נס מצולם (רוסית)

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אפשר לשאול אותך שאלה?

אתה קומע עדים לתורה?

לא.

מה אתה עוסק?

אני עובד כמו כולם.

כרגע אני לא עובד, אני יושב בבית חולים הרבה זמן.

אתה מוכן לקבל על עצמך ללמוד שעתיים ביום, כל יום תורה?

כן.

בעזרת השם יברך.

מי שבירך רבותינו עוד קושיים,

אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה וכל הקהילות הקשורת לתורות,

הוא יברך את השם הטוב אליה יואב בן חיה,

השם ישלח לו רפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל מהרה,

יסיר את המחלה ויתקע אותה בראשו של ערפאת. אמן.

כל הסיפור התחיל כשיום אחד בערב אשתי הייתה בסטירת עסקים והילד היה איתי בלילה.

הוא מחליף לו בגדים,

פתאום נראה שהבטן שלו נפוחה,

הוא יותר מרגל. אני שואל אותו, יואב,

הבטן כואבת לך? הוא אמר לי, לא,

אני רק עייף, אני רוצה להרדישן אותה, טוב.

אשתי, במחורה בבוקר התקשרתי לה, אמרתי, תשמעי,

הבטן שלו נפוחה, אני לא יודע מה זה.

נפלו אותה פה לרופא כללי, פה,

כשהיא רק הגיעה משהו בבטן, אם יש לו משהו זה, אז ניקח אותו למנהטן.

והיא לקחה אותה פה לרופא כללי, זה היה יום שישי,

אני חוזר מהעבודה,

הטלפון מצלצל, הוא הקשר לי,

הוא אמר לי, תבוא מייד למרפאה של הרופא,

הרופא רוצה לדבר איתה,

והלב שלי נפל לרצפה.

מה כבר קרה, מה הסיפור, ונשאתי מארגון מטורף, הגענו לרופא.

הרופא ראה את הבטן והוא אומר, הוא לא אוהב מה שהוא רואה,

כלומר, מה שהוא מרגיש,

ישר לאולטרה סאונד ובדיקות לראות מה יש לו, בלונג אלנד ג'ויש,

בקווינס.

הגענו, לקחו אותם לשם, וישר התחילו עם כל הבדיקות.

זה היה יום שישי, כל הרופאים בדרך כלל לא נמצאים שם,

ויואב בינתיים, כל יום,

כל יום שעובר הוא מתנפח יותר,

הוא מתנפח יותר, הבטן גודל, הוא גודל וקשה לו לנשום.

ביום שישי,

שבת, בערך ביום ראשון, כבר אמרו לנו שיש לו את המחלה,

יש לו סרטן בבטן שתוקף את הסרטן,

זה נקרא סרטן השרירים,

שתוקף את השרירים שעל כל החלקים הפניים של הכבד,

המעיים,

הכיס המראה, הכול, פשוט הכול. וזה כל כך גדול שהם לא ראו דבר כזה, הם לא הבינו מה הם ראו. זה מהחלק של החזה למעלה, של הריאות, דוחף את הריאות למעלה עד למטה בבטן,

לכיוון המפשעה, והוא הולך פנימה לכיוון,

מעמוד השדרה,

והכבד מאחורה.

בקיצור,

זה היה הכי גדול שהם טיפלו בגידול כזה מאוד גדול. הרופא אמר שהוא מוכרח לציין בילד כזה קטן,

גידול כזה גדול עוד לא רע.

הם אמרו שהזמן, אין לנו הרבה זמן לחכות ולשחק עם זה ולעשות את זה.

הזכרנו אמבולנס והעברנו אותו למצב מאוד קריטי לבית החולים שם.

הכניסו אותו לניתוח,

להוציא קצת תלורות אם יכולים לעשות את הניתוח.

אמרו, אם יצליחו לעשות את הניתוח, להוציא את זה, יוציאו אותו. אם זה ממאיר אז יוציאו אותו. אם זה לא ממאיר,

אי-אפשר לנגוע בזה.

אז נכניסו אותו לניתוח.

בניתוח הם לא יכלו לנגוע בזה, כי זה היה גדול מאוד,

וכל האזור, אי-אפשר. ברגע שהם יציעו חלק אחד,

זה הכול מתפורר והתפשט יותר גדול. אי-אפשר לנגוע בזה.

והיה פסיקה מזה, לראות אם זה ממאיר או לא ממאיר,

וזה היה ממאיר.

באותה הזדמנות גם שמו,

נקרא ברוביאק,

ברוביאק זה הם שמים צינור שמתחבר ישר לעורק הראשי מהחזה, עם שני צינורות יוצאים ממנו ושם מתחברות כל התרופות במקום מהוורידים.

אני באותו שלב כבר לא אכפת לי מה יעשו,

רק שיעשו משהו שהבטן שלו תרד כבר,

למה הוא כבר לא יכל לנשום,

הרואות האלו חוצות.

בעקבות הגידול הזה,

הגוף שלו היה מפריש נוזלים, כל הזמן נוזלים, אז כל הזמן הבט שלו היתה מתנפחת ואי אפשר אפילו להוציא לו את הנוזלים האלה.

זה היה ממש,

כל יום זה היה סכנת נפשות.

לא יודע איך עברנו את זה, באותו יום כנראה היינו,

לא יודע באיזה.

אז הם התחילו את הטיפולים הכימיים האלה,

וברוך השם זה צמצם את

הסרקומה הזאת, הסרטן, הסוג של הסרטן,

צמצם איתו,

צמצם אותו קצת.

אבל הטיפולים מאוד מאוד מאוד קשים, סבל,

גהינום. אמרתי, אם זה לא גהינום, מה יכול להיות גהינום?

הילד הזה עבר,

לא יאמן משהו עבר, איזה סבל להורות אותו.

ככה, והוא לא התלונן אפילו פעם אחת.

שום דבר, הוא רק

רצה לבוא הביתה,

וכל הזמן אמרנו לו שיהיה בסדר,

ויוציאו לו את הסרקומה, ויוציאו לו את זה.

זה היה מאוד קשה לראות אותו סובל במיטה,

עם כל הטיפולים הכימיים האלה, ואיך הוא משתנה, כל הגוף שלו משתנה, כל הצבע משתנה.

מצבע כזה של בן אדם חי, פתאום הכל נהיה שחור, הציפורניים,

כי זה צבע ממש,

מי שראה אותו לפני כן, בשלחות אופן אמר,

רחמנות.

סיימנו את הסיבוב של

שש

טיפולים של כימותרפיה,

ואחר כך אמרו שהיה צריך להתחיל עם רדיאשן.

לפני הרדיאשן הם רצו לראות אם יכולים לעשות את הניתוח.

כששאלנו את הרופא המנתח כמה זמן זה ייקח, הוא אמר, הוא לא יודע, זה יכול לקחת חמש שעות, חלקת עשר שעות, עוד שתיים עשרה שעות, חלקת שמונה עשרה שעות.

הוא נכנס, ומתי שהוא יצא, הוא יצא.

זה הרופא שלו, המנתח הראשי של מחלקת ילדים.

הוא אמר לנו, והוא איטלקי, והוא במילים האלה אמר לנו,

זה לא אני, זה הקדוש ברוך הוא, זה השם,

תתפללו להשם שייתן לי את הכוח בראש

ואת הכוח בידיים לעשות כמו שאתה אומר, זה לא אני.

במילים האלה, שמעתי את המילים האלה, ואני אומר, ריבונו של עולם, זה אפילו לא יהודי.

כשהוא אומר מילים כאלה זה מדהים.

הבן שלי הוא בן שלוש,

לפני שבעה חודשים, הוא

קיבל סרטן בבטן.

זה היה עשר שעות של ניתוח.

הוא יצא על מיטה מחובה לכל המכונות, כל הזה,

בועות יוצאות לו מהפה.

אנחנו נבהלנו, היה נפוח מהניתוח, זה היה מדהים לראות אותו עוד פעם.

הלב שלנו, לא יודעת איך הלב שלנו, איך לנו כוח לעמוד ולראות את הילד שלנו ככה. זה היה מדהים.

איזה כוחות צריך בן אדם לעמוד ולראות את הילד שלו ככה.

יש את זה מניתוח כזה?

הוא עבר ניתוח של עשר שעות,

ואחרי כן החליטו שהם צריכים לעשות גם הקרנות בכל החלק של הבטן.

התחלנו מהקרנות, כל יום

במשך עשרים דקות היה צריך לקבל הקרנות.

במשך עשרים דקות, לא באזור אחד מרכזי,

הוא קיבל הקרנות מאזור של הריאות,

בצד הימני והשמאלי של הבטן ולמטה,

באזור המפסד הזה.

זה בעיקרון כפי שהברורות היו.

אחרי כל טיפול של עשרים דקות הוא לא היה מסוגל לעשות כלום מקי ולא רוצה לאכול, לא רוצה לשחק ולא רוצה לישון ולישון ומקי.

וכואב לו, וממש סבל,

סבל, סבל, זה לא היה שוער, איך הוא סבל, כמה הוא סבל.

הוא סיים 16 טיפולים כאלה,

ומייד אחרי שהוא סיים,

הבטן שלו שוב פעם התנפחה.

ומהר לקחנו אותו לבית-חולים חזרה.

הרופאים מאוד נבהלו כשהם ראו אותו שהבטן נפוחה ככה ונהיה כמו אבן.

כל האזור של הבטן נהיה כמו אבן.

כתוצאה מהקרנות,

הכבד שלו הפסיק לעבוד לגמרי,

וכתוצאה מזה הנוזלים שלו במים כל הזמן מתנפח,

וכל הזמן צריכים, עם נחל גדולה, להוציא לו את הנוזלים מהכבד.

הכבד

נפגע מהקרנות, כל כלי הדם,

רוב כלי הדם נשרפו,

ממש נסתמו.

אז כל יום שעבר הכבד פחות, פחות, פחות ועבר.

המצב שלו מאוד מאוד התדרדר.

הכבד הפסיק לעבוד, כל הדם שנכנס לכבד פשוט לא יצא, והיה נוזל מהקירות של הכבד לתוך הגוף,

וכל הבטן היתה ממלאת מים, והיה שופע כמו בלון.

כמו בלון. כל פעם היו צריכים להוציא את המים על ידי הרדמה ולהכניס לחור בבטן ולהוציא את המים.

הם כל פעם הוציאו בערך שני ליטר.

כרגע

אין הרבה טיפולים בשבילו, הוא משתמש בצרופה מאוד מאוד ניסיונית,

שאפילו לא עברה את ה-Proof של ה-FDA פה, של משרד הבריאות.

בינתיים לא היתה לנו ברירה רק להמשיך בזה, כי לא היתה לנו אפשרות אחרת.

לא היה שום טיפול שיוכלו להציע לו לכבד, אף פעם למקרה כזה שילד בן שלוש מאבד את כל הכבד במכה אחת.

הכבד שלו ממש, הוא ממש הפסיק לעבוד, והוא התחיל לנפר, וזה הגיע ממצב של פעמיים

בשבוע להוציא את המים, זה הגיע למצב של כמעט שלוש מים בשבוע,

שמדבר על שש ליטר של מים להוציא מהבטן בשבוע.

שש ליטר

של מים להוציא מילד בן שלוש כל פעם,

שלוש פעמים.

עכשיו, מכיוון שכבד לא עובד, גם ההרדמה שנותנים לו עובדת דרך הכבד. ההרדמה לא יוצאת מהגוף,

אז הוא היה צריך לישון יום, יום וחצי עד שהוא יתעורר מההרדמה.

ועד שהוא מתעורר, הוא שוב פעם מתחיל להרדמה.

שוב פעם, אני לא אמרתי לאשתי, אני לא יודע אם אני רואה גהנום בינתיים,

החיים שלנו הפסיקו, במשך

חודשיים וחצי אנחנו רגנו בית חולים,

לא רואים מה קורה פה, מה קורה עם הבית, שום דבר לא עניין אותנו, רק הילד,

ולא ראינו איזה סוף לזה.

ככל שהזמן עבר,

הם יותר ויותר איבדו,

איבדו את

הצ'אנס שהכבד יחזור כבר לעצמו, והם לא ידעו,

ידעו שאי אפשר להישאר בלי כבד כל כך הרבה זמן,

במיוחד ילד בן שלוש.

ואז הם הציעו לנו לעשות השקלת כבד,

נבנה השקלת כבד, לפני שהם הגיעו למסקנה הזאת הם הלכו לעשות עוד פעם ביאפסי של הכבד,

וביאפסי הם הגיעו למסקנה שכל התאים מתים, אין תאים חיים שם בכלל,

ולפעמים זה הם הגיעו למסקנה שמתאים מתים לא יכול להיות שהכבד

regenerate, כאילו ירבה את עצמו.

הדרך שהגעתי לרב אמנון יצחק מאוד מאוד מוזרה,

שעד היום אנחנו, כשאנחנו חושבים אנחנו צוחקים איך זה.

אני יצרתי קשר ממשלתי אל פעם אחת,

ואמרתי לו שאני מעוניין שהרב אמנון יצחק יבוא לבית החולים, ייתן לו ברכה,

ואולי תבוא הישועה מזה שהקדוש ברוך הוא ישמע לתפילתו,

ושיש לו כל כך הרבה זכויות,

לפעמים אנשים כמונו, התפילה שלנו לא עולה ישר למעלה,

וכמו שאנשים צדיקים כמוהו.

אז ביקשתי מאוד מאוד, אם הוא יוכל לעשות את זה טובה לבן שלי שיבוא,

אז הוא אמר, הוא לא הבטיח לי שום דבר וזה, אבל הוא בא בעצמו.

הוא בא לשלטיאל בעצמו,

והוא ראה את הילד ומאוד מאוד התרשם, כלומר,

הסיפור נגע לו ללב מאוד מאוד,

שהוא ראה את המצב של הילד ואיך שאנחנו בסבל, יושבים

בחדר קטן, ובקושי יש בו אור,

וזה כל החיים שלנו במשך חודשיים, יום אחרי יום, אין לנו יום, אין לנו לילה בערך.

כאילו אין סוף לזה, לא יודעים מה סוף, וכל פעם שהרופאים נכנסים,

אנחנו יודעים כבר שאין חדשות טובות.

הוא בא בבוקר,

ובדעתי שההופעה בברוקרין קולג' בברוקרין,

ב-9 קיבלתי טלפון מגילה, שהיא

קישרה אותי עם שלטיאל,

והיא אמרה לי אם אני הולך להופעה, אמרתי לה, לא,

אני לא אוכל, אבל בינתיים היה לי מצר רוח עד ששכבתי במיטה ליד הילד ופשוט

לא יודעים מה לעשות, כאילו הסתכלתי על התקרה,

מחבק אותו ומודה לקדוש ברוך הוא כל פקה שהוא נותן לי איתו,

זה מה שעשיתי.

ואיסקי אשרה עלי כמו מלאך,

מלאדם, ונתן לי כאילו strength,

כאילו כוח,

והיא אמרה לי,

זה לא כמו שהוא נתון ברחב,

שאתה הולך לשם, אתה מציג את הסיפור שלך,

אבל כל הקהל אומר אמן,

והרב אמנו איתך כי יברך אותך, זילס,

זה הסיפור שלך, אתה חייב לעשות את זה.

אמרתי, אתה יודעת מה אני אעשה את זה. ירדתי למטה, לקחתי מונית,

הגענו לשם, מה שהתקשרתי לשאלתי על בית הטלפון, אמרתי, שמע, אני בחוץ לבניין, הוא ברח לי, תקשיב איתי בשורה רביעית.

טוב, ישבתי, ההופעה כבר התחילה, כבר באתי, ישבתי שם, והראש שלי כמובן, לא במקום, אני חושב, על הילד שלי,

על הילד,

מה הוא עושה,

ואולי הוא סובל, ואולי זה, ואולי זה,

ולפתע הוא בא ואומר לי את המיקרופון, אני רוצה לספר את הסיפור שלך.

לא שמעתי את עצמי, ולא ראיתי אף אחד, רק

הסתכלתי על הרב אמנו יצחק, וסיפרתי לו את הסיפור,

והתפרצתי מבכי,

וממש ממש מתוך הלב, כאילו כאב אחרון,

שכולם ישמעו אותי,

כשהגדול ברוך הוא ישמע אותנו,

ידעתי שזה אצלנו התחלונה, יש לי לעשות משהו.

הלכתי לרבנים לפני כן,

היה פלוויזר,

אחד שכבר כאילו לא רצה לתת,

כאילו לא רצה, הוא אמר, אני לא יכול לתת ברכה פה.

אבל מי הולך עם השם.

כבוד הרב,

אני באתי כרגע מהבית החולים,

שמעתי שאתה נמצא פה, עליתי עם מונית,

ובאתי לכאן

מאותה סיבה שאני יודע שהקהל הקדוש הזה,

ובזכותך הבן שלי הוא בן שלוש,

לפני שבעה חודשים הוא

קיבל סרטן בבטן,

והוא סובל קשה-קשה. הוא עבר שלוש טיפולים של קימו,

בצורה מאוד קשה.

הוא עבר ניתוח של עשר שעות,

ואחרי כן החליטו שהם צריכים לעשות גם הקרנות בכל החלק של הבטן.

כתוצאה מהקרנות,

הכבד שלו הפסיק לעבוד לגמרי,

וכתוצאה מזה הנוזלים שלו במים כל הזמן מתנפח,

וכל הזמן צריכים עם נחל גדולה להוציא לו את הנוזלים מהכבד.

כרגע

אין הרבה טיפולים בשבילו. הוא משתמש בתפופה מאוד מאוד ניסיונית,

והיא אפילו לא עברה את ה-Proof של ה-FDA פה, של משרד הבריאות.

כשהוא היה חולה לפני שבעה חודשים הוא ידידה ששלחה לו ספר תורה קטן בפלורידה,

וכל הזמן שמתי לו את זה על המיטה. יום אחד הוא לקח את זה, הוא פתח את זה, והוא בן שלוש.

הוא אומר לאימא שלו,

תראי, כתוב פה שהקדוש ברוך הוא ישלח לי רפואה שלמה.

My husband's gone to Shure in Shabbat, and he asked me to pick them up from the bed,

so I picked them up,

and this little Torah that he has, he opened it up,

he started opening it, and he was dvining to השם for a רפואה שלמה.

And then he says, look, mama, look,

השם says here that I have to have a white say for Torah,

and it's going to be very גדול גדול,

he said big and I'm going to have a רפואה שלמה.

ומאז אותו יום הוא אמר לה שהיא צריכה לקנות לו ספר תורה גדול לבן כמו בבית כנסת.

טוב, חשבנו שזה יעבור לו,

ומדי פעם הוא תמיד מזכיר לנו שאנחנו צריכים לקנות לו ספר תורה גדול לבן ולא ספר קטן כמו שלילדים יש.

הוא בא כספר טוב.

הוא בא עוד ספר טוב.

כשסיפרתי את הסיפור הזה, אז חשבו, טוב, נו, ההורים רוצים ספר תורה בשביל הילד כדי שתהיה לו רפואה שלמה.

לפני שלושה ימים הרופא שלו, שבמקרה הוא יהודי,

אז הוא שאל אותו,

אליה יואב, מה אתה רוצה שאני אביא לך?

אז הוא חשב שהוא יביא לו איזה צעצוע או משהו, אז במשך חצי שעה

הוא הסביר לו בדיוק איזה ספר תורה הוא רוצה,

והוא אמר לו שזה יהיה בשביל רפואה שלמה.

אז הוא אמר לדוקטור שגם הוא אמר לדוקטור וקסלר,

ורצינו רק להתחיל, ולאחרונה הוא אמר את זה הוא אמר לדוקטור וקסלר, מה אתם הולכים לעשות על זה? אני אמרתי שאנחנו לא יכולים, כי אנחנו לא יכולים לעשות את זה.

יש ארגון יהודי שנקרא חי לייפליין.

הרופא אמר לו, אני לא מבטיח לך, אני אנסה.

הוא עשה כמה טלפונים,

ובאחד עשרה וחצי בלילה משפחה יהודית מברוקרי, שאני לא יודע מי,

תרמה לו ספר תורה,

ועשו לו כיסוי.

הוא ביקש את הכיסוי בלבן, הוא לא התפשר לשום ספר אחר, הוא רצה אותו בלבן.

עשו לו את הכיסוי בלבן,

והביאו את ספר תורה לבית החולים,

ועשו שם,

והציגו לו את ספר תורה ונתנו לו את ספר תורה.

מי שלא היה בחדר הזה, לא הבין במה מדובר.

הוא היה כל היום במיטה, הוא לא יכול לזוז.

בשעה חמש, שביעיתו את ספר תורה,

הוא פתאום מתעורר,

והוא שאל איפה ספר תורה שלי?

בחדר, מחכים לך.

לקחתי אותה לחדר,

הוא כאילו התעורר לחיים.

הוא חיבק את ספר תורה במשך שעה,

הוא לא עזב את ספר תורה.

וכשאמרו לו שצריך לקחת את ספר תורה לבית המדרש באזור שאנחנו גרים בו,

הוא היה שוב פעם עצוב.

כיום הוא מחכה

שנחזיר אותו הביתה ונכניס תספר תורה לבית הכנסת.

אבל המצב שלו לא מאפשר.

אפשר לשאול אותך שאלה?

אתה קובע עדים לתורה?

לא.

במה אתה עוסק?

אני עובד כמו כולם.

כרגע אני לא, ולב שלי מבית-חולים רוב הזמן.

אתה מוכן לקבל על עצמך ללמוד שעתיים ביום, כל יום תורה?

כן.

בעזרת השם יתברך.

מי שבירך ובותינו הקדושים,

אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, וכל הקהילות הקדושות והתוארות,

הוא יברך את השם הטוב, אליה יואב בן חיה,

השם ישלח לו רפואה שלמה בתוך שאר חולי עמו ישראל מהרה,

ויסיר את המחלה,

ויתקע אותה בראשו של ערפאת. אמן.

כשסיימתי לדבר ישבתי

ואחד הבחורים שעובד במשרד לידי,

לא נדעתי שהוא נפצע שם,

הוא בא וחיבק אותי,

ואז נספרסתי מבכי

ואז התיישבתי

אחרי כמה שניות.

הוא עלה לבמה

ולקח על עצמו נזיבת שקסית.

יש פה מישהו שהתרגש מאוד מהסיפור

של הילד אליה,

והוא התחזק מאוד מהדברים של האבא,

והוא מוכן לקבל עליו עול מצוות לרפואתו של הילד.

אישרה ואשרה חיפו.

ברוך אתה ה' אלוהינו

מלך העולם

שהחיינו וקיימנו

והגיענו

לזמן הזה. אמן.

רגע, רגע, רגע, יהודים יקרים,

עכשיו התרחש דבר גדול.

הילד בן השלוש החזיר יהודי בתשובה.

הזכות הזאת תעמוד לו בעזרת השם.

ואז ראיתי את כל האנשים האלה שעולים לבמה,

פשוט נבהלתי.

מי עוד מהציבור הקדוש מוכן לקבל עליו עול מצוות לרפואתו של הילד המיוחד הזה?

מי עוד רוצה לקבל עליו ציצית ולצאת לדרך לרפואתו של הילד?

יש עוד מי שמוכן?

בכבוד. בוא, צדיק.

בוא, בכבוד. איפה המוזיקה?

אנחנו מאמינים למאמינים,

אין לנו מי להישאל אלא אלא על אבינו אבינו שבשמיים.

נו, איפה המוזיקה?

כן, מי עוד רוצה?

חבר'ה, בוא, שורה ראשונה.

בוא, הנה עוד למאמינים.

אשריך!

בכבוד, בוא, בוא.

בוא, בכבוד.

בוא, אשריכם ישראל. בוא!

בוא! נסתכל עליי. בוא! נסתכל עליי. בוא! נסתכל עליי.

חשבתי שבאותו רגע אני רוצה לברוח, להתחמוד.

לא יודעת למה להרגיש.

אני לא חושב שבאותו רגע זה הייתי אני.

בנאנשים, אני חולם, אני פשוט במקום, אני לא במקום.

מקור הייתי בכלל.

כשחזרתי לבית החולים חזרתי לילד שלי.

הוא דיבר איתי בדרך שחזרתי לבית החולים.

התיישרתי אליו בטלפון אז הוא היה בוכה והוא רוצה שאני אבוא

והוא כלומר

רוצה שאני אבוא לשאול איתו, ואז אמרתי, אוקיי, אני עוד מעט בעד, אני בדרך, אני בעד.

המצב שלו

לא יישפר בשבוע, שעה וחצי,

אבל ידעתי, הרגשתי,

שהוא יהיה בסדר.

הרגשתי שיהיה פה נס.

המצב שלו לא רק שהוא הידרדר אפילו טיפה,

אבל אמרתי לאשתי במילים האלה,

יכול להיות

שהקב' ברוך הוא רוצה להראות שפה זה לא דרך הטבע על הרופאים

בגלל שמשתמשו בתרופה זו או אחרת

הוא רוצה להראות כמה שהנס הוא גדול, אז להביא את המצב שלו, שיביאו לי,

שיקתבו שיגיעו למצב שיקתבו כבר, שאנחנו כבר לא יכולים לעשות שום דבר

הכבד כבר אין לו סיכוי

אין לו סיכוי להתרפות בשביל עצמו, הוא צריך השתלת כבד אנחנו כבר לא יכולים לעשות פה כלום טוב,

אני מדבר על הבית חולים הכי טוב בעולם,

שבאים אליו מכל העולם.

באים להתרפוד ממכל העולם ומשלמים לתקופה של חצי שנה בין חצי מיליון דולר לשבע מאות אלף דולר לטיפולים.

ואנשים מוכרים שם את הבתים, אני שמעתי משפחות שבאו מפיליפינים,

מכרו את הבתים,

מכרו את העסקים,

באו עם הילדה.

זה מה שיש להם, הילדה הוותיק.

בית חולים הכי טוב בעולם,

אני מדבר על בית חולים, שהם הרימו את הידיים,

הם לא יודעים איך לטפל בו יותר בקבל.

הם כבר לא מדברים פה על הסרטן שיש לו, הם כבר אמורים רק להחזיר את הכבדה.

הטיפולים לא הסתיימו,

התוכנית שהם הכינו לו לא הסתיימו, זה הפסיק באמצע,

אפילו לפני האמצע.

הם לא סיימו שום דבר לגבי לגמור את הטיפולים של הכימותרפיה וכל התרפיה של הסוף.

הכל הופסד.

הם הגיעו למסקנה שזהו אין, הם התחילו לעבוד

פסיכולוגית שאני, להכין אותנו שאנחנו צריכים השתלת כבד.

הם שלחו אותנו למאונד סאנאי במנהטן לרופא מומחה,

לגנט

top of the line,

לראיון איתו,

עם כל התיק של אליה יואב, מההתחלה עד הסוף.

אנחנו למחלקה שם, אז אם חשבתי שאני עם טווח הכי גרוע, שם זה עוד יותר גרוע.

אין סוף, אין סוף.

ממש לסבל של בן אדם שאנחנו יכולים ליפול אליו.

אמרתי לאשתי, אני לא נכנסת לפה.

נכנסתי מאוזן חלפתי מהאנשייה, אמרתי לה, תראי, אבל היא אומרת, תראה במה כתבו הרופאים.

הכבד לא עובד, הכבד,

התאים כבר מתים, אין ממה זה. אמרתי לה, תדאגי, הנס צריך להיות פה גדול, ותראי שהכבד שלו לא יעבוד. ואחזקתי בזה וידעתי שזה יהיה נס פה.

ברוך השם, אחרי שבועיים,

שבועיים וחצי, פתאום,

משלוש פעמים כשמוציאים שש ליטר ביום,

הבטן לא גדלת יותר.

פתאום הבטן פתאום

מאבדת את המים לאט לאט לאט לאט.

וכל יום הרופאים באים אליי ורוצים להוציא מים.

אבל הוצאנו בשבוע שעבר שלוש פעמים, לא יכול להיות.

אמרו, תראו, אבל הבטן לא גדלה, למה אתם רוצים להוציא מים?

כל יום נלחמו, עד שביום שישי האחרון אמרו, אתה חייב לעשות להם, אלא סוף שבוע אין מנתח.

אם לא, אחר כך תסבול, ולא רוצים שהוא יסבול,

לסבול וכאילו לא היה מי שיעשה את זה.

אז הסכמתי.

לא הייתה לי ברירה, כי אני לא יכול

נגד הבית החולים וכל הרופאים, הרבה לחץ.

אבל הם הצליחו להוציא רק חצי ליטר,

זה מה שהם הציעו.

ומאז הם עזבו אותי.

יותר אולי צריך...

לוציא מים יותר, הכבד התחיל לעבוד, עשו לו בונדקן,

זו סיכת עצמות קאטסקן.

אחרי זה המספרים שלו התייצבו,

הוא נקי בבונדקן והקאטסקן, הוא נקי מהסרטן, לא מצאו שום דבר בעצמות, לא מצאו שום דבר בזה.

פתאום התחילו לראות לי שאני קורן וצוחק

ומחייך לכולם, והולכים, לא הבינו מה קורה, נכנסו לחדר,

הם ראו את יואב יושב, משחק, פתאום אוכל פיצה,

פתאום אחרי חודשיים וחצי שהוא לא אוכל כלום,

הוא מקיא את הכול,

הוא אוכל פיצה והוא רוצה את זה והוא רוצה את זה,

אז הם הבינו,

כאילו שהוא מרגיש לו הרבה יותר טוב. הרופא המנתח שלו,

הוא בא והוא מסתכל עליו והוא אומר, אני ידעתי שזה לא כל התרופות האלה, זה אשם והוא איטלקי והוא לא יהודי והוא כל הזמן משתמש במילה אשם.

הוא יודע שזה

מעשה אשם, זה נס, זה לא דרך הטבע.

הרי כל הביאפסיק, כל הבדיקות מראות שאין, הכבד לא יכול לחזור.

צריך השתלת כבד.

והנה, זה לא דרך הטבע.

אני חי את זה, אף אחד לא יכול להגיד לי שזה סיפור.

זה הבן שלי פה היום, אחרי חודשיים,

אחרי כמעט חודשיים וחצי שהוא על המיטה,

והוא משחק כאילו לא היה בבית החולים.

אני הייתי רואה פה בטיפולים,

שזה רק ליום, הוא לא היה כמה מיטה.

הוא ישן כל היום למוחרד,

והיום הוא כאילו בא, כאילו אני נדהם, אני יושב ומסתכל.

מלכים, מלכים, מלכים לו השם מלכים, מלכים, מלכים, וינסרו מינה המכורכים,

וינירושלים מלכים, מלכים, מלכים.

מלכים,

מלכים, מלכים, מלכים, מלכים, מלכים, מלכים, מלכים, מלכים, מלכים, מלכים, מלכים, מלכים, מלכים.

ארצי יוין ושכן כבוהי דפו

וים אחוז בזדופין משליכי חול ויעל הביס הגודל ויעקבו

לחי

לחייבו השם אלוקינו מותן חבל לזכור אל העם אלפות אחר

יבין ראשון אלוקינו אלפות אחר, אחר, אחר, אחר, שתי יוין ושכן כבוהי דפו

וים אחוז בזדופין משליכי חול ויעל הבית הגודל ויעקבו

ויעל רחב, רחב, רחב, רחב, אוהו ירדו יושבים וים חייבו משתן ובוהי דפו

ויעל הביס הגודל ויעל רחב, רחב, רחב, רחב, רחב,

יהודים יקרים, האב והבן נמצאים כאן, מוזמנים לעלות לבמה.

תודה רבה, רחב, רחב,

אההההההההההההההה

אני רוצה להודות לכולם,

במיוחד על האירוע שהיה בברוקנד קולג'.

זה היה שני הבדלים,

בפעם האחרונה שבאתי לקווינס קולג',

זה היה ניסיון מאוד מאוד קשה,

לא הייתי מוכן לשום דבר.

היום, ברוך השם, זכיתי לזמן הזה, לבוא עם הבן שלי,

לבוא לפה.

אחרי מה שהוא עבר, הוא עבר סיפורים מאוד קשים.

ומאז, ברוך השם, לא עשיתי שום שבת בבית-חולים.

עדיין הוא קצת חלש, אבל הוא מתחזק בזכותכם.

תודה רבה.

תודה רבה.

אני יכולה להגיד שאני פה עכשיו,

ולראות את הנושא הזה היה מאוד מאוד מאוד מעניין.

זה הביא לרגע מרגישים נחמורים של מה שהיה לנו כל היום לא לפני כן.

ואני רק רוצה להודות לכולם שם ולשאול לכולם להודות לבחור על האחר כדי שהוא יבוא לרחוב שלמה,

כמו שאמרתי, ה'

אמרתי לו.

ולשאול לכם את האחרונה.

אני לא חושבת שהאח שלי יעשה את זה,

אבל אתם יכולים לכלכם לראות אתו כאן.

אנחנו אוהבים אותך,

אתה דו-שטר רופוי,

אנחנו אוהבים אותך,

אתה דו-שטר רופוי,

אנחנו אוהבים אותך.

מחיאות כפיים

אומרים ומחיאות כפיים ומחיאות כפיים וחצי

תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש.