו? אמרתי פעם ער לנו זה ער זה כמו אתה ישן והוא ער לך, והוא ער לך זה הערלך האיד, והוא ער לך – הערלך האיד, הוא משחק אותה שאתה ירא שמים באידיש, כן, אז הוא משחק אותה שאתה בסדר, אתה ישן, אתה בכלל לא עושה שום דבר, והוא משחק אותה שאתה הערלאך האיד, אתה בסדר גמור, אין שום בעיה איתך, אתה מסודר.

מכל מקום תשמעו דבר מדהים, כתוב שחנוך היה צדיק גדול, והקב"ה הפך אותו להיות המלאך מט"ט רנ"ו, למה הוא לקח אותו? כי לקחו ה' , למה לקח אותו? הוא היה צדיק גדול והוא היה קרוב מאד להכשל ולחטוא, אז טרם יחטא הקב"ה לקח אותו והעלה אותו למעלה, ומה עשה איתו? מלאך שר הפנים, למה? למה צריך לקחת אדם שהיה אדם ויהפוך להיות מלאך ויהיה שר הפנים, למה? כי כשצריך אח"כ לדון את ישראל וללמד עליהם זכות או משהו כזה, אם המלאך הוא מלאך הוא לא מבין בכלל איך הם  חוטאים, הוא לא מבין איך אפשר לעשות ההיפך מדעתו של הקב"ה, איך אפשר? הוא לא מבין את זה.

אז לכן מה עושה הקב"ה, שם שמה אדם שהוא כמעט חטא, והוא ראה מה הכח של יצר הרע, כמה שהוא היה צדיק וכמה שהוא שאף להדבק באלקים ופרש מהחברה המבולית, פרש מהם ולא רצה להתחבר איתם והכל, עם כל זה הוא כמעט נכשל, אז הוא יודע מה כוחו של היצר הרע, הוא יכול ללמד זכות על ישראל.

מסופר על אחד הגדולים בדור שעבר שאמר, לו הוא ידע כי עונג עולם הבא הצפון לו יהיה הגמרא והסטנדר שעליו הוא לומד – די לו בכך, די לו בכך, זהו, אם זה עולם הבא – אני מסכים, זהו, מתאים. כי יותר מהנאה זו הוא לא צריך, הוא כבר הרגיש עונג ואושר רוחני בתלמוד תורה וידע שאין אושר יותר נכבד מזה, כיון שבעת עסקו בתורה הוא מקיים את דבר ה'. הרי אין לך עונג גדול מכך.

בודאי שהגר"א, הגאון מוילנא זללה"ה, הרגיש עונג רוחני לאין שיעור בעסקו בתורה, לכן הספיק לו מזון של שתי כזיתים, זה היה מאכלו. שתי כזיתים, מה פירוש? הוא היה אוכל כזית בבוקר וכזית בערב, ואיך היה אוכל? ראיתי בספר שהוא היה עושה מן הלחם כמו מאכל ציפורים, שם אותו בתוך כוס מים והלחם היה נשרה ואז היה שולק את זה כדי לא ליהנות גם מהעולם הזה. שלא ליהנות מהאוכל. צריך לחם – בסדר, שם במים וכמו ציפור, זהו, שלא ליהנות כי הנאה בעולם הזה זה מפריע לרוחניות, כל הנאה, כל הנאה. והוא היה ישן חצי שעה כל שש שעות, אבל בדקדוק בלי שעונים, לא היה שעונים אז, בלי שעונים, חצי שעה. כל שש שעות היה ישן חצי שעה, אז בעשרים וארבע שעות שעתיים הוא היה ישן, אבל לא בבת אחת כי הוא לא רצה לטעום טעם מותא, אלא כשיתין נשמי, של הסוס, ככה היה ישן חצי שעה חצי שעה שלא יהיה לו טעם מוות.

מסופר עליו שפעם אחת הוא היה בעיר אחת ועלו אנשים לראות אותו לומד, עלו והציצו, הוא לא הבחין בהם, והסתכלו עליו וכו' וכו', ואח"כ ראו אותו  ישן וכו' וכו', באותו יום שהוא ישן אז הוא ישן שלשים ושתיים דקות, פששש הוא הזדעזע איך הוא איבד שתי דקות, שתי דקות, ואחרי זה כשהוא חזר בדרכו בחזרה עבר באותה העיר הקפיד לישון באותו מקום וישן 28 דקות שלא יהיה חס ושלום, אז שאלו אותו איך קרה מה קרה, אז אח"כ הוא אמר להם שכנראה בגלל, התברר לו, שכנראה בגלל שהציצו עליו או משהו כזה זה פעל עליו בלי שהוא ירגיש, כשמסתכלים על בן אדם נותנים לו כבוד, אז זה פועל עליו כמו שוחד, ששמים לאדם בכיס שוחד אפילו שהוא לא מרגיש הוא לא יודע, זה פועל עליו משהו, ויש דברים שפועלים על בן אדם בלי שירגיש.

מכל מקום אז אחד מהגדולים בדור שעבר אמר, אם עולם הבא זה סטנדר וגמרא, אני מסודר, זה טוב, מספיק לו. למה? למה הגר"א הספיק לו כל זה? כי העונג, העונג הרוחני השביעו, השביעו. מי זה שהיה סועד סעודה שלישית בתורה? ר' שמעון. לא אוכל סעודה שלישית, התורה זה היה סעודה שלישית.

כן, אמנם האדם הפשוט אין לו אלא מה שעיניו ר ואות, מה הוא רואה? צלחת, מה הוא רואה, אמנם האדם הפשוט אין לו אלא מה שעיניו רואות, לכן אינו מחשיב למאומה הנאות רוחניות, ואפילו שהמן אוכל גשמי ובו נמצאים כל ההנאות הרוחניות גם כן, לא ירגיש האדם בהם, כי אינו מרגיש אלא באותם הרגשות שהוא רגיל לחיות בהם ויש לו מושג אודותם, אבל הרגשות שרחוקים מאיתו ולא הכירם, ולא ידע בהם מעולם אינו מתרשם מהם ולא יאירו הדברים אל ליבו, ז"א יכול להיות שהמאכל שלפניך מכיל בחובו ענינים רוחניים, כמו סעודת שבת שאמרנו, אבל האדם לא מרגיש את החלק הרוחני שבזה, הוא לא מרגיש את החלק הרוחני שבזה, ואם אתם חושבים שזה נמצא רק בשבת – זה לא נמצא רק בשבת.

יש שאלה שה תחבטו בה כל הפילוסופים ולא מצאו לה תשובה, עד שבא הארי הקדוש ותירץ את הקושיה. הקושיה שהתחבטו בה הפילוסופים זה, הנשמה היא לא נהנית מהמזון הגשמי, הוא לא נהנית מהמזון הגשמי, הקיבה זה לגוף, זה לא לנשמה, אז איך זה שאדם אוכל אוכל הנשמה מתקיימת, ואם הוא יפסיק לאכול הנשמה מסתלקת, רואים שיש קשר בין האוכל הגשמי לנשמה. באיזה צד הנשמה לכאורה תלויה באוכל? הנה, אם הוא לא יאכל הוא ימות, אם הנשמה היא עצמאית ועומדת בזכות עצמה, מה היא קשורה לאכול? יאכל לא יאכל הנשמה צריכה להתקיים. לא היה להם תשובה. עד שבא הארי הקדוש ואמר, זה כתוב בפסוק בתורה במפורש, אין דבר בעולם שאין בו רוחניות, אין, גרגר חול – יש בו רוחניות, מה מקיים אותו? הרוחניות שבו, אין דבר בעולם שאין בו רוחניות. וזה הרוחניות זה דבר ה', שה' אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד, בתוך הדבר הזה יש את מאמר ה' שזהו קיומו של הדבר, והעמדתו בחפצו של הקב"ה. ז"א אין מצב שיש דבר עומד בזכות עצמו בלי מאמר ה' בו, בלי החלק הרוחני. אז כל מאכל יש בו גם את החלק הרוחני. אז כשאדם סועד הגוף לוקח את החלק הגשמי והנשמה לוקחת את מאמר ה' החלק הרוחני שבמאכל, הגוף ניזון מגשמי והנשמה מהרוחני שבו. על זה אומר הפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", יש שניים אדם בפסוק, יש אדם זה הגשמיות ויש אדם זה הנשמה, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם הגשמי, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם הרוחני. ואז זה מתורץ. ז"א אין לך דבר שאין בו רוחניות, רק אנחנו לא מרגישים, לא מרגישים כי אנחנו מורגלים בטעמים והרגשות גשמיים, לא מרגישים. אייי.

אדם צריך להתכוון בשעה שהוא אוכל צריך להתכוון שהוא אוכל על מנת לקיים את רצון הבורא, לקיים "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" צריך להתכוון שהוא מתכוון להבריא את גופו כדי שיוכל לעבוד את הבורא, צריך להתכוון לברור את ניצוצות הקדושה שנמצאים במזון, ז"א  מי שמבין מה הוא עושה בשעה שהוא אוכל, על פי הסוד צריך שיהיה לו דוקא 32 שיניים כנגד לב נתיבות חכמה, יש אומרים שאפילו אם נשארה לו שן משלו זה גם בסדר, שישתדל לא לאבד גם את השן האחרונה, אבל מכל מקום יש בזה ענינים האוכל זה לא רק סתם אבלע אטחן לפלף, יש בזה ענינים, מי שיכול להרגיש מרגיש, מי שלא – שיתחיל לחשוב איך זה. שואלים, כתוב שיום תשיעי בתשרי זה נחשב כמו צום, של עשירי, והתורה לא מדברת על עשירי, על  תשיעי, אז איך זה? בתשיעי אתה אוכל, אתה אוכל ומרבה באכילה וזה נחשב כאילו צום, מה יותר קשה, לצום או לאכול בתשיעי? מה, כולם יגידו תשיעי יותר קל, לא נכון, לצום זה יותר קל, אתה לא צריך להתכוון לשום דבר, אתה רק נמנע מאכילה וזה הכל, זה עובד כבר לבד, אוטומט זה עובד עליך. בתשיעי אתה צריך לאכול לשם המצוה, לאכול לשם מצוה זה קשה כי אדם אוכל מה שיש בצלחת, אבל שהוא יאכל בשביל מצוה זה קשה מאד. זה קשה מאד.

פעם הייתי בחו"ל וסעדתי על שולחנו של יהודי  מסאטמר, יהודי יקר, והגישו לו את האוכל ואני כל פעם שומע אותו ממלמל, ששששש התקרבתי לשמוע מה הוא אומר, אז הוא אומר, לשם אכילת מצוה, לשם קדושת שבת, לכבוד שבת קודש, לכבוד שבת קודש, לכבוד שבת קודש, לשם מצוה, לשם אכילת מצוה, לשם אכילת מצוה, כל הזמן, כל כף, כל כף שהוא לוקח הוא אומר ,אם הוא מרגיש או לא מרגיש אני לא יודע, אבל הוא לפחות זוכר, הוא זוכר שהוא אוכל לשם מצוה, יש מצוה לאכול לכבוד שבת, בימות החול אתה יכול לא לאכול, אבל במצות שבת צריך לאכול, אז לא כל אחד מבין את זה, לא כל אחד מרגיש, אבל הנה במן היה לבני ישראל גם עונג של מלאכי השרת ממש גילוי שכינה ומעין עולם הבא, זה היה בזה. נו, אז איזה מדרגה היתה להם? אם הם זכו לכל זה. ועוד דבר, היה להם מים מבארה של מרים, אתם יודעים מה היה סגולת המים של בארה של מרים, זה לא היה מים רגילים, זה היה מים שמחכימים את האדם, כתוב שהארי הקדוש זללה"ה, הוא חי בסה"כ שלשים ושמונה שנים, יש אומרים 36 שנים, וכל מה שהוא בא לעולם זה בשביל להעביר את התורה שלו לרבינו חיים ויטאל זללה"ה שהוא היה תלמידו המובהק, וכמה זמן הוא הכירו? שנה וחצי, ובשנה וחצי הוא היה צריך להעביר לו את התורה שלו הארי הקדוש. הארי הקדוש פעם אחת ישן מנוחת צהריים והתקרב אליו הרב גלנטי ושמע אותו ממלמל בשפתיו, אז הוא ניגש אליו קרוב לשמוע מה הוא אומר והוא התעוררו, אז הוא אומר לו מה אתה עושה, אז הוא אומר לו לא, שמעתי שכבודו ממלמל בשפתיו רציתי לשמוע מה התורה שהוא לומד. אז הוא אמר לו, מה שאני למדתי עכשיו בשעתיים האלה שנחתי, יקח שמונים שנה שאני אגיד מה למדתי בסוד פי האתון. שמונים שנה רצוף שאני אגיד מה למדתי בסוד פי האתון. זה בשינה של שבת, שינה בשבת תענוג, הוא היה מקפיד הארי הקדוש לישון בשבת, כי ההתעלות בשינה, מה שהוא יכול להשיג בתורה בעולמות העליונים, זה לעילא ולעילא מה שאפשר להשיג בימות החול. אז עכשיו צריך להבין, אז כמה תורה היה לו? כמה? והוא צריך להעביר את זה עכשיו בשנה וחצי למי? למרח"ו, והמרח"ו אין לו את הבית קיבול לקבל את כל זה באופן טבעי, לא יכול, לא יכול, גם משה רבינו כשהקב"ה מלמד אותו לא יכול, בסוף הוא נתן לו אותה מתנה. מה עשה הארי הקדוש, לקח אותו לימה של טבריה, שמה יש את בארה של מרים, הביא אותו עם הסירה עד בארה של מרים והשקה אותו מהמים ואז החכים ואז קיבל שפע את כל התורה של הארי הקדוש. זה גם היה מים ששתו במדבר, אז לא רק שהיה להם מן עם גילוי שכינה, היה להם גם מים מחכימים כאלה, אתם מתארים לכם מה אני מדבר, והם היו מתרחצים גם במים האלה, איזה דור זה. אומר רשב"י, לא היה דור כזה ולא יהיה דור כזה. זה הדור הכי מעולה, כבר הזכרמנו אתמול, אה, אשרי הדור שעוונותיו מועטים, כמה עוונות מצאו לכל דור בארבעים שנה? עשר, עשר עוונות וגם כן חלקם של יחידים, בכלל לא שלהם, כמו צלפחד וכו'.

אז ז"א, אצלנו אמרנו שכל יום יש מיליונים עבירות, כל יום, כל יום, כל יום.

זה היה דור המדבר עם המן, לכן הנס הגדול והמופלא, הפלא הגדול, לכן אמר הפסוק בהתחלה "ובוקר וראיתם את כבוד ה' מה זה כבוד ה'? זה המן שירד, בבוקר תראו, זה כבוד ה'? מה, שהקב"ה יכול לעשות נס והוא הוריד מרשמלו? מה מה מה יש פה? לא, בתוך המן הזה יש אור העליון גילוי שכינה בתוך המן הזה. את מה? את כבוד ה'? בהרגש, כמו שאדם מרגיש גילוי שכינה כשנכנס משה. רבינו סעדיה גאון אומר בטפסיר שכזרע גד הוא – זה גרעיני כוסברה. כן גרעיני כוסברה. כן, כתוב שזה היה שישים אמה גובה, שהיו רואים את זה כל אומות העולם את הגובה שהיה עומד המן. כן כן כן כן. אבל הרב מדבר, אבל הרב מדבר על הענין של לראות את יכלתו יתברך, פה הם חשו בתוך המאכל הם חשו, כמו שאדם יושב עתידין הצדיקים לישב ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, מה שאדם זוכה בעולמות העליונים להשיג את השיא של השיא, זה היה להם בחומר, כמו שאומרים, בהרגש. שאדם היה יכול להגיע, איך אנחנו אומרים לדוגמא, אדם שותה יין – שתה יין יצא סוד, מה קורה, מה עושה היין? התפשטות החומר, החומר מתפשט, החומר מתעייף כאילו וכאילו החלק הפנימי הוא יותר שולט, ואז אם הוא שטותניק אז הוא מדבר שטויות וקללות וקשקושים כי הוא ריק, הוא עז, אבל אם הוא צדיק, ששותים צדיקים בפורים מה יוצא – שתה יין יצא סוד, האדם הרוחני מדבר, ופתאום הוא שופך מעיינות של תורה, אז ז"א מה עושה היין? מפשיט את הגוף, כשהם אכלו מן אז בחלק של הגוף הם קיבלו את מה שצריך, בשביל להחזיק אותם, היה מתברך במעיהם, אבל בחלק הרוחני היה להם התפשטות של זכות וזכות של גילוי שכינה, זה היה משפיע על כל המהות שלהם, זה דבר אדיר, זה כבוד ה', הם חשו בעצמם. כן.

איך רואים, מתי שמרגישים, כשאדם מרגיש, אבל מה נעשה שכבוד הרב שרבי עקיבא אמר לחם אבירים אכל איש, פירושו אותו לחם שאוכלים מלאכי השרת ומה הם אוכלים, הם לא אוכלים ג'חנון, הם אוכלים שמה מאור העליון מזיו השכינה, והוא אומר זה מה שאכלו במן, אז הם אכלו במן והרגישו את זיו השכינה, זה מה שהוא אומר.

וזוהי עבודת האדם להשריש חכמה בליבו, ולא להסתכל רק בארבע אמותיו, אלא כאשר ישתמש בשכל ובחכמה יוכל להתעלות ולהתחזק באמונה, כי מפורסם בשם החכמים, שכל ההשגות נמצאות כבר בנפש האדם, כל מי שיושב כאן וגם מי שלא יושב כאן וצופה בנו, ידע, כל ההשגות עד השגות המלאכים ולמעלה מהם, כל ההשגות כולם כבר נמצאות בנפש האדם, רק חייב לגלות אותם, ולהסיר את מסך הערפל מעליהם, זה הגוף הזה, הגוף הזה הוא מפריע, זה המסך, זה המסך.

אז עכשיו, כאשר יחיה על פי החכמה יחדש את העבר ויראה את העתיד ויהיושניהם פרושים לפניו, כי אין הבדל כלל בין הנראה לשאינו נראה, אין הבדל, כאשר החכמה והשכל ישלטו באדם יוכל להרגיש ולהבחין.

יש דבר מדהים שרבינו בחיי בחובת הלבבות אומר, שאם אדם יזכה לקיים "שיויתי ה' לנגדי תמיד", הוא יגיע למצב של התפשטות מן החומר, יוכל לראות בלא עיניים, י וכל לשמוע בלא אזניים, יוכל להבין בלא מחשבה, בקיצור הוא הופך להיות רוחני מלאך שהוא לא זקוק בכלל לכלים הגשמיים האלה. זה מונח בכל אדם. ורבי, בספר ראשית חכמה מביא בשם רבי דמן עכו, איך קוראים לו, שכחתי את השם, בקיצור מביא שמה מעשה, שהיה באחד, היה אחד שפעם ראה את הנסיכה יוצאת מבית המלכות, וחשק בה, ואמר לה שהוא רוצה להפגש איתה, אז היא אמרה לו בבית הקברות, אז הוא שמח, היא אמרה לו שייפגשו בבית הקברות, אז הוא הלך לבית הקברות וחיכה לה, היא התכוונה היא חכמה, איך אדם פשוט כמוך יכול להפגש עם נסיכה, איך אפשר? אבל בבית הקברות כולם שוים, עשיר ועני מלך וטיפש, כולם שוים, אז נפגש שמה בבית הקברות, שמה אתה יכול לפגוש אותי, הוא האמין שהיא מתכוונת ממש, הלך לבית הקברות, ונפשו קשורה בנפשה והוא יושב שמה ומחכה וכל הזמן מחשב, מתי היא תבוא ואיך היא תבוא ומה יהיה וככה, והוא נכנס למחשבות מחשבות ועוברים ימים, והוא אומר בטח לא היה אפשר לה לצאת, וככה הוא יושב, עד שהתפשט לגמרי מן החומר, וכבר לא חשב בה, והסתכל במושכלות ועזב את הגשמיות, והפך לאיש אחר, והיו עוברים ושבים עוברים לידו ומבקשים ממנו ברכה וכל היוצא מפיו מתקיים. רבי יצחק דמן עכו. אז זה המעשה, ז"א בן אדם הכי פשוט, כיון שהתפשט מהחומר, שמה אין תאוות בבית הקברות, לא היה לו סעודות שחיתות וכו' וכו', כן מה אכל למחייתו משהו וכל הזמן מחכה ומייחל, אבל מרוב שהוא היה קשור בדברים לאט לאט הוא התנתק לגמרי לגמרי לגמרי לגמרי עד שהפך להיות אדם רוחני וזה עדות של רבי יצחק דמן עכו, מובא בספר ראשית חכמה. אז כל ההשגות נמצאות כבר בנפש כל אדם. מה שצריך זה להסיר מעלינו את המסווה של הגשמיות, הערפל הזה שבו אנחנו נמצאים. ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה בודאי שגם נמצא ה' יתברך. ז"א גם איפה שאתה חושב שאין תמיד הוא נמצא, ואתה יודע מה הכי מצחיק, שאתה מחפש אותו אי שם והוא נמצא אצלך בלב, רק מה, הוא סגור שמה, הוא סגור, אתה לא פותח לאוורור, תפתח קצת את הלב ואז בעזרת ה' אולי תזכה קצת לטעום ממה שהיה במן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.