לדקור בחרב הלשון | הרב אמנון יצחק

השיעור לרפואת ישראל בן חנה רפואה שלמה מהרה. זה בגלל שהוא נציב יום.

איתא בגמרא, שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרס, וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם. תנא, כולם מתו מפסח ועד עצרת. גמרא ביבמות ס"ב ע"ב.

כתב הטור באו"ח סימן תצ"ג, נוהגים בכל המקומות שלא לישא אישה בין פסח לעצרת, והטעם שלא להרבות בשמחה, שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא.

נראה דודאי פגם הזה שנמצא בתלמידי התנא הקדוש רבי עקיבא היה ענין דק ונעלם מעיני כל חי, וגם כל אותם שנים עשר אלף חברותות לא חשו בחטא שבידם, ובאה עליהם התביעה בדבר זה עצמו על שהיה להם לדעת ולהכיר בחטא אשר טמון בליבם, ושגגת תלמוד עולה זדון. אז לכאורה אם היו מפשפשים בתוככי ליבם לבדוק ולברר ולחפש ולראות האם יש משהו עדיין היו מוצאים, כמו שלמדנו בדרשות אחרות שגם מה שהנביא לא רואה, כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב, אז איך מבקשים מאדם שיראה בתוך לבבו מה שהנביא אינו רואה, שהרי שמואל לא ראה את מה שהיה בלבבם של הבנים של דוד, וחשב שאחד הבנים ראוי למלוכה, ה' אמר לו, ה' יראה ללבב, אדם יראה רק לעיניים.

אז מה מבקשים מאיתנו? אז איך אנחנו נראה אם שמואל הנביא לא ראה וטעה באליאב, איך אנחנו? אדם כן יכול, אדם בעצמו לעצמו אם יפשפש באמת יוכל למצוא, זאת התביעה למעשה ועל זה נאמר שגגת תלמוד עולה זדון, ועל זה שהם לא חשו והרגישו בנטיה הדקה הזאת, על זה הם נתבעו.

ומהו אותו החטא שבעבורו נתחייבו כליה? שלא נהגו כבוד זה לזה, היום בבוקר למדנו לשון אחרת של המדרש, שעיניהם היתה צרה אלו באלו. עכשיו יש לשון אחר, הלשון אומר שלא נהגו כבוד זה לזה. עכשיו נראה לבאר את הענין הזה על פי מה שאמרו ביומא ט', מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם.

פירש המאירי, דנסתבב להם עוון זה דשנאת חינם מפני שפסקה הנבואה בתחילת בית שני, אז הוא תולה את הסיבה בחדלון הנבואה. ויש להתבונן איך הגיעתם חטא שנאת חינם בעטיה של הפסקת הנבואה? ואמרתי לבאר כי שנאה זו איננה שנאה גמורה חלילה, אלא חסרון באהבה, חסרון באהבה יחשב גם שנאה. שמעתם? ולגבי דידם אנשי מעלה נחשב להם הדבר כשנאה. איפה יסוד הענין הזה נמצא? למדים מהפרשה של יעקב אבינו עליו השלום. התורה העידה ואמרה, "וירא ה' כי שנואה לאה" וכי אפשר לומר על יעקב אבינו כי היה שונא את לאה? חלילה לנו מלומר כן, יש פסוק שאומר "ויאהב יעקב את רחל מלאה" שמה לא כתוב שהוא שונא, אלא כיון שאהבתו את רחל יותר מאהבתו את לאה, לפיכך כלפי אהבת רחל נחשבת לאה לשנואה, ומפורשים הדברים בלשון הראב"ד בשער הקדושה מספר בעלי הנפש. אז רואים מפה יסוד לדבר, שפיחות באהבה יחשב שנאה בפרט אצל אנשים רבי המעלה.

ועוד יש לומר, שהיתה מראה את עצמה שנואה, לפי שלא היה אוהב אותה אהבה יתרה כרחל, אבל מכל מקום לא היה שונא אותה. אז ז"א, כיון שהיא היתה מראה עצמה כשנואה בגלל ההפרש בין האהבה היתרה לרחל לעומת אהבתו אותה אבל לא יתרה, אז "וירא ה' כי שנואה לאה", מה שנואה לאה? שהיא מראה עצמה שנואה ביחס ליחס שמקבלת רחל לעומתה.

אבל מפה אנחנו רואים ששנאתם של דור בית שני, במסכת יומא שם מקשה הגמרא, וכי במקדש ראשון לא היתה שנאת חינם? והא כתיב "מגורי אל חרב היו את עמי", הגמרא מקשה איך אתה אומר שלא היה בית ראשון, רק בית שני בגלל שפסקה הנבואה, כמו שאומר המאירי, בבית ראשון לא היתה שנאה? הרי יש פסוק מפורש שכתוב "מגורי אל חרב היו את עמי", אמר רבי אלעזר, אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם. הרי שהיתה בם שנאת חינם. ומתרצת הגמרא שהמקרא הזה מדבר בנשיאי ישראל, לא בכל עם ישראל, בנשיאי ישראל. מה זה מגורי אל חרב? אז אומר רבי אלעזר, אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה, מגורי - זה שנאגרים, נאספים האנשים ויושבים לאכול ולשתות, אל חרב ודוקרים זה אל זה בחרבות שבלשונם, איך קוראים לזה היום, עגיסה. זה סטלבט, ככה בקטנה, כל אלה זה נקרא דוקר בחרב הלשון. הרי שהיתה בם שנאת חינם. אז זה נקרא שנאת חינם, אתם שומעים כל העקיצות האלה, הטמזה, זהו.

מבואר לפנינו הגדר של שנאת חינם שהיתה בנשיאי ישראל בתקופת בית ראשון, בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם. וזה ברור שכיון שהם אוכלים ושותים יחדיו בודאי ידידים המה, על מה הם התאספו, ממתי שונאים נאספים יחדיו? רק אם יש להם מכנה משותף וכולם ידידים וכו', אלא חסרה להם האהבה השלמה. ונהנים מליצנות, שכל אחד מתלוצץ על חברו, לא, סתם בצחוק, סתם סתם.

משמע בגמרא דאיה שנאה כאיה שנאה, שהשנאה הזאת שהיתה בבית שני היא כמו השנאה בבית ראשון. אז מה היה בבית ראשון? סתם התלוצצות קצת, זה הכל, זה הכל כאילו, זה הכל - על זה חרב הבית.

ומקשה הגמרא דלא רק במקדש שני היתה שנאת חינם, אלא אף במקדש ראשון, ומדמה להוא אהדדי, למדים אנו דאף גדר שנאת חינם שהיה בימי בית שני ענינה כאותה שנאה של נשיאי ישראל בבית ראשון, כלומר חסרון שלמות באהבה. כמו שלמדנו מאצל רחל ולאה.

ואיך בא החסרון הזה במידת האהבה? כתוב, "ואהבת לרעך כמוך אני ה'". טעם החיוב של האהבה הוא נעוץ בהכרה - אני ה'. למה ואהבת לרעך? כי אני ה', אני אביכם שבשמים וכולכם בנים למקום, על כן מצווה אותנו לאהוב איש את אחיו מתוך הכרה ברורה כי כולנו בני אב אחד אנחנו. וכאשר באים לידי הרגשה זו בדעת ובהשכל, ומבינים את היסוד הגדול הזה כי כולנו בנים למקום ברוך הוא, אז מגיע החיוב למלא את הלב באותה הרגשה טבעית של אהבת איש את אחיו. ורק אחר ההכרה היסודית הזאת של אני ה', בנים אתם לה' אלהיכם, ימלאו גלי האהבה את חדרי הלב במידה גדושה אשר תפרוץ החוצה, ותקיים במילואו את צו התורה "ואהבת לרעך כמוך". הבעיה, שאפילו בין אחים אין עדיין אהבה אמיתית, אפילו בין אחים ממש מאב ואם שבאו יחדיו גם כן קשה מאד לקיים את זה ממש. וכבר מתחילת הבריאה ראינו מה קרה עם שני האחים היחידים הבודדים בעולם הבל וקין, מה עלה להם רק שהיו שניהם וחצי העולם של כל אחד מהם, ולא הסתדרו. הא, צר לי המקום. אתם שומעים? אז זה קשה מאד, קשה מאד בשביל להגיע למדרגה זאת, פעם אחת בהיסטוריה היה דבר כזה, בזכות זה קיבלנו את התורה שהיו ישראל בלב אחד, פעם אחת בהיסטוריה, פעם אחת. אבל צריכים לעבוד על זה, יש לנו רק תקוה שאפילו כנישתא חדא אם יהיו בלב אחד ויעבדו את ה' ברצון באמת אפשר להביא גאולה ולגאול את כל עם ישראל והעולם כולו, אבל זה צריך שיהיו כמה אנשים רציניים ועדיין לא נמצאו כי אם היו נמצאים כבר היינו נגאלים.

כיון שפסקה הנבואה בתקופת בית שני, נחלשה בעטיה האמונה המורגשת החושית, והרי היא בקרב העם בגדר אמונה במושכלות. כשהיתה נבואה ראית בחוש איך הנבואה מתקיימת, מה שאמר הנביא התקיים, אז האמונה היתה בחוש, כמו בקריעת ים סוף - בחוש, בלי הסברים, בלי תירוצים, בחוש. פסקה הנבואה אז האמונה נהיית במושכל, שאתה מבין בשכל שהאמונה היא נכונה, אבל זה לא דומה לחוש. לכן "אז ישיר" נאמר דוקא בקריעת הים, ולא לפני כן, כי אז הושלמה האמונה בחוש שראו את כל מצרים טובעים בים ואין עוד מי שיכול לעמוד מול הבורא יתברך. אבל אם נשארים עדיין מצרים וישראל רק יוצאים משם, אז עוד לא נגמר הענין עדיין האויבים קיימים ויכולים לרדוף, זה מה שהיה. אז לכן זה עדיין לא היתה אמונה חושית עד הסוף, מתי שראו שכולם טבעו בים וגם הם זכו לשים את רגליהם על גרונם, "אז ישיר משה ובני ישראל.

אז אם כן יש הפרש בין אמונה חושית בזמן הנבואה לאחריה. זהו שכתב המאירי, דמכיון שפסקה הנבואה נסתבב להם חטא זה דשנאת חינם שחסרה אצלם הרגשה חושית של האחוה הזו, ולא נמצאת בהם אהבת רעים אמיתית בשלמותה וכפי מעלתם הנשגבה של בני אותו הדור, נחשב להם ההעדר האהבה השלמה לשנאת חינם. ז"א מתי מרגישים אני ה', ואהבת לרעך כמוך אני ה', כשזה בחוש לגמרי, זה קצת יורד מזה - זה גם פוגם בענין הזה.

והנה גם התביעה הנוראה על תלמידי רבי עקיבא מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, דכיון שמתקופת בית שני ואילך לא נחה רוח הנבואה על בני אדם, לפיכך חדלה התחושה הרגשית בחיובי האחוה והאהבה בין איש לרעהו, ומשום כך לא נהגו כבוד זה לזה ונענשו על שהיה להם ליטע בליבם נטעי נאמנים של אהבת רעים בשלמות, מתוך הכרה כי כולם בנים למקום ורצונו של האב שיכבדו האחים זה את זה.

אפשר להסביר את זה גם באופן שכלי דומה, תמיד שהנביא נמצא אפשר לשאול אותו, הוא הרי היה מברר לכל אחד ואחד את חטאיו, היו הולכים לנביא והוא אומר אתה חולה בגלל מעשה זה, אתה לוקה בגלל פרט זה, אז זה היה המחייב יותר שבן אדם ישמור על אהבה ואחוה אמיתיים כי ברגע מסוים יכול לברר כל אחד אצל הנביא ויתברר שזה בגלל א' ב' ג', אבל כשהמתח הזה יורד ממילא אז החיובים הם יותר קלילים כי מי יגיד שזה בגלל שאני לא זה וזה וזה וזה וזה...אפשר לתת גם דוגמאות מהדור הזה אבל אני לא רוצה לחקור.

אם כן בא וראה את אשר הנביא זכריה מזהיר את העם בדבר ה' לאמור, משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו, ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם, כלומר, לא דייכם שתנהגו בחסד וברחמים איש עם אחיו, אלא אף בלבבכם פנימה לא תעלה מחשבה רעה איש על אחיו. וכיון שכן שוב לא יעלה על הדעת לדבר בפה על חברו ולענות סרה ברעהו, ובזאת תהיה אהבתכם אהבה שלמה. אז הנביא זכריה אומר לנו, תשמעו, משפט אמת שפוטו, זה מה שחסר מאז ועד היום, משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים, אבל הוא מבקש חסד, חסד, ורחמים גם עשו איש את אחיו, לא מספיק, גם רעת איש אחיו אל תחשבו בלככם, גם הלב שיהיה נקי ולא יחשוב רעה על אחיו.

וכבר מצינו לרבינו הגר"א זיע"א, הגאון מוילנא, שהאריך באגרתו בגודל חובת האדם לשים רסן בפיו מלדבר על רעהו, רעהו מי זה אתם יודעים? לא, רעהו זה מי שהוא רע איתך במצוות. אז הוא אומר לשים רסן בפיו מלדבר על רעהו, כי הדיבור והמידות צריך הרגל רב, וזה כל האדם, זה כל האדם. שצריך לרסן את הפה מלדבר על רעהו, למה? כי הדיבור והמידות צריך הרגל רב וזה כל האדם. לא יניח לו לחפצו דהיינו לא יניח את הפה שלו לחפצו, וגם האדם בלבבו לא ילך אחר מידותיו וחפצו, ובמתג ורסן עדיו לבלום, ראיתם פעם סוס איך שמים לו רסן? ראיתם כלב איך שמים לו? ככה האדם צריך לשים לעצמו, במתג וברסן עדיו לבלום. ועד יום מותו צריך האדם להתייסר ולא בתעניתים דהיינו בתעניות ובסיגופים, רק ברסן פיו ותאוותו. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, שומר פיו מלדבר דברים האסורים ואפילו דברים בטלים, ולשונו ממאכלות אסורות ושאר דברים, אז אם כן עד יום מותו צריך האדם להתייסר ולא בתעניתים וסיגופים, רק ברסן פיו ותאוותו, תקשיבו טוב, אומר הגאון מוילנא, וזהו התשובה, אין לך תשובה גדולה מזו מי שיצליח, וזה כל פרי העולם הבא, וזה יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם. ואם שמר את פיו ולשונו מה שכרו. גם זאת נתבאר בדברי הגאון, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז, שאין מלאך ובריה יכולים לשער. שמעת? סתום את הפה, אם אתה סותם את הפה מה אתה זוכה, אור גנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער. אך אם חלילה לא נזהר האדם לשמור שפתיו מדבר הבל, מדבר הבל, לא מדבר איסור, הרי ענשורע ומר כמו שביאר הגאון, שימו לב מה אומר, וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, לא של דברים אסורים, של דברים בטלים, כף הקלע שמעתם על זה, כן? "ואת כף אויבך יקלענה בכף הקלע", כשמטיסים את הנשמה בעולמות החשוכים העליונים ושדים אחריך, ואתה נקלע מסוף העולם לעד סופו לאין שיעור. וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו. כל זה בדברים יתרים, אבל בדברים האסורים על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד. למי שלא יודע יש שבעה שערי מדורי גיהינום, ואי אפשר לשער גודל היסורים והצרות שסובל בשביל דיבור אחד. בטל, לא אסור, בטל, ודיברתם בם ולא בדברים בטלים.

ה' יתברך יצילנו ויעזרנו להתייסר, להתייסר ברסן פינו עדיף מיסורים בגוף ועדיף יסורים אח"כ, לסתום את הפה זה יסורים, קשה לאנשים, קשה להם מאד, אפילו שעתיים בתענית דיבור קשה לאנשים. הוא לומד ועוסק בתורת ה', וכתוב לו דיברת בם והוא חייב לתחוב כמה מילות חול, כמה דיבורים כאלה ואחרים, קשה לו. אז מה זה שכל היום הוא יתייסר לא להוציא מילה אחת מיותרת? צריך לשקול בפלס, איך אומרים החבר'ה - שקול מילים, אתם יודעים מי אומר את זה כן, שקול מילים שלא תשקול שיניים.

מכל מקום ה' יתברך יצילנו ויעזרנו להתייסר ברסן פינו ולטעת בליבנו הרגשי אהבה איש אל אחיו וטוב יהיה לנו בעולם הזה ולעולם הבא אמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...