מסכת עירובין דף יד: | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

טוב, אני מקווה שתחזיק מעמד.

אני מוכן.

שנייה.

בכבוד.

מסכת ערובין, דף יד עמוד ב',

ארבע שורות שבגמרא אחרי המשנה.

באמצע העמוד יש משנה.

מייד בגמרא שאחרי המשנה, ארבע שורות בתחילת הגמרא,

אנחנו נתחיל ללמוד היום שם. תנא, עשה לחי לחצי מבוי,

אין לו אלא חצי מבוי.

מובא בברייתא,

שאם אדם לא העמיד את הלחי בפתח המבוי,

אלא הכניסו פנימה והניחו בחצי המבוי.

מה שכתוב פה חצי זה לאו דווקא חצי,

אלא שלא הניח את זה בפתח המבוי, אלא בתוך המבוי פנימה.

אז אין לו אלא חצי מבוי.

כאן, בדוגמה שהוא עשה את הלחי בחצי המבוי,

אסור לו לטלטל אלא עד הלחי, שזה חצי מבוי.

שואלת הגמרא, פשיטא,

ודאי שלא יהיה לו היתר לטלטל

לאחר הלחי,

אלא רק עד הלחי.

אלא המה יש לו חצי מבוי. עונה הגמרא,

אל תגרוס בברייתא,

אין לו אלא חצי מבוי,

אלא תגרוס,

יש לו חצי מבוי. כלומר, מטרת הברייתא להשמיע לי

שחצי מבוי אכן יש לו, ומותר לו לטלטל

עד חצי המבוי.

שואלת הגמרא, נא מפשיטא, גם זה פשוט.

ומדוע שנחשוב שלא יועיל לו הלחי,

אם הוא יעמיד אותו בחצי המבוי?

גם אם הוא יעמיד אותו בחצי המבוי,

אבל שיהיה מותר לו לטלטל עד מקום הלחי.

עונה הגמרא,

זה תימא הלחי דלמעת אל השתמוש וכו',

כמה שמר לה.

היה מקום לבוא ולומר,

שבמצב כזה שהוא עשה את הלחי בחצי המבוי,

כלומר הוא לא הניח אותו בפתח המבוי, אלא יותר פנימה, בתוך חלל המבוי,

שמא יבוא להשתמש בכל המבוי.

אם נטיר לו להשתמש

עד הלחי,

שמא לא ישים לב,

ובשוגג יטלטל בכל המבוי.

לכן כמה שמר להן שלא חוששים לזה,

אלא יהיה מותר לו אכן לטלטל עד מקום הלחי.

אמר רבא,

עשה הלך לי למבוי

והגביאו מן הקרקע שלושה,

או שהפליגו מן הכותל שלושה,

לא עשה ולא כלום.

כלומר, מה יהיה הדין

אם הוא עשה לחי למבוי, אבל

הוא לא הניח את הלחי על גבי קרקע פתח המבוי,

אלא הקביע אותו מן הקרקע.

יש הפרש, יש חלל בין שולי הלחי

לבין קרקע פתח המבוי.

אז תלוי כמה חלל יש שם.

אם זה פחות משלושה טווחים,

אז זה בסדר.

יש כאן דין לבוד.

הרי זה כאילו הלחי סתום גם עד הקרקע,

סותם עד הקרקע.

אבל אם זה שלושה טווחים,

אין דין לבוד,

ובמצב שכזה לא יועיל לחי

לטלטל באותו מבוי.

יש מצב נוסף, אם הפליגו מן הכותל שלושה,

כלומר, הוא לא הניח אותו ממש בצמוד

לכותל

כאל אחד משני הקטנים שבפתח המבוי,

אלא להרחיק אותו מן הכותל מרחק כלשהו.

רגע, זה לא גם וגם, זה עוזר. עוזר, עוזר, בדיוק.

אי אפשר להם את זה באוויר.

נכון.

הוא הרחיק אותו מן הכותל

מרחק מסוים.

אז השאלה היא כמה המרחק יש בין הלחי לבין

הכותל.

אם זה שלושה טווחים, לא עשה ולא כלום. כלומר, אין לו יותר טלטול במבוי.

אבל אם זה פחות משלושה טווחים,

יהיה מותר לו לטלטל במבוי,

כי הרי זה כאילו יש פה סתימה על ידי הלחי מדין לבוד.

ואפילו לרבן שמעון בן גמליאלדה אמר,

אמרינא לבוד.

באו כאן לחדש

שלא רק לדעת חכמים הסוברים שדין לבוד נאמר בשלושה טפחים,

אלא גם לדעת רשב״ג שאמר שדין לבוד נאמר עד ארבעה טפחים.

בכל זאת, כאן לא יועיל אם יש מרחק של שלושה.

למה?

האנמי למעלה.

כל מה שדיבר רבן שמעון בן גמליאל,

שכשיש מרחק פחות מארבעה עדיין אני אומר לבוד,

זה הכל למעלה.

אבל סב״ג דיבר בעניין קורה שיוצאה מכותל אחד ואינה נוגעת בכותל השני,

כזכור.

בדף ט' עמוד א' הבאנו את דעתו,

שאם הוא הניח קורה, והקורה בצד אחד שלה,

אחד מראשי הקורה מונח על הכותל,

אחד מן הכתלים של פתח המבוי.

אבל הראש האחר של הקורה אינו מונח, אלא רחוק כלשהו

מן הכותל שבצד השני של פתח המבוי.

אז אומר רבי שולמי גמליאל,

אם עדיין אין פה מרחק של ארבעה טפחים,

אומרים לבוד.

אם כן,

נבוא ונחשוב שגם פה אולי יהיה תלוי בארבעה טפחים,

התשובה היא לא.

כל מה שאמר השב״ג זה הכל למעלה.

כאשר הקורה היא למעלה,

פה אומר הניש זה תלוי

עד ארבעה ומארבעה ואילך.

אבל למעטה,

כיוון דהבי המחיצה שהגדעים בוקרים בה,

לא כמה,

אבל באופן שזה סמוך לקרקע,

מאחר והלחי הזה גבוה מן הקרקע שלושה טפחים,

זוהי מחיצה שהגדעים בוקרים בה.

מחיצה שהגדעים יכולים לבקוע ולעבור בה אלה נחשבת מחיצה.

ובזה מודה רבה שמו בן גמליאל

שלא יועיל דין לבוד.

אומנם מחמת דין לבוד היא השייך שיועיל,

אבל יש פה בעיה אחרת,

שאם הדין לבוד אבל צריך שיהיה מחיצה שאין הגדעים בוקרים בה.

כל אימת שזה שלושה אז הגדעים יכולים להיכנס שם.

אם כן, איך אתה יכול להגדיר את זה כמחיצה?

מחיצה פרשנית דבר זה שזה מעווה חציצה.

אם הגדעים בוקרים בה, אין זה מעווה חציצה,

וממילא לא יועיל להתיר את

הטלטול במבוי.

עכשיו, השאלה נשאלת בסדר. זה הכול נכון

לגבי לחי,

שהגובה, המרחק של החלל בין הלחי לקרקע

זה שלושה טווחים.

אבל הרי הבאנו ציור נוסף,

שאם הוא ירחק את הלחי מן הכותל שלושה אז זה לא מעווה.

אז למה שם לדעת רשב״ג זה בעיה?

הרי שם לא שייך הטעם שלו מחיצה שהגדעים בוקרים בה.

הגדעים בוקרים בה זה הפשט במקום שאתה בא לדון כלפי

האוויר שבין הלחי לבין הקרקע.

אבל במקום שכזה, למה שזה לא יועיל?

אז אומרים,

הראשונים,

כן, אנחנו אומרים אחד מן הראשונים,

בגלל שהאוויר שמשני צידי הלחי מבטל את הלחי כאילו הוא אינו,

זה כאילו הוא לא קיים.

רק שלושה טווחים. אומנם,

בשלושה טווחים, על זה מדבר.

אם כן.

אומנם אם היה הלחי רחב יותר משלושה טווחים,

אז כבר הראשונים כותבים שאפילו אם ירחקו אותו מן הכותל שלושה טווחים זה לחי.

הואיל והעומד מרובה על הפרוץ.

כלומר, אם יש מצב

של לחי שהוא רחב יותר,

אם כן, האוויר שבין הכותל ללחי

הוא

שלושה בלבד, ואילו הלחי הטמאות הוא שלושה ויותר.

יותר משלושה.

כן, נמצא שהעומד מרובה על הפרוץ.

זה הטעם להתיר, אבל אם הוא

לא ברוחב כזה,

אלא כמו שההלכה אומרת, לדעת חכמים,

שיעור של משהו,

כן, או אפילו לדעת רבי יוסי שאומר שלושה, אבל היה פה רק שלושה בלחי,

ויש מרחק בינו לבין הכותל גם כן של שלושה. אם כן, אין פה מצב שאתה יכול להתיר

מדין עומד מרובה על הפרוץ.

אומר רשי,

לחצי מבוי,

כן,

שהכניס הלחי לפנים הרבה עד חצי אורקו של מבוי,

כזה,

כמו הציור שמובא ברשי.

אתה רואה ברשי את הציור?

נכון מאוד.

החלק השחור שבציור זה הלחי.

המבוי, ג' מחצות המבוי, הוא צייר אותם,

שנראה כאילו מקווקווויץ כזה,

ואילו החלק השחור זה הלחי.

היכן להעמיד את הלחי? לא בפתח, אלא יותר פנימה.

אתה מביא לחי כזה קטן?

כך בציור זה קטן, אבל למעשה זה מה שהיה.

הוא לקח את הלחי, שלמעשה גובהו עשרה טפחים,

ורחבו ואוביו כלשהו, לדעת חכמים,

ולהעמידו בחצי המבוי.

אין לו אלא חצי מבוי, אומר רשי,

שאסור להשתמש

אלא מן הלחי ולפנים.

יש לו,

כלומר, אבל כשתיקנו את הברייתא, אמרנו שהגרסה צריכה להיות,

יש לו חצי מבוי.

כלומר, דה אין לו, לא צריך להשמיע לי,

שאי אפשר שייטלטל מן הלחי ולחוץ.

זה לא צריך להשמיע לי.

אלא הא אתה להשמיע לנו, אלא כוונת הברייתא להשמיע לנו,

דהימנו ולפנים מיה מותר להשתמש.

שמן הלחי ופנימה יהיה כן מותר להשתמש. לא נאמר שנחשוש שאם תתיר לו להשתמש

עד הלחי,

אז יבוא להשתמש גם מן הלחי ולחוץ.

למעלה, כגון קורה יוצא מכותל זה, ואינה נוגעת לכותל אחר.

דהיפליגו בה רבן שמעון בן גמליאל,

ורבנה.

כן, עכשיו נחזור לגמרא,

רבי יוסי אומר, רוחבנו שלושה טפחים.

למעשה ראינו את זה במשנה, דעת רבי יוסי,

שהרוחב, הלחי צריך להיות שלושה טפחים.

עכשיו הגמרא תבוא לברר

כמו מי ההלכה, האם כדעת חכמים

או כדעת רבי יוסי.

האם כדעת חכמים שהרוחב כלשהו,

או כדעת חכמים, או כדעת רבי יוסי

שהרוחב שלושה טפחים.

אמר רבי יוסף,

אמר רבי יהודה,

אמר שמואל,

אין הלכה כרבי יוסי,

לא בהילמה ולא בלחיין.

יש מחלוקת בשני דברים,

יש עוד מחלוקות, אבל כאן מתייחסים

לשתי מחלוקות שהיו בין רבי יוסי לחכמים,

האחת בדין הילמה והאחר בדין לחיין.

הילמה פירושו של דבר

אם אדם רוצה לעשות מי מלח

כדי לכבוש בהם ירקות.

הרי מניחים

ירקות

כדי לכבוש אותה,

עושים את זה בתוך מי מלח.

אז האם מותר לעשות

מי מלח מועטים, כמות קטנה?

רבי יוסי סובר שאסור.

חכמים מתירים.

בא רבי יוסף כאן ואומר,

כך הוא אמר בשמו של רבי יהודה ובשמו של שמואל,

אין הלכה בזה כמו רבי יוסי,

אלא כדעת חכמים שמותר אכן לעשות

את ההילמה הזה כאשר

המי מלח הם מועטים

ולא בלחיין,

וגם אין הלכה כמותו בעניין לחיין שנזכר כאן במשנה,

כלומר שלא צריך שהלך יהיה רחבו שלושה,

אלא די אפילו במשהו.

אמר לרב אונא ברחינא, בהילמה אמרת לה ולחיין לא אמרת לה.

רב אונא ברחינא אומר לרבי יוסף,

אתה פעם אמרת לנו את העניין הזה שאין הלכה כרבי יוסי,

אבל רק לגבי דין אילמי אמרת את זה.

רק לגבי

עשיית מי מלח מועטים בשבת,

פה אמרת שאין הלכה כרבי יוסי האוסר על החכמים המתירים,

אבל בדין לחיין לא אמרת לנו שאין הלכה כרבי יוסי.

אז רבי יוסף שואל אותו, מה איש נע בעילמה דפליגה רבנה עליה?

לחיין נע מפליגה רבנה עליה.

אומר לו רבי יוסף, מה ההבדל?

כמו שבעילמה פוסקים שלא קדש רבי יוסי,

משום שאר רבים חולקים עליו,

ואם כן יחיד רבי מהלכה כרבי,

גם בדין לחיין

גם בדין לחיין כל זמן שלו נאמר הפוך, אז הולכים על פי הכללים.

הכלל יויחס לרבי מלאכה כרבי.

אבל אמרת שאמרת מה שאתה אומר,

אמרתי,

במקרה שאתה,

אמרתי, אם אין ידיעה

מכוח ראשונים

שהולכים ופוסקים מפורש לא כך, אז הכלל יויחס לרבי מלאכה כרבי.

זה הכל.

אני ממילא אומר רבי יוסף לאותו תלמיד,

רב הונא בר חינא,

כמו שבאלמי פסקנו שלא כדעת רבי יוסי משום שהרבים חולקים עליו,

אז גם על חיין רבים חולקים עליו, אם כן גם בזה נאמר יחיד רבים, הלכה כרבי.

אמר ליה,

שאנה לחיין,

משום דכאי רבי כבטא.

אז רב הונא בר חינא אומר,

יש מקום להבדיל ולומר שלגבי לחיין באמת תהיה הלכה כמו רבי יוסי כן.

למה?

משום שגם רבי סובר בזה כמותו.

אנחנו כבר הזכרנו את זה נוער בדף טל עמוד ב',

שמתוך הסוגיה יצאה של רבי סובר, כמו רבי יוסי,

שצריך שהלחי יהיה רחב

שלושה טפחים.

רב רחומי, מאת נהאכל.

ישנו תלמיד אחר שקראו לו רב רחומי,

והוא היה שונה את הדין הזה כך.

אמר רבי יהודה,

ברד רב שמואל בר שלת, משמה דרב.

אין הלכה כרבי יוסי לא בהלמי ולא בלחיין.

אמרו לו,

אמרת,

שואלים אותה, תלמידים את רב רחומי,

האם כך אתה אומר,

שאין הלכה כמו רבי יוסי לא בהלמי ולא בלחיין?

אמר לו, לא.

רב רחומי

אמר להם, לא, אני לא אמרתי כך.

כלומר, הוא הכחיש שהוא אמר את זה,

שאין הלכה כרבי יוסי לא בהלמי ולא בלחיין.

אמר רבא,

האלוקים אמרה.

האלוקים זה לשון שבועה. רבא נשמע,

כן, שרב רחומי כן אמר את העניין הזה,

כן אמר את הדין הזה שאין הלכה כמו רבי יוסי.

הוא גביר אליהם אל נאיב. אני גם מוכן להעיד שלמדתי את הדין הזה ממנו.

אלא שהוא חזר בו,

הוא התחרט,

וחזר בדבריו.

כך אומר רבא,

הוא מהי טעם הכה? עד הרבה.

ואם תבוא ותגיד לי, מה הטעם שחזר בו?

משום שרב יוסי נימוקו עמו.

כלומר,

רב יוסי,

כשהוא כבר בא להביע את דעתו,

הוא נותן בדרך כלל טעם טוב לדבריו,

ולכן

מאחר שהוא מברר את דבריו היטב,

ואומנם דבריו מועטים,

אבל דבריו כבר מבוררים כסולת נקייה,

מאשר על כן ההלכה תהיה כן כרבי יוסי

ולא כדעת חכמים החולקים עליו.

אמר לה רבא ברב חנא לאבייה הלכי תמי.

שואל אותו רבא ברב חנא את אבייה,

נו, אז מה באמת ההלכה בעניין רוחב הלחי?

האם כדעת חכמים שכלשהו

או כרבי יוסי צורק שלושה טבחים?

אמר לה, פוג חזה מי עמד אביו.

אז אבייה אומר לרב ברב חנן,

אתה רוצה לדעת מה ההלכה?

לך תראה איך העם נוהג.

והרי

בתוך העם יש תלמידי חכמים,

והם מתירים לטלטל במבוי הגם שהיו מניחים שם לחי,

שאין לו רוחב של שלושה טבחים.

אם כן מוכרח שההלכה כדעת חכמים,

שאין צריך לחי ברוחב שלושה טבחים.

איכא דמתנא לאהא.

אבל יש

שטענו ששאלתו של רמב ברב חנן

היתה על משהו אחר,

וגם אבייה שהשיב לו זה על מה שהוא שאל אותו.

על מה?

על המחלוקת שמצאנו במשנה במסכת ברכות, בד' עמוד א',

שמה מובא במשנה מה יהיה הדין השותה מים לצמאו,

אומר שהכל נהיה בדברו.

רבי טרפון אומר,

בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת.

שימו לב,

המחלוקת היא אם אדם בא לשתות מים בגלל שהוא צמא.

והכוונה להדגיש כדי למעט ולומר שאם זה רק בגלל

שעומד לו איזשהו דבר בגרונו והוא שותה כדי

שיברע לו הדבר הזה פנימה,

במקרה שכזה לא צריך לברק על המים.

אבל אם זה לצמאו אז לדעת חכמים

מברך לפני השתייה שהכל נהיה בדברו,

ולבסוף לא מברך.

כך דעת החכמים.

רב טרפון אומר,

כשהוא בא לשתות יברך קודם את הברכה של בורא נפשות רבות וחסרונן.

רש״י,

כך מפרש את המחלוקת של רבי טרפון והחכמים לגבי ברכה שלפני השתייה.

האם זה ברכת שאכול?

או ברכת

בורא נפשות.

ברכה הוא אמר או שאתה אומר?

ברכה ראשונה.

יש אומנם כאלה שמפרשים,

שרם טרפון סובר שמברך בורא נפשות בין בהתחלה ובין בסוף,

אבל רש״י דוחה את הפירוש הזה,

ואנחנו נראה כשנגיע לרש״י

על מה ולמה הוא דוחה את זה.

אבל בכל אופן,

רש״י מפרש

שמחלוקת רבי טרפון והחכמים זה לגבי ברכה ראשונה.

האם יברך שהכול,

או יברך בורא נפשות רבות.

אולי הרבי טרפון יתכוון לברכה,

והאמת היא שזה לא רק דעת רש״י,

אלא יש ראשונים נוספים, אם זה התוספות,

רבנו יונאי, אם הרעה,

רבנו אברהם הלוי,

הם גם כן סוברים את העניין הזה.

עכשיו,

בכל אופן, זה נוסח הברכה.

אז אמר לרב חנן לאבייל,

הלכת המים,

והעניין הזה,

אז שאר רב חנן את אבייל,

כמו מי ההלכה, האם כדעת חכמים שברק בורק כשהכל נהיה בדברו,

או כדעת רב טרפון שיברך לפני השתייה בוראי נפשות רבות.

אמר לה, פוק חזה מעמד אבייל, ועל זה ענה לו אבייל ואמר לו,

בבקשה תצא החוצה ותראה איך העם נוהג.

העם זה כולל תלמידי חכמים שיודעים

את ההלכה. נו, ואיך הם נוהגים?

כשמברכים בתפילה שהכל נהיה בדברו,

ולא,

כדעת רב טרפון, לברך

בורא נפשות רבות.

רש״י כותב

שנהגו העם לברך קודם השתייה שהכל נהיה בדברו,

ולבסוף בורא נפשות.

הרידוה כותב שהמנהג הזה שמברכים לבשו בורא נפשות זה בגלל שנהגו כדעת רב פפא.

רב פפא, במסכת ברכות ב' ד' עמוד ב',

מביא שגם על המים מברך תחילה בסוף.

לכן מאחר שצריך גם לבסוף,

אז אחזו במנהגם לברך

כנוסח שאמר רב טרפון,

אבל לא בתחילה אלא לבסוף, רק לאחר

שתיית המים.

נראה את רש״י קודם שנעבור לדף הבא.

הלמה,

רש״י בדיבור המתחיל הלמה.

במסכת שבת,

בפרק שמונה אשרצים.

ושבדקה רבי כבתיה,

לאהל.

כלומר מצאנו כבר

לאהל את דעתו של רבי שסובר כמו רבי יוסי.

ואז נתענא עדה ברבניומי רבי היא ושבא לה כרבי יוסי.

כלומר, כמו שהגמרא מביאה,

שמה

שמובא שם, שעדה ברבניומי הביא איזה שהיא ברא איתה.

כלומר, אם אתם זוכרים,

שגדולה באחת עשרה וקטנה בעשר, לגבי חצר קטנה תהיו קבוצה לגדולה.

אז הגמרא שם מביאה שזה דעת רבי,

והוא שובר בזה כמו רבי יוסי.

כי דאקים לה בחצר קטנה שנפרצה לגדולה.

נימוקו אמו, טעמי רעיותיו מביא לו בכל מקום.

במסכת גטיל מאנש ומחן של חכמים.

במסכת גטיל, בדף סנח זין עמוד ב',

מובא שכמה וכמה חכמים שיבחו אותם, כל אחד במעלותיו הוא.

מהו השבח ששיבחו את רבי יוסי?

וזהו שבחו של רבי יוסי, נימוקו אמו.

אמנם

הוא דיבר

בלא הרבה מחלוקות, אני מוצא את דעתו,

אבל

דבריו הם נקיים וברורים.

הלשון נימוקו זה לשון נטריקון, נים וקו.

נים זה מלשון דיבור,

דיבורו מעט, אבל קו, זה חלק וישר.

קו נקי.

בדיוק.

הלכת עמי

בלחיין

עמד עבר

מה נהגו העם

וכבר נהגו בלחי משהו.

לצמאו לאפו כמאן דחנקתי אומתא.

מה שמסביר, מה שנוקטתי, נוקטת המשנה.

השותה מים לצמאו זה בא למעט

שאם הוא שותה רק בגלל שיש לו איזשהו מחנק בגרונו,

הוא רוצה להבניעו בפנים, אז שם לא יברך על המים כשהוא שותה.

שהכל נהיה בדברו לפניו,

ולאחריו ולא כלום,

כך לדעת חכמים.

רב טרפון אומר, בורא נפשות רבות.

נראה עכשיו את רשי, ואני שמעתי,

אומר רשי,

אני שמעתי, כלומר יש כאלה שפרשו,

זה רב טרפון בא לחייב ברכה אחריו

בורא נפשות רבות.

כלומר רב טרפון מצריך

בין בתחילה ובין בסוף ברכת בורא נפשות רבות

על שתיית המים,

ולא נהירה.

אבל זה לא ברור הדבר שאכן הם צודקים.

למה?

דאברינא על מסכת נידה.

מסכת נידת דף נא עמוד ב' מובא משנה

האומרת יש טעון ברכה לפניו

ואין טעון ברכה לאחריו.

מהו הדבר שטעון לפניו ואין טעון לאחריו?

ואמרינא לאטויה מאיה. זה בא ללמד שהמים טעונים ברכה לפניהם ולא אחריהם.

ואבינן באה,

ועל זה שאלו שם בגמרא או לרב פאפא דמברכה מאיה

ולא אמרינא

ולרב טרפון דמחייבה מאיה מאיה איכא למימה.

כלומר לפי רב פאפא שומע לברך עליו.

המים תחילה בסוף

ולרב טרפון שמחייב לברך על המים

אם כן

מה אי כאלה מימר? כלומר, איך אתה יכול לומר שזה בא ללמד שהמים טעונים ברכה לפניהם ולא אחריהם?

אלא נראה את רב טרפון על פניו כאמר.

שומעים? כלומר, מזה שהגמרא שואלת רק על רב פאפה, סליחה, השאלה על רב פאפה, לא על רב טרפון.

על זה שהגמרא שואלת לפי רב פאפה של חייב לברך על המים תחילה בסוף

אם כן, לא ייתכן שמה שהמשנה במסכת נידה אמרה, יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו,

זה הולך על המים.

שואל רשי, למה לא שואלים גם על רב טרפון?

אם רב טרפון מחייב לברך גם על תחילה וגם בסוף,

אם כן, שישאלו גם על רב טרפון.

אלא מה רואים?

שרב טרפון באמת לא סובר שיברך על המים תחילה בסוף. זו רק דעתו של רב פאפה.

לכן לא שאלו בגמרא איך יפרש רב טרפון, מה יהיה לדעת רב טרפון הסובר

שמברך לפניו ולא אחריו,

משום שבאמת האמת היא, אומר רשי,

שרב טרפון סובר רק לפניו וברך

ולא לאחריו.

אם כן, בכוח זה שוללו את פירוש של אותם ראשונים,

וממילא הוא נשאר בדעתו שמחלוקת הנקם על רב טרפון

זה רק לגבי ברכה שלפני השתייה.

אבל לאחר השתייה לא נזכרה דעתם, לא דיברו,

אלא מה שהעם נהגו כבר,

כדעת רב פאפה, שצריך לברך על המים תחילה וסוף,

ומכוח המנהג

רואים שהם מברכים על המים בתחילה, שהכול,

ולבסוף בורא נפשות.

הגענו בסייעתא דשמיא לדף טו עמוד א',

איתמה.

היום אנחנו לומדים סוגיה חדשה שעוסקת בעניין

לחי העומד מאליו.

בבית-המדרש עלתה שאלה

מה יהיה הדין אם הלחי עומד מאליו, מה הפירוש?

יש לחי שעומד בפתח המבוי,

אבל לא המיחו אותו לשם הכשר המבוי,

אלא מאיזושהי סיבה היה שם לחי.

כלומר היה איזשהו משהו שבולט

בפתח המבוי,

ובתחילה זה היה נעשה, נאמר, לשם איזשהו

בניין מסוים,

אלא שלאחר מכן

לא הסירו אותו משם ונשאר שם.

האם הלחי הזה שעמד מאליו, היינו שהוא לא עמד בתחילה לשם הכשר המבוי,

אלא לסיבה אחרת, האם אפשר להסתמך על לחי שכזה,

להתיר את הטלטול במבוי או לא?

אבאי אמר, הווה לחי.

אבאי טוען

שזה לחי טוב, שאם הוא טלטלטל מכוח זה, יהיה במבוי.

רבא אמר, לא האמה לחי, אבל רבא טוען,

לא,

זה לא יכול להיחשב כלחי להקטיר את הטלטול במבוי.

זו הייתה בחשיבה הזאת.

השאלה למה צריך חשיבה, זו השאלה.

בכל אופן,

זוהי המחלוקת.

יש ברבנו חננאל,

ברבנו חננאל מובא,

זה אחד מן הראשונים,

שהוא אומר, מביא דוגמה ללכי העומד מאליו. הוא אומר, כגון אילן

וכיוצא בו,

שגדלו שם מעליהם, ולא יניחם אדם כלל.

האם אפשר להסתמך על האילן הזה כלחי או לא?

אז בואו נראה את המשך הגמרא,

איך היא באה לבאר את מחלוקת הבאה איבריו.

היכא,

ואני כן אבוא ולחטוף אותו ולהסתמך בו ללכי. כל לחי אתה אפשרי, מה הוא?

לא,

כן, הוא עכשיו,

יודעים עליו.

זה לא בעיה למה עושים מה קורה. זה השאלה מסתמך על הלכי, יודעים, יש אידיאל,

ניכר שהוא לחי.

כן.

מה שקורה יכול להיות זמני ויכול להכן להשתמש למשהו אחר. כן, אבל לא נראה ש...

זה כמו שיריון של לבנה או איזה משהו שלא משהו שאומרים אותו. אז לפי דבריך ההבדל בלכי עומד מאליו,

ללכי שעומד לאשר המבוי,

שבלכי שעומד,

הוכשר להיות ללכי,

הוכשר לאתר את הטלטול במבוי, אז ניכר שהוא לחי.

והיא לא עומד מאליו, לא ניכר.

לא נראה שזה ההבדל אם ניכר או לא ניכר.

ההבדל הוא האם צריך שיהיה

מיוחד בשביל שיניחו אותו שם, בשביל לאתר את הטלטול במבוי,

או שלא צריך את העניין הזה.

אלא עצם הדבר שיש פה לחי זה מספיק.

אנחנו נראה בגמרא שהגמרא אומרת שהמחלוקת היא רק במצב,

בואו נראה, איך עד לא שמכין עליה מאתמול וכולא עליהם בפליגי דלעה ולכי.

כלומר,

אם דעתם של בני עמה ואימה ערב שבת לא הייתה לסמוך על הלכי הזה

שהוא עומד מאליו,

כמו למשל אם היה שם תחילה לחי אחר,

אלא מה?

אלא מה?

פתאום הלכי האחר הזה נפל.

עכשיו, הם רוצים לטלטל

ולומר אבל יש פה עדיין לחי.

אומנם לא התכוונו עליו בתור לחי,

אבל יש פה משהו.

האם זה יספיק או לא?

על זה באה הגמרא ואומרת כולי עלמא לא פליגי.

כלומר,

כולם,

דעתם שווה ואין בזה מחלוקת.

זה לא עומד לחי,

שבאמת לא יוכלו לסמוך על העומד מאליו בתור לחי אם

לא שמחו על זה מאתמול, היינו מערב שבת.

כי פליגי היחדא סמכי נא עליהם מאתמול,

מחלוקת אביה ורחבה אם בני המבוי שמחו מערב שבת על הלחי,

שהוא אמנם עמד שם מאליו, אבל התכוונו שישמש אותם בשבת בתור לחי.

אביה, אמר הווה לחי, דעת סמכי נא עליהם מאתמול.

אביה טוען,

אין בעיה שזה יהיה לחי,

כי סוף סוף כבר מערב שבת סמכו עליו.

אביה אמר לא הווה לחי,

כלומר זה מעיקר עליו ודעת דעכי אביה די

לא הווה לחי.

אביה טוען לעומת זאת, לא, זה לא יכול להיות לחי.

כלומר זה לא יתיר את הטלטול במבוי.

ושמאחר שבתחילה כשיניחו אותו,

אולי יניחו אותו בשביל להקשיב את המבוי,

לא יוכלו להיות כלחי

המתיר את הטלטול במבוי.

אבל יש על זה עדיין דיונים בגמרא שהדברים אינם כל כך פשוטים.

כס לא כדעתך כי יכד פליגי בלחי

פליגי נמי במחיצה.

כלומר מאחר וראינו כאן לגבי לחי שיש מחלוקת אביה רבא בעומד מאליו אם זה מועיל או לא מועיל אז בני הישיבה חשבו שאולי

אותה מחלוקת שחולקים אביה רבא בדין לחי העומד מאליו

היא אותה מחלוקת גם לגבי מחיצה עומדת מאליה.

אם ישנה מחיצה

והיא לא הייתה על המטרה המסוימת

שמכוחה רוצים להשתמש בשבת.

האם מחיצה כזו שלא עמדה מלכתחילה לשם כך

האם תועיל להחשב כמחיצה או לא הבינו תלמידי הישיבה

שכמו שחלקו אביה ורבא בדין לחי אם עומד מאליו המחיצה או לא,

אבי לחי או לא. אז הוא הדין ממחיצה עומדת מאליה חולקים אם זה מחשב כמחיצה או לא.

הגמרא באה עכשיו להוכיח שמחיצה עומדת מאליה יש לה דין מחיצה.

מה הראייה?

היתה אשמה.

בואו ותשמע ראייה ממשנה במסכת סוכה דף כד עמוד ב'.

מה נאמר שם במשנה? עושה סוכתו בין האילנות

ואילנות דפנות לה.

כשרא אדם

שעושה סוכה בין האילנות ומהם הדפנות של הסוכה

הן מן האילנות עצמה

הסוכה תהיה כשרה.

למה?

צריך הרי ג' מחיצות או שתי מחיצות לכל הפחות, בשלישית אפילו טפח.

איך אתה יכול להסתמך על האילנות?

הרי הם עומדים מעליהן שם.

אדם נטע את האילנות שם לצורך אחר,

לא לצורך שישמש אותו בתור מחיצה לסוכה.

זה סוכה כמו שסוכה זמנית גם זה כבר.

טוב, מה זה משנה?

אז לכאורה אילנות, החומה זה משהו קבוע יותר המחיצות.

אילנות נורמליים, כן? באופן סביר

ורגיל נקרא לזה כך.

אילנות נעשו לשם,

לא לשם סוכה,

לשם צורך אחר.

ובכל זאת יכול אדם באיזושהי שנה,

איזושהי שנה,

להסתמך על האילנות הללו בתור מחיצות לסוכה.

נו רואים עם כסף, מחיצה עומדת מאליה, ומחיצה.

עונה גמרא כמה עסקינן,

שתענה טען

מתחלה לכך.

במשנה יכול להיות שמדובר באופן שהמחיצות הללו, האילנות הללו,

הוא נטע אותן מלכתחילה כדי לעשות אותן דופן לסוכה,

אז זה לא נקרא מחיצה עומדת מאליה.

שואלת הגמרא היא, אחי, פשיטא?

אם כך,

נטע אותן מתחילה לשם שיהיה דופן לסוכה?

אז פשוט שיועיל.

מה צריכה המשנה לחדש לי את זה? לא, זה שונה.

כשהוא נטע, הוא השקיע, הוא השקע את זה, הוא השקיע.

מה אין?

האילנות, האילן כמו הוא נטע,

יש כוח כמה ההשפעה שלו, של המים שהוא נטע מאז האילן צמח ותכנן את זה.

פה האילן שיצא, זה לא חייב מהמים של החול, מהגשם של האדומה. כן, כן, אבל אתה... זה לא קשור, הוא לא תכנן את זה בכלל.

אבל אתה לא... זה משהו שצמח מאליו, הוא לא השקיע בזה שום מחשבה, בשום דרך, הוא לא ישקע את זה.

אבל אז אתה מחזק את הקושייה.

אז הגמרא שואלת עוד יותר.

אם הוא נטע אילנות

בשביל שישמש אותו בתור דפנות וסוכה,

אז זה פשיטא,

כיוון שזה נעשה לשם זה.

גרוש, מי ישקע את זה, גרוש. בסדר, מה זה משמענו?

זה חשוב, האילנות... אז אני שואל,

צריך לחדש שזה יועיל?

מה פתאום היה לנו מקום לחשוב שזה לא יועיל,

אם הוא עשה את זה מלכתחילה לשם זה?

זה שאלת הגמרא, פשיטא.

אין לנו סיבה לחשוב שזה לא יועיל, אז למה זה משנה צריכה להגיד את זה?

ביש, למה אם תבוא ותאמר שמדובר פה באילנות ש...

מטרת נטיעת המיתה לסיבה אחרת ולא לסוכה,

אז המשנה בעל חדש,

שמחיצה עומדת מאליה, ומחיצה.

אבל אם מדובר במחיצות כאלה, באילנות שנטעו אותן מלכתחילה לשם שיהיו תבלות לסוכה,

אז מה החידוש?

הוא אומר, זה כבר יש פה חידוש.

מה עוד תהימה לגזור?

דיל מעטל ישתמשה באילן,

כמה שמעלה.

היה מקום לבוא ולחשוב

שגם זה אילנות שנטע אותן בתחילה לסוכה,

אבל לא יוכל להשתמש ולהשתמך

על האילנות הללו כתופן לסוכה.

למה?

אולי נחשוש

שיבוא להשתמש באילן עצמו.

אם תתיר לו להשתמך על האילנות בתור תפנות לסוכה,

יבוא גם להשתמש באילן.

יעלה באילן ביום טוב עצמו, והרי אסור לעלות באילן ביום טוב או בשבת,

שמא יתלוש

ענף מענפי האילן.

כמשמע לאן? לכן באה משק הנשמע לנו שאין גזירה כזו,

אם הוא עוד נטע את האילנות מלכתחילה לשם זה.

יכולנו להשתמש באילנות כתופנות לסוכה,

ולא נחשוש שמא יבוא מתוך כך להשתמש ולעלות באילן.

תא השמה.

טוב, אז אין לנו ראייה מן המשנה בסוכה,

אבל יש לנו ראייה ממשנה בברייתא.

הברייתא הזו,

אנחנו נראה את זה בפרק הבא.

בברייתא כתוב כך,

היה שם אילן או גדר,

ולחיצת הקנים

נידון משום דיומד.

זה לשון הברייתא.

הרי הזכרנו בעבר

שיש מושג שנקרא פסי ביראות.

אם למשל ישנה באר מים,

שעשויים לו עולי הרגלים, אתם זוכרים, והבאר נמצאת ברשות הרבים.

כדי להתיר לדלות מים מהבור

או להשקות בזה את הבהמה,

כן,

הרי יהיה לנו בעיה,

משום שפה הוא מוציא מן הבור,

שהוא הרשות היחיד,

אני מניח את זה בשפת הבור,

זה רשות הרבים. אז מה עושים?

אמרו חכמים,

ייקח ויעשה פסיד,

היינו אומרים,

יעשה בארבע הפינות,

בארבע הפינות

של אותו בור,

ייקח שטח מסוים מסביב הבור,

בארבע הפינות של אותו שטח יעמיד דיומדין. מה זה דיומדין?

כל פינה יעמיד שני עמודים שסמוכים זה לזה,

כי אין רש,

וכך בארבע הפינות יעשה,

ואז יהיה מותר לו לדלות מים

מן הבור להניח על השטח שבתוך,

שבין הדיומדין הללו.

עכשיו באה הברייתא ואומרת,

אם היה שם בצד הבאר

אילן או גדר,

גדר של אבנים,

ויש בהם רוחב כמו הדיומד, המעלמה,

או חיצת הקנים,

ישנם קנים נטועים וסמוכים זה לזה,

כאל מחיצה.

אז מה הדין? נידון משום דיומד.

אפשר לקחת את זה,

להחשיב את זה כמו הדיומד,

וכמו שכל דיומד שנעשה לשם כך, הרי זה כמחיצה,

ויש פה כביכול ד' מחיצות שסוגרות את השטח שסביב הבור,

והופכות את המקום להיות הרשות היחיד,

הוא הדין באילן או גדר או חיצת הקנים.

הגם

שהם נטעו אותם

מסתעמה, לא לשם

העניין הזה שיקיף את השטח שסביב הבור.

גרעים שמחיצה עומדת מאליה,

הא ומחיצה,

עונה הגמרא, הכא נמי במעסקינן,

שעשאן מתחילה לכך.

גם בברייתא מדובר באופן שהוא מלכתחילה עשה את זה לשם זה,

שישמש כמחיצה בשביל להקיף את הבאר

או את הבור.

שואלת הגמרא, היא הכא מאי כמה שמעלה?

אם ככה שזה נעשה לשם מחיצה?

מה בא להשמיע לי?

מה החידוש בזה?

עונה הגמרא, כמה שמעלה?

חיצת הקנים קנה קנה פחות משלושה טפחים

כדבעם הנה אביי אמר אבא.

הברייתא בא להשמיע לנו

שגם חיצת הקנים יכולה להיחשב כדיומד.

מה זה חיצת הקנים?

אם למשל אמרנו שזה מחיצה שעשויה מקנים,

מה יעדים אם זה לא צמודים זה מלזה הקנים,

אלא הקנים הם

כל קנה מרוחק מקנה אחר,

ויש ברווח בין כל קנה וקנה.

והרווח הוא פחות משלושה טפחים.

היה מקום לבוא ולחשוב שזה לא יועיל להיחשב כדיומד.

ולמה?

בגלל שהביי באמת הסתפק,

שמא באמת צריך שזה יהיה בחיצה ממש,

ולא נאמר בזה דין לבוד.

כי הרי ההיתר הזה של פסי בראות הוא כולה,

הוא הקלה מיוחדת שנאמר בדין פסי בראות,

ושמא לא באו להקל עד כדי כך

שיועיל לומר שחיצת הקנים

תועיל בתור דיומד אפילו אם זה רק מדין לבוד.

בא להשמיע לי המשנה כאן

שחיצת הקנים,

גם אם זה קנים כאלה שהם לא צמודים,

צמודים זה לזה,

אלא יש מרחק בין כל קנה וקנה

של פחות משלושה טווחים.

יועיל,

כי מאחר ונוכל לומר פה דין לבוד,

אז זה כאילו הכל סתום.

כן.

נראה את רשי

העומד מאליו,

שלא הוגבע שם לשם תיקון מבוי,

ולא הזמינו לכך רשי הראשון

בדף טו עמוד א'

איכה דלא שמחינה עליהם מאתמול

שהיה שם לחי אחר

ונפל בשבת

וישתמש שם באילן

ויעלה ויתלוש ביומתו.

היה שם, בפסי ביראות, תניא בפרק שני,

מחיצת הקנים,

קנים מחוברים,

מחיצת

שהיו נטועים

כסדר מחיצה

דיומן מפרש בפרק שני, דיו עמודים.

עמוד אחד נראה כשניים,

שעשאו כמרזב,

ונוטה אחד ממחיצותיו לדרום, מאחד המערב,

וכי עבי דלת דיומדין לדלת הפאות, יש לכל מחיצה שתי אמות עומד,

עמה מכאן

והעמה מכאן,

כי זה בעמוד מפרק שני,

וזהו החידוש

שמועיל לומר בקנים כאלה דין לבוד,

ויועיל להתיר

את הטלטול של המים מן הבור

לשטח שסביב הבור.

עד כאן.