הדברים שאנחנו נאמר יהיו לעילוי נשמת המנוח ולטובת נשמתו של הגאון האדיר, המופלא, רבי שמעון בר יוחאי, זכותו תגן עלינו, אמן! ואת הדברים אנחנו אומרים בשמו של המנוח הרב ניסים פרץ, זכרונו לחיי העולם הבא. זאת דרשה שהוא דרש בל"ג בעומר. 

אני לא אומר מילה ומילה, אבל נגיד את עיקרי הדברים.

כשרבי עקיבא רצה להסתלק מן העולם, מינה מחליף במקומו. כמובן לא בדיוק כמותו, אבל צריך מישהו שימשיך להנהיג את הדרך, אי אפשר שהעולם יהיה בלא מנהיג. אסף את כל התלמידים, יושבים לפניו, אמר מה שאמר. קם ומינה את רבי מאיר בעל הנס. רבי עקיבא הסתכל וראה שנתכרכמו פניו של רבי שמעון בר יוחאי. נהיו ככרכום. הוא נפגע. אמר לו רבי עקיבא : למה אתה נפגע? "דייך שאני הוא ובוראך מכירים את כוחך!" ונרגע רבי שמעון בר יוחאי. חזר לו הצבע ללחיים. וזה לא מובן. רבי שמעון יפגע? מה יש לו להיפגע? שמינו את רבי מאיר? מה זה כמו אצלנו בחורים רק רב ראשי לישראל ונפגעים האחים שהקטן מבניהם מתמנה? בעל חובת הלבבות כתוב שיש צדיקים שמגיעים למידת ההשתוות. מה זו מידת ההשתוות? שאדם מתעלה לדרגה שבין אם יורקים, בין אם משבחים אותו, בשבילו זה אותו הדבר. זה מידת ההשתוות. שכל מידותיו בשוויון. שבחים וביזיונות בדיוק אותו הדבר. מדוע? כי מה אכפת לו! הוא יודע שהכל זה מאת ה'. אם זה מאת ה', מה ההבדל מה הקב"ה משליך עליו שבחים או ביזיוניות. הכל זה טוב מאת ה'. ואם החסיד בעל חובת הלבבות הגיע למידת ההשתוות, אז רבי שמעון בר יוחאי שעבר את כל המדרגות שיש בעולם, הוא נפגע שמינו את רבי מאיר? הרי כתוב "שנא את הרבנות!" פחות להתעסק בענייני העולם הזה, יותר לשבת ללמוד, עדיף! מה יש לו מזה?

 ומה זאת אומרת "נתכרכמו פניו של רבי שמעון". הרמב"ם אומר בפירוש המשניות , על המשנה באבות. רבי לוי טס אומר: מאוד, מאוד הביא שפל רוח מפני כל אדם שתקוות אנוש רימה. מביא מעשה בחסיד, שישב ברכתי הספינה והגוי מעליו וחוץ מכבודכם, כך כתוב, השתין על ראשו. והוא לא קם ולא זע ממקומו. ובסיימו עמד ורקד. ושמח שמחה גדולה שהגיע למידת ההשתוות. הוא הרגיש כמו מים צוננים על נפש עייפה. זה מגעיל, זה מסריח, זה ביזיון, זה חוצפה וזה כאילו שהעריפו עליו שבחים וכאילו שפכו עליו מים צוננים ביום שרבי. מידת ההשתוות! ויש מספרים ואומרים הרמב"ם כתב את זה על עצמו. המעשה היה איתו. אז אם הם הגיעו, רבנו בחייה שהיה לפני אלף שנה והרמב"ם לפני 750 שנה, והם הגיעו למידת ההשתוות. איך רבי שמעון בר יוחאי, תנא קדוש, מתכרכמים פניו? מהשמועה שמינו את רבי מאיר ולא אותו. ובמה מנחם אותו רבי עקיבא? "דייך לך, שאני ובוראך מכירים את כוחך". ועכשיו יש שאלה על רבי עקיבא. ככה מדברים? "אני ובוראך מכירים את כוחך"? מי קודם למי? אני ובוראך? היה צריך להגיד "בוראך...", גם מיותר להגיד את ההמשך, אבל נגיד.. "...ואני מכירים את כוחך". איזה משפט זה להוציא ככה? נבוכדנצר הרשע שראה את האיגרת שרצו לשלוח לחזקיה המלך, ובה כתוב: "שלום למלך חזקיה, שלום למלך, שלום לעיר ירושלים. שלום לאלוהי חזקיה". קפץ! ואמר: ככה לא שולחים מכתב. אם האלוהים של חזקיה עשה נס ועצר את השעון, 10 מעלות אחורנית, להקדים אותו?! את חזקיה לפני אלוהיו?! נובכדנצר הרשע. וביקש לשנות את המכתב ולהקדים את האלוהים. בשביל זה הוא זכה. בשלוש פסיעות שהוא עשה כדי לעצור את השליח, שהוא ושלושת בניו שלטו בכיפת העולם.  אז זאת אומרת, נבוכדנצר הרשע, הוא מבין שלא מקדימים אפילו את חזקיה שהיה ראוי להיות משיח, לא מקדימים אותו לפני אלוקיו. אז איך רבי עקיבא אומר "אני ובוראך דייך שאנחנו מכירים את כוחך".

כדי להסביר את זה ....  הצדיק דרגת חסיד ודרגת קדוש. בקיצור, צדיק עושה מה שמוטל עליו, כל הכתוב בשולחן ערוך אחד לאחד הוא עשוה, לצאת ידי חובת הדין, אבל לא מעבר. חסיד עושה מאהבה. הוא לא מחפש לצאת ידי חובה מעיקר הדין, אלא עושה גם דברים שהם בגדר חסידות, גם מה שלא חייב. נו! ומה יש יותר גדול מזה? הרי ידוע מה זה צדיק. צדיק זה נגלה. מי שהולך רק על פי הנגלה, הוא צדיק. מי שהוא הולך על פי רבי שמעון בר יוחאי, נקרא חסיד. כי בזוהר כתוב דברים שהם לא כתובים בהלכה והם לא חיוב על כל אדם. ומי שהולך על פי רבי שמעון ודאי שהוא חסיד. אומר רבנו חיים ויטאל: אבל יש עוד דרגה שלישית: חסיד קדוש. הצדיק והחסיד שניהם מרכז החיים שלהם. זה רוצה לצאת ידי חובה, זה רוצה להיות חסיד עם הקב"ה, "גומל נפשו איש חסד". אבל שינהם דואגים בעיקר לעצמם. הוא הצדיק, הוא החסיד רוצה שיהיה לו עולם הבא. רוצה שהוא יחשוב אצל הקב"ה, רוצה להתקרב אל הקב"ה. אבל יש בן אדם קדוש, חסיד קדוש. אצלו הכל בלתי לה' לבדו. הוא לא רוצה כלום! הוא רוצה להיות עבד האלוקים, הכל בשביל הקב"ה. לא אכפת לו מעצמו שום דבר, אך ורק הקב"ה! "קדוש הוא לה' לקדוש ה' מכבד". בזוהר הקדוש כתוב: "מאן הוא קדוש ה', דר רבי שמעון בר יוחאי". כך כתוב בזוהר. קדוש ה' מכובד זה רבי שמעון בר יוחאי. קדוש לה' אבל בצורה שאין כדוגמתה. אין צורך להביא דוגמאות, יש למכביר. לא צריך לחפש מעלות של רבי שמעון. חוץ מהמערה שהוא היה 13 שנה ועסק בתורה ללא הפוגה שהוא שקוע בתוך החול עד צווארו. רק להבין זאת: אם מישהו היה צריך להגיע לפה הערב לכבוד התנא אלוקי רבי שמעון בר יוחאי, והוא חזר מהעבודה ולא התקלח, הוא לא יבוא. קודם צריך להתקלח. יש עליו קצת אבק. אם אחד, חוץ מכבודכם, נכנס לו גרגיר חול בתוך הנעל, הוא יחלוץ אותם בשביל להשתחרר, זה מציק לו. ורבי שמעון בתוך החול! עד הצוואר לומר 13 שנה! לא שעה ולא שעתיים, הגוף שלו נעשה חתכים, חתכים, חתכים, חתכים מהיובש. ועם כל התנאים הקשים, שהוא לא אכל סעודת מלכים לכבודו, כמו שאכלנו עכשיו, אלא הוא אוכל רק חרובים קשים ומרעישים שהם כחרבות לגוף ומים. אפילו לא פטל והוא אוכל את כל זה 13 שנה! ולומד תורה ומשם יצא הזוהר הקדוש. והא סמל ודוגמה לכל לומדי התורה בעיני התנאים שהיו בדורו. עוד לפני שנכנס למערה, עוד לפני הזוהר הקדוש. "לא שנו, אלא כגון רבי שמעון בר יוחאי וחבריו שתורתן אומנתן".  

אנחנו מפסיקים באמצע הלימוד תורה לקריאת שמע ולתפילה. אבל הוא היה פטור גם מקריאת שמע ומתפילה "שתורתן אומנותן", לא שמושאל, אלא תורתן אומנותן כמשמעו. למה זכה רבי שמעון בר יוחאי? הוא זכה לדרגה שאצלו שום דבר לא לעצמו. הוא לא חשב על עצמו! הוא אף פעם לא לקח כלום. הרי הוא לא פחד להגיד שהמלכות עושה כל לצורך עצמה. זאת אומרת, מלכות מתפרנסת מהציבור. מתפרנסת מן הציבור. לוקחים מיסים, ארנוניות וכו', להתפרנס. לשם לשרים, לזה, לכל הפקידים ולנהל את המדינה. והא אמר שהם לא עושים שום דבר לצורך הציבור, אלא לצורך עצמם והתחייב מיתה על זה. ולא פחד ולא חשב על עצמו, אבל הוא אמר את האמת. אפילו שזה יעלה לו בחייו. אז אם הוא מבין שהמלכות ראויה לגבות מיסים וארנוניות, הוא אומר שהיא לוקחת לעצמה! אז פשוט לו שהוא לא יכול לקחת שום דבר לעצמו. והא לא לקח שום דבר לעצמו והוא לא עשה שום דבר לעצמו. מי שנמצא במערה, בתוך החול, כמה היה צריך להתלונן על מר גורל? מה אני אשם?אמרתי את האמת בשביל זה אני צריך לסבול? הוא לא מתאונן! הוא מאושר. והיה דבוק בה' במאה אחוז. מה הראייה? שאליהו ירד מן השמים ולמד איתו תורה במערה. ואליהו לא נגלה לכל אחד. וגם אם כן, אז פעם ב... כל חייו. אבל ללמוד איתו, צריך להיות בדרגה של מלאכים. 

אחרי שאנחנו מסבירים דרגת רבי שמעון בקצרה. הצדיקים הקדושים שהם דבוקים בה' יתברך, אי אפשר להסביר אותם. אי אפשר לגעת במדרגותם. ככתוב: "אל תגעו במשחי".כי מי שנוגע בהם , נוגע בה' יתברך. שנאמר: "החקר אלוה תמצא". איך אפשר לתפוס מציאות של ה'? אפשר לתפוס מציאות של ה'? אי אפשר לתפוס. כך המציאות של הצדיקים האמיתיים, אי אפשר לתפוס את מדרגתם. רואים גוף אדם, הולך ימינה ושמאלה, מתכוף, עומד. אי אפשר לתפוס את מדרגתם. כי אין להם לעצמם כלום! כולו אש כנר מפני אבוקה. רבי עקיבא היה ריבו של רבי שמעון. לרבי עקיבא היו הרבה רבנים והוא בעצמו היו לו הרבה רבנים. הוא התחיל ללמוד תורה בגיל 40, זה לא ילד שלמד מאבא שלו, שיש לו רב מובהק. הוא לא מד בישבה קטנה, ישיבה גדולה. הא התחיל ללמוד בגיל 40! שכל הישיבות כבר סיימו ואברכם בכוללים התחילו לצאת לעבודה, וכבר נגמר הכל, שיש להם עשרה ילדים ומשהו, הוא רק מתחיל לחשוב משהו אחר. ואז הוא מתחיל ללמוד. אז לכן, היה לו צימאון גדול ללמוד. הוא למד מכל החמים. מרבי אליעזר, מרבי יהושע, מרבי אליעזר בן עזריה, הוא למד מרבי טרפון, מנחום איש גמזו. ממי הוא לא למד! איך אומרים: הוא לא רק למד "מה אומר רב דוד", הכוונה רב דוב פוברסקי, זיכרונו לברכה, אלא, "מה אני אומר". הרב שלי אמר ככה, אבל מה אני מוסיף על זה? אתם יודעים מה החילוק בין "מה אמר רבי דוד", "רבי דוד אומר" לבין "מה אני אומר"? ככה אומרים ישיבת חברון: שבפוניבז' לומדים "מה אומר רב דוד", אבל בחברון היו אומרים "מה אני אומר". הראש ישיבה שיגיד מה שהוא רוצה, אבל מה אני מחדש? מה אני מוסיף?. שתי שיטות. 

שמעון העמסוני היה אחד מריבותיו של רבי עקיבא. הוא היה דורש כל עיתים שבתורה. למשל: "כבד את אביך ואת אימך", חכמים דרשו הרבה דרשות על זה, אבל אחד מהם "את אביך". "את", בא לרבות את חמיו, האבא של אשתו. אשתו כגופו, אז אבא שלה כמו אבא שלך. "ואת אמך", לרבות חמותו. התורה יכלה להגיד "כבד אביך ואמך", היא באה והוסיפה את המילה "את". "את" לרבות. וכך שמעון העמסוני דרש את כל העיתים שבתורה. עד שהוא הגיע לשניים והוא נתקע: "את ה' אלוקיך תירא", "ואהבת את ה' אלוקיך". לרבות מי? את מי אפשר לרבות? ואז הוא לא ידע מה לעשות. כי אנחנו עובדים רק להקב"ה ולא שייך לרבות עוד מישהו. הרים ידיים ואמר: "אני פורש!". אמרו לו תלמידיו: "מה תעשה עם כל העיתים שדרשת?" זה מחקר עולמי, זה עשרות שנים, לחקור את כל העיתים שבתורה ולהעמיד אותם. אמר להם:"כמו שאני מקבל שכר על הדרישה, אקבל שכר על הפרישה". עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלוקיך תירא", לרבות תלמדי חכמים. "ואהבת את ה' אלוקיך", לרבות, לאהוב תלמידי חכמים. איך לא פחד רבי עקיבא להגיד מה שריבו פחד להגיד? מה למד רבי עקיבא? איך פתאום השתנתה סברה? הכוונה של רבי עקביא שאי אפשר לירוא מה', אי אפשר לאהוב את ה' בעצמך. מאיפה אתה יודע לירא את ה'? מאיפה אתה וידע מה זה לאהוב את ה'? אתה לא יודע איך עושים דבר כזה. אתה חייב להידבק בתלמידי חכמים ואז תלמד יראת ה' ואהבת ה'. זה העת! זה לא בא להגיד שצריכים לירא מעוד בן אדם או לאהוב בן אדם חוץ מה'.  אהבת ה', יראת ה' אין לה חילופין. אי אפשר להחליף אותה, אין ממלא מקום. אבל אם אתה רוצה ללמוד אז אתה צריך להדבק בתלמיד חכם אמיתי. 

והוא מספר, הרב ניסים פרץ זיכרונו לברכה: זכינו להיות אצל האדמו"ר מלעלוב. גם אני זכיתי ברוך ה'! והייתה לו יראת ה'. שהוא היה אומר לפניו: "נעבוד ביראה ובפחד", היית ירא יראת ה' עליו, איך מקיימים אותה. הרבי מלעלוב זצ"ל, הרב מרדכי משה מלעלוב, או מוישה מרדכי, זיכרונו לחיי העולם הבא. הוא עשרות שנים לא אכל לחם בכלל במשך השבוע, רק בשבת בקושי את הכזית. הוא היה ישן למעלה מ-40 שנה עם רגליים מחוץ לשמיכה גם בקור של חוץ לארץ, שלא לבוא לידי קרי. הוא היה מלא פצעים בכל גופו, כמו שחין. ואף פעם הוא לא גירד. הוא סבל את הייסורים בדומיה ולא גירד. רופאים אמרו שזה לא אנושי. שאדם לא יגרד, יעשה ככה איזה גירוד, החלקה לפחות על הפצע. כל הגוף! והוא לא גירד. הוא היה עבד ה'. והוא ראה אותו וגם אני. אז הוא אומר אם רואים דבר כזה, יודעים מה זה לירא את ה'. וזה אחד מאחרוני האחרונים בדור הקודם. תארנו להם למעלה בקודש. הרי ידוע סיפור שאחד מגדולי החכמים שביקש לדעת מה זה יראת ה' של הרמב"ם. כבר מה יכול להיות היראת ה' של הרמב"ם ביחס ליראת ה' שלו. הוא פחד מה' ירא אותו, רומם אותו, הכל! כל המדרגות. הוא לא מבין מה עוד אפשר להכניס, לקפל בתוך זה. אז הוא ביקש מן השמים, אחרי 40 יום תענית, ביקש שמן השמים יזכו אותו לחמש דקות יראת שמים של הרמב"ם, שיראה מה החילוק. ונענו לו. מרגע שהוא קיבל את זה, הוא רעד! לא יכל לזוז! לא הפסיק! אי אפשר להפסיק! זה הפעולה, הפעולה של יראת שמים שנכנסה בו, הזיזה לו את הגוף באופן כזה, בלתי רציונאלי. זה לא יראת שמים במושג איך הוא ירא את ה' וכו', אבל זה, זה מה שזה פועל על הגוף. זאת אומרת, אתה לא יוכל להישאר במצב נורמאלי. 

הגמרא אומרת : "אמר משה רבנו לעם ישראל...", יש פה חידוש יפה מאוד: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם לירא את ה' אלוקיך", סה"כ יראת שמים. מה מבקש התורה? סה"כ יראת שמים! שואלת הגמרא: "אטו יראת שמים מילתא זולטא היא?". וכי יראת שמים זה דבר כזה קטן, שאומרים 'מה התורה מבקשת? מה היא שואלת? יראת שמים, כאילו כלום, מה ביקשתי ממך תביא לי קופסת גפרורים זה הכל'. האם זה דבר קטן יראת שמים? שאומרים לעם ישראל מה ה' דורש מעמך, והגמרא אומרת, תירוץ: לגבי משה -"מילתא זולטא היא". אומרת הגמרא לגבי משה יראת שמים זה דבר קטן. אצל משה רבניו,יראת שמים זה דבר קטן. נו, מה זה נוגע אילנו אם למשה רבנו יש יראת שמים, אצלו זה עובד בקטן,מה זה קשו אלינו? מה זה פותר לנו את הבעיה? אז מה?! שמענו עכשיו את החילוק בדור 2 אחרי הרמב"ם, להרמב"ם מה זה פועל. המרחק בנינו לבין משה רבנו, זה על המקום מתים! אם נקבל יראת שמים כזאת. אז מה הפירוש? עונה הגמרא שאצל משה רבנו זה "מילתא זולטא היא", זה דבר קטן. הפשט הפשוט שכולם מפרשים ומבינים שאצל משה רבנו עם ריבוי המעלות הטובות ובפרט העוונה הגדולה שהייתה לו, אז בין כל המעלות הגדולות והעצומות שהיו לו, יראת שמים זה אחת מהמעלות ואצלו היא הייתה קטנה. לא מסובך אצלו להשיג את יראת ה'. 

אבל יש עוד פירוש: מי שרוצה יראת שמים, אם אתה תתחבר לתלמידי חכמים שהם בחינת משה רבנו, אז אתה תדע להבין מה יראת שמים. בכל דור יש בחינת של משה רבנו, מנהיג הדור מקבל בחינה של משה רבנו. ותלמיד חכם אמיתי, ניכר עליו אם יש לו יראת שמים או אין לו. ממילא אם הוא נדבק בתלמיד חכם אז מזה הוא יכול ללמוד יראת שמים. זאת אומרת, הדור שהיה בדורו של משה רבנו, אם היו נדבקים למשה רבנו, היו זוכים ליראת שמים, כי היה להם ממי לראות איך זה יראת שמים. לדוגמה יהושע בן נון "נער לא ימיש מן האוהל", לא עוזב את רבו רגע וממתין 40 יום מתחת להר, בשעה שהוא יכול ללכת הבית ובעוד 39 יום ולהמתין לו, כי הוא יודע שהוא עולה ל-40 יום. אבל אתה רואה שהיה לו יראה מהרב שלו! כמו שהיה למשה מהקב"ה. למי הוא יכול להידבק וללמוד בדרכיו בדומה? מהרב שלו! אס הוא נדבק עליו. נדבק! "לא ימיש". משרת משה! וגם הוא ענו. מסדר את הספסלים, מחצלאות, הכל, גם הוא ענו. לא עולה בדעתו שהוא יהיה ממשיך. הרי קראו לו במדרש, כתוב שקראו לו שהוא לא בן תורה בכלל, וקראו לו כסיל. והוא היה 6,604 , מספר 6,605 מהחכמים שבישראל. כי ממנו היו שרי מאות ושרי אלפים. שהם היו מעליו. הא היה משרי ה-50. אז היו לפניו יותר גדולים ממנו 6,404. ובסוף הוא נבחן. הוא בכלל לא ציפה והוא גם לא עבד בשביל זה. הוא לא עשה "פוסאות", הוא לא הדף בכתפיים, הוא לא עשה קומבינות, לא היה לו "קונקשיין", הוא לא סיכם עם משה על הארכת התפקיד והעברתו בצורה סדורה. בכלל הוא לא ידע מכל זה. לא עלה בדעתו. ואפילו משה לא חלם שהוא! הוא רצה שבניו ימשכו אחריו, אז ה' אמר לו "נוצר תאנה יאכל פריה". מי נצר את התאנה ושמר עלייה? יהושע בן נון! 

אז אם אתה רוצה ללמוד יראת שמים, תדבק לתלמידי חכמים אמיתיים, ואז יהיה לך מושגים. זה נקרא "שימוש תלמידי חכמים". מי שלא נמצא עשרות שנים תחת רב גדול ועצום ומשמש אותו, לא ידע אורחות חיים. זאת אומרת אדם שלא יהיה לו שימוש תורה, אפילו שהוא למד ושנן והכל, הוא נקרא "עם הארץ".  זה לא משנה מה הידיעות שלו, הוא נקרא "עם הארץ". לא מי שלא למד, מי שלמד והוא יכול להיות גדול בתורה ומבין גדול ויודע הכל בעל פה, אבל לא שימש תלמידי חכמים, הוא עם הארץ! אז זאת אומרת, ההסבר פה שאפשר ללמוד "ואהבת את ה' אלוקיך", ו"את ה' אלוקיך", "את"- לרבות תלמידי חכמים. יהיה הכי הפירוש שאם אתה רוצה ללמוד את כל דרכי התורה, תדבק בתלמידי חכמים אמיתיים, ואז תדע איך להתנהג בדרכי התורה, איך ללמוד. וזהו עיקר, עיקר הלימוד. גם אלישע הנביא, לא כתוב שהוא למד אצל אליהו, אלא "אשר יצק על ידו". הוא שימש אותו. לא אמרו על גדלותו, סברתו, לימודיו, התמדתו, שקידתו, רק "אשר יצק" .שימש אותו ממש. זה מה שאמרו חכמים: אפילו קרא ושנה ולמד הרבה, אם לא שימש תלמידי חכמים, הוא עדיין עם הארץ. למה? כי אם לא שימש הוא לא יודע איך להוציא את הלימוד מהכוח אל הפועל. אז בא רבי עקיבא ושכלל את העניין ש"את ה' אלוקיך תירא"- לרבות תלמידי חכמים. 

ואני אומר לכם פשט פשוט: "לרבות" במקרה הזה, זה לרבות, להרים ולנשא את החכמים בעינייך. לא להקטין אותם שאתה חכם בעינייך, כמו שהרבה עושים, אלא לרבות! להרבות כבודם ומעלתם של בחכמים האמתיים, אבל שלא מזלזלים אפילו במצווה אחת קלה. לא כאלה שיש להם חסידויות ומזמינים זמרים פסולים, ולא סתם הפסולים, אלא אפילו מהחילונים הגמורים. 

עכשיו אתם תשמעו הפתעה שיהיה לכם קשה לעקל, אבל אני לא אשם. אני לא  אמרתי! אני רק אומר בשם אומרם, וככה מביאים גאולה לעולם. יש זוהר שזה נקרא "סתם זוהר". וסתם זוהר זה רבי שמעון. כמו "סתם משנה" זה רבי מאיר. איפה שכתוב רבי אבא, איפה שכתוב רבי אליעזר, זה רבי אליעזר. אבל אם לא כתוב מי אמר, זה רבי שמעון. ו"סתם זוהר" מסביר פסוק: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון, ה'...". שואל הזוהר הקדוש: מה פני האדון ה'? דא רבי שמעון בר יוחאי! שמעתם?! רבי שמעון אומר על עצמו "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך", פירושו: כל הזכרים מישראל יעלו לרגל לירושלים אל מי? "אל פני האדון ה'- דא רבי שמעון בר יוחאי". זה רבי שמעון בר יוחאי. שמעתם דבר כזה?! אם מישהו היה אומר כזה דבר היום בימנו, היו אומרים זה ישו! רבי שמעון אומר: נחרב בית המקדש, אין להקב"ה איפה לראות ולהראות, אין לך איפה לראות את ה', אז מה תעשה? תבוא אליי! תבוא אליי, דא רבי שמעון. איך אפשר? הוא הוריד אפילו את "האת", לרבות את תלמידי חכמים. הוא הוריד אפילו את ה"את". לא כתוב בפסוק "את". כתוב "אל פני האדון, ה' ". מי זה? דא רבי שמעון בר יוחאי. לא לרבות! אתה יכול ללכת לבית המקדש ואתה יכול גם לבוא אליי, לא! רבי שמעון למד מרבי עקיבא. אתה שכללת את התורה של הרב שלך, שמעון העמסוני. גם אני משכלל את התורה. והא לא ידע מה לדרוש "את". ואתה הוספת "את"- לרבות תלמידי חכמים. "את"- לרבות תלמידי חכמים. זה מרבה גם אותו. את רבי עקיבא לרבות תלמידי חכמים. אז אומר לו רבי שמעון כביכול, גם אני רוצה לשכלל את התורה. הוא שכלל שגם איפה שאין את המילה "את", אפילו אם כתוב שם ה' בלבד, זה גם "לרבות תלמידי חכמים". גם בלי המילה "את", זה גם לרבות תלמידי חכמים. אתה רוצה לראות את ה'? תבוא אליי! לא שהוא ה', חלילה. אבל אם אתה רוצה לראות את ה', שכינה שורה עליו, אתה רוצה לראות את ה', תבוא אליי! כמו שהיית לבית המקדש. אתה רוצה לראות את ה', מה היית רואה את ה'? אתה לא רואה את ה'. מה יש בבית המקדש? שכינה שרויה! אז תבוא אליי. 

אבל זה בתנאי. אם הוא תלמיד חכם בדרגה של צדיק, אפילו בדרגה של חסיד, אז זה: "את ה' אלוקיך תירא". אבל אם אדם הוא קדוש לה', אז פה אתה רואה את ה'! בכל תהלוכותיו. דהיינו, הוא דבק בה'! הוא דבוק בה'. אז אתה רואה הנהגות אלוקיות. מה כתוב: "ובו תדבק", "מה הוא רחום, אף אתה היה רחום", מה הוא חנון, אף אתה.." אז רואים שזה האיש, הוא דבוק במידותיו של ה', אז כביכול אתה רואה את ה'. איפה הקב"ה? הוא בלתי נתפס, לית  מחשבה, תפיסה בך כלל. זה דבר מופשט, אין תפיסה פה. הרי כתוב "לא יראני האדם וחי". אבל אתה רואה בן אדם שכולו לה', שאתה מתקרב אליו אתה רואה מציאות ה', שיש מציאות של ה' פה. אתה מרגיש. אתה חש. אז לכן הא הוציא אפילו את המילה "את". איפה שכתוב ה', אפילו אם פסיק "קדוש ה' מכובד", דא, רבי שמעון בר יוחאי. ככה דרש רבי שמעון. למה הוא דרש כן? כי הוא הגיע למעלה, למעלה, למדרגת החסיד הקדוש של בעל חובת הלבבות. הוא הגיע למידת ההשתוות. והוא ידע מי הוא! והא ידע מה הוא! והוא ידע שאין לו כלום לעצמו! הוא ידע שהכל לה'. 

כמו שהיה משה רבנו באמת. "והאיש משה ענו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה". משה רבנו הגיע לדרגה ששכינה מדברת מתוך גרונו. לא היה שום דבר של הפסק בינו לבין הקב"ה. אז ראו כולם את הקב"ה דרכו! כתוב: "ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלוהים  אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו". אז מה הם רצו? הם רצו "אלוהים אשר ילכו לפנינו". כי הם ראו את משה רבנו כאלוהים! ואין להם אותו עכשיו, "כי זה האיש משה לא ידענו מה היה לו". עכשיו מי יהיה אלוהים לפנינו? הם רוצים משהו שיהיה כמשה רבנו. אתם שומעים?! הנה בתורה כתוב מפורש.

וידוע שרבי שמעון זה משה. דהיינו, יש אומרים ניצוץ של משה, יש אומרים בחינת משה, יש לו נשמה יחידה כמו שהיה למשה יחידה וכו', וכו'. רבי שמעון ומשה זה הינו הך, אותו הדבר. "מה שהיה הוא שיהיה". ראשי תיבות משה."אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"- בכל דור ודור, חייב להיות צדיק אחד גדול שהוא בחינת משה רבנו שכולל את כל הצדיקים. הוא המנהיג, או בגלוי או בהסתר. מנהיג את כל הדור. אז רבי שמעון בר יוחאי ידע מה הוא, אבל בן אדם זה בן אדם. כשרבי עקיבא עמד למנות את ממלא מקומו, רבי שמעון אמר בליבו, באותה שעה" בטח הוא ימנה אותי! כי אני יודע מה הדרגה שלי ואני יודע מה הדרגה של חבריי, ואני יודע לאיפה הגעתי. שראה שרבי עקיבא ממנה את רבי מאיר, נתכרכמו פניו! למה? הוא אמר: אוי! ואוי! כנראה שאני חי בדמיונס! אני חי בדמיונות. כי רבי עקיבא, הרב שלי, הוא יודע מה אני. ואם עכשיו הוא החליט ככה, אז כנראה רבי מאיר באמת למעלה ממני. וכל מה שאני דרשתי, דא רבי שמעון, כל מה שאני אמרתי חס ושלום הכל דמיונות?! הוא לא נפגע שמינו את רבי מאיר, הוא התבייש בעצמו שהוא טעה בדרגתו ומדרגתו. קפץ עליו רבי עקביא ואמר לו: לא! לא טעית! אני שדרשתי "את ה' אלוהיך תירא", אני! אני דרשתי את זה! אני! "את"- לרבות תלמידי חכמים, אתה באת ושכללת את זה. אז אני ובוראך מכירים את כוחך. אני שדרשתי "את", ואתה ששכללת "בוראך" בלי "את". "דייך שאני ובוראך מכירים את כוחך". אז זה יוצא על שתי פנים : שאני ובוראך ואני שחידשתי את ה"אני" ואתה שחידשת את "הבורא", אז אנחנו מכירים את כוחך. אתה צריך להנהיג את העולם בסתר! בנסתרות של הבורא! אתה תמשיך את אור האינסוף, דרך כל העולמות. וזה יביא את התיקון לכ הנשמות מכאן ועד סוף כל הדורות. יכול אני לפתור את כל העולם מן הדין, אבל צריך פה גם מנהיג, שינהיג את העולם עם משניות, עם פשט, שולחן ערוך, פוסקים. צריך גם להנהיג את הדור לפי מה שהוא, ואת זה רבי מאיר ממלא את המקום. הוא בפשט בנגלה ואתה מנהיג בנסתר. "די לי שאני הוא בוראך" . רבי שמעון בר יוחאי! אי אפשר לתאר את האור של רבי שמעון בר יוחאי, אבל אם אנחנו אומרים שזה משה רבנו, אז הכל מתורץ. כל העניינים מתורצים. והוא אומר כך: "באמת, אסעדנה עליי", אני מעיד על עצמי . ככה הוא אומר באידרא רבא. אני מעיד עליי שמים וארץ, שאני רואה עכשיו מה שאף לא ראה מזמן שמשה רבנו עמד על הר סיני פעם שנייה, כלומר זה דרגות גבוהות. כמו משה רבנו בלוחות השניים. הוא לא אמר בלוחות הראשוניים, בשניים. והזוהר מלא עוד משבחיו של רבי שמעון. די לנו שהוא אמר: שאם יש בעולם אלף חכמים, הוא ובנו מהם. יש מאה, אז הוא ובנו מהם. ואם יש שניים, זה הוא ובנו, ואם יש רק אחד זה הוא!   

אז זאת אומרת, מעלת רבי שמעון בר יוחאי לא ידועה. אבל אור החיים הקדוש שהגיע פעם ראשונה להר מירון, ירד מהחמור וזחל על ארבע. זחל! זחל! כמו להבדיל נחש מתפתל ועולה למעלה בהר, ככה הוא עלה. זחל! בשביל להגיע לציון שלו. מהקדושה של רבי שמעון. והיום אנשים ייאלה! עולים על אוטובוסים, מהדרין, ייאלה מהדרין! אז זאת אומרת, אנחנו רואים דברים גדולים! דברים גדולים! אבל צריך השקעה, רבותיי. 

אז מספרים על רבי משה פיינשטיין זצ"ל שהיה פוסק הדור באמריקה, עונה לתשובות בשלושה טלפונים בבת אחת. גאון עולם! פעם הוא סיים את הש"ס, הזמין את כל גדולי הדור והתלמידים שלו. לקח אולם ותזמורת שלמה, שמחה גדולה. ואז קם אחד הרבנים, יהודי זקן, מבוגר אמר לו: מורני ורבני, מה רק עכשיו סיימת את הש"ס? אז איך אתה פוסק הלכות, בלי לסיים את הש"ס? מה למדת שולחן ערוך בלי לגמור? איזה פוסק יכול לפסוק ככה? אמר לו רבי משה פיינשטיין: אני אספר לכם. אתם יודעים יש אוטובוס שבו אני נוסע לבית הדין, אם אני אקח את האוטובוס הבא, אני אאחר לבית הדין. זה לא מתאים לדיין, צריך להגיע בזמן. אז אני לוקח את האוטובוס שלפניו ואני מגיע לבית הדין מקודם מן הדיינים האחרים. ואז יש לי 5 עד 7 דקות, עד שמגיעים הדיינים ויושבים לדון. חשבתי מה אעשה בשבע דקות? ילכו לאיבוד! החלטתי להתחיל ללמוד ש"ס בשבע דקות. ועם החמש, שבע דקות האלה, גמרתי את הש"ס הזה שאנחנו עושים סיום. לכן, הזמנתי את כולם לכאן, שידעו שיש קונה עולמו בשעה אחת. דהיינו, בפרק זמן קצר. לא רק בבית המדרש אדם יכול ללמוד ולסיים ש"ס אפילו בין אלה ואלה. 

יהי רצון שזכות הדברים שאמרנו, יהיו לטובת נשמת רבי שמעון וירעיף עלינו מברכותיו. וגם לרב הצדיק, הרב ניסים פרץ, מנוחותו עדן, אמן!