מסכת עירובין דף יט. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת ערובים, דף יט, עמוד א',

שמונה שורות

מתחילת השורות הרחבות האמצעיות.

ואמר רבי ירמיה בן אלעזר,

שלושה פתחים יש לגיהנום,

אחד במדבר ואחד בים

ואחד בירושלים.

כלומר לגיהנום יש פתחים בכל חלקי העולם,

הן במדבר והן בים והן ביישוב.

אדם לא יכול להינצל ממנו,

כי בכל מקום בעולם

יש שם פתח לקבל את הרשעים.

במדבר

ודכתיב וירדוהם מכל אשר להם חיים שאולה.

מהיכן יודעים שיש פתח לגיהנום במדבר?

שהרי מצאנו במחלוקת כורח ומשה רבנו,

שנאמר שם במדבר פרק טז,

ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם

ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש.

וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה,

ותכס עליהם הארץ.

אם כן, גם כשהיו במדבר, עם ישראל,

היה פתח משם

שנכנסו אנשי עדת כורח לגיהנום.

ישנו פתח נוסף בים, בים דכתיב

והיה מבטן שאול שיבעתי שמעת קולי.

ביונה פרק ב' פסוק ג' נאמר ויאמר קראתי מצרה לי אל השם ויענני

מבטן שאול שיבעתי שמעת קולי.

אם כן, הוא כינה את מקומו בים כשאול.

על מה ולמה?

על שם שפתוח הוא לגיהנום.

פתח שלישי ישנו בירושלים, דכתיב

נאום השם אשר אור לו בציון

ותנור לו בירושלים.

ותענא דבר רבי ישמעאל,

אשר אור לו בציון זו גיהנום,

ותנור לו בירושלים

זו פתחה של גיהנום.

כלומר, הפסוק בישעיה, פרק ל״א,

נאום השם אשר אור לו בציון

ותנור לו בירושלים.

באור הפסוק

מתבהר בבית מדרשו של רבי ישמעאל,

השרעור לו בציון זה הכוונה גיהנום,

ותנור לו בירושלים,

ראינו שבירושלים זה שם פתח של הגיהנום,

אם כן רואים שיש לגיהנום פתח בירושלים.

המהרל בגבורות השם מבאר את מאמרו של רבי ירמיה בן אלעזר

במה שאמר שלושה פתחים יש לה גיהנום, אחד במדבר, אחד בים, אחד בירושלים.

משום שידוע ששלוש אמונות הן יסוד הדת,

וכאשר תיפול אחת מהן,

תיפול הדת בכללה.

כלומר,

יסוד הדת זה שלוש דברים שחייבים להאמין בהם,

ואלמלא אמונות אלו, אפילו אמונה אחת אם חסרה,

כל הדת תיפול.

האחת,

האמונה הראשונה הוא השגחה שהוא משגיח על התחתונים,

ולא כמו שאומרים המינים,

עזב השם את הארץ.

זו האמונה הראשונה.

משום שהאמינים שאומרים עזוב השם את הארץ,

מגיעים הם להפלת כל הדת.

משום שאם כן, למה נעבוד אותו?

לאחר שאין משגיח בתחתונים לפתוד את מעשיהם?

אז ודאי וודאי שחייבים להאמין

שהקדוש ברוך הוא משגיח על כל אלה שנמצאים בכדור הארץ, כל הנבראים כולם.

ויש ודאי שכר ועונש.

האמונה השנית שהכל הוא ביד השם ואין דבר חוץ ממנו,

וזהו אמונת מציאות השם יתברך.

כי בוודאי כולם מודים במציאות השם,

רק שלא יאמר שאינו הכל חס ושלום מיוחל לצאת מרשותו.

לקח בה אמונת מציאות השם יתברך, שהוא הכל,

ואין דבר חוץ ממנו יתברך.

הכל הוא ברצונו של הקדוש ברוך הוא.

הכל הוא

ביד השם.

אין דבר שיוצא מרצונו ומשליטתו ומרשותו.

אמונה שלישית,

שידבר השם יתברך לאדם וייתן לו תורה,

וזוהו אמונת תורה מן השמיים.

האמונה השלישית,

שבוודאי שייך שהקדוש ברוך הוא ידבר לאדם

וגם ייתן לו תורה,

משום שבוודאי אם בראו את האדם,

נתן לו גם את ההוראות

איך לחיות כאן

בעולם הזה.

ומי שהוא מפקפק בדברים אלו,

מוכן לו אחד משלושה פתחי גיהנום.

אומר המהרל,

אחד שמפקפק

באמונות הללו,

אז מוכן לו אחד משלושה פתחי הגיהנום,

אחד בים,

כי עניין מציאות השם ואין מבלעדיו, נודע להם בקריעת ים סוף.

קריעת ים סוף,

אז הרגישו שאין בלעדיו של הקדוש ברוך הוא,

אין חוץ ממנו.

לכן המפקפק בזה נופל בפתח הגיהנום הנמצא בים.

ומה שנאמר פה, פתח במדבר שהקדוש ברוך הוא נתן התורה במדבר לעיני כל זה ראייה ומופת על שהקדוש ברוך הוא נותן ומצביע התורה.

ומישהו מסופק בזה?

יש לו פתח לגיהנום כי יבוא להכחשת תורה מן השמיים?

כלומר המדבר בא לרמז שהוא חייב להאמין שהקדוש ברוך הוא נתן את התורה במדבר לעיני הכל,

הוא נתן

והוא מצווה

את התורה הקדושה,

מצוות עשה לא תעשה.

אם אדם מכחיש חלילה את התורה מן השמיים,

זה הסיבה שמה שהיה לנו במדבר,

זה יהיה הפתח שלו לגיהינומים, חלילה הוא מפקפק בזה.

ואחת בירושלים

זה השגחת ה' בעולם,

ודבר זה נראה בירושלים,

אשר היה השם שומר אותה תמיד.

כלומר,

הפתח שבירושלים בא להורות שמי שמפקפק בהשגחת ה' בעולם,

שזה היה מתגלה ביותר בירושלים,

שה' שומר אותה יותר מכל מקום אחר,

זה ראוי שירד

בפתח של ירושלים.

המערשק, כמו שהזכרנו מקודם, מבאר,

שיש את גיהינום בשלושת חלקי העולם,

מדבר, ים ויישוב, שהם כלל העולם.

על דרך שאמר הכתוב,

אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח,

אם השג שמיים שם עטה,

והציע השאול הינקה.

דהיינו, אי אפשר לאדם

להסתתר מדרכו של גיהינום,

כי בכל מקום מוכן פתחה לקבל את הרשעים.

החתם סופר מבאר

ששלושת הפתחים שעל ידיהם יובלו לגיהינום הם

הקנאה והתאווה והכבוד

המוציאים את האדם מן העולם.

הקנאה היא תחרות ומחלוקת, קנאת איש מרעהו.

וזהו יכונה פתח גיהינום שבמדבר,

היינו שגורם פירוד יישוב בני אדם ועינינו מן היישוב,

כי האדם מדיני בטבעו,

והוא גורם לעולם להיות מדבר.

הרי האדם בטבעו

הוא צריך להיות חברתי יחד

עם אחרים,

על ידי תחרות ומחלוקת, על ידי ריבוי קנאה,

יכול אולי להפוך את המצב שלא יהיה מקום יישוב בני אדם.

לזה רומז עניין הפתח שבמדבר.

הפתח השני הוא ביישוב,

והיינו ההתחברות להתאוות תאווה לשב בסוד המשחקים, וזהו הפתח שביישוב.

כלומר, הפתח השני שמוביל לגיהינום

זה אם אדם חלילה

מתאווה תאווה,

מתחבר לאנשי תאווה, למקומות של תאווה.

הדבר השלישי,

רדיפת הכבוד הנמשל לגלי הים האומים, וזהו הרמז, הפתח שבים.

שלא ירדוף אחר הכבוד ויתרחק ממנו ככל שיוכל.

יש ביאורים נוספים במפרשים

כדי לבאר את המאמר הזה,

אבל נסתפק בינתיים במה שהסברנו.

נמשיך עכשיו הלאה בגמרא.

ותו לכה

והאמר רבי מריון, אמר רבי יהושע בן לוי,

ואמר אלא תנא רבא בר מריון,

כתבי רבי יוחנן בן זכאי,

שתי תמרות

יש בגבן הינום

ועולה עשן מביניהן.

וזוהי ששנינו צדני הר הברזל כשרות.

זוהי פתחה של גיהינום.

הגמרא באה לברר האם רק שלושה פתחים יש?

הרי יש לגיהינום פתח נוסף.

הרי רבי יהושע בן לוי

אמר,

יש שאומרים רבי יוחנן,

עברו את זה בבית מדרשו של רבי יוחנן בן זכאי,

שיש במקום סבוך לירושלים, ששמו גמל הינום,

ישנן שתי תמרות, כלומר שתי עצי דקל,

ומביניהן עולה עשן.

התמרות הללו, כלומר העצים הללו,

זה מה ששנינו במשנה במסכת סוכה,

ציני הר הברזל כשרות.

כלומר, אפשר

שיביא משם את הלולב,

יקיים מצוות הלולב מאותם דקלים הנמצאים שם.

אפילו שהעלים שלהם מועטים וקצרים,

בכל זאת כשרים למצוות נטילת לולב.

זו הכוונה שם במשנה,

באופן שראשיהם של העלים מגיעים ליקריהם של העליונים מהם,

אז הלולבים הללו כשרים. על כל פנים,

אותו מקום ששם מבין הדקלים עולה העשן זה פתחה של גהינום.

אם כן, רואים שיש פתח נוסף

והוא במקום הנקרא גה בן הינום.

עונה הגמרא דילמא היינו לירושלים.

אולי הפתח הזה שנאמר כאן שזה בגה בן הינום, זה הפתח שהתכוון הרבי ירמיה בן הלחזר שהוא בירושלים.

שהרי המקום הזה סמוך לירושלים.

אם כן, מתאחד שעל זה התכוונו.

ואמר רבי יהושע בן לוי, שבעה שמות יש לו לגהינום,

ואלו הם

שאול ואבדון

ובאר שחת

ובורשאון

ותתאיוון

וצלמוות וארץ התחתית.

ישנם שבעה שמות לגהינום,

כמו שראינו.

שאול ואבדון

שאול דכתיב, מבטן שאול שיבעתי, שמעת קולי.

יונה,

כשהיה בבעיה דגה,

אמר מבטן שאול שיבעתי.

כינה את הגהינום בשם שאול,

בשם ששם, כמו שהזכרנו מקודם,

שם הפתח לגהינום.

ונקרב אדון גם כן, דכתיב, היסופר בקבר חסדך,

אמונתך באבדון.

בטילים פח

נאמר הפסוק הזה.

כוונת הפסוק, האם יוכל אדם לספר את שבח השם בהיותו בקבר או באבדון?

אבדון זה הגהינום.

אם כן, רואים שהאבדון זה אחד משמותיו של הגהינום.

וגם נקרא באר שחת, הכתיב,

כי לא תעזוב נפשי לשאול,

לא תיתן חסידך לראות שחת.

כלומר,

שבוטח

דוד המלך, והשם יתברך, שלא יעזבנו לרדת לשאול ולשחת.

אם כן, רואים שהגהינום נקרא בשם שחת.

ומצאנו גם,

ובור שעון ותיתה יוון,

שגם שמות אלה הם לגהינום. דכתיב,

ויעלני מבור שעון מתיתה יוון.

דוד המלך מודה לקדוש ברוך הוא ואומר לו,

ויעלני מבור שעון מתיתה יוון. זה נמצא בתהילים פרק מ'.

כלומר, הצילו מלרדת לגהינום.

אם כן, רואים שהגהינום נקרא בור שעון

מתיתה יוון.

וצלמוות,

וכתיב יושבי חושך וצלמוות.

וגם מוצאים אנו שנקרא בשם צלוות,

שהרי בתהילים פרק מ' נאמר יושבי חושך וצלמוות.

היינו, יושבי הגהינום

שנקרא הצלמוות.

וארץ התחתית, וגם נקרא ארץ התחתית,

אפילו שאין לזה רמז בפסוקים,

אבל גמראו.

כך

קיבלו חכמינו זיכרונם לברכה,

שזה אחד משמותיו של הגהינום.

‫אחד מן המפרשים מבאר

את העניין הזה

של שבעה שמות שיש לו לגהינום.

מבאר זאת על פי הגמרא במסכת סוכה,

האומרת,

שבעה שמות יש ליצר הרע.

מה הכוונה בזה? כי שבעה אופני הפיתוי וההסתה יש לכוח המפתה.

כלומר, הכוח המפתה את האדם,

יש לו שבעה אופנים ודרכים כדי לפתות ולהסית את האדם.

אשר על ידי כל אחד מהם יתפעל האדם מטוב לרע.

כלומר, יוכל חלילה ללכת ולעשות מעשים רעים,

לעשות את המעשים אשר לא כדת של תורה.

וכל אחד ממיני החטאים ימשיך על החוטא עונש מיוחד בעולם הזה,

המתייחס על החטא.

כלומר, גם בעולם הזה יקבל עונש

שהוא שנגרם כתוצאה מעשיית אותו חטא שעשה.

ולעומת זה, גם בעונש הנשמות

התחלף מהותו לאיכותו כהתחלפות גלקול הנשמה.

כלומר, הוא פגם גם בנשמתו,

ולכן ראוי שיקבל עונש ראוי

לפי מה שנתקלקלה נשמתו.

ולזה ערוך מקום מיוחד,

שכל המתפתה ביתרו נופל שם בשבעה מיני חטא.

ולכן, תודה רבה.

הבן יהוידע מבאר

ששבעה שמות רומזים שלא ניתנה גיהינום נחלה להיות שם לעולם,

אלא לאומות העולם,

שאין להם אלא רק שבע מצוות בני נוח בלב.

אבל ישראל,

שיש להם תרי״ג מצוות,

גם אם ירדו, יעלו.

ואינה להם בסוג נחלה,

כי כל בני ישראל,

יש להם חלק לעולם הבא.

ובזה מבאר הוא את הטעם שהתורה נחלקה לשבעה ספרים,

כמו שלמדנו במסכת שבת דף קטז עמוד א'.

הפסוק במשלי שאומר חצבה עמודי השבעה

בא לרמז על שבעה ספרים שנחלקה התורה להם,

לרמז שבזכות התורה שהיא שבעה ספרים,

ניצולים ישראל מן גיהינום

שיש לה שבע שמות.

וידוע שיש צדיק יורד לגיהינום

כדי להוציא נשמות, להקים אותה משם.

ובזה יובן מה שכתוב,

כי שבע יפול צדיק וקם.

פירוש הדבר, שבע זה גיהינום שיש לה שבע שמות,

גם יפול בה צדיק וקם.

כלומר, רצה לומר,

כדי להקים משם חלק גדול מנשמות ישראל הנידונים שם.

לכן,

ראוי ביותר להידבק לצדיקים,

שבזכות הצדיקים הללו שהוא מידבק בהם,

יזכהו לצאת מן הגיהינום.

גם אם חלילה

יגזר דינו להיות שם, אם כל זה הצדיק שנדבק בו יוכל להוציאו משם.

בא רבי נשחי בספרו בניהו מקשה,

הוא מבין שכל השמות יש להן משמעות בעניין הגיהינום,

אבל מה זה המשמעות של שאול?

מה המשמעות של המילה שאול? אומר רבי נשחי בספרו בניהו ששאול נקרא בלשון השאלה,

כי כל הנפשות גופם הוא בקבר,

ורק נותנים להם

גוף בגיהינום דרך שאלה, כדי שיצטערו בגיהינום יותר בעת שנידונים בו כשהם מלובשים תוך גופם.

ואין אלו גופים שלהם

אלא דרך השאלה שנותנים להם.

כלומר, מה שנאמר שאול זה בלשון השאלה,

שמקבלים מהם גוף בדרך השאלה,

כדי ששערם יהיה גדול יותר,

והם כנפשות עם גופים, ולא כנפשות ללא גופים.

נחזור לגמרא,

שואלת הגמרא, ותולהיכא,

וכי אין לה גיהינום שמות נוספים

אלא אלו שבע השמות שהזכרנו?

והיכא גיהינום,

הרי ידוע לכולנו את השם המרכזי,

וזהו השם הזה, גיהינום.

למה את זה לא מונה רבי יהושע בן לוי?

עונה הגמרא, גיא שעמוקה כגיא,

הנם שהכל יורד לה,

אלס כחינם.

מה שנאמר גיהינום זה לא שם המקום, אלא כינוי.

כל מעשה זו מילת נוטריקון.

גיהינם.

הגיא שנאמר במילה הזו

בא לרמז

בגלל שעמוקה המקום כגיא, כמו עמק.

נידונים שם, וזה מקום עמוק מאוד,

לענש שם הרשעים.

ומה שאמר

הינם

על שם שהכל יורד לה על עסקי החינם.

כולם יורדים לשם

להיענש

על עסקי החינם.

על דברי תאווה בלבד,

אלה שעסקו בגילוי עריות,

בחוסר תניעות, בפריצות.

לכן נקרא כך, אבל זה כינוי ולא השם עצמו.

מדוע ביארנו שהכוונה לעריות,

כי כבר מצאנו את הלשון הזו חינם בפסוק.

במדבר ל״א נאמר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם.

והגמרא ביומה מבארת שהם התכוונו לומר שהרי הותר להם

איסורי עריות שנאסרו לאחר מכן, היה מותר להם מקודם.

אם כן, זו הכוונה גם פה.

שואלת הגמרא, והאיכה תפתה,

דכתיב כי ערוך מאתמול תופתה, סליחה.

והאיכה תופתה, דכתיב כי ערוך מאתמול תופתה.

פסוק בישעיה פרק ל״א אומר, כי ערוך מאתמול תופתה.

והכוונה ודאי לגיהינום.

בשם שהרי הפסוק שם אומר,

כי ערוך לה מאתמול תופתה, גם הוא.

גם היא למלך הוכן, העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה,

נשמת השם כנחל גופרית בוערה בה.

בוודאי הכוונה לגיהינום, כי זה במקום הזה שיש שם אש ועצים.

זה היה יכול לומר את זה על הגיהינום?

אם כן, רואים שגיהינום נקרא בשם תופתה. למה את זה לא מונה רבי יהושע בן לוי?

עונה הגמרא, ההוא שכל המתפתה ביצרו ייפול שם.

השם הזה, תופתה, זה לא שם הגיהינום, זה כינוי,

זה רק בא לרמז

שמי שמתפתה והולך אחר יצרו ייפול שם, היינו בגיהינום.

גן עדן,

אמר אש לקיש,

מאחר והזכרנו עניין פתחיו של גיהינום,

הגמרא מביאה גם דברים אודות פתח גן עדן.

אמר אש לקיש,

אם בארץ ישראל,

ישראל הוא בית שאן פתחו.

ואם בערבייה,

בית גרם פתחו.

ואם בין הנהרות הוא,

דומסקין פתחו.

כלומר, אם זה בארץ ישראל הפתח של גן עדן,

אז ודאי שזה בבית שאן, כי פירותיו, פירותיה מתוקים

יותר מכל פירות ארץ ישראל.

מה זה קשור לעניין הזה של גן עדן?

אומר אמר שער,

ודאי שפתחו של הגיהינום הוא במקום שפירותיו יפים.

שהרי מוכח מן הפסוקים בפרשת בראשית,

שגן עדן השתבח בפירות,

ועל כן היו בו כל ארץ נחמד ומראה וטוב למאכל.

אז אם כן, מזה רוצים להעביר ראיה, שאם שם יש פירות מתוקים,

זה בגלל שזה הפתח של גן עדן.

ואם בערבייה, בית גרם פתחו.

אם זה נמצא בערב,

אז המקום שנקרא בית גרם

זה הפתח,

משום ששם פירותיו מתוקים יותר מכל מקום אחר.

ואם בין הנהרות הוא, דו-מסכין פתחו.

ואם נאמר שגן עדן זה בין הנהרות,

אז המקום שנקרא דו-מסכין הוא הפתח של גן עדן.

כי פירותיו הם המתוקים ביותר שבין הנהרות,

פירות המקום הזה שנקרא דו-מסכין.

דו-מסכינין, סליחה, דו-מסכינין.

עכשיו, הגמרא באה ודנה

אם

גן עדן פתחו בבבל,

היכן הוא?

בבבל

הבהיה משתבח בפרד מעבר ימינה,

רבה משתבח בפרד הערפניה.

כלומר, הרי אנחנו צריכים לבדוק,

על פי מה שאמרנו קודם,

שמקום שפירותיו הם הטובים ביותר,

שם נמצא פתח גן עדן.

אביי טען

שהפירות הטובים ביותר

זה אלה שנמצאים בצידו הדרומי של נהר פרת.

היה משבח את הפירות שנמצאים שם,

אם כן שם זה הפתח של גן עדן.

רבה היה משבח את פירות המקום שנקרא הרפניה.

אם כן,

זה תלוי במחלוקת אביי ורבה,

האם הפתח של גן עדן שבבבל

זה

בצידו הדרומי של נהר פרת,

או בהר פניה.

נראה את רש״י קודם, שנמשיך.

רש״י, בדיבור המתחיל מבית עין שאול,

יונה בן אמיתי, כאמר לה.

מדבר רבן יוחנן בן זכאי, ברייתא שנסדרה בבית מדרשו,

כעין תוספתא

שסידר רבי יחיא ורבי הושעיה.

צינני דקלים,

כשרים ללולב,

תיתא יבן ורפש לטבוע בו,

וסתם תית, היינו, שראוי למניין.

שחת אומר שחת,

חדא מלתאי,

על עסקי ינום אריות,

תופתי גיהינום, דכתיבה, וקרא, מדורתה אש,

ועצים ארבה.

בית שאן פיתחו, שפירותיו מתוקים

מכל ארץ ישראל.

נשתבח בפירות לעבר ימינה,

נשתבח בפירות של עבר הנהר, פרת בדרומהו.

אחזור לגמרא,

שורה שלישית מסוף העמוד.

למדנו במשנה על עניין הדיומדין שמניחים מסביב

אותן ביראות כדי להתיר לדלות מים מן הבור למעלה.

כדי שיהיה מותר לדלות ולא ייחשב קיבוצים מרשות היחיד ורשות ערבים,

התירו להקיף שטח שסביב הבור

על ידי עשיית ארבעה הדיומדין

בארבע פינות השטח שמסביב הבור

וביניהן והמרחק שבין דיומד לדיומד

כמלוא שתי רווקות של שלוש, שלוש בקר, כך לדעת רבי מאיר.

כלומר, עשינו חשבון

שאסור שיהיה מעבר לעשר רמות

בין דיומד לדיומד.

לדעת רבי יהודה,

כמלוא שתי רווקות של ארבע, ארבע בקר. כלומר,

מותר שיהיה הפרש רווח בין דיומד לדיומד

שלוש עשרה אמות ושליש.

והמשנה מוסיפה,

כשבאים לאמוד את השיעור הזה של שלוש שלוש בקר לדעת רבי מאיר, או של ארבע ארבע לדעת רבי יהודה,

צריך שיהיו הבקר קשורות ולא מותרות.

שואלת הגמרא פשיטא

כבר דתנא לאיזה קשורות אבו,

עננה אדרינן לא אהבו מותרות.

ושמע התנא כופלת לשונו לומר קשורות ולא מותרות.

פשוט הדבר, עצם זה שהוא אומר קשורות, מבין אני

שאם זה קשורות אז זה לא מותר.

אין לה מותרות.

הלוא מותרות פירושו אינן קשורות. אם אתה אומר קשורות,

פירושו שהן לא מותרות.

אז למה התנא כופלת לדבריו לומר קשורות ולא מותרות?

עונה הגמרא,

מעודתים מה קשורות, כהן קשורות,

אבל ממש לא,

כמשמע לן ולא מותרות.

כלומר,

התנא צריך להוסיף ולומר ולא מותרות.

משום שאם היה אומר רק קשורות,

יכול אני לחשוב

שמה שאמר קשורות, הכוונה שהן צמודות כאילו קשורות.

אבל לא ממש צריך שיהיו קשורות.

לכן בא התנא להשמיע לנו לא ולא מותרות.

כלומר שאתה צריך לקשור אותה ממש

וכך לשער את הרווח הראוי שיהיה בין דיומן לדיומן.

מוסיפה המשנה, אחת נכנסת ואחת יוצאת. כשאתה בא לאמוד

את שיעור ההפרש בין דיומן לדיומן,

צריך

שצמד בקר של שלוש בקר

בכיוון אחד,

ולכיוון השני צמד בקר אחר של שלוש בקר.

ולדעת רבי יהודה,

שיהיה ארבע ארבע.

תנא,

רווקה נכנסת ורווקה יוצאת.

הגמרא מביאה ברייתא,

שמבארת את המשנה.

כלומר, מה שאמר אחת נכנסת ואחת יוצאת,

הכוונה שרווקה נכנסת ורווקה יוצאת, כמו שביארנו מקודם.

ולא שפרה נכנסת ופרה יוצאת,

משום שבמצב הזה הן לא יכולות להיות קשורות,

אלא ודאי וודאי הכוונה ששלוש בקר,

צמד של שלוש בקר בכיוון של להיכנס,

ואילו הצמד האחר של שלוש בקר נוספים

הם בכיוון לצאת.

וכך עומד את המרחק הראוי שיהיה

בין דיומן לדיומן.

טענו רבנן.

קמה על ראשה ורובה של פרה שתי אמות.

מאחר וראינו במשנה,

חכמים נתנו שיעור להרחקת הפסים מן הבור.

כלומר, הוא לא יכול לעשות

את זה ממש בצמוד לבור,

אלא צריך שיהיה שטח מינימלי שהוא יהיה סביב הבור ושהוא יהיה בגדר רשות היחיד,

ושאותו יקיפו על ידי הדיומדים.

מהו השטח הזה, אומרת המשנה?

כדי שתאי פרה ראשה ורובה בפנים.

אם

יש מצב שעדיין שייך שייכנס ראשה ורובה של פרה בתוך השטח המוקף,

אז זה בסדר.

אבל אם זה פחות,

כלומר, אין מצב שראשה ורובה של פרה יהיה בתוך השטח המוקף.

במצב הזה אי אפשר להסתמך ולהתיר את הטלטול שם.

באה הבריתה המובארת, מהו השיעור של ראשה ורובה של פרה?

שתי אמות.

אם כן, נמצא שאפשר לקרב את הפסים לבור,

עד שתי אמות, כלומר, המרחק בין הדיומדים.

לבין הבור צריך להיות שתי אמות

לכל הפחות, ולא פחות משתי אמות.

וכמה עובייה של פרה,

אמה ושני שלישי אמה,

כדי לדעת

מהו השיעור לדעת רבי מאיר,

מהו שיעור הרווח שבין הדיומדים

לפי רבי מאיר ולפי רבי יהודה.

מאחר והם נתנו שיעור על פי

שש בקר או שמונה בקר,

כלומר, שש פרות

או שמונה פרות,

אז באים להשמיע לנו מהו העובי של כל פרה.

עובייה של כל פרה זה המאו שני שלישי אמה,

ומילא שהם כעשר. דברי רבי מאיר יוצא, אם כן, כאשר אני לוקח

את השיעור הזה ומכפיל אותו בשש,

שהרי לדעת רבי מאיר

צריך שהרווח יהיה לא יותר מאשר רווח של שש פרות.

אם כן, נמצא שיש לנו פה בדיוק

עשר אמות.

אם אני עושה אמה ושתי שליש כפול שש,

מגיע אני לעשר.

אם כן, שיעור הרווח צריך שיהיה לא יותר מעשר אמות.

רבי יהודה אומר,

כשלוש עשרה אמה וכארבע עשרה אמה.

כלומר, מאחר

ולדעת רבי יהודה, השיעור צריך להיות רווח של ארבע פרות.

אז אם כל פרה

זה אמה ושני שליש,

כאשר אתה מכפיל את זה בשמונה,

אתה מגיע למצב שזה יותר משלוש עשרה ופחות מארבע עשרה.

כמו שהזכרנו מקודם, שלוש עשרה אמות ושליש.

שואלת הגמרא, כי העשר, העשר אביה.

מדוע רבי מאיר אומר בלשונו ששיעור הרווח שבין דיומד לדיומד זה כעשר אמות?

כעשר, זה בא לומר שזה לא שיעור כל כך מדויק.

הרי

לפי מה שאמרנו שפרד זה אמה ושני שלישי אמה,

נמצא אם כן שהשיעור המדויק לזה זה עשר אמות.

כי שש כפול אמה ושני שליש, אתה מגיע לעשר.

עונה הגמרא בשביל דבע אליה מתנשפה כשלוש עשרה אמות,

מאחר והתנא היה צריך לשנות את הספר של הברייתא,

שאז הזכיר את דברי רבי יהודה.

ולדעת רבי יהודה זה לא כשלוש עשרה אלא כשלוש עשרה,

זה לא מדויק כשלוש עשרה אלא קצת יותר.

לכן

גם בדברי רבי מאיר הוא אמר כעשר.

שואלת הגמרא, כשלוש עשרה?

תווה אביה.

כשאתה אומר כשלוש עשרה אתה יכול לטעות ולומר שזה פחות,

בשלוש עשרה.

אבל אין זה נכון.

משום שאם אנחנו יודעים שכל פרה זה אמה ושני שליש,

תכפיל זאת בשמונה, אתה מקבל יותר בשלוש עשרה,

הרי זה שלוש עשרה אמות בשליש.

עונה הגמרא בשביל דבע אליה מתנא כארבע עשרה.

לאחר ועתנא צריך לומר כארבע עשרה אמות, ובאמת זה פחות קצת מזה,

לכן נקט גם כשלוש עשרה.

שואלת הגמרא, ארבע עשרה אלא אוהביה.

איך אתה יכול לומר שזה כארבע עשרה?

הרי ידוע לנו שזה שלוש עשרה אמות בשליש,

אז זה רחוק הרבה מארבע עשרה.

אז לא מתאים לומר אם כן את הלשון הזה כארבע עשרה?

אמר רב פאפה,

יתרות על שלוש עשרה ואינן מגיעות לארבע עשרה.

כוונת הברייתא, כשאמר כשלוש עשרה או כארבע עשרה, אמר הכוונה שהשיעור הוא בין שלוש עשרה לארבע עשרה.

דהיינו זה יותר משלוש עשרה,

אבל לא מגיע להיות ארבע עשרה.

אנחנו אבל כבר רואים את השיעור המדויק,

שזה שלוש עשרה רמה ושליש.

במשנה ראינו גם מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר,

שלדעת רבי יהודה מעמיד ארבעה דיום דין בארבע פינות הבור,

ולדעת רבי מאיר

צריך להוסיף

גם ארבעה פסים פשוטים.

היינו חוץ מן הדיום דין שמעמיד בארבע פינות השטח שמקיף את הבור,

גם ביניהם

מוסיף להעמיד פס,

היינו

כהן איזשהו עמוד או קרש

שרוחבו אמה

והוא עומד בין הדיום דין.

אם כן, יש לנו פה חוץ מארבעה דיום דין,

עוד ארבעה פסים פשוטים.

אמר רב פאפה בבור שמונה,

דכו לעלמא לא פליגי דלא בעינן פשוטים,

בבור שתים עשרה, דכו לעלמא לא פליגי

דבעינן פשוטים,

כי פליגי

משמונה ועד שתים עשרה,

רבי מאיר בעינן פשוטים,

ורבי יהודה לא בעינן פשוטים.

רב פאפה בא לבאר את מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר.

עם הבור הוא רחב שמונה אמות,

בין רבי מאיר ובין רבי יהודה מודים

שלא צריך להעמיד בין הדיום דין פסים פשוטים.

די בארבעת הדיום דין שבארבע הפינות.

ושמשערי,

כשהוא בא להרחיק מן הבור לכל צד כדי ראשה ורובה של פרה,

שזה שתי אמות,

ואז מניח את הדיום דין,

נמצא שהחלל כולו שבין המחיצות זה שתים עשרה אמות.

אם אני לוקח שתי אמות מכל צד של הבור,

ובנוסף

את הבור עצמו שהוא שמונה אמות,

אם כן שתי אמות מצד אחד,

ועוד שתי אמות מצד שני,

ועוד שמונה שבא, שחבור עצמו,

נמצא שתיים עשרה.

נמצא שהוא מקיף כאן שטח

של שתיים עשרה אמות על שתיים עשרה אמות.

אז מילא כשהוא בא להעמיד את הדיום דין,

שנמשכים עמל אחד והעמל אחד,

החלל בין פס לפס

הוא לא מעבר לעשר אמות.

במצב הזה גם רבי מאיר לא מצריך יותר.

לא צריך לשים פסים פשוטים.

מאידך, אם הבור הוא שתיים עשרה,

כולה אמה לא פליגיה דבעיינן פשוטים.

כולם מודים,

גם רבי יהודה מודה,

שבנוסף לדיום דין צריך להעמיד פסיל פשוטים בין הדיום דין.

משום שמאחר, מאחר ואנחנו אומרים

שהשיעור המינימלי להרחיק מן הבור

זה שתי אמות כדי ראשה גרובה של פרה,

אם אני לוקח שתי אמות מצד אחד של הבור ועוד שתי אמות מצד שני,

הוא שתי עשרה אמות, שתיים עשרה אמות של הבור עצמו,

נמצא שיש לנו כאן

שש עשרה אמות על שש עשרה אמות,

כל החלל שבאו להקיף.

אם כן,

כאשר בכל צד,

אם תסתפק בדיום דין,

נמצא שבין פס לפס יש עדיין ארבע עשרה אמות,

שהרי הדיום דין נמשכים עמל אחד ועמל אחד.

אז הם מקצרים מהשיעור של ארבע עשרה אמה ואמה.

כמה אם כן יש רווח ביניהם?

ארבע עשרה.

במצב הזה שזה ארבע עשרה, גם לדעת רבי יהודה יש פה פרצה.

לכן גם הוא יודע שצריך להעמיד פסים

בין הדיום דין.

כי פליגי משמונה ועד שתיים עשרה,

מחלוקתם תהיה באופן שהבור הוא

יותר משמונה ולא מגיע לשתים עשרה.

ורבי מאיר בא אינם פשוטים.

לדעת רבי מאיר במצב הזה שיש הבור ורוחבו יותר משמונה

ואינו מגיע להיות שתיים עשרה אמות,

אז לפי רבי מאיר צריך פשוטים ולפי רבי יהודה לא צריך פשוטים.

מדוע?

משום שאם זה מעבר לשמונה,

אז נמצא שהשטח שהוא בא להקיף

זה יותר משתים עשרה.

אם כן, כאשר אתה מעמיד דיום דין בלבד,

וכל דיומא זה אמר לכאן ואמר לכאן,

אם כן, מתקצר מהמחיצה

רק שתי אמות.

נמצא שהחלל, הרווח שביניהם,

זה יותר מעשר אמות.

אומר רבי מאיר, במצב הזה צריך שיהיה פסיל פשוטים

כדי שלא תהיה פרצה גדולה מעשר אמות.

אבל לפי רבי יהודה,

כל זמן

שאין פרצה של מעבר לשלוש עשרה אמות ושליש,

עדיין לא צריך פסיל פשוטים.

לכן כאן,

אם זה לא הגיע למצב שהפרצה היא יותר מ-13 אמות ושליש,

אז אין צורך להעמיד פסים.

אז כאשר אנו באים לסכם

את הדברים ואת המחלוקת שביניהם,

כל אחד למעשה הולך לשיטתו במה שהזכיר מקודם.

במחלוקת הזו האם צריך להוסיף פסים פשוטים בין,

בין, כל, פס בין כל דיומד לדיומד,

כן? פס אחד בין שניות דיומדים,

זה תלוי במחלוקת כמה צריך,

כמה ראוי שתהיה הפרצה.

לדעת רבי מאיר שהפרצה אינה אלא 10 אמות ולא יותר,

אז אם הוא יודע שהמצב הוא שהפרצה תהיה לא מעבר ל-10 אמות,

אז גם לדעת רבי מאיר לא יצטרך

פס פשוט להעמיד בין הדיומדים.

מתי כן יצטרך להעמיד פס לפסים פשוטים?

אם יבצר מצב שהמרחק שבין הדיומדים זה מעבר ל-10 אמות.

ואילו לדעת רבי יהודה,

רק אם זה יעבור את השלוש עשרה אמות ושליש,

אם הרווח שבין הדיום דין יהיה יותר משלוש עשרה אמות ושליש,

אז יצטרך לשים פסים.

אבל אם לא,

אין צריך לשים פסים.

שואלת גמרא רב יהודה ורב פאפה, מייקה משמע לה?

רב פאפה שבא לבאר את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה במשח אלקואים צריך להוסיף פסים פשוטים בין הדיום דין.

מה הוא בא לחדש?

תנינה.

הלו, כבר שנינו במשנה שהשיעור שמוטל להיות לדעת רבי מאיר זה עד עשר אמות ולא יותר,

ואילו רבי יהודה סובר שעד עשרה אמות ושליש.

מאחר והדברים הם כל כך פשוטים וידועים כבר מקודם,

במה שנזכר במשנה הדבר הזה.

אם כן, אני מבין לבד

שצריך, כשהוא מוצא שהרווח יותר מעשר אמות, רב מאיר,

ויותר משלוש עשרה אמות ושליש לדעת רבי יהודה,

צריך לשים פסים כדי להמעיט את הרווח שביניהם.

עונה גמרא רב פאפה רב ברייתא לא שמיע לה,

כמשמע לן כברייתא.

רב פאפה לא שמע את הברייתא הזו שמבארת

את השיעור של רוחב הפרעה שזה אמה ושני שליש.

במשנה עצמה, אם כן, לא נזכר השיעור הזה,

כמה ראוי שיהיה הרווח לדעת רבי מאיר

וכמה לדעת רבי יהודה.

אז אכן בא להשמיע לנו מדעתו את מה שמצאנו אכן בברייתא.

יוצא אם כן, שרב פאפה חידש מדעתו את מה שכבר נזכר בדברי תנאים,

שצריך היה לשים לב

שהרווח שבין הדיום דין

לא יהיה יותר מ-10 עמות לרבי מאיר ולא יותר מ-13 עמות ושליש לרבי יהודה.

אם יש מצב שזה יותר, כל אחד לשיטתו,

יוסיף אולי להעמיד פסיל פשוטין כדי להמעיט

את הרווח שבין הדיומד לדיומד.

נראה את רשי.

בדף יט עמוד א',

רווחה נכנסת ורווחה יוצאת,

ולא פרה נכנסת ופרה יוצאת.

ואם כן,

לא אבו לו קשורות.

כמה ראשה ורובה של פרה שנתנו חכמים שיעור

להרחקת פסים מן הבור שיהיו רחוקים,

זה ראשה ורובה כדי תנען במדניטים,

שאין כעשר

אמות שישה בקר.

אולקמאן פריך, הגמרא בהמשך,

שואלת, מהי כעשר?

העשר מכוונות הן, למה אומר רבי מאיר כעשר?

זה בדיוק עשר, משום שאם אתה יודע שכל פרה רוחבה זה אמה או שני שליש,

כשתכפיל את זה בשש,

אתה מגיע בדיוק לעשר אמות.

כי יג ויוד שמונה בקר רצו בכלל שלוש עשרה,

ובכלל ארבע עשרה לא באו.

דיוק ג אמה הוא שליש,

משום שהן שלוש עשרה אמות ושליש, ממילא יוצא שזה עבר את השלוש עשרה,

ולא הגיע להיות ארבע עשרה.

מבאר רב פאפה בבור רחב שמונה,

אפילו לרב מאיר לא בעין על פשוטים.

גם רב מאיר מודה שבמצב הזה לא צריך שיהיו פשוטים בין הדיום דין,

וכי מרחיק דראשיו רובה,

דהיינו שתי אמות לכל רוח,

משום שאם הוא ייקח את השיעור המינימלי,

שזה שתי אמות

הפרש בין הבור

לבין המקום שמקיפים אותו במחיצות אלו, בדיום דין הללו,

אם כן נמצא החלל שבין שתי המחיצות, שתיים עשרה אמה.

משום שאם אני לוקח שתי אמות מכל צד, ורוחב הבור שהוא שמונה,

נמצא יש פה שתיים עשרה,

אז אם כן הוא מקיף שתיים עשרה על שתיים עשרה.

והפסין, רוחבן אמה לכל רוח, זה כנגד זה.

והרי הדיום דין הללו,

הם כאין רש, כמו שאמרנו, שאחת אמה לאחד ואמה לאחד,

ואם כן נמצא שיש פה מיעוט מהרווח

של שתי אמות,

נמצא בין פס לפס, שיעור פתח, עשר אמות.

אז אם כן יוצא שההפרש, אוויר שיש,

הרווח שיש בין

הדיום דין הללו,

זה עשר אמות.

ורב מאיר הרי מתיר,

אם זה לא עובר את העשר אמות, מתיר על סמך הדיום דין הללו.

ואם זה בעור שתיים עשרה,

לכי מרחיק שתי אמות מכאן וכי נגדם מכאן,

יש חללה מחיצה 12 על 16 אמות.

במצב שהבור הוא 12,

אז אם תוסיף שתי אמות מכאן ושתי אמות מכאן,

נמצא שהשטח הוא 16 אמות על 16 אמות.

אם אתה מקיף את זה במחיצות כאלה של דיום דין, ומהן שתי אמות עומד,

והרי אמה לכאן ואמה לכאן,

מקצר את הרווח של 16,

ונשאר אם כן הרי בין זה לזה יו דלת פרוץ יש פה פרצה של ארבעה עשרה אמות

וכולי היי לא שר רבי יהודה

אם זה כבר מעבר לשלושה אמות ושליש ודאי שרבי יהודה לא מתיר

או בעין הפשוטין לכל צד גם הוא יודה שצריך שיעמיד פס פשוט בין הדיום דין

כדי לקצר את זה ברוח הרווח של שלוש עשרה אמות ושליש

זה מכל צד וצד יקרא יו דלת אמות

גמל מפרש היכא משווה לו הגמרא בהמשך תפרש

איפה הוא יניח אותה

תנינא לדרב בבא במדניתא

במדניתא הרי שנינו את דברי רב בבא במשנה דקתנא לרבי מאיר שישה בקר

ולרבי יהודה שמונה בקר וממילא שמינא ממילא אני מבין

רבי מאיר שר בהבדלת עשר רבי מאיר מתיר

כל זמן שעדיין מובדל בעשר אמות ולא יותר

רבי יהודה שר בהבדלת עשרה אמות ושליש

רבי יהודה מתיר גם אם הפרצה היא יותר מעשר עד עשרה אמות ושליש

וכי קטני רב מאיר יקבע רבי מאיר פשוטין?

אז אם כן מה שרבי מאיר מצליח פשוטין

חוץ מנה דיום דין

ביותר מעשר כמה

עונה גמר רב בבא אך ברייתא דתנא שיעור עד עובי הפרת לא שמי עליה

ובמדניתין לא פרש לו הרי במשנה הוא לא פירש

מה שיעור עובי כל פרה ופרה

ואם כן את הרב בבא אלף רושל אחמד ניתין דש...

שיעור עד רבי מאיר עשר אמות,

ורבי יהודה שלוש עשרה ארבעה ושליש.

זה גוף הרב בבא בא לפרש,

שהשיעור של רבי מאיר צריך שיהיה רווח לא יותר מעשר,

אבל אם זה יותר מעשר צריך שיוסיף פסילים פשוטים בין הדיומדין,

כאילו לרבי יהודה מותר שיהיה יותר מעשר, אבל לא יותר משלוש עשרה אמות ושליש.

אז אם זה במצב שלא הגיע להיות יותר משלוש עשרה אמות ושליש של רבי יהודה,

אז לא צריך פסילים פשוטים בין הדיומדין.

אבל אם זה יותר,

צריך שיניח פז פשוט בין כל שני דיומדים,

והסכים רב פאפה מדעתו למה ששנינו בברייתא.

רב פאפה זכה וחיבל מדעתו למה שמובא בברייתא,

דרושה ורובה שתי אמות,

ועובי אמה ושני שלישי אמה.

השיעורים הללו שנאמרו בברייתא,

זה רב פאפה ידע מעצמו בלי שהוא למד את זה מתוך הברייתא,

שהראש ורובה של פרה זה שתי אמות והעובי זה אמה ושני שליש.

תודה רבה.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת,

סגן השר, חבר הכנסת מיקי לוי,

‫זה חן, אתה שומע?

‫תודה רבה.