האדם מצולם בכל רגע
תאריך פרסום: 07.01.2016, שעה: 10:19
http://live.shofar-tv.com/videos/57617-1-16
"ויאמר, בי השם שלח נא ביד תשלח", יכול כל אדם להיות כמשה רבינו, או כירבעם בן נבט, רמב"ם בהלכות תשובה. אין הדברים אמורים לפי מידת הכרתנו את משה רבינו ואת ירבעם בן נבט, שהם נראים כשני קצוות שלא התחברו יחד, אלא כל אדם, אפילו כמשה רבינו, יכול ברגע אחד להיות לירבעם בן נבט, וירבעם בן נבט יכול ברגע קט להיות משה רבנו. כי האדם יראה לעיניים והשם יראה ללבב.
ההשגה שלנו בהבדל של בין משה רבינו ובין ירבעם בן נבט מתבטא רק בלבוש החיצוני. וכדי לפשוט צורה של ירבעם וללבוש צורה של משה ולהיפך, צריך אפוא לפשוט מלבוש אחד וללבוש מלבוש אחר. כך נראה שמעשיו והתנהגותו צריכים להיות שונים.
אבל אליבא דאמת לא כן הדבר, כי באותו מעשה עצמו, באותו הלימוד עצמו יכול האדם לפשוט צורה ולהשתנות מבלי התפשטות חיצונית. אם חשבנו ששתי הדמויות האלה שהן קיצוניות לגמרי, מזכה הרבים הגדול ביותר משה רבינו, מחטיא הרבים הגדול ביותר ירבעם בן נבט, אם חשבנו שאדם יכול להיות אם ירצה כמשה רבינו או כירבעם בן נבט, זאת אומרת זה צריך להיות קיצוני לגמרי, הנה אנחנו רואים שאפשר שאדם יתהפך הוא בעצמו בין רגע ממצב של משה רבינו למצב של ירבעם והפוך. עכשיו אנחנו מבינים שהוא צריך לפשוט צורה וללבוש צורה, בא נגיד שהוא נראה צדיק ואחר כך החליט להיות חילוני, אז זה כבר ציור אחר של אותו בן אדם, אומרים לנו לא, אליבא דאמת לא כן הדבר, כי במעשה עצמו אחד, שעושה יכול להיות האדם, משה רבינו ואחר כך ירבעם או הפוך. בלימוד עצמו יכול האדם להיות כך. יכול לפשוט צורה ולהשתנות, מבלי התפשטות חיצונית. כמו שאמר רבי ישראל ז"ל, לרגעים תבחננו, שכל רגע ורגע הוא אדם מיוחד. וכל רגע ורגע מציירים את דמות האדם באותה שעה, דהיינו באותו רגע באותה דקה, והתמונה קיימת לנצח נצחים.
יתכן שיראו אדם שחושב את עצמו צדיק גמור, יראו לו תמונה שהוא נראה פחות שבפחותים, כיון שציירו אותה ברגע שנראה כך, דומה הדבר לאדם שעומד מול צלם עיתונות,, שהוא מצלם אירוע, אתם שמעתם פעם את המצלמות של העיתונאים, צ'קצ'קצ'קצ'קצ'ק זה על אוטומט, זה מצלם כל שבריר שבריר שבריר שבריר שבריר והאדם עושה תנועה תקתקתקתק וזה תופס את הקטעים האלה, ומה שנתפס נתפס, לרגעים תבחננו, זאת אומרת יש רגעים שפחותים. נגיד בן אדם כל הזמן יושב מהודר פה ושם, אבל היה איזה קטע חוץ מכבודכם כמובן שהוא הכניס את האצבע שלו לתוך האף והתחיל לחפור שם והמצלמה תיק תיק תיק תיק צילמה את הקטעים האלה אחר כך מפרסמים רק את התמונה הזאת, ואומרים זה האיש, וכולם נגעלים ממנו איך הוא עושה כזה דבר איך הוא יושב בציבור וחופר שמה, ואחר כך הוא לוחץ ידיים לאנשים, זה ציור לציור, אותו דבר מצלמים את האדם כל הזמן, כל רגע ורגע מצטלם למעלה, ואז יכול להיות שיתפסו אותו בקטעים שיתבייש מהם מאד מאד, למשל אדם הולך לחתונה או משהו ומצלמים אותו תיקתיקתיקתיק ולפני כן חוץ מכבודכם שוב, הוא היה בשירותים, הוא התקלח, הוא החליף בגדים, התלבש, כל הקטעים האלה מצולמים, אחר כך רואים אותו עם חליפה ועניבה ומגבעת וזה וזה, הוווו כבודו כבודודו, אבל איך הוא נראה לפני כן?! אז זאת אומרת התמונות האלו יישארו לעד.
בהלכה כתוב שאדם קם בבוקר ובא להתלבש, שיהיה מכוסה ושלא יתראה גופו כי צריך להיות צנוע גם בתוך ביתו "והצנע לכת עם השם אלקיך", אפילו שאין אנשים כשהוא בתוך ביתו וכו' וכו', הכל מצטלם. כל המחשבות של הבן אדם, הכל מצטלם, כל השידורים ברדיו, הכל מצטלם מוקלט מתועד, כמו הרשע שלמה בן זמרי, אחיו של דוד בן זמרי, שדרן מורשע שישב בכלא, על עבירות חמורות של מרמה, יושב ומטיף לציבור בענין שחיטה, מגייס אנשים שיגידו שהכל בסדר וכו' וכו', מחטיא הרבים שאין כדוגמתו, מפסיד את עולמו, מעביר זכויותיו, שוטה גמור, הכל מצולם, הכל מתועד, הכל מוקלט, גם אצלי הכל נמצא, אז אם אצלי ודאי שאצל הקב"ה.
אז זאת אומרת הכל מתועד ומצולם.
עכשיו אם נשקיף על מעשיהם של משה ושל ירבעם, נראה כי נבדלו במעשיהם בדבר מועט, משה רבינו אמר, "שלח נא ביד תשלח", אין מקום לומר שהוא סרב ללכת בשליחות השם חס ושלום, הוא חשב שהוא לא ראוי, וכולם יותר טובים ממנו, אמנם כתוב על זה "ויחר אף השם למשה", אך בהכרח הנאמר כאן אין "ויחר" האמור כאן דומה ללשון "ויחר" האמור במקומות אחרים, אדרבא, דוקא אדם שבכוחו לומר "שלח נא ביד תשלח", ראוי לילך בשליחות זו, דוקא אתה ראוי, בגלל הענווה שלך, רק על ידו יתקיים גם "וראך ושמח בליבו", רק בגלל שאתה עניו אז אחיך אהרן "וראך ושמח בליבו", כי מטבע הדברים מתי מרגיש חברך כי מקופח הוא, שהדבר נובע אצלך ממקור מושחת של יצר ההשתלטות, שאדם בא בכח הזרוע ורוצה להשתלט, אז השני אוטומטית מתנגד, מה אתה בא לקפח אותי, לקחת את מקומי? אבל אם אדם בכלל לא רוצה, אז תמיד יעדיפו שהוא יהיה, שהוא יהיה, אם כבר אז שהוא יהיה, לא אתה, למה לא אתה? כי זה בא להשתלט בכח, זה לא בא להשתלט בכח. אבל אם אינך נלהב מצד הטבע, אלא מנקודת האמת, ודאי ישמח ליבו של השני. לכן "וראך ושמח בליבו".
אבל ההיפוך היה אצל ירבעם, הקב"ה קרא ואמר לו, חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. והוא שאל מי בראש, והלא הקב"ה אמר לו אני ואתה ובן ישי, אלא שכיון ששאל אמר לו בן ישי בראש. הרי אמרתי לך אני ואתה ובן ישי, אז מה אתה שואל מי בראש? בגלל ששאלת ורצית לכפות מצה שאתה תהיה בראש, שתשמע את זה איך אומרים, שיחזרו ויגידו עוד פעם, בן ישי בראש.
יתרה מזו אמרו חכמים זכרונם לברכה, בשביל "ויסתר משה פניו זכה לקרני הוד, הקב"ה נגלה אליו בסנה והוא הסתיר את פניו לא רצה להסתכל לכיוון השכינה. כבר אמרנו פעם שהוא היה גלגול של הבל שהבל מת מעוון שהציץ בשכינה, אז ממילא כיון שהוא בא בגלגולו הוא לתקן את זה לכן "ויסתר פניו מן השכינה", אז מה הוא זכה? לקרני הוד, שקרן עור פניו.
הרי לנו מזה הסכמה מצד הבורא יתברך על גדולת הדבר ומעלתו, עצם זה שהוא הסתיר פניו זה דבר גדול ובעל מעלה מה שהוא עשה לכן הוא זכה לקרני הוד. כי מחמת הכרתו הגבוהה ברוממות השם היה מתבייש, וכיסה פניו, אבל אף על פי כן כשביקש הראיני נא את כבודך, אמר לו הקב"ה, כשרציתי לא רצית, עכשיו שאת הרוצה אני אינני רוצה.
למדנו כי עם ההסכמה נבעה מכאן גם תביעה כלפיו, שהיה יכול להתעלות במעלה יותר גבוהה. זאת אומרת, הקב"ה הסכים עם מה שהוא הסתיר את פניו, אבל בחדא מחתא הוא גם תבע אותו, הסכים שנתן לו קרני הוד אבל מנע ממנו את מה שביקש אחר כך בהמשך הראיני נא את כבודך, כשאני רציתי להתראות לפניך הסתרת פניך, עכשיו שאתה רוצה אני לא רוצה.
אז רואים שבמקום אחד שתי תמונות, תמונה של גדלות תמונה של קטנות. כמו הילד לדוגמא, שהוא צייתן, שומע להורים, אבל פעם אחת הוא עשה לא צה, ותפסו אותו בתמונה הזאת, לא צה, ככה תפסו אותו. שואלים הוא ילד טוב? כן, אבל אחת הוא אמר לא רוצה, אתה הסתת פניך, אתה באתי להתגלות לפניך ואתה הסתרת פניך, עשית לי לא צה, את התמונה הזאת הנציחו. כשהגיע הזמן שהוא ביקש אמר לו הקב"ה עכשיו אני לא רוצה.
זאת אומרת, אדם יכול להיות בין רגע משה רבינו בין רגע ירבעם בן נבט, באותו מעשה, באותו מעשה.
איתא בחכמים זכרונם לברכה, והעושק יהולל חכם ויאבד לב מתנה, זאת תורה. ובמשה הכתוב מדבר, הוא אמר, מאז באתי אל פרעה, צא וראה עד היכן הדברים מגיעים, משה רבינו ניגש אל הדבר בנקיון כפיים ובטהרת המידות, ובכל זאת מאז באתי אל פרעה הפעיל עליו רושם דק של תרעומת כלפי מעלה.
זאת אומרת, משה רבינו אמר, "ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה והצל לא הצלת", מה רואים? כשהוא ניגש לדבר עם הקב"ה ניגש לדבר אליו בנקיון כפיים, ובטהרת המידות, אבל בכל זאת, כשהוא הלך אל פרעה "ומאז באתי אל פרעה", זה הפעיל עליו רושם דק של תרעומת כלפי מעלה, כי כשהוא יצא מאצל פרעה השתנה היחס של פרעה לעם ישראל וגזר עליהם תוכן לבנים שילכו עכשיו לחפש בעצמם קש לתבן. זאת אומרת הגזרה גברה. זה השפיע בדקות, אפילו שהוא בא בטהרה לקיים שליחות השם שהוא יתרעם משהו על מידות הקב"ה.
ככה הדבר בכל מצבי האדם, כי איש המעלה הופך כל חומר לרוח, יכול להפך כל מצב שהוא גשמי להיות רוחני, יכול לקחת פלסטיק לעשות דיסקים ולהציל יהודים, להפוך את זה לרוחני. יש אנשים יכולים לעשות דיסקים כמו כנופיית הסוחרים, לקחת דבר רוחני לעשות ממנו ביזנס רק כסף. אז איש המעלה הופך כל חומר לרוח, לעומתו האיש הפחות כל דבר רוח נהפך אצלו לחומר.
אמרו חכמים זכרונם לברכה, שניים שצלו פסחיהם, זה אכל לשם פסח וזה אכל לשם אכילה גסה, אחד חיכה כל הלילה, שיגיע, שיאכל קרבן פסח לקיים את המצוה לשמה, ואחד חיכה מתי הוא יאכל, הוא רעב. הוא חולה, על השה, איזה ריח יש לקרבן, רוצה לאכול, אז אחד אוכל למלא בטנו, אכילה גסה, מעל כשיעור אפילו, יש אחד אוכל לשם המצוה, לשמה, לשם קרבן. על זה נאמר בגמרא, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, באותה מצוה שניים מקיימים אחד רשע אחד צדיק.
אז זה הפך את החומר לרוח, לקח את השה והפך אותו לקרבן לשמה, אז זה נקרא שהוא הפך את החומר הבשר, הפך אותו לרוח. וזה הפך את הרוח את הקרבן המעולה לחומר. כי הפסח יוצר מקום לאכילה גסה. על זה נאמר "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי השם צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם",
כעין זה מצינו בענין הבטחון, האדם מכיר ומשיג את ענין הבטחון רק לפי השגת חפצו ואת העונג בהכרת ההשגה הוא משיג רק אם משיגו את מטרתו מהבטחון, זאת אומרת, יש אנשים שמכירים את הנושא של הבטחון ומשיגים את ענינו רק אם הם השיגו את חפצם בבטחון, ומתי הם מרגישים את העונש בהשגחתו יתברך, ישתבח הבורא, איך הוא משגיח על הכל, איך הוא עושה הכל, מתי זה קורה אצלם? את העונג בהכרת ההשגה משיגים רק כשמשיגים את המטרה מהבטחון, אז הם רואים שהשם שמע את קולם השגיח עליהם ונתן להם את מה שהם בטחו, זה נקרא שאדם הפשוט מתענג על ההשגחה ומכיר את ענין הבטחון אבל רק בתנאי שהוא השיג את חפצו ומטרתו.
אבל כשנתבונן אצל האבות הקדושים נראה אחרת. "וארא אל אברהם יצחק ויעקב ואל שדי ושמי השם לא נודעתי להם", בשם השם שם ההשגחה לא נודעתי להם, שהרי אחר כל ההבטחות לאברהם אבינו, "כי לך אתננה ולזרעך" השם הבטיחו את ארץ ישראל, היה צורך בסיבות שונות כדי להשיג ארבע אמות בעבור מתו, אברהם צריך לקנות מהחיתי, מעפרון החיתי חלקת קבר לקבור את שרה, אבל כל הארץ שלו, הובטח לו מהשם, הוא לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה, בטחון היה לו מאה אחוז בקב"ה, אבל זה לא יצא לפועל, מה שהבטיח לא יצא לפועל, ובימיו זה לא התקיים, רק בני ישראל שנחלו את הארץ, הרבה אחריו, אבל הוא התהלך עם בטחון של מאה אחוז. גם אם לא רואים את תוצאות הבטחון.
וכן אצל יצחק, אחר כל ההבטחות שניתנו לו הוצרך מים לשתות, ועברו עליו מהומות ומזימות שונות מאבימלך ורועי גרר שסתמו לו את הבארות וכו' וכו', נו, גם הוא הבטח שכל הארץ שלו, וגם יעקב הובטח, כל האבות הובטחו, ולא הרהרו אחר מידותי, ואף יעקב אחר כל ההבטחות היה צריך לקנות חלקת שדה במאה קשיטא, והם לא נרתעו, ומזה גופא עלו מעלה מעלה, והכירו את דרכי ההשגחה בהכרה ברורה.
וכמו כן אצל אברהם אבינו במעשה העקידה, העמיד לו השטן נהר על דרכו, והוא יצחק אמרו באו מים עד נפש, די, הגיעו המים עד פה, אי אפשר לחצות יותר. ואילו ארע הדבר לאיש אחר, היה ודאי מחשב חשבון מכריע לחזור בו, היה אומר אם השם מונע בעדי סימן שנגמר הנסיון, הוא רצה לראות אם אני מוכן ללכת – הלכתי, עכשיו הוא עשה לי מחסום, פה נהיה נהר פתאום, זה סימן שהוא רוצה שאני אחזור. כך היה אומר אדם פשוט, שהרי אי אפשר ללכת במציאות. אבל אברהם הכיר את הדבר ודוקא לכן דחקה לו השעה, והוא אמר לנפשו, הרי לא היה פה נהר קודם, וכיצד נשטף פה פתאום נהר? אם כן ברור שזה מבחן לנסותני.
למה הדבר דומה? לאדם שרוצים להכעיס אותו, אם יודע הלה שזה רק מבחן, הרי ככל שיכעיסוהו יותר יצחק עליהם. כשאדם יודע שזה מבחן, אז מה מצופה ממנו, שיעמוד במבחן, מה זה לעמוד במבחן – לא לכעוס, לצחוק, כי זה מבחן. אה אתה, הבנתי, בטח שיצחק, כי זה רק מבחן. לפני כמה ימים עשו פה איזה תרגיל, ואמרו שפלוני אלמוני אוכל נבלות וטרפות וזה ופה ושם, וכולם כעסו איך הוא אוכל נבלות וטרפות, איך יכול להיות בן אדם כזה שנמצא פה ואוכל נבלות וטרפות וכו' וכו', וזה היה משחק, אז אלה שלא ידעו שזה משחק כעסו כעס ממש, אבל אלה שידעו צחקו. אז זאת אומרת, ככה האדם צריך לראות את הדברים, כשיש נסיון אדרבה, אתה צריך לשחוק, למה השם רוצה לנסות ואני אראה לו שאני עובר את המבחן, הוא לא עושה את זה דוקא נגדך, לא עושה שתהיה חולה דוקא, מנסה אותך, בא נראה איך אתה מתנהג במצב כזה במצב כזה במצב כזה.
יש אחד לפעמים הוא מנקה פטרוזיליה וכוסברה, והוא לא בודק את זה כמו שצריך בשולחן שיקוף, הוא גם לא מרים את זה בדיוק מול פלורוסנט, ואחרי שהוא מבין בסוף בסוף בלי הסכמה שזה ככה, וצריך לבדוק בסיבות שיתבארו לו, אז הוא אומר טוב, אז תגידו להם שיבדקו. במקום שהוא ישמח ויגיד אייי, לא השלמתי את המלאכה עכשיו הם יקבלו את המצוה, הרי המצוה נקראת על שם גומרה, אני מוותר על מצוות כאלה. המתחיל במצוה אומרים לו גמור.
ואליבא דאמת טועה הוא האדם, שהרי צריך לזכור איך נהגו איתו ההשגחה עד אותו נסיון. אליבא דאמת, אדם טוען, אתה צריך לזכור איך נהגה איתך ההשגחה עד אותו נסיון, ככתוב "וזכרת את כל הדרך", אפילו אם נניח כי אדם צריך להכיר את המעלה הרמה של בטחון בהשם, הלא קיימת תביעה חריפה כלפי האדם, מה ירגיע אותך בצר לך, במה תנוח נפשך עליך, האם בהבטחה מפוקפקת של נברא, הרי לכלום תיחשב, יש בן אדם תקוע, מה זה תקוע? אין לו פרוטה לפורטה, מסתכל לשמים, מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, מאין יבוא עזרי, והוא רואה שהשם לא משגר לו, הנה עובר עוד יום ועוד יום ושום דבר, המצב מחריף, ואז בסוף הוא עושה מעשה שהוא לא אוהב לעשות וניגש לאדם, תעשה לי טובה, תציל אותי המצב שלי על הפנים, תלווה לי סכום כסף כזה וכזה, ואז הוא אומר לו בלי נדר אני אשתדל אני אבדוק את זה ואני אחזור אליך, איך הוא נרגע מאותו רגע, הוא לא ממשיך להסתכל לא למעלה ולא ימינה ולא שמאלה, הוא רק מחכה כל רגע לתשובה. כל רגע הוא מחכה לתשובה. אז במי הוא בטח? הוא בטח בנברא שהוא גם כן נברא ואין מי שיבטיח לו שהוא בכלל יוכל להחזיר תשובה מחר כי יכול להיות שהוא לא יהיה, אז על מי אתה בוטח? ואפשר שמחר הוא יסתבך ופתאום אשתו תגיד לו לא, אתה לא יכול לתת לו כי אנחנו הבטחנו לזה או שאנחנו בחובות או שאני לא יודע מה, והוא לא יוכל להוציא את הכסף וכו' וכו', ואז הוא יחזיר לו תשובה, ניסיתי, תאמין לי שהשתדלתי אבל לא הצלחתי אני ממש מצטער, אולי פעם אחרת, ואז מה שוב פעם, למעלה ימינה ושמאלה ויחפש עוד אחד. אז מה זה מראה? שאדם אין לו בטחון.
אבל אם יתברר לו הדבר שאמרנו שזה שטות והבל, אז יוכל להכיר בנקל כי אני השם אלהיך מלמדך להועיל בכל הנסיונות, זה נסיון, עוד יום ועוד יום ועוד יום, אתה הולך להתפוצץ, ואין כסף, ואתה הולך להתפוצץ, ועוד יום ועוד יום, כמו שאברהם הגיעו מים עד נפש, ועוד יום, והוא הבין שאדרבה, זה נסיון, והוא לא חזר, והוא המשיך, והשם הסיר את הנהר. זה הנסיון זה מה שצריך אדם להשיג.
אמנם אדם צריך להתפלל "אל תביאני לידי נסיון, שהרי דוד המלך עליו השלום אמר לקב"ה נסני נא ובחנני נא, והוא עמד בנסיון? לא עמד בנסיון. גם אם אתה חושב שאתה יכול לעמוד בנסיון, עדיף אל תביאני לידי נסיון.
אבל למה זה דומה? אבל נסיונות באים, אפילו שאתה אומר אל תביאני לידי נסיון, אבל חייב אדם לחיות בנסיונות, למה הדבר דומה?
חנווני עייף ויגע מעמל היום, די, הוא רוצה שהקונים יעופו לסגור את החנות ללכת לישון, די, הוא לא יכול, לא יכול מתמוטט, אבל אם פתאום בא אחד ומבקש, אני חייב לקנות זה וזה וזה וזה, בחמשת אלפים שקל, הוא יתעקש דוקא ויגיד לו לא, אני אמרתי שאני סוגר והולך הביתה, הוא יגיד לו בכבוד, בכבוד, מה הוא שמע, הוא בא לקנות, להביא סכום. ואז הוא ישתדל לדחוף לו עוד קצת, אתה יודע, יש מבצע עכשיו מזה ויש מבצע מזה ויש מבצע מזה, אולי יקח בסל עוד קצת.
ככה האדם, אדם מתפלל אל השם אל תביאני לידי נסיון, אבל כשבא הנסיון צריך להרגיש אושר כאילו נכנס עוד אחד לקוח עם חמשת אלפים שקל ורוצה לתת לך אותם. נסיון פירושו, הכוונה להתחזק, לעמוד ברוח איתן לנצח ולעלות על ידי הנסיון למעלה למעלה.
אז זאת אומרת אדם כל רגע יכול להתהפך, ואפילו במעשה אחד, מקצה של משה רבינו עד ירבעם בן נבט. ומצלמים אותו כל רגע, צ'קצ'קצ'קצ'קצ'ק, וכל התמונות אי אפשר למחוק עכשיו, יש גם גיבוי, היום יש מושג גיבוי בענן, כבר הגיעו לעננים בשביל שיהיה גיבוי, השמים זה מעל העננים, זה כבר מזמן היה גיבויים למעלה. אז זאת אומרת בן אדם צריך לדעת ולחשבן שהוא בכל רגע נתון מצולם. ולא יראו לו רק את התמונות היפות, עד לתמונה היפה יכול להיות שהיה הרבה זמן של תמונות לא יפות, ויכול להיות שבמחשבה אחת בן אדם הולך ימינה ושמאלה ימינה ושמאלה ימינה ושמאלה,
יכול להיות שהוא חושב שהוא משה רבינו, מדבר בקול בערמה, שבכלל קול בערמה זה משהו מצחיק מעלף, קול בערמה הרב שלום כהן בכלל אסר לשמוע קול בערמה, אסר באיסור גמור, יצחק יוסף לא מרשה אפילו לשמוע דברי תורה שלו הקדושים בקול בערמה, אסור שיכנסו ויעברו דרך הביוב הזה. אז איך רובי בעצמו מהמועצת נותן שמה שיעורים? והתלמיד שלו העבריין המורשע שלמה בן זמרי האח של דוד בן זמרי הרשע, איך הוא גם נותן שיעורים שמה בקול בערמה נגד מרן הרב שלום כהן. וגם החתן של רובי נותן שמה, כל המשפחה והתלמידים נגד הרב שלום כהן שהוא ראש המועצת, לא שומעים לו, עוברת על רצונו. והרב בעדני בעד קול בערמה, נגד הרב שלום כהן, והרב מאיה מהמועצת אומר, מה אנחנו מפלגה רפורמית ששמים מועצת החכמות, איך אמר לי פעם הרב בעדני – מועצת האבטיחים. אחד נגד השני, אם זה דעת תורה איך אתה מבטל אותה? תשבו במועצת, תחליטו להוציא פסק אחד שאומר, או כן או לא, הרי מה סומכים עליכם? שאתם מועצת החכמים, פירושו שאתם מתייעצים ביחד ובסוף יוצאת הנהגה אחת לכולם, אבל אם כל אחד עושה מה שהוא רוצה איך אפשר לסמוך על מועצת שלא מתייעצת ועוברת על מה שיעצה א' כנגד ב' וב' כנגד ג'. לא יאומן כי יסופר. ושמה משתלחים בכל מי שלא מתאים למפלגה, אין שמה תורה, יש שמה תורת המפלגה, מה שמשרת את המפלגה שמה אומרים, עם שקר בלי שקר, ברמאות, בנוכלות בכל המצבים. מעלים צד אחד משמיעים דעות מצד אחד צד שני לא מביאים לא שואלים לא כלום, זהו.
וכבר פסקו כל גדולי הדור, הרב לפקוביץ ואחרים, הרב שטינמן, פסקו שאסור לשמוע רדיו בכלל כולל חרדי והם נגד בכל אופן, נגד דעת הגדולים שכל מי ששומע רדיו אפילו כזה שהיה פעם אמור להיות תורני, והיום הוא מסחרי גרידא, עובר בעצם על גדולי הדור. וכמובן שהוא יירש גיהינום, כי רק לשון הרע והוצאת דיבה ותככים ומחלוקות מפיץ הרדיו הזה וקול חי, כולם בדיוק אותו דבר, אינטרסים של בעלי ממום להפעיל רדיו בשביל כסף, וגם תרומות שמגיעים למקומות לא נכונים, והרשות השניה יצאה כנגדם, גם כן על ההתרמות שהם עושים שמה, שידוע לנו ממקרים רבים שכסף הגיע למקומות שאסור. אחד מהשדרנים שהוציאו עליו פשקוילים בירושלים לא מזמן, עשה חתונה במיליון וחצי שקל על תרומות שעשו ברדיו כשאמר שזה בשביל אברך חשוב מעוט יכולת. והיה לו חבר שהתחתן עם חולת סרטן ועשו עליה מיליונים של כסף בשביל לרפא אותה, ואחרי שהוא לקח את הכסף הוא גם התגרש ממנה. אז זה חנג'ורי בסטרי גמבו.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.