מה גרם למיתת 24 אלף תלמידי רבי עקיבא? | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

עשרים וארבעה אלף תלמידים היו לרבי עקיבא מעכו ועד אנתיפרס,

וכולם בפרק אחד מתו.

למה?

שהייתה עיניהם צרה אלו באלו.

ובסוף

העמיד שבעה

רבי מאיר ורבי יהודה וכולי.

אמר להם בניי,

הראשונים לא מתו,

אלא שהייתה עיניהם צרה אלו לאלו.

תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם.

עמדו ומילאו כל ארץ ישראל תורה.

בראשית רבה סא ג.

משמע בדברי החכמים זיכרונם לברכה,

שעד שגילה להם רבי עקיבא זאת,

לא היה ידוע לתלמידיו שהיו נגועים במידה זו של עיניהם צרה בתורה.

ואף תלמידי רבי עקיבא החדשים,

שהם גדולי התנאים,

לא חלו ולא הרגישו בזאת.

וכנראה שאף רבי עקיבא לא הרגיש בפגימה הזו במידותיהם,

שהרי לא הוכיחם על כך.

ורק לאחר מיטתם

הכירי רבי עקיבא,

שסיבת עונשם הייתה בגלל הנגיעה במידת הקנאה.

זאת אומרת, בגלל שהייתה קנאה בין אותם, עיניהם הייתה צרה אלו באלו בתורתו של כל אחד ואחד.

והרי זו פליאה עצומה,

שייתכן שגדולי עולם

יהיה טמון בקרבם מידה רעה כל ימי חייהם ולא ירגישו זאת.

נכון שזו הייתה פגימה קלה כחוט השערה במידותיהם,

אבל מכל מקום רואים שטמון באדם כוחות

שאינו מרגיש אותם כלל.

ועונש של פגימה כזו חמור מאוד,

שהרי מתו כולם בתקופה אחת בין פסח לעצרת.

ומעתה האח ייתן אדם מנוח לנפשו

ולא יחשוש שמאף בו נמצאות מידות רעות

ואינו יודע אותם כלל.

ובאמת,

אותה נקודה יש לראות אף בדברי החכמים זיכרונם לברכה.

הגמרא ביום הט',

מקדש ראשון מפני מה חרב,

מפני שלושה דברים שהיו בו

עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

אבל מקדש שני,

שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב?

מפני שהייתה בו שנאת חינם,

ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות,

עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

וכאשר נתבונן נראה

שזה בדיוק אותו החטא שנמצא בתלמידי רבי עקיבא.

כי צרות עין של אחד בחברו

נובע משנאת חינם.

שבעת שיש באדם אהבת הבריות,

אין מקום כלל לקנאה וצרות עין.

אדרבה, אתה לא מקנא בו, אתה רוצה שיהיה לו יותר.

אתה לא צר עין שיהיה לו פחות, אתה רוצה שיהיה לו יותר,

אם אתה אוהב את הבריות.

והראית בחכמים, זיכרונם לברכה, בסנהדרין כה,

אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו.

מה יש לו להתקנא בבנו?

אדרבה, זה מגדיל אותו, הוא משתבח בזה שיש לו בן, ברוך השם, כיוצא בו ויותר.

ואם זה תלמידו, הרי הוא השקיע בו וזה פירותיו, אז מה,

הוא יקנא במה שהוא עשה?

אז אין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו,

מפני שאהבתו לבנו ותלמידו

מונעת ממנו את הקנאה וצרות העין.

מה, הוא יקנא במה שהוא עשה?

תהיה לו צרות עין על מה שהוא הצליח?

איך?

אז האהבה לבן והתלמיד מונעת ממנו קנאה וצרות העין.

אז מפה רואים,

אז רואים פה, רואים שמי שאהבה,

יש לו אהבה לבריות,

אז הוא לא בא לקנאה וצרות עין.

אבל מי שאין לו,

אז זה שנאה,

וזה מביא לקנאה וצרות עין.

רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרוויהו, ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה כי צם.

אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה כי צם.

אז זאת אומרת, הראשונים בבית ראשון,

נתגלה עוונם.

אז נתגלה כי צם, כמה הם יהיו בגלות, ויחזרו עוד פעם וייבנה בית שני.

אחרונים שלא נתגלה עוונם,

לא נתגלה כי צם. והנה, עד עכשיו אנחנו במצב שלא נבנה בית שלישי.

מפורש להדיע,

שמידה זו של שנאת חינם הייתה נסתרת מאיתם,

ולא הרגישו כלל שהמידה נוגעת בם.

ועבור מידה תמונה,

שלא מרגישים, של שנאת חינם, חרב בית המקדש

אף על פי שהיו עוסקין בתורה ובגילות חסדים.

ודייקו חכמים בלשונם שהיו עוסקין בתורה

כאדם שמשקיע כל כוחות נפשו ומאודו בעסקיו,

ככה היו עוסקין בתורה.

מכל מקום נענשו.

חרב בית המקדש על כך

ועל מידת תמונה זו של שנאת חינם.

ושם מופיע עוד,

אמר בי יוחנן,

טובת ציפורנן של ראשונים מקריסן של אחרונים.

ציפורן

זה דבר שהוא עודף,

שאם אין אותו גם, אז זה לא חסרון באדם, אבל קריס.

זה מעמיד את הבן אדם. בלי שאדם יאכל, וזה אין מעמד לבן אדם.

אז אמר בי יוחנן שטובת ציפורנן

של ראשונים מקריסן של אחרונים.

אתם שומעים?

שהטפל שבטפל, כאילו,

יותר חשוב מה העיקר שבעיקר.

ככה היה.

אז מה היה העיקר של העיקר של האם של הראשונים?

אם הטפל שבטפל אצלהם היה יותר חשוב

מהעיקר של העיקר של האחרונים?

איי, איי, איי. אמר לי ריש לקיש,

אדרבה, אחרונים עדיפה.

רבי יוחנן אמר שהראשונים עדיפים על האחרונים,

עד כדי כך שטובת ציפורנן מקריסן של האחרונים.

ריש לקיש חולק עליו ואומר, אדרבה, אחרונים עדיפים.

למה?

אף על גב דאי כשעבוד מלכויות, כי עסקו בתורה.

אז עם כל הלחץ והדוחק שהם עסקו, שהם היו בגלות,

ויד אחרים עליהם,

הם עסקו בתורה.

עסקו בתורה.

אז מה ענה לו רבי יוחנן?

אמר לו, בירה תוכיח

שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים.

למי חזרה הבירה? בית המקדש למי נבנה?

נבנה לראשונים ולא נבנה לאחרונים.

אז מי יותר חשוב?

סימן שהם היו יותר מתוקנים ויותר טובים.

מבואר.

שייתכן וטמונים בכוחות האדם

שורשים של מידות רעות.

ועליהם יענש בעונשים חמורים יותר מאשר שלוש עבירות שנאמר עליהן ייהרג ולא יעבור.

ביאור הדברים הוא כך.

את החטא של שלוש עבירות שחטאו הראשונים בבית ראשון,

זה היה בדרך מקרה שתקף אותם יצר הרע והכשיל אותם בחטא.

אבל המידות הרעות הן מונחות בטבע של הבן אדם.

לכן העונש חמור ביותר.

דבר שיש לו טבע מוטבע,

והוא לא עקר אותו,

אז הוא תמיד

יציץ ציץ

ויפרח.

אבל מקרה זה מקרה.

קורה מקרה.

אם תפסו בן אדם

שיש בכיסו 100 דולר מזויפים,

אז זה מקרה.

הוא לא בדק,

ותחנת הדלק החזירו לו עודף, והחזירו לו בין זה שטר אחד מזוים.

זה יכול להיות במקרה.

תפסו אותו וזה במקרה.

זה לא התכוון ולא ייצר את זה ולא עשה.

אבל מי שיש לו מכונה להטבעת כסף מזויף,

וואי, וואי, וואי, זה חמור ביותר.

הטבע של הבן אדם,

אם שמה יש את המידות הרעות, הם ייצרו הרבה מקרים, בלי סוף מקרים.

אז זאת אומרת, זה ההבדל בין אלה שהיו בבית ראשון, שאצלהם אפילו שהיה שלוש עבירות הכי חמורות, אבל בדרך מקרה,

לעומת האחרונים שבגינם נחרב הבית השני, ועד עכשיו לא תוקן אלפיים שנה,

כי טבועה במידות שנאת חינם.

וכן כתב הרמב״ם,

פרק זן, הלכה שלישית מלקו תשובה.

אל תאמר

שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה,

כגון זנות,

וגזל, וגניבה.

אלא

כשם שצריך אדם לשוב מאלו,

כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו.

ולשוב מן הכעס,

ומן האיבה,

ומן הקנאה,

ומן ההיתול,

ומרדיפת הממון והכבוד,

ומרדיפת המאכלות,

וכיוצא בהן,

מן הכול צריך לחזור בתשובה.

ואלו עוונות קשים מאותם שיש בהם מעשה.

שבזמן שאדם נשקע באלו,

קשה הוא לפרוש מהם.

מה אומר הרמב״ם?

אם אתה חושב שתשובה עושים רק ממעשים,

שאדם עשה מעשה לא טוב, הוא צריך לשוב בתשובה.

טעית.

תדע לך שצריך לחפש

גם בדעות רעות

שיש לאדם.

מה יש לו?

יש לו כעס,

יש לו איבה,

יש לו קנאה,

יש לו היתול שחוק וליצן,

הוא רודף ממון,

הוא רודף אחרי כבוד,

הוא רודף אחרי מאכלות, לא בודק כשרויות,

העיקר לאכול,

וגם אוכל הרבה,

וכיוצא בזה, כל אלה צריך לחזור בתשובה.

והעוונות האלה הן יותר קשים

מאלה שיש בהם מעשה אפילו זנות וגזל וגניבה.

למה?

שבזמן שאדם נשקע באלה, שקוע בתוכם,

קשה לו לפרוש מהם.

כי זה הדעות שלו.

אז לכן כתוב, יעזוב רשע דרכו וישאב אין מחשבותיו.

יעזוב רשע דרכו, זה המעשים.

זה דרכו, ככה הוא נמצא. יעזוב

את המעשים הרעים.

וישאב אין מחשבותיו,

כי גם המחשבות והדעות, כמו שאומר הרמב״ם,

צריכה עזיבה, כי אם לא, הם משתרשים בקרבו.

מכיוון שנשקע בהם, קשה לו לפרוש.

עכשיו,

סיבת חומרת העבירות האלה,

מפני ששקועים עמוק בנפשם ובטבעם,

והוא אינו מכיר בהם כלל.

וזו גוף הסיבת החומרה.

אתם שומעים?

סיבת חומרת העבירות,

כיוון שזה שקוע בו יותר מדי,

בנפש ובטבע שלו,

אז הוא לא מכיר בהם כלל.

וזו סיבת החומרה,

שלא נתגלה עוונם,

ואינו יודע כלל שחטאת בידו,

כי העבירות הגלויות עושה אותם עם בושה ופחד.

ולכן, העונש קל.

אמנם עבירות של המידות,

הוא לא מרגיש בהן.

לא רק שאינו בוש מהן,

הרי הוא לא מרגיש בהן. אז ממה יתבייש? מה שהוא לא מרגיש, הוא עושה.

אלא להפך, הוא חושב שמגיע לו שכר עבורן.

לכן אין לו חושב שצריך לשוב בתשובה על זה.

משום כך העונש חמור ביותר.

עבירות גלויות,

אדם מתבייש בהן, הוא ישוב בתשובה מהן.

אבל הסמויות שהוא בעצמו לא מרגיש,

והן מידות שורשיות בו,

הוא לא ישוב בתשובה כי הוא לא מודע להן. הוא אפילו חושב שהן טובות.

נו, מעתה ייפלא מאוד.

אנחנו עוסקים בתורה ושואפים לתיקון הדרכים והמעשים שלנו,

כי אנחנו רוצים לזכות לעולם הבא.

והנה לנו דברי חכמים

שמגלים לנו היכן צריכים לשים את עיקר הדגש בעבודה.

כאשר נתבונן,

נראה שאנחנו מסתפקים

במעט תורה ותפילה,

אבל אנחנו רחוקים מאוד מאוד מעבודת המידות

שהן העבירות

שלא נתגלה עבונן,

והן החמורות ביותר משאר העבירות.

אז נמצא שאנחנו סבורים שאלו אינם חטאים,

ובאמת תמוה מאוד איך אנחנו מעלים זאת בדעה ומחשבה,

שמידות מקולקלות

אין בהן שום בעיה.

איך אפשר?

הרי מתחילת בריאת האדם הוא נולד עם לב רע.

ככתוב, כי יצר לב האדם רע

מנעוריו.

והרי תכלית הבריאה לשנות את הרע לטוב ולעשות בעצמו בריאה חדשה,

שאדם יתהפך לבריאה חדשה,

כי אדם נולד כבעל חי.

עייר פרה אדם מיוולד,

ועל ידי העבודה שלו והיגיעה נעשה לצלם אלוקים.

כל זה מיסוד הבריאה

שלא לאכול אחר כך לחם חינם, לחם שיש בו בושה.

לכן אדם צריך לעבוד על עצמו,

כי אם הוא היה ברור,

ישר, מוכן ומושלם,

אז על מה מגיע לו שכר?

אבל בזה שהוא היפך את עצמו מעייר פרה לאדם מיוולד,

אז הוא עשה את עצמו, הוא ברא את עצמו, כי הוא מחדש.

ממילא הוא לא יאכל לחם חינם,

לחם שיש בו בושה, הוא יקבל שכר

על השינוי שהוא עשה בעצמו.

ואם כן, כיוון שנולד עם שורשים של רע,

אז בלי עבודה וגיעה, איך יוכל לעקור את זה מנפשו?

איך אדם יכול לעלות על דעתו שהמעשים שלו והמידות מושלמים?

כל מי שלא עובד לעקור את השורשים של הרע שהוא נברא איתם,

אז פירושו שהשורשים מכוסים

ואינם גלויים לו.

ורבנו סעדיה גאון בספרו האמונות ודעות,

במאמר השמיני,

גולה אחרונה,

אומר כך,

שאותם הדברים שגרמו לחורבן הבית,

אם לא יתוקנו,

ודאי שימנעו את בניין בית המקדש מחדש.

מה היו הסיבות שגרמו לחורבן הבית?

צנת חינם.

אז אם זה לא יתוקן,

ודאי שלא ייבנה בית חדש, כי אותן סיבות ממשיכות

למנוע

שאם הן היו סיבה לחורבן,

ודאי שיהיו סיבה למניעת הבניין.

ואם כן, הרי אנו עומדים ומצפים לביאת גול צדק.

אז אם אנחנו מצפים,

מדוע לא משתדלים לתקן

את המידות הרעות,

שהרי נתבהר שהן היו הסיבה לחורבן בית שני.

ובוודאי שכל שלא נתקן זאת,

לא נוכל לזכות לביאת המשיח.

וכך כותב הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק ברוך הוא, באור ישראל, מכתב שלישי.

דברים קשים ומדהימים.

עתה נחפשה דרכינו ונחקורה.

חולים אנחנו מכל צד ופינה.

התאווה והכבוד

ישוחחונו.

הגזל

והתאווה יסובבונו.

הגאווה והכעס,

הקנאה

והקפדנות

הם דרכינו.

הלשון

ישלוט בנו באין מעצור.

ומדוע לא לנוס?

ומדוע לא ננוס

אל בית הרופאים.

אולי נמצא איזה מזור ותרופה למכתנו?

כי מי פתי חסר לב אשר לא יבקש מזור למחלתו?

דברים נוראים למתבונן.

כותב זאת הצדיק, הקדוש, החסיד והטהור,

הגאון רבי ישראל סלנטר, זיכרונו לחיי העולם הבא.

והוא כולל בלשונו הטהור גם את עצמו.

אז מה נענה אנו יתומים?

איי איי איי.

אין זאת כי אם

עצת היצר המלומד במלחמותיו,

כי איש מלחמה מנעוריו הוא.

איי איי איי זה רק עצת היצר שאנחנו לא ניתן ליבנו לכך.

היה הלוך איש ורגליים, אין לו.

היה שקיף איש ועיניים, אין לו.

כן, לא ייכון התורה והעבודה אל האדם הנחלה בתחלואי היצר הרע,

אם לא בלימוד המוסרי.

אם לא נלמד מוסר,

ללא עבודה וגיעה, לא יתקן מידותיו הרעות.

ומה שאנחנו לא חשים בזאת שאנו חולים מכל צד ופינה,

מדוע?

זה נובע מכך שזאת המחלה.

המחלה היא שאנחנו לא מרגישים, איבדנו

את ההרגש.

לא מרגישים, זאת המחלה.

ומה טוב ללמוד

בספר תומר דבורה?

מקובל מהסבא מקלם, זיכרונו לברכה, שהלימוד בספר תומר דבורה

של הרמ״ק,

רבי משה קורדוברו זה חצי דיברכה.

העצה שם, הלימוד בו זו עצה שמסוגלת לתיקון המידות.

מי שרוצה לתקן מידותיו,

שם מבוערים 13 מידות של הקדוש ברוך הוא,

והדרכים איך זוכים להתדבק במידותיו,

הרי כתוב והלכת בדרכיו.

ובוודאי הלימוד בו אינו קל.

אינו קל, גם אדם לא יישאר שהוא יכול להגיע למידות כאלה.

אבל אם הוא ירצה, הוא יכול.

וטוב ללמוד בו בקביעות נפרדת

מסדר מוסר שיש לו אפילו.

וצריך להשקיע זמן מיוחד לזה.

אז מה ראינו?

ראינו

שבגלל מידת תמונה וכמוסה שהייתה ב-24,000 תנאים קדושים, תלמידיו של רבי עקיבא,

שהייתה להם קנאה.

איש ברעהו, לכן עיניהם הייתה צרה אלו באלו.

הם מתו בפרק אחד,

למעלה מ-600 לוויות יצאו בכל יום של תנאים קדושים,

ולא נתעוררו לזה רק בסוף.

שרבי עקיבא הכיר

שסיבת עונשם הייתה בגלל מידת הקנאה.

שזה היה נגיעה קלה ודקה מוסתרת, מוסתרת לחלוטין מעיניהם.

אבל רואים שגם גדולי עולם

יכולים ליפול בנקודה קטנה ודקה שלא מרגישים.

ועל זה חרב בית המקדש, ועדיין לא נבנה.

בגלל נקודה של שנאת חינם.

אם הייתה אהבה, לא הייתה קנאה, ולא צרות עין.

אבל זאת הצרה הכי גדולה שכולם קנאים בצרי עין.

וזה מה שנובע ומנביע לכל הצרות

שאנחנו סובלים בדור הזה.

כך אמר גם הרב שטיינמן בזמנו,

שכל הצרה זה צרות עין.

אחד זז קצת, השני כבר מלשין עליו. זה בנה מרפסת, ישר לעירייה. זה עשה ככה, זה ככה, ככה, ככה.

הכל צרות עין וקנאה

של איש מרעהו. אם היו משתמשים במטרה שהשם ברא את הקנאה,

לצורך קנאת סופרים תרבה חוכמה,

העולם היה מתמלא דעת, ומציון תצא תורה לכל העולם.

אבל את הקנאה מנצלים לחומר ולא לרוח ולא בחלק החיובי,

ולכן עדיין אנחנו מתבוססים בצרות, בבעיות, ועוד לפנינו גדולות.

כל זה שנאת חינם מידה.

שאף אחד לא חושב שיש בו.

מה פתאום?

הכל הוא מבין בשכל שהוא עושה על פי דין ועל פי הלכה.

אבל זוהי התרמיד, שיצר הרע.

מעלים מבני אדם שהם לא לומדים מוסר.

אבל אם היו לומדים מוסר והולכים לבית הרפואות, שזה המוסר,

היו מתקנים את כל מה שאמר רבי ישראל סלנטר,

שהתאווה והכבוד יסוחחונו, והגזל והתאווה יסובבונו, והגאווה והכעס, הסכינה והקפדנות הם דרכינו,

והלשון ישלוט בנו בין מעצור,

אז מדוע לא ננוס אל בית הרופאים?

אולי נמצא מזור ותרופה למכתנו,

כי מפתי חסר לב

אשר לא יבקש מזור למחלתו.

אומרים ביחד אני אומר רגע שאומר, עושה כל זה ברוך הוא כל זה כל ישראל.