למה הוריד משה את ידיו? | הרב אמנון יצחק

למה הוריד משה את ידיו?

נציב יום אילה בת שמעה ואהרן לרפואה שלמה בכל האיברים והגידים, זכות התורה וזיכוי הרבים תעמוד לה לקום ממיטת חוליה לחיים טובים ולשלום. והקב"ה יעתיק ממנה את המחלה ויעביר אותה לראש של בילי הדבילי יימח שמו וכל שלוחיו אמן סלה ועד. להצלת משפחת שרעבי, וארגון שופר, ועם ישראל, ה' יצילם מגזרות הסדר העולמי החדש.

"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות י"ז י"א).

רבותינו אמר במדרש "וכי משה היה עושה שיגבר עמלק עליו אלא אסור לאדם לשהות שלוש שעות כפיו פרושות לשמים". זה המדרש אומר. ויש לבאר. מה שאסור לשהות כפיו 3 שעות כדי שאדם ירענן ויחדש את רגש התפילה. כי על ידי שהיא ארוכה מדי ועל כל תפילה אחת הולך ונחלש אצל האדם רגש לתפילה ומצטנן מההתלהבות ונעשה לו כהרגל. אם בתחילת התפילה הוא מלא התלהבות, מלא התרגשות, עם ריבוי הזמן נחלש הרגש, ולכן צריך הפסקה מפרישת כפיו לשמים, שזה אות להתלהבות, כשאדם מרים את ידיו ומתפלל. אבל מחמת ריבוי הזמן, אין התנועה החיצונית תואמת את הנעשה בפנימיות. וזה נראה כבר קצת מרמה. לכן התאמץ משה רבנו עליו השלום לפי רום מדרגתו לחדש את העלייה בנבואה ובתפילה לחזור ולשוב אל הרגשות הראשונים שהיו ספונים בהוד השכינה וזיווה.

זאת אומרת, כתוב כשידי משה מורמות ישראל נוצחים, מורדות אז הם מפסידים. למה שיוריד בכלל את הידיים, אם מחזיקים לו את הידיים, אז למה שהוא יוריד אותם? משום שהתפילה באותה שעה, אם היא כבר אורכת יותר מדי זמן, אז ההתלהבות הראשונית פוחתת, וזה נראה כבר כמו מרמה. כי החיצוניות היא לא כמו הפנימיות.

הגאון מווילנה במשלי כ"ה אומר על הפסוק "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" (משלי כ"ה י"ז), אז אומר "הֹקַר רַגְלְךָ" אלו בתי כנסיות, שלא ירבה אדם בתפילה יותר משלוש שעות. זה בדיוק מה שאמרנו שיש לאדם להשתדל שלא יתקרר אצלו רגש התפילה על ידי ריבוי הזמן. עליו למצוא תחבולות לעורר עצמו להתפעלות מחודשת מגדלותו של הבורא יתברך, וזאת על ידי הפסק קל.

שאל אנטונינוס את רבנו הקדוש מהו להתפלל בכל שעה. אמר לו אסור. למה? שלא ינהג קלות ראש בגבורה. אז זאת אומרת, שלא יזדלזל המצב. כאילו, יש פיחות כל הזמן. ההתלהבות דועכת לאט לאט.

הקורא הלל בכל יום, אומרת הגמרא בשבת קי"ח, הרי הוא מחרף ומגדף. על ידי אמירה בכל יום, מצטננת ההתפעלות וההתרגשות מהחסדים של הקב"ה. ואז הוא מהלל לה' יתברך בלא רגש. על ידי זה הוא נראה כמחרף ומזלזל בהכרת הטובה. וזה נקרא חירוף. והטענה אינה מכוונת על כך שהוא מהלל בכל יום, אלא על הקרירות שבה נאמר ההלל, ועל חסרון ההתפעלות מחסדי ה' יתברך. כעיניו כהות מלראות את הניסים והנפלאות והטובות, והשפעת ההרגל היומי שכל יום הוא קורא את זה.

אדם לא מתפעל כל יום מחדש שהוא מגיע לבית הכנסת, הלוואי. זה רגילות. צריך להתפעל. כשאדם הולך לעלייה לרגל, אז פעם בכמה זמן, זה יוצר התפעלות. עד כדי כך שאומרים שאם נכנסת בשער המזרח, אתה צריך לצאת בשער המערב. לא להיכנס ולצאת באותו שער, משום שאתה... כבר זה הרגל. אז זאת אומרת תארו לכם מה זה שללכת להיכנס בשער ולצאת משער זה כבר הרגל, כל שכן אם בנאדם מאריך בתפילה יותר מדי, או כל הדוגמאות שנתנו בהלל וכו'.

"פַּרְעֹה הִקְרִיב", כתוב "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות י"ד, י'). אומר רש"י זכרונו לחיי העולם הבא בשם המכילתא, "תפסו אמנות אבותם". והקשה הרב עובדיה מברטנורא, "מה משמיענו רש"י בזה?" מה בא להגיד לנו שהם תפסו אמנות אבותם? כתוב "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'". אז מה הוא משמיע אותנו כשהוא אומר "תפסו אמנות אבותם".

אומר הברטנורא, יש לומר לפי שכתוב אחר כך "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר" (שמות י"ד י"א) משמע שנתרעמו ולא היו צדיקים. וכך פירש מה שאומר "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" לא בשבחן דיבר הכתוב, אלא בגנותן. שמה שהם צעקו זה לא היה בלב שלם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם, "תפסו אמנות אבותם". יודעים, כשיש צרות מה עושים? צועקים אל ה'. אבל זה לא היה מהפנימיות, זה היה הרגל, טבע, מנהג. אז זה התביעה, לכן בא וחידש רש"י "תפסו אמנות אבותם" לא לשבח, אלא לגנאי.

אז עד כמה גדולה התביעה על ההרגל במי שעושה מצוות מטעם מצוות אנשים מלומדה. כי מצוות יש לעשות בהתלהבות גדולה כדי לחדד את הלב, לעורר את המחשבה, להתרגש בכל מעשה מתוך אהבה גדולה לה' יתברך ולמצוותיו. אחרת אם הוא עושה זאת מפני שמנהג אבותיו בידיו, הרי זה לגנאי לו.

וכבר אמר רבי עקיבא, סליחה, אמר רבי יעקב בר חנינא ברבי חנינא לרבי "בוא ונפשפש בהלכות, שלא יעלו חלודה". על כן מוטל על האדם לחדש ולרענן מחשבותיו בעבודת ה' יתברך, בתורתו במצוותיו בתפילתו שיהיו בהתרגשות ואהבה רבה, וכאילו בו ביום קיבל מסיני.

הרי אנחנו אומרים בשמע ישראל "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים ו' ו'), היום כאילו קיבלת אותם היום בסיני. וכי אנחנו מצווים היום? אלא כמי שמצטווה היום. זאת אומרת, צריך להיות תמיד התחדשות והתעוררות והתרגשות, ולצערנו הרב, אצלנו כל המצוות זה מצוות אנשים מלומדה, וזה חמור ביותר.

כשאדם עושה מהרגל, אז בעצם הוא לא עובד את ה', זה כאילו, אני מודה לראש שלי שמגיע למודים, והוא נזכר להוריד את הראש. ועד עכשיו מה עשית? לא זוכר, איפה הייתי, מה דיברתי, מה חלמתי, מה... זה בעיה. זאת אומרת, קשה, קשה, בדור הזה מאוד מאוד לחוצים כולם בלחץ, בכל מיני בעיות כאלה ואחרות, קשה מאוד לאנשים להתרכז אפילו בברכה ראשונה, בברכה ראשונה של שמונה-עשרה. בפסוק ראשון של שמע ישראל. קשה לאנשים. אבל מה לעשות, עם כל הקושי צריכים להשתדל ולעבוד על זה. בשביל זה לומדים את המוסר, להתעורר.

אז כתוב "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". למה שיניח ידו? למה שיניח ידו משה רבנו? מה, שיגבור עמלק? לא, צריך, לא יעברו שלוש שעות בשביל לחדש עוד פעם את ההתעוררות בנבואה ובתפילה שיהיה בהתרגשות כמו מהרגעים הראשונים, ולא שזה כבר יתיישן ויהיה מכח ההרגל, מכח האנרציה. אז לכן זה יסוד גדול של התחדשות ועוררות והתעוררות במצוות, בלימוד התורה, ובתפילות, שאדם צריך להיות מתחדש ומתעורר תמיד, אמן.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא): "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".