סוד היראה

כא' שבט תשע"ה - פרשת יתרו  - סוד היראה 

"ויאמר משה אל העם אל תיראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".

 פרש הרמב"ן: לבעבור הרגילכם באמונה בא האלוקים, שכיוון שהראה לכם גילוי השכינה, נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תיפרד נפשכם ממנה לעולם. כלומר מרגע שרואים גילוי שכינה, נכנסת האמונה בלב לדבקה בהשם, ולא תיפרד נפשכם ממנה לעולם.

 הרגע האמת והאמונה שוכנים בליבו של כל בן ישראל, מי? מי ששמע קול אלוקים מדבר במעמד הר סיני! והלוא נשמות כולנו עמדו בתחתית ההר, וזכינו כולנו לגילוי שכינתו יתברך, אם כן מדוע אין אנו חשים בדורות הללו באמת המחייבת על תכלית מצבנו בעולם הזה, ובסכנה העצומה שטומן לנו יצר-הרע. למה אנו לא חשים הרי זכינו גם אנו במעמד הר סיני!

"כי את אשר ישנו פה, עימנו עומד היום, ואשר איננו פה עימנו היום" לפני, מי זה אשר איננו פה עימנו היום?

 אומר רש"י: גם דורות הבאים והשפתי חכמים אומר: שכל נשמות בני ישראל שעתידין לבוא עמדו במעמד הר סיני וגם הגויים שעתידין להתגייר.

 אומר הרמב"ן: אז מי שזכה בגילוי שכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תיפרד נפשכם ממנה לעולם. אם כן האמת והאמונה שוכנין בלב כל בן ישראל, ששמע כל אלוקים מדבר במעמד הר סיני, אז איך זה בדורות האלה לא דבוקים באמת, שמחייבת על תכלית מצבנו בעולם הזה? רואים שכמעט הכול דבוקים בשקר.

 תשובה לזאת מגלה לנו התורה הקדושה בפרשת ואתחנן: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים, אשר הם חיים על האדמה", מזהירה אותנו התורה שלא נשכח את נפשנו ולא את הדברים אשר ראו עינינו, "אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה"? {פשיטא שצריך לירא את השם כל הימים}, אלא הנקודה: "אשר ילמדון ליראה" אלא צריך ללמוד כל הזמן, כל הזמן כי יראה יכולה לרדת ולדעוך.

 והביא מר"ן המשגיח זכר צדיק לברכה לבאר בשם הסבא מקלם זכר צדיק לברכה: כאן בא הכתוב להורנו יסוד בחובת האדם בעולמו, שהרי אפילו דור מקבלי התורה, שראו בעיניהם פנים בפנים גילוי נבואתו ממש, ואוזניהם שמעו הדברות מיפי הגבורה, עם כל זאת נתחייבו ללמוד את תורת היראה כל ימי חייהם. והסבא זכר צדיק לברכה מפרש: "דכל הימים נאמר: על אשר ילמדו ולא על ליראה אותי", כי פשיטא הוא שצריך לירא כל הימים, וכל כך למה? כי חושך הגוף ואופל החומר מאפילים על נשמתו של האדם, מסתירים זיווה והדרה ומשככים כל קניינה.

 לפיכך אפילו הראיה הבהירה ביותר כמחזה הנבואה, קליל תחלוף ותעלם מן הנשמה, אם לא ישוב האדם לחדש ולעורר בלי הרף את ההשגות להן זכתה נפשו. לכך היא צריכה מהכתוב מאנשי אותו הדור ללמוד כל הימים, ליראה את השם הנכבד והנורא ולקבוע בנפשם את הדברים אשר ראו עיניהם. {אפשר להסיח דעתו של אדם בין רגע} צריכים לקבוע בנפשם את הדברים אשר ראו בעיניהם, לדעתנו אם היינו רואים את מעמד הר סיני, לא היינו שוכחים אותו לרגע, ופה כתוב שצריך לקבוע בנפשם את הדברים אשר ראו עיניהם, אפשר להשיח מן הדעת גם את מעמד הר סיני! ואפשר לרדת מהיראה, ואפשר אפילו מן האמונה! לא יאומן כי יסופר, כך הוא כוחו של החושך: של הגוף של התאוות של המידות הרעות עד כדי כך.

 ועתה צא ולמד מן הדין: גודל חיוב לימוד תורת היראה, על אחת כמה וכמה חובה כפולה ומכופלת עלינו לחזק את הלימוד הזה בזמן הזה שהשקר פרוץ לעין כל, שרובם לא יודעים כלל שיש לימוד כזה מוסר, מי לומד היום מוסר בעיון! מי לומד מוסר בכלל! מי יושב ומתבונן בדרכיו בכול יום! ערב ובוקר לעשות חשבונות! מי אלה האנשים, והולכים בטבעם הפשוט, החוזים ברשתו של היצר, לעת כזאת רבה חובתנו לבקוע את מחיצות החומר הסוככים כחומה על יפי נשמותינו, להבקיע כשחר את אור הנשמה זיוה והדרה, על ידי התבוננות מתמדת, מה הוא הטוב האמיתי אשר ראוי לבחור בו, ומה הוא הרע האמיתי שינוס ממנו האדם. 

אני משתומם לפעמים יש חתונות שבשביל לשעשע את האנשים שמשתתפים שם אז באים איזה קבוצה של ליצנים ולובשים עליהם בגד של חמור או של סוס ומתחילים לרקוד כאילו איזה חמור או איזה סוס ואנשים מפסוטים אפילו רבנים מסתכלים ושמחים כאילו איזה וורט אמרו עכשיו של החתם סופר או משהו במקום להגיד דברי תורה אתה מבין רוקדים ליצנים ואחד מחזיק בשינים שולחן ואחד מחזיק פה ואחד מחזיק שם זה נקרא לשמח היום חתן וכלה זה הרמה לשמח חתן וכלה אז לא מספיק שהאדם הוא החמור מלובש בחומר, הוא עוד לובש בגד של חמור ורוקד בחתונות, יעני חמור חמורותיים..

והם הם דברי הרמח"ל בדרך עץ חיים, וזה תראה כי שניים הם בתבונה אחת נבראו, מבהיל מה שהוא אומר הרמח"ל, שכל האדם והתורה המשכלת אותו זה שניים שבתבונה אחת נבראו, אתה שומע? שכל האדם והתורה בתבונה אחת נבראו, אני חוזר עוד פעם, וזה תראה כי שניים הם בתבונה אחת נבראו, שכל האדם והתורה המשכלת אותו, המהר"ל מפראג קורא לתורה שכל האלקי, לא כולם מסכימים עם המושג אבל הוא אומר שכל האלקי, זה מתאים למה שכתוב פה בקצת, שלמרות שזה שכל אלקי, שכל האדם שניתן לו ובתבונה אחת עם התורה המשכלת אותו. ז"א אתה לא יכול להגיד אני לא מבין, אתה לא מבין זה בגלל שהחומר עוטף אותך, אבל אם תתפשט מהחומר שכל האדם והתורה המשכלת אותו שניהם נבראו בתבונה אחת. זה חופף.

אברהם אבינו שלא היה מלובש בו החומר, הוא רכב על החמור, זה אותו חמור של המשיח שהוא ירכב על החמור, אז אברהם אבינו שהיה שכל מופשט, הוא תפס את התורה בקלות בלי ספר, בלי ספר.

על התורה נאמר בירמיה כ"ג, הלא כה דברי כאש נאום ה', והודיענו בזה כי אמת הדבר שהתורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לאור בו כי זו מציאותה למעלה, התורה היא אור, אור.

אתם יודעים שכתוב שאסור שיהיה דיבוק בספר תורה, דיבוק אפילו, דיבוק פוסל ספר תורה, וכל האותיות זה אורות, שמלובשים באותיות, ופעם היה צדיק גדול שאיני זוכר את שמו, והוא ישב מול ספר תורה ממרחק והוא אמר שיש דיבוק בספר תורה, ממרחק, בדקו ומצאו שכן, שאלו אותו איך הוא רואה ממרחק, אמר אני לא ראיתי את האותיות אבל את האורות ראיתי שיש דיבוק. יש בחינה שיכול אדם להגיע לכל העם רואים את הקולות, ושומעים את הנראה, ויש בחינה כזאת כמו שהיה במעמד הר סיני. מכל מקום התורה היא ממש אור אחד ניתן לישראל לאור בו, כי זו מציאותה למעלה, ובהכנסה בנשמה יכנס אור בה כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים, אז כמו שהבית חשוך עד שנכנס בו אור השמש, אבל כשנכנס אור השמש הוא מגרש את החושך, כפי מידת הכניסה המתאפשרת, כך התורה כשהיא נכנסת בהכנסה בנשמה יכנס אור בה כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים, ואף גם זאת הנה בדקדוק גדול נמשלה לאש ובהשוואה מדוקדקת. הרמח"ל אומר, כשהנביא אומר "הלא כה דברי כאש" זה לא משל ודוגמא סתם בערך, הוא אומר זה בדקדוק גדול נמשלה התורה לאש, ובהשוואה מדוקדקת. עכשיו הוא מסביר, כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלהיבה, והשלהבת בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, והנה החכמה הניתנה מן הקב"ה בלב כל בני האדם, אך כדי שתתגבר צריך שאותו הפה המקיים אותה ינשב בכח, חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם אלא מוציאיהם בפה, ואז נעשה ממש כמו האש, שכשמנפחים בה מתלהבת. וזאת היא הנותנת הבינה ולא הימים או השנים.

הנה על כן חוב הוא מוטל על האדם, לשום עצמו להתבונן כי אם אינו מתבונן ומחשב, הנה לא תבוא חכמה לבקש אותו, ונשאר בחושך בלא ידיעה והולך בדרכי ההבל ובאפילה.

נבאר, כשרואים גחלת שאינה מלהיבה, יש גחלת, והגחלת הזאת יש בה שלהבת כמוסה וסגורה, זה לא גחל שקנינו, אלא זה כבר גחלת, שיש בה אש, רק אין להבה, והגחלת עמומה, אבל יש בה שלהבת כמוסה וסגורה בתוכה, אבל אם נפיח תתפשט השלהבת ותתלהב, הלהבה תעלה ותצא מתרחבת והולכת.

יש מקום אחר שהרמח"ל מסביר את זה, שזה כנגד התורה, אותיות התורה, אש שחורה על גבי אש לבנה, כך ניתנה התורה, ואנחנו רואים פה אותיות שחורות על גבי דף לבן, זה כמו גחלים, הגחלים האלה השחורות האותיות הן עמומות, כשאתה מלהיב על ידי שאתה קורא בקול כמו עכשיו, אתה נופח באותיות ואתה מוצא מהשלהבת גוונים הרבה, כמו שהלהבה היא בגוונים הרבה, אדום, כחול, צהוב, ירוק, הרבה גוונים יש לשלהבת, כך פירושי התורה המסותרים בגחלת, אתה רואה אותה גוון אחד – שחור, אבל אם תלהיב אותה אז אתה תמצא בה גוונים הרבה, שבעים פנים לתורה, זה רק בפשט, ובדרש, ברמז, בסוד, עוד שבעים שבעים שבעים, וזה רק ראשים, ראשים, ועליהם אין סוף פירושים. אז ז"א, הכל תלוי כמה אתה מלהיב, אבל בגחלת טמון אש שיכולה להבעיר את כל העולם, גחל אחד יכול להבעיר עיר, מדינה, יערות, ג'ונגל, את כל העולם, אחד גחל. בב' של בראשית אומר הגאון מוילנא, כל התורה נמצאת. כי הראשית תמיד טומן בחובו את הכל, והב' של בראשית כל סוד הבריאה כולו הכל נמצא בב'.

פעם אני זוכר כשהתחלתי לשוב בתשובה והתחלתי להתבונן אז התעכבתי על הב' של בראשית, ועשיתי לי כמה רמזים סימנים כאלה, הב' היא הולכת כלפי קדימה, ולא נותנת להסתכל אחורה ולא למעלה ולא למטה, חכמים אמרו שאסור להסתכל  מה למעלה ממך מה היה לפנים מה למטה ממך, רק קדימה, ב'. בב' יש שלש תפילות, שחרית, מנחה באמצע וערבית למטה ותשלומים יש ככה מאחורה בקטן, יש את התשלומים, ועוד כאלה ווארטלך כאלה בהתבוננות כזאת.

אתם יודעים שהגאון מוילנא אמר שבמילת בראשית יש את כל תרי"ג מצוות, כל תרי"ג מצוות במילה אחת, בבראשית.

אז אם יש גחלת והיא לא מלהיבה, והשלהבת בתוכה כמוסה, אז אם נפיח תתפשט ותתלהט ותצא מתרחבת והולכת. והנה החכמה ניתנה מהקב"ה בלב כל בני אדם, ז"א אין אדם שאין חכמה בליבו, כל אדם נתנה חכמה בליבו, אבל כדי שתתגבר צריך שאותו הפה המקיים אותה ינשב בכח, ואז נעשה ממש כמו האש שכשמנפחים אותה היא מתלהבת.

רואים שלפעמים אנשים כשהם מרימים את הקול, לא השקרנים, כן, שמרימים את הקול אז שומעים את האמת ניכרת, כי כשבן אדם יודע מה האמת ועומדים מולו שקרנים, האמת בוקעת מאצלו היא לא יכולה לצאת בקול ענות חלושה, הוא זועק את האמת שלו מבפנים. זה נקרא שהחכמה התלהבה ומוציאה את כל מה שיש, אבל באופן כזה שזה לא משאיר ספק אצל כל מי שנמצא בסביבה. וזאת היא, אומר הרמח"ל, זאת היא הנותנת בינה, בלא הימים ולא השנים, אם אדם חושב שהזמן עושה את שלו וכשהוא יתבגר הוא יבין יותר, לא לא לא, גם אם תהיה צעיר, רק תוציא בפה תלהיב אז תוכל להוציא את החכמה שכבר נמצאת אצלך בלב מזמן, למה לחכות, הימים לא יעשו כלום והשנים גם לא, אפשר להיות עמי הארץ כשמזקינים. אתה יכול להיות עם הארץ גם זקן, אין שום בעיה. אם אתה לא תלמד בהתלהבות, לא תוכל להוציא את החכמה מבפנים.

הנה על כן חוב ומוטל על האדם לשום על עצמו להתבונן, כי אם אינו מתבונן ומחשב הנה לא תבוא החכמה לבקש אותו, ויישאר בחושך בלי ידיעה וילך בדרכי ההבל באפילה.

נתברר לנו כי סוד גילוי אור הנשמה וליבוי שלהבת יה הכמוסה בלב האדם, הוא בכח ההתבוננות. זה כמו שאדם מקשקש בגחלים כל הזמן, מסית אותם לכאן מסית לכאן שתיאחז בהם האש טוב מכל צד, כשאדם מתבונן בכל דבר מהפך אותו מצד לצד, בודק ובוחן את הדברים, אז האש נתפסת בכל הגחלת ומאירה במיטבה. חייבים התבוננות.

לזה תמצא במסילת ישרים כי דרך זו היא כמעט עיקר בדרכי קניית כל המעלות, מהי הדרך? להתבונן.

וכן אנו מוצאים בדברי חובת הלבבות, הקורא את המחשבה נר, ואשר זוהי עבודת האדם, להפיח בכח מחשבתו רוח קודש ושלהבת הנר, וללבות את אש התורה החבויה במעמקי נשמתו, הרי חיי עולם נטע בתוכנו, טרם ביאתנו לעולם מלאך לימד אותנו את כל התורה, אז חיי העולם  נטועים בתוכנו, ואנחנו צריכים להוציא את הנטיעות האלה החוצה. "ותן חלקנו בתורתך", לכל אדם יש חלק בתורה שהוא צריך להוציא אותו לפועל.

יסוד זה המלמדנו את הפרק העיקרי בלימוד תורת היראה, מתבאר לנו גם בדברי הרמב"ם, פרק ב' מהלכות יסודי התורה, האל הנכבד והנורא מצוה לאוהבו וליראה אותו והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע ה' הגדול. בורא עולם ברא כל כך חכמה בכל הברואים, למקטן שבהם עד הגדולים שבהם, חכמה אין סופית, שאי אפשר לתהות על קנקנה עד תום, לא הצליחו לפרק את המולקולה בשביל לדעת תכליתה, החלקיק הקטן בחומר לא יודעים להגיע עד תכליתו, והאטומים משתנים בין דבר לדבר, בין חומר לחומר, והדי אן אי שמצאו עכישו הם מתבוננים איזה דבר מדהים ונפלא, מי העלה על דעתו דברים כאלה? קוראים זלה הגנום האנושי, ווי ווי, נו, אז אחרי שאדם זוכה להתבונן, אפילו הוא רק בבעלי החיים שהבורא ברא, בעופות, בדגים, בעצים, בפירות, בפרחים, רק זה אם הוא מתבונן אפילו, שלא לדבר על גוף האדם ושלא לדבר על חכמת האדם, מיד אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע את ה' הגדול, כל זה הקב"ה הקיף אותי, כל זה הקב"ה נתן לי להשתמש בו ליהנות ממנו, כל זה? כל כך הרבה כוכבים הוא שם לי מעל הראש להאיר לי בלילה, היה מספיק לנו קצת פחות, לא? כל כך הרבה. וכשמחשב בדברים הללו עצמם מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד וידע שהוא בריה קטנה, שפלה, אפילה, עומדת בדעה קלה מעוטה לפני תמים דעות השלם בכל השלמויות. אייי.

פעם הבאנו מה רבנו סעדיה גאון אומר, דברים כדרבנות, כמה אנשים, כמה אנשים טיפשים, רודפים אחרי ההבלים וקוראים לעצמם מאושרים. הוא אומר מהן ההנאות שאדם כל כך רודף בעבורם, אדם רוצה לאכול אוכל טוב טעים ומתוק, אדם רוצה ללבוש בגד טוב נעים ורך, אדם רוצה שיהיה מבושם בריחות טובים ונעימים, והוא אומר מאיפה אדם משיג כל זאת? המאכל הטוב והטעים ויטמין די זה דבש דבורים, הדבורה היא בריה קטנה ושפלה בעולמו של הקב"ה, ומהיכן הדבורה מוציאה את הדבש? הרי זה קיא שהיא מקיאה מפיה, אז אם אתה אוכל דבש דבורים אתה אוכל קיא של דבורים, וזה טעים מאד, נכון, אתה נהנה, יופי. ואם אתה רוצה ללבוש בגד שהבגד הזה יהיה לך נעים, אז יש בגד משי, אוה איך הוא נעים איך הוא מחליק על הגוף, ממה הוא עשוי? מתולעת משי. בריה שפלה וקטנה בעולמו של הקב"ה. וכיצד מייצרת התולעת את חוט המשי? היא מקיאה אותו, עוד פעם קיא. ואתה רוצה שיהיה לך בשמים שתריח טוב, יריחו אותך טוב, אז אתה מתעטר בבשמים, יש מספר בשמים שהם מזיעתן של חיות כגון המוסק, מריצים חיות, הן מזיעות, ומורידים מעליהן את הזיעה, מערבבים עם צמחים ועשבים מסוימים, והרי לך מוסק בפרפומריה במאה שקלים. עכשיו צא וחשוב, הבעל ואשתו יוצאים לסעודת ערב, היא לובשת בגדי משי, הולכת לאכול דבש, ומתבשמת טיס טיס עם זיעה של חיות. ערב נעים. כזה אומר רבינו סעדיה גאון. אם את ההנאות האלה הקב"ה נ ותן לך מהבריות הכי שפלות קטנות בעולמו, מה ההנאות שמחכות לך בעולמות העליונים הרוחניים, שאין שיעור אפילו לדמיין מה גודל התענוג. הלא בראיית נוף שויצרי אדם יכול שהנשמה שלו תפרח ותצא. לשכשך במעיינות ובאגמים שם, יבבי, כל מיני הנאות של הגוף שהגוף אדם בבבי כולו מרטט מרוב אושר והנאה, וזה רק הגוף הנגוף, מה עם הנשמה שיודעת להעריך חכמה, מה הנאתה? בא, תגיד לתלמיד חכם אמיתי, בא יש גלידה עכשיו, ואתה מעלף אותו מצחוק, בא אני אראה לך משהו מעניין, מי יזוז בכלל מהספר, הוא לא מבין על מה אתה מדבר, הסטייפלר זצ"ל היו מביאים לו אוכל בחיים לא אכל אותו חם, היו משאירים וכשהוא נזכר אז הוא היה אוכל, היה אוכל קר. יש דבר כזה שיקום כשזה חם? כמוש אומרים היום, קום קום זה חם, אז הוא קם ישר זה חכם, כי המאכל כשהוא חם זה אחרת. אייי.

אז אומר הרמב"ם, אתה רוצה לאהוב את ה', אתה רוצה לירוא ממנו? בבקשה, הנה הוא שולח אותך, הוא אומר לך תתבונן במעשיו, בברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ.

יש ספר של הרב אביגדור מילר, לאן, שם הוא מביא כמה דוגמאות שהוא מתעכב עליהן להראות את פלאי הבריאה בכל מיני בעלי חיים, משהו מדהים, משהו מדהים. אלה שראו נשיונל גיאוגרפיק ודאי שראו בחוש, אבל לפעמים שקוראים בהסבר איך הדברים פרט אחרי פרט, יש זמן יותר להתבונן, כשרואים איזה דבר עושים וואו, וזהו זה נגמר, אבל זה לא מתפרק לחלקיקים לראות איך זה מסודר בבריאה.

מכל מקום אם אדם יתבונן באמת יפחד וידע, ירתע לאחוריו שהוא בריה קטנה, שפלה אפילה עומדת בדעה קלה מעוטה לפני תמים דעות.

ואם כי ודאי רחוקים אנו מלהשיג אהבת ה' ויראת שמים, ותאווה גדולה לידיעת ה' תיכף להתבוננות במעשיו וברואיו המופלאים, אנחנו ודאי רחוקים מזה, גם אם נתפעל עד שנתפעל אז תאוה גדולה לידיעת ה' תיכף להתבוננות במעשיו המופלאים, לא אנחנו רחוקים מזה, אולם גם לנו קטני הדעה ניתן לחוש את אור החכמה אם אך נדליק את הגחלת ונלהיבה. אבל אין בכח ההתבוננות להועיל אלא לגחלת שבוער בה אש, כל זה מדובר לאחד שהגחלת שלו בוער בה אש, ורק מחיצת אופל דקיקה סוגרת בעדה, האפר רק ככה מכסה על האש שהיא עמומה. לזו יש עוד תקנה בליבוי השלהבת על ידי מחשבה והתבוננות כראוי, אבל ישנה גחלת שאין בה אלא מעט מעט ניצוצות זערוריים, ואילו קליפתה עבה ומחיצתה כברזל, להלהיב גחלת כזו לא יספיק התבוננות בלבד, כאן דרוש אמצעי  נוסף, שיהיה בכוחו להבקיע את ניצות אור הנשמה ולהפיח בהם את הרוח, עד ה יותם לאש קודש עולה ומלהבת. וזאת אעל ידי סוד המעשה, ואפילו שלא לשמה, זה לא יספיק התבוננות להלהיב את השלהבת, יצטרך אותו אחד גם לעשות מעשים, אפילו אם לא לשמה, שכן מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, שהרי הלשמה חבוי בתוך השלא לשמה, איך כתוב, מתוך שלא לשמה, בלא לשמה יש תוך, ומתוך הלא לשמה יבוא ללשמה שנמצא בתוך של הלא לשמה. וכדברי הנפש החיים, שלא יתכן שמתוך לימוד שלא לשמה לא יתעורר לפעמים לשמה, וזה הדבר הוא תיקון השלא לשמה בכללו.

וכך בכח  מעשה עבודת המצוות יזכה האדם להעיר ולעורר את כוחות טוהר נשמתו וחכמת ליבו הכמוסה בתוך תוכו. אתם שומעים? אנחנו יהלומים, אבל מלוכלכים ומעופשים, צריך למרק את הבן אדם, "אמרת ה' צרופה" לא ניתנה התורה אלא לצרף את הבריות, התורה והמצוות מטרתן לצרף את הבריות, להוציא מהאדם את הסיגים החומריים העפרוריים, ולהשאיר את הנ שמה מאירה, בלי שהחומר יחשיך עליה.

כענין זה מבואר בחובת הלבבות שער חשבון הנפש כ"א, ראוי לך אחי שתבין כי רוב הענין המכוון במצוות שהם בגופים ובאיברים, הוא להאיר על המצוות אשר תהיינה בלבבות ובמצפונים, מפני שעליהם נשען העבודה והם שורש התורה. כמו שנאמר "את ה' אלהיך תירא", ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם ולא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאוותיו הבהמיות, ויכריח טבעיו ויקשור תנועותיו ויעבוד הבורא בגופו ובאיבריו עד שיקל עליו לעמוד בהם.

נסביר את דברי חובת הלבבות. אחי, ראוי לך לדעת ולהבין שכל ענין המצוות שהם בגוף ובאיברים, כגון מצות ציצית, מצות תפילין, מצוות שאתה עושה בגוף ובאיברים, תדע לך שרוב הענין המכון בהם הוא להעיר אותך אל המצוות שתהיינה בלבבות ובמצפונים, מה שנקרא חובת הלבבות, כגון, אהבת הבורא, יראת הבורא ועוד. לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, כל זה חובת הלבבות, דע שהמצוות המעשיות בגופים ובאיברים רוב המכוון בהם לעורר אותך אל המצוות שהם במצפונים ובלבבות, מפני שעליהם משען העבודה, והם שורש התורה הקדושה. זה השורש. "את ה' אלקיך תירא", כי מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה, על זה מבוסס כל ספר מסילת ישרים. ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם, אדם לא יכול להגיע ליראת ה' ולאהבתו, אפילו עם העצה של הרמב"ם, אדם לא מיד מתאווה לבורא להדבק בו וכו' מזה שהוא רואה את מעשיו הנפלאים, זה למעלה מכח האדם, ולא יתכן לו שיגיע ליראה ולאהבת הבורא עד שהוא יפרד מהתאוות הבהמיות, כי אם הוא עדיין מחובר לחומר אז הוא אוהב את הבשר, הוא אוהב את הגוף, הוא אוהב את יצרו הרע, הוא נמשך עדיין לעפר. הוא לא נמשך לבורא. אז עד שיפרד מן התאוות הבהמיות, ויכריח טבעיו, מה זה יכריח טבעיו? שהטבעים שלו יהיו מוכרחים אצלו, לא הם יכריחו אותו הוא יכריח אותם, הוא ישלוט בטבעים שלו, התאוה תגיד לו עכשיו, הוא יגיד לא, עכשיו אני לומד, התאוה תגיד סיגריה, חמש דקות סיגריה, סיגריה דחילק תן סיגריה, לא, אתה מכריח את הטבע שלך, לא הטבע מכריח אותך. ז"א אם תדע להכריח את טבעיך, ותקשור את תנועותיך, לא פתאום תמצא את עצמך בדרך למטבח, לא, אתה תקשור את תנועותיך, ויעבוד הבורא בגופו ובאיבריו, אם הוא יכול לעבוד כבר את הבורא בגופו ובאיבריו, הגוף והאיברים עובדים את הבורא, לא עובדים את יצר הרע, עובדים את הבורא, ז"א כמו דוד המלך, כל מקום שהיה מחשב לילך אוטומט הוא מגיע לבית המדרש, אוטומט, למה? איבריו עבדו את הבורא, אז יקל עליו לעמוד בהם. אז המצוות באות בכמויות, יש לנו תרי"ג מצוות והן באות עלינו כל הזמן בכמויות, כל רגע, אין רגע שאתה פנוי ממצוה, אין רגע שאתה פנוי ממצוה, אין מצב שיהודי פנוי ממצוה, אין מצב כזה, "ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" בכל מצב אתה מחובר למצוות, לכמה מצוות, יראה ואהבה וכו' זה תמיד ובלי הפסקה, ועוד מצוות, "והגית בו יומם ולילה" ודיברת בם ולא בדברים בטלים ועוד ועוד, כל הזמן אתה צריך להיות במצוות, בשביל לפרוש מן המצוות צריך היתר בשביל לפרוש מן המצוות, וגם כשאתה הולך לעשות מעשיך שיהיו לשם שמים, אז ז"א אדם לא יכול להיות מנותק מאת הבורא, אבל אחד שהוא משוך ונמשך אחרי תאוותיו איפה הבורא, הוא גורר את הבורא לשתות כוס קפה הוא גורר אותו לכל מקום, ובמקום שיגרר אחר הבורא הוא גורר את התורה והמצוות אחריו לאן שהוא רוצה.

אז לכן אני חוזר עכשיו לדברי חובת הלבבות והם יהיו בהירים. ראוי לך אחי שתבין, כי רוב הענין המכוון במצוות בגופים ובאיברים, הוא להאיר על המצוות אשר תהיינה בלבבות ובמצפונים, מפני שעליהם משען העבודה והם שורש התורה, כמו שכתוב את ה' אלהיך תירא, ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם, ולא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאוותיו הבהמיות ויכריח טבעיו ויקשור תנועותיו ויעבוד הבורא בגופו ובאיבריו עד שיקל עליו לעמוד בהם. תראו מה זה כמה שורות אצל חובת הלבבות זה מספיק כבר לא ל טעות כל החיים. זה חשבון 21.

אף לנו ניתנה אפשרות להפיח רוח קודש ואש הנשמה שלנו, וזה על ידי מעשה המצוות שיאירו ויעוררו את חובת הלבבות, לקיים מה שנאמר בהתחלה "למען ילמדון ליראה אותי כל הימים", וכבר ביארנו ענין זה במסילת ישרים פרק ז' שהוא מבאר את חלקי הזריזות, ואמנם יתבונן עוד שכמו שהזריזות היא תולדת ההתלהטות הפנימית, כן מן הזריזות ייוולד ההתלהטות. מי אתה רואה זריז? מי שיש לו להט פנימי, או שיש לו הערכה לדבר, אומרים עכשיו יש שמה, עכשיו יש שמה קצת כיבוד לעילוי נשמת, טררררר עוזבים את הספרים כולם הגיעו לשם, איזה זריזות, איזה זריזות, כן, כשאומרים הגיעה שעת האוכל, אתה רואה את הלהט איך כולם יוצאים לקראת עם צלחות מוכנים חביבי מעמיסים מכל טוב ה'. זה התלהטות שגורמת לזריזות, אבל יש מצב גם הפוך, אם תעשה דברים בזריזות זה גם יביא לך התלהטות, ז"א זה דבר והפכו. אז לכן אומר המסילת ישרים, כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה כן הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך, אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. אתם רואים שיש אנשים שבאים לשיעור, וישר נרדמים, אין להם התלהטות של הנפש לשמוע דברי תורה. הם מבינים שלשמוע תורה זה מצוה, אז אומר טוב, בא נשב, אז הוא יושב, ואחרי שהוא יושב כיון שאין לו התלהטות, אז הוא שוקע בשינה. אבל אם יש לו להט, אז "והיו עיניך רואות את מוריך" הוא לא יכול להסיט את המבט, אי אפשר לבלבל אותו, להזיז אותו, אי אפשר, הוא גם לא יתסכל מי נכנס מי  יוצא, למה? כי יש לו להט פנימי לספוג. אז כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה כן הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך, אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, תנועת רוחו תשקע ותכבה, ואמנם כבר ידעת שהנרצה יותר בעבודת הבורא יתברך שמו, מה ה' רוצה ביותר? חפץ הלב ותשוקת הנ שמה, הא, ראית אנשים לפני משחק כדורגל, איך הם במתח, נו נו עולים השחקנים עלו הנה הנה כבר כולם אה.... מישהו נרדם במשחק כדורגל? ראיתם מישהו נרדם בכדורסל? יש להם חשק, חפץ, מה זה, עוזבים את הבית נוסעים לאירופה לראות משחק, איזה חיוב יהיה עליהם יבבי, בית מדרש היה לידך לא נכנסת אף פעם, עד אירופה נסעת לראות משחק?

אולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי עצה טובה היא, שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתיוולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית. אז נותן לנו עצה הרמח"ל הקדוש, אומר תקשיב, אין לך חשק, אין לך חפץ, אתה לא מתאווה לתורה ולמצוות, תתחיל לעשות דברים אפילו שלא לשמה ובזריזות, מזה יתעורר גם הפנימיות שלך.

הנה ביאר לנו הרמח"ל את היסוד האמור, כי האדם אשר גחלת נשמתו אינה לוהטת בו כראוי, ופנימיותו טומנת רק מעט ניצוצות, גם הוא יכול להלהיב את אישו ולהבהיק את זוהר נשמתו בכח המעשה החיצוני, שיגרום להבעיר בו את הלהט הפנימי שקיים בו, אמנם זעיר פה זעיר שם, אבל יש שמה עדיין את זה. אך ראוי לך אחי שתדע, כי התנועה החיצונה חייבת להיעשות בד בבד עם כוחות ההתבוננות והמחשבה, לא שתהיה כעושה מעשה קוף בעלמא, אלא שאתה מבין מה אתה עושה עם התבוננות ומחשבה, שכן מעשה המצוות הנעשה בלא שיתוף פנימיות הלב, ורק באיברים החיצוניים כמצות אנשים מלומדה, הרי זה האויב הגדול ביותר. "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה על כן הנני אוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא".

כל דבר קדוש הנעשה מן השפה ולחוץ, סכנה הוא, סכנה הוא, מי שאין פיו וליבו שוים סכנה הוא. מאה ברכות גם הם סכנה, כשנאמרים בלא שימת לב, הקב"ה אמר מה ה' שואל מעמך, כי אם ליראה, מה אמרו חכמים, מה הוא שואל מאה, אל תקרי מה אלא מאה, מה הוא רוצה? מאה ברכות זה מביא ליראה, כי אתה זוכר שהמשקה הכל נהיה בדברו, המוציא לחם מןה ארץ, בורא פרי העץ, אשר יצר את האדם נקבים נקבים, וכל דבר קורא לזה, אתה מקבל מזה יראה, אוי ואבוי, אם לא היה נותן לי את המשקה אני לא יכול לחיות, לא את המאכל לא חיות לחיות, לא יהיה לי יציאות לא יכול להתקיים אפילו שעה אחת, אז זה נותן לאדם יראה, אבל מי? מי שמכוון בברכות, מאן בעי למהבי חסידא ליקיים מילי דברכות, "ברוך אתה" ברוך זה אתה מקור הברכות, אין שום ברכה בעולם מבלעדי ה', הראשון שאמר ברוך ה' זה היה יתרו, הוא הבין שהבורא הוא משגיח על כל הברואים, וידע שהוא מקור הברכות, עד יתרו לא אמר אדם ברוך, ברוך ה' מקור הברכות, ברוך אתה, אתה מקור הברכות, ה' אדון לכל היה הווה ויהיה, יחוד ה', שה' אחד והכל באחדותו יתברך, אלקינו, אתה בעל הכוחות כולם, תקיף בעל היכולת רק אתה בעל היכולת, אין בעל יכולת מבלעדיך, ובעל הכוחות כולם, זה שם אלהים, אל זה כח, אלהים לשון רבים זה כוחות. בעל הכוחות כולם, בורא פרי העץ וכו', אדם שמתבונן לזה זוכה ליראה, אבל אם לא זה סכנה, מה הוא חבר שלך? אתה קורא לו ברוך אתה ה', כאילו דוד אתה בא בא נסע אתה בא, אברהם... מה זה ככה מדברים עם בורא עולם? ככה מדברים עם בורא עולם? בללבלבלב.... זהו? זה התכוונת? אייי.

צריך לקרוא את המעשה שהקראתי לכם פעם עם הישמעאלי, איייי, אייייי בספר טעמי המנהגים יש שמה מעשה ווי ווי ווי ווי, איזה מעשה, איזה מעשה, איזה מעשה. אני אגיד לכם בקצרה. שהיה אחד מחכמי צפת מקובל אלקי, ששמע שיש איזה ערבי שיח ערבי שהוא יודע להגיד לכל אדם שבא לפניו אם יחיה או  ימות, חולים ממש כמו חנינא בן דוסא להבדיל, הכל הוא אומר, ולא מכזב, אז הוא מה זה נפגע, איך הקב"ה נתן לאדם כזה לדעת דברים כאלה, והוא שלמד שבע חכמות והוא ירא שמים והכל, והוא לא זכה לזה. אתם יודעים, מי שאוהב חכמה איזהו חכם הלומד מכל אדם, אמר אני הולך לשיך הזה אני רוצה לדעת איך זה יכול להיות, הלך לשיח הזה אמר לו איך אתה יודע, אמר לו לא יכול לגלות לך דבר כזה, זה סוד, זה אי אפשר לגלות דבר כזה, זה אסור לי דבר כזה לגלות. מן הון להון הם התחילו לדבר, ראה שהיהודי חכם גדול מאד וזה, אמר לו אתה בקיא בשבע החכמות? אמר לו כן. אמר לו תראה, אני יודע את כל החכמות אבל חסר לי בחכמה אחת מהשבע משהו, האם תהיה מוכן ללמד אותי? אמר לו כן, בתנאי שאתה תלמד אותי את הסוד הזה, אומר לא, זה בלתי אפשרי, זה בלתי אפשרי, אמר לו טוב, אז אני לא אלמד אותך ואתה לא  תלמד אותי, בקיצור הגיעו למצב שהגיעו לזה, אמר לו תשמע, אבל אם תרצה אז זה סוד עצום וזה צריך הכנות מיוחדות, אתה צריך לצום שלשה ימים 72 שעות, ואתה צריך לטבול אח"כ ואתה צריך לבוא, זה סיפור בקיצור, אמר לו אני מוכן הכל לעשות בשביל לדעת את הסוד הזה. טוב, אמר לו אתה תעשה כך וכך וכך וכך, אני מקצר כמובן, ויום אחד הביא אותו, ראה שהוא באמת תשוש וחלוש, 72 שעות, הביא אותו לגינה שלו היה לו שם גן יפה וזה, והלביש אותו בגדים מיוחדים אחרי שהוא טבל, טבל, נתן לו לטבול, הלביש אותו בגדים, בגדי לבן מיוחדים, ואמר לו אנחנו נכנסים עכשיו למבנה הזה, ותדע לך אתה צריך להיות זהיר מאד, אתה צריך לחשוב מחשבות קדושות, אל תחשוב מחשבות של הבלי העולם וכו' וכו', וכשנכנסו לבפנים אז הוא ראה מן ארון כזה קטן, ושיש וכל מיני דברים זה קישוטים וזה, ואמר לו עכשיו מה שאתה הולך לראות תדע לך זה סוד כמוס ואסור לך לגלות אותו לשום אדם ואתה צריך להבטיח לי וכו' וכו' וכו', והחכם ביטל, עשה ביטול בליבו שאם זה חס ושלום עבודה זרה או שהוא הוציא משהו מבטל וזה וזה ולא יתקיים שום דבר ולא מקבל עליו כלום ולא... ופתאום הוא פותח לו את הארון הזה ומה הוא רואה בפנים? אותיות הויה, י' וה' וו' וה', אז הוא אומר לו מה זה? הוא אומר לו זה השם הגדול והנורא שבשעה שאני פותח את הארון אם אני רואה את האותיות שהן מבהיקות אני יודע שהוא יחיה, ואם הן כבויות אני יודע שימות. הרב הגיע למצב כזה שתפס את עצמו הגוי הזה שם הויה שאני הוגה אותו כל יום כל יום ברוך אתה ברוך אתה ברוך אתה, ואיך אני אומר את זה, והוא תראו איזה הכנות ואיזה זהירות ואיזה סוד גדול ואיזה פה ושם ואיך הוא נכנס, ואחרי מקווה ואחרי הכל, ופותח בדחילו ורחימו ורואה את האותיות ואם זה מאיר אז הוא מבין, מה זה? ומאותו יום הוא הבין מה המעלה של ה' הקדוש, אתם שומעים דבר כזה, מדובר על מקובל, כן?

אז גם אנחנו עשינו מעין זה, וכתבנו שם הויה מאחורה מאיר עם אבני סברובסקי והכל, אבל אני לא רואה בינתיים שהוא מאיר ואומר בדיוק, אבל לפחות יש את האותיות. כן, צריך להתענות וצריך גם ללכת למקווה.

מכל מקום, אז גם מאה ברכות רבותי, צריכים להגיד אותם בשימת לב, ובפרט בני תורה שחייבים לסגל לעצמם את דרכי העבודה כדי לצאת מסכנת החושך, מסכנת הסומא המהלך על שפת הנהר. מחובתנו לעורר בכח ההתבוננות את כל מעשינו, ולהתבונן מהו הטוב האמיתי שידבק בו האדם ומהו הרע שינוס ממנו וזהו סוד ההצלחה. ליראה את ה'. ילמדון ליראה אותי כל הימים, אתם שומעים? צריך ללמוד את היראה, יראה לומדים זה חכמת המוסר, אם לומדים בוקר וערב יש סיכוי שבאותו יום תעבור אותו יותר טוב ממה שבלי כמובן, וככה אם תתמיד יום יום אפשר שגם תתעלה במעלות ותשפר את המידות עד שתגיע למצב שתפרד מהתאוות הבהמיות, תכריח את הטבעים שלך, תקשור את התנועות שלך, תעבוד את הבורא בגוף ובאיברים, ויקל לך לעמוד במשימה הלזו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה...