הצור תמים פעלו | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 14.10.2016, שעה: 07:49
רבנו בחיי, זכרונו לחיי העולם הבא, מפרש: על דרך הפשט נקרא הקב"ה "צור", מלשון תוקף. "הביטו אל צור חוצבתם", אומר הנביא ישעיה. כשם שהצור תקיף והוא יסוד הארץ, כן הקב"ה הוא יסוד העולם. צור ותקיף שאין כמוהו. אבל כתוב "הצור תמים פעלו". תמים הוא. הוא אינו בא בתוקף עם בריאותיו. למרות שהוא "צור" הוא לא בא בתוקף עם בריאותיו, אלא תמים פעלו. בתמימות וענווה הוא מתנהג עם בריאותיו. כך דרשו במגילה ל"א: בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו.
יש להבין איך רמוזה ענווה והתמימות. רבנו בחיי כתב: הבהמה שלמה בלי מום, יקראנה הכתוב "תמימה". והאדם השלם יקרא "תמים". ומדוע שלמות היא ענווה? זו גמרא מפורשת במגילה כ"ט: הפסוקים במזמור קבלת התורה בתהילים ס"ח: "הר אלוהים הר בשן, הר גבנונים הר בשן, למה תרצדון הרים גבנונים". יצאה בת קול ואמרה להם: למה תרצו דין עם סיני? לומר שהם גבוהים יותר ממנו ועליהם ראוי ליתן תורה. ככה מפרש המהרש"א. מה הטענה שלהם? למה תרצדון הרים גבנונים? למה אתם תרצו דין עם סיני? כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני. הם אומרים בגלל שהם גבוהים ראוי להינתן התורה עליהם. כתיב הכא גבנונים, וכתיב התם או גיבן או דק. זה בבעלי המומים. זאת אומרת שהגבוהות שלהם זה המום שבהם. כמו שאמרו: אמר רב יוסף: העולם ילמד אדם מדעת קונו. שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבוהות והשרה שכינתו על הר סיני. אמר רב אשי: "שמע מינה האי מאן דיהיר בעל מום הוא". כל מי שהוא יהיר בעל גאווה, בעל מום הוא. למה? שהקב"ה הניח כל הרים וגבעות. הגבוהים. השרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך. והביאור כמו הפשט: שהגאווה היא גיבנת. גבנונים. אתה רואה את הרי האלפים, גבנונים. גבנות, גבנות, גבנות.
סיפרתי לכם שפעם ראיתי בספר חסידים שהיה איזה אדמו"ר שהגיע לשוויץ, ונתקע ליד החלון. אז המשמש שלו המתין, המתין, המתין. 20 דקות הוא מסתכל עליו. אחרי 20 דקות, שואל אותו: מה הרי בירה? אז הוא אומר לו: כמה גאווה יכול להיות בגוש עפר.
אם האדם גבה קומה, יש בכך איזו מעלה. כמו ששנינו בבכרות: מניין שהקב"ה משתבח בבעלי קומה? שנאמר: "ואנכי השמדתי את האמורי אשר כגובה הארזים גובהו". שומעים שיש פה מעלה. זה לא סתם האמורי. הם לא עם של גמדים. "אשר כגובה ארזים גובהו". והנבואה שורה על בעל קומה, כמשה רבנו שהיה קומתו 10 אמות. 5 מטר. כדי שיהיו דברי הנביא נשמעים. כך מופיע בדרשות הר"ן, בדרוש ה': ובמעלות הסנהדרין זו המעלה הראשונה. אין מושיבין בסנהדרין, אלא בעלי קומה ובעלי חוכמה. כמו שכתוב בסנהדרין י"ז. ובתעניות כתוב שדורש לפניהם אדם של צורה. בתענית ט"ז פירש רש"י: בעל קומה. מה זה בעל צורה? בעל קומה. אבל שיש פאל אנשים, וקומתו נובעת מחטוטרת המדבשת את גבו, מום כפול ומכופל הוא. וזו הגאוה. אדם קטן ונפוח מחשיבות עצמית. האי מאן דיהיר בעל מום הוא.
בנובהרדוק הוסיפו והסבירו שאין זו הגיבנת לבדה. כל כולו נגוע. ומדוע? כך אמרו: אמתי חש האדם בשיניו? מתי הוא מודע לכך שיש לו שיניים? שהן כואבות. אדם בריא אינו מודע לכך שיש לו שיניים. אדם בריא לא זוכר שיש לו עיניים. הוא לא מרגיש שיש לו אוזניים, עד שהן כואבות. אינו מודע לליבו. עד שנתקף חלילה פרפורים מואבית. אינו מודע על העצמות ולפרקים, לעצבים ולשרירים. עד שהם נתפסים או חורקים. שהוא בריא, הוא אינו עסוק באיבריו. במה הוא עסוק? במטלות ובמשימות שלפניו. אחרי התפילה הוא רץ ישר לעשות שיפוצים. כך בגשמיות, כך ברוחניות. אדם שהוא בריא מבחינה רוחנית, הוא לא מתעסק בעצמו. לא חשוב אודות עצמו, לא חושב על מעמדו, לא חושב על תדמיתו. כל כולו מתמקד במשימות שלפניו, בתפקיד שלו בעולמו. אם הוא עסוק בעצמו, הוא מודע לעצמו, סימן שהוא חולה רוחנית. נובהרדוק.
לפי כך, הענווה סימן לתמימות ולשלמות. לבריאות רוחנית איתנה. ענווה זה שאדם לא מתעסק בעצמו. מה אני, מה חיי, לא בפוזה. הוא כל הזמן במשימות. לא מתמקד בעצמו בכלל. אבל בכל זאת, הלא חכם צריך שיהיה בו מעט גאווה, שמינית מן השמינית, כדי שיקפיד על כבודו, שזה כבוד התורה. שלא יהיה למרמס. ויש לגמרא על כך משל: הגמרא בסוטה ה' אומרת: "ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא". הביאור: גרעיני השיבולת אתויים מוץ המסתיים בחוד זקוף. כמו חוט נוקשה וארוך, וזה עשוי לתפארת. ראיתם פעם, כן? הקוץ הזה מייפה את השיבולת ומגביה אותה. ומתנוסס לתהילה. אבל הוא חיצוני. הוא לא חלק ממנה. זה לא תפיחה או גיבנת, אלא כמו כתר ומצנפת. וכך מקיימים מצוות הלכה בדרכי הבורא, שנאמר בו: "ה' מלך גאות לבש". מה זה "גאות לבש"? כמו מלבוש חיצוני. שהגאות זה רק לכבוד ולתפארת ולתהילה חיצונית. אבל זה לא מהות גאות. "לבש", כמו שלבוש הוא חיצוני, אז אצל ה' "גאות לבש", זה לא הוא בעל גאווה חס ושלום, כי "גאה גאה" מלשון גאווה, אלא מלשון כמו גאות הגלים. לשון הגבה. כמו שאמרנו שהשיבולת מסתיימת דסאסא דשיבולתא. אבל אם זה גיבנת מעצמו, הוא מרגיש בעל "שיבס" וכו', זה גיבנת. קוראים לזה חטוטרת. זה לא טוב. אז השבח של הקב"ה, "הצור", למרות שהוא צור בעל תוקף, "הצור תמים פעלו הוא", הוא תמים. תמימות, שלמות וענווה. ענווה זה שלמות. אז אדם צריך לשאוף שיהיה בריא. בריא, לא מתעסק עם עצמו, עם גופו כי הוא בריא. שהוא חולה הוא מתעסק עם הגוף, איפה שכואב לו הוא מרגיש ואז הוא חולה ואז הוא מתעסק בגוף. אבל אם הוא לא מתעסק בגוף, בעצמו, אז הוא בריא. אז הוא מתעסק במה שהוא צריך להתעסק, במשימות שמוטלות עליו.
הרב גלינסקי, זכרונו לחיי עולם הבא, שאל את הרב דסלר, זצ"ל: הגמרא בברכות ל"ג מספרת על אותו תלמיד שירד לפני התיבה ואמר: "האל הגדול, הגיבור, והנורא, והאדיר, והעזוז, והירוי, חזק, האמיץ, הוודאי, הנכבד...". המתין לו רבי חנינה עד שסיים, ושאל: "סיימת כל שבחיו?". משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דיני זהב, והיום קולסים אותו בשביל כסף. אומרים: "אתה יודע איזה עשיר המלך!", "אתה יודע כמה כסף יש לו?!". הרי זה גנאי בשבילו. גנאי בשבילו.
פירש הרמב"ם ב"מורי נבוכים", חלק א', פרק נ"ט: מה שנצטווינו לומר, נצטווינו. האל הגדול, הגיבור והנורא "סט טו" או שאנחנו אומרים "לעלא ולעלא מכל ברכתא, שרתא, תשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא". איפה אנחנו יכולים להגיד שבחו של הקב"ה?! אבל אם אנחנו אומרים יותר מכך כפי השגתנו עלינו לדעת שהדגה שלנו כה מוגבלת וחיוורת, לעומת השלמות של הקב"ה. עד שאנו ממעטים בזה בכבודו של הקב"ה.
זה ידוע, אבל יש לרב גלינסקי שאלה: מה היו אומרים אילו היה מלך בשר ודם בכל המעלות על פי השגתנו? ובאמת אדיר ועזוז וירוי וחזק ואמיץ ונכבד, והיו קמים לומר את שבחו. ובסוף היו אומרים "אתם יודעים מי זה המלך שלנו? המלך שלנו צייר! הוא יודע לצייר. הוא בעצמו עיטר את המחברת חשבון של יורש העצר". זה היה שבח? מה היה דינו של משבח כזה? אז איך נבין את הכתוב: "הצור תמים פעלו"? והמדרש בקהלת רבא אומר: הוא צייר נאה. כביכול. אל תקרא צור אלא צייר, ואין צור כאלוקינו, אין צייר כאלוקינו. פששש! יותר מפיקאסו. זה שבח? אז בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם צר צורה על גבי הכותב. ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה, קרביים ובני מעיים. הבא, אין צייר כאלוקינו. תצייר אדם, נו, צייר אדם. אתה יוכל להפיח בו נשמה? אתה יוכל לעשות איתו משהו? אתה יכול להכניס לו קרביים לתוך הציור? אתה יכול... ואני תמה: הקב"ה יוצר את הכל, בורא עולם ומלאו וזה מה שאומרים בשבחו שאין צייר כמוהו? תימהון!
אבל אומר, תשמעו אני אספר לכם סיפור. אני אוהב סיפורים. פתח ואמר: לפני 200 שנה ביקש מלך צרפת למסד את מקומה של פריז למטרופולין אומנות הציור בעולם. הכריז על תערוכת ציור, וועדת שופטים תבחר את הציורים המובחרים שיעלו לשלב התחרות, ומתוכם יזכה הציור המובחר לפרס אישי מאת המלך והצייר הזוכה יקבל תואר כבוד ויוקרה רבה. כדי שהתמונות תהנה בנות השוואה החליטו שיתמקדו בציור פירות וירקות בלבד. אז ישימו עגבנייה ליד ציור של עגבנייה ויראו אם ידע לצייר את זה כמו העגבנייה. ויקחו את הפירות והירקות, כל אחד מה שצייר, ישימו ליד, ויראו עד כמה זה קרוב למציאות. טובי הציירים נענו לאתגר בהתלהבות, שקדו על היצירות כיד הכישרון הטוב עליהם, התמקדו באורות וצללים ואגרטלים ומפות ורקעים שונים. השופטים התקשו לבחור את עשרים הציורים היפים ביותר. בסופו של דבר נבחרה צוגה שהפעימה כל רואיה , כל ציור הרהיב עין מעורר התפעלות והתגלעה מחלוקת בין צוות השופטים. זה מצדד בציור זה, רעהו בציור אחר. אמרו יראה המלך וישפוט. נכנס המלך לטרקלין, חבר השופטים עמד בצד אחד, 20 ציירם בצד השני, כולם דרוכים מצפים להכרעה. עומד המלך מול הציורים, מתפעל מהם לפי הסדר. זה יפה, גם זה יפה, אוהה! גם השלישי. פירות שונים, ירקות שונים, סידור שונה ורקע שונה. אבל הכל יפה! יפה!. לפתע הפר משק כנפיים את הדממה המתוחה, ציפור נכנסה לאולם, רפרפה בכנפיה ועטתה על אחד הציורים לנקר בענבים המצויים בו. הקהל נאנק בחרדה והציפור נבהלה וביקשה לברוח דרך החלון שמצויר מאחורי אשכול הענבים. לפליאתה היא נתקלה בחומת בד. פרכסה במבוכה והסתובבה, נמלטה כלעומת שבאה. כל זה ארך רגע קט. המלך הצביע על הציור ואמר: הציור הזה זוכה בפרס המלכותי. כולם מחאו כפיים בהסכמה! שלמות הציור הייתה כזו שסבורים שהוא טבעי ממש, עד שציפור חשה שזה ממש, ממש, ממש ענבים. וזה ממש חלון. ואם הציור שכנע את הציפור, אז הוא מושלם. כמה נפלא!
אמר הרב דסלר, תשמעו עכשיו את הרעיון. זה משהו אדיר! אדיר! אמר הרב דסלר: הקב"ה ברא את העולם ומנהיג אותו. אבל הקב"ה פועל בו בהיחבא. כמו שכתוב בישעיה מ"ה: "אכן אתה אל מסתתר". כתוב: "לית אתר פנוי מיניה", אין מקום פנוי מהקב"ה. זאת אומרת הוא נמצא בכל דבר, בכל מקום. אבל מסתתר. עם כל זה שהוא נמצא בכל מקום, הוא מסתתר. והתפקיד שלנו לגלות אותו בתוך העולם. אנחנו צריכים לבקוע את ההסתר ולמצוא אותו. לכן כתב רבנו יונה: "המברך על הלבנה בחידושה כאילו מקבל פני שכינה. כי שם ליבו לראות בה את הנהגת הבורא יתברך". העיקר השלוש עשרה, הראשון מעיקרי האמונה זה שבורא יתברך שמו, הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים. והסתתרות שלו מפנינו כל כך מושלמת עד שאנחנו טועים לחשוב שהטבע פועל. ושהמקרה שולט. ודווקא הסתרה מושלמת הזאת מעוררת התפעלות. שהרי אין ספק שהכל מושגח. ומפעם לפעם נפקע מסך ההסתרה, כהמשך הפסוק: "אכן אתה אל מסתתר קדוש ישראל מושיע". אבל מידי פעם רואים שהוא יוצא מגדרי יטבע ומושיע. בכח גדול וביד חזקה. ואנחנו מתפעלים ואומרים הצור, הצייר, האומן הזה, תמים פועלו. שלם, היצירה שלו, כל העולם הזה בשלמות, עד שאין צייר כאלוקינו. עד שאנחנו מאמינים שזה טבע, וזה אלוקינו! אלוקינו! זה אל מסתתר בכל דבר. ואנחנו מה רואים? מתפעלים. את הטבע, ואת הכל, טבע, והכל "בפנוכו" כמו שאומרים. כי כח אלוקי נצרך כדי להסוואת את ההשגחה הפועלת בכל ולשמר את כח הבחירה עד שנטעה, שנחשוב שהמורעות הם טבעיים ומקריים. הדברים האלה נפלאים! נפלאים הדברים האלה להבין זאת. אבל הוא אומר: אני אוסיף עוד נופך. מעשה ששמעתי. הצדיק רבי ברוך ממז'יבוז', זצ"ל, ישב ולמד ב"חדר". לפתע נחרד לשמוע קול בכי ילד מהחצר. אולי נפל ונחבל, זקוק לעזרה. חפז ויצא, הביט ימין ושמאל, לא ראה דבר. אבל הבכי נשמע בעוז. קול תמרורים. וזיהה את הקול של נכדו. "איפה אתה?". "כאן!". "איפה?" אומר לו: "פה! פה!". "איפה פה?". "על העץ". הרבי הסתכל, עלים צפופים לא רואים דבר, רק הבכי בוקע. "רד משם מה מעשייך שם?". הילד פורץ בבכי, מספר: "שיחקנו מחבואים, והעומד תפס אותי פעם אחרי פעם, אז החלטתי שאני אמצא מסתור כזה שהוא לא יימצא אותי ומצאתי. עליתי לעץ והתחבאתי. נפלא. עכשיו שאני רק רואה ולא נראה, אני אנצח. ככה אמרתי לעצמי. לא יתפסו אותי. ואז הבכי גבר, נהיה אנקות. ואז הגיע ילד עם כדור, והחברים שכחו הכל, נטשו את משחק המחבואים, ונעו אחרי הילד עם הכדור והשאירו אותי כאן לבד? התחבאתי כל כך טוב, שאף אחד לא מחפש אחרי". ובוכה. שמע הרבי והתחיל לבכות גם כן. הילד נחרד: "סבא, למה אתה בוכה?". "אני.. זאת טענה של הקב"ה. התחבאתי כל כך טוב בעולם, כדי שיחפשו אותי וימציאוני וכולם נעים אחרי הכדור ואף אחד לא מחפש אותי". כדורגל וכדור סל ומשחקים ושטויות והבלים, ושכחו לחפש את הקב"ה. התחבא כל כך טוב שכבר שכחו שהוא קיים. רואים רק את הטבע תפוחים, בננות, את המנגו, משחקים, שטויות והבלים. ואין צור כאלוקינו. "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו", "אין אמונה ואין עול", צדיק וישר.