עין יעקב - ברכות ק"א-ק"ט | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב, אנחנו בפרק שישי, פרק חדש.

כיצד מברכין,

דף ל״ה עמוד א',

כיצד מברכין על הפירות, מנהן המילדתנו רבנן.

יש פסוק בויקרא יט, קודש הילולים להשם.

מלמד שתעונין ברכה לפנינו לאחריהם.

מכאן,

אמר רבי עקיבא, אסור לאדם שילום כלום קודם שיברך.

גזלן!

אדם שטועם משהו בלא ברכה, נקרא גזלן.

אמר רבי שמואל

בר נחמני,

אמר רבי יונתן, מנין שאין אומרים שירה אלא על היין,

שנאמר בשופטים ט' ותאמר להם הגפן,

החדלתי את תירושי המשמח, אלוהים ואנשים.

אם אנשים משמח, אלוהים במה משמח?

מכאן, שאין אומרים שירה אלא על היין.

לכן, אם תשימו לב,

תמיד מברכים על הכוס בזמנים שמחים.

אמנם גם באבלות מברכים על הכוס, עושים,

וגם יש איזה צד של שמחה.

למה נפטר?

נפטר מן העולם, הולך לעולם שכולו טוב, זה מקום שמח. עוזב את עולם השקר, לצערנו יתומים,

אבל לשמחתו,

ונכנס לעולם שכולו טוב, עולם אמת.

ודבר נוסף,

שהיין משמח, כי, איך אומרים,

הנפטר אולי השאיר משהו

על היורשים,

אז זה גם שמחה.

המקום ידוע. כן.

כמו עם האמרה הידועה, כן, בין ספרדים לאשכנזים.

כשמגיעים לספרדים, במה הם מנחמים אותם?

המקום ילחם אתכם, יש הרבה בתים, יש הרבה... המקום.

אצל ספרדים אין שום דבר, הכול דלפון וכולי, וזה השאיר להם חובות.

הם תנוחמו מן השמיים.

כן.

אז לכן גם היין אומרים עליו שירה, כי הוא משמח.

כפי שדרשו חז״ל, יין ישמח לבב אנוש.

יפה. תנו רבנן,

אסור לאדם שהם ייהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, מעל.

מעל. במי? בהשם יתברך.

מה יתקנת?

ילך אצל תלמיד חכם,

כן, ילך אצלו. מה יעביד ליה? העבד לי איסור.

אלא אמר רבא, ילך אצל תלמיד חכם מעיקרא, וילמדנו ברכות,

כדי שלא יבוא לידי מעילה.

ילמד אותו כיצד לברך.

ילמד אותו על מה מברכים, איך מברכים, וכן על זה הדרך.

ואמר רבי יהודה, מר שמואל, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו נהנה מקודשי שמיים, שנאמר בתהילים כד,

לה' הארץ ומלואה.

רבי לוי רם הכתיב,

לה' הארץ ומלואו וכתיב השמיים שמיים, לה' האר שתיים לבני אדם. לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה.

ואמר רבי חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל לקדוש ברוך הוא, כנסת ישראל, שנאמר במשלי קכח גוזל אביו ואימו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית.

אביו, זה קודש הבריחו, שנאמר, הלא הוא אביך קנך,

ואין אימו אלא כנסת ישראל,

שנאמר שמה הבנים מוסר אביך ואל תטעוש תורת ימיך.

ומהי חבר הוא לאיש משחית?

אמר רבי חנינא בר פפא, חבר הוא לירבעם בן נבט,

שהשחית את ישראל, אביהם שבשמיים.

ולמה? כי ירבעם בן נבט לא רק שחטא בעצמו, אלא גם נחטיא את עם ישראל.

אז הוא קרוי בגדר חוטו ומחטיא, לכן אותו אדם

הוא כחבר לאיש משחית.

יפה. אז מה באמת הוא משחית? כתוב שיש י' קדושות

שהקדוש ברוך הוא מוריד לעם ישראל.

הזוהר, קודם הקידוש,

אנחנו נוהגים הבוכרים.

ביום שבת עשר קדושות הן.

מונים שם את לשון הזוהר, שהוא מונה מהן הקדושות, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומהי קדושתה,

וכולי וכולי.

אז את אותן עשר קדושות שיש לנו,

כשאנחנו רואים אותן מייד בסיום הקידוש,

כביכול קודם ברכת הלחם,

את אותן קדושות הוא מפריד ומנתק

מאותו שפע שעתיד לרדת לעם ישראל, לכנסת ישראל, מאביהם שבשמיים.

על ידי מה? על ידי זה שהוא גוזל את הקדוש ברוך הוא ולא מברך.

כי אם היית מברך, הקדוש ברוך הוא היה מוריד לך שוב פעם את השפע. לא בירכת.

אתה מסלק לא רק ממך, אלא מכל עם ישראל, את

כל הקדושות.

יפה.

לכן, זה לא פשוט להאכיל כל מיני אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות.

בלי ברכה. אם אתה יודע שהוא לא אוכל,

הוא מזיק גם לך.

אתה רוצה לכבד אותו, להיות טוב לב,

אבל מצד שני הוא גורם לך נזק בזה שהוא לא מברך.

לכן, אם כבר אתה מגיש לו, תגיד, בוא,

נלמד אותך לברך, זה לא בושה, כל החיים זה בית ספר, לומדים.

תברך, בורו פרי האדמה, בורו פרי העץ, שהכול נהיה בדברו, וכן על זה הדרך.

רבי חנינא,

לכן באמת, הלכות ברכות זה הלכות עם הכי הרבה מחלוקות והלכות קשות.

זה לא הלכות פשוטות.

איך לברך, מה לברך, זה ככה, זה פה, זה שם, הרבה, כל מיני.

לכן, אדם צריך ללמוד ולשנן את הכול.

מאוד חשוב הדבר הזה.

רבי חנינא, בר פעם, בר עם הכתיב, לכן אשוב ולקחתי דגני בעיתו. פסוק בראשי הבית.

הוכתיב בדברים יוד א' ואספת דגנך ותירושך ויצהריך. לא קשה.

כאן, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן

שאין ישראל עושין רצונו של מקום.

אז בזמן שעם ישראל יעשו רצונו של ה' נדבר, ישבור וייתן להם שפע שיוכלו לקיים ואספת דגניך.

טענו רבנן ואספת דגניך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ביהושע א', לא ימוש ספר התורה זה מפיך.

יכול אולי הכוונה על דברים ככתבן. תלמוד לומר, ואספת דגניך,

להיינו אנהג בהם מנהג דרך ארץ. דברי רבי ישמעאל.

סליחה.

כן, תלמוד לומר, ואספת דגניך,

כל הדברים הקרויים, לאו דווקא גשמי,

אלא כל הדברים, גם הרוחניים,

הם כמו דברי מאכל, כמו שפע שהקדוש ברוך הוא נותן, את אותם באמת אתה צריך לאסוף.

הנהג בהם ינהג דרך ארץ, דיבר רבי ישמעאל, רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת קדישה, וזורע בשעת הרוח, תורה מדעי עליהם.

אדם יעשה את כל הפעולות שעושים בשדה,

חרישה, זריעה, קצירה וכו', אבל מה אם תראה?

מתי יש לו זמן לשבת ולעסוק אותו? אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום,

ממילא לא צריכים לחרוש בשדה. מלאכתן עשית על ידי אחרים, שנאמר, בישעיה שמחה ל' ועמדו זרים וראו צונכם,

ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן.

אז באמת צריכים לטרוח,

שנאמר, ואספת דגניך, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם, שנאמר,

ועבדת את אויבך, חס ושלום.

ואמר רבייה, הרבה עשו כרבי ישמעאל ולא עלתה בידם, והרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ועלתה בידם.

יפה.

אמר להו רבה לרבונון במטותא מנייחו, בבקשה ממכם,

דלא תעיתו כמאי לא ביומן ניסן ולא ביומן תשרי,

ואף לבי רב לא תעיתו,

כי איכי דלא תדרדו במזונייך וכולו ראשתה.

כן? אז שלא תהיו טרודים במזונותיכם,

אל תבואו לפניי

באלו הזמנים.

כן.

אמר רבה ברבר חנא, אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלי,

בואו ראמה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים.

דורות ראשונים נעשו תורתן קבע ומלאכתן ערעי,

ומה קרה? זכו, וזה וזה נתקיים בידם. דורות אחרונים עשו מלאכתן קבע ותורתן ערעי, זה וזה לא נתקיים בידם.

ואמר רבה בר בר חנא, אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי, בואו ראה מה בין דורות האחרונים לדורות הראשונים.

דורות הראשונים היו מכניסים פירותיהם דרך טרקסימון כדי לחייבן במעשר.

דורות האחרונים מכניסים פירותיהם דרך גגות, דרך עצרות,

דרך כרפיפות, גדל אפוטרן מן המעשר, צריך לעשר. לא, לא, אני סומך על זה, סומך על ההוא,

עושה פה, עושה שם, חיפשו, זה הדורות האחרונים.

לפיכך לא נתברכו פירותיהן, לא היה בהם ברכה.

דאמר רבי ינאי הנתב אל מתחייב במעשר עד שיראה את פני הבית, שנאמר בדברים כ״ו, ביערתי הקודש מן הבית,

סמיך ל וגם נתתיו ללוי, ששם עניין המעשר.

ורבי יוחנן אמר, אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך וסבר,

אז אפילו שיכניס לחצר שלו,

גם שם באמת מתחייב.

היה רבי מאיר אומר משמע שנאמר בויקרא יט וערלתמו עורלתו את פריו, איני יודע שעץ מאכל הוא,

אלא מה תלמוד לומר עץ מאכל?

להביא עץ שטם עצו ופריו שווה, ואיזה הוא.

איזה עץ טם עצו ופריו שווה?

אז אנחנו יודעים,

זה האתרוג,

שלא היה בו חטא.

ולא רק זה,

גם הזית,

גם בו לא היה חטא.

זוכרים פעם שהסברתי לכם עם דור המבול,

שלא יכלו להרכיב כלאיים של זית? אכן הזית היה קיים בעולם, ולכן זה מתרץ לנו לפי מנדאמר, שהיא עונה מאיפה הביאה עלי זית.

אבל מנדאמר, זה לא היה בארץ ישראל, לא הלכה עד ארץ ישראל מאיפה הביאה עלי זית. מכאן שעצי הזית התקיימו גם בזמן המבול עצמו,

ולא נכחדו מן העולם. אבל שאר הדברים נכחדו כן מן העולם. למה? כי ירבו בהן חטא.

ולכן נח הוא צריך באמת לטוע מיד גפן בצאתו. למה?

כי גפן, הרי אי אפשר לערב אותו, אי אפשר לעשות לו כלאיים בשום עץ אחר. אז למה את הגפן הוא כן היה צריך לנטוע?

היה צריך להישאר כמו הזית, גם הזית.

אלא מה?

בגלל שהם קלקלו בזה שהם שתו.

עשו שתו ועשו עבירות.

אז מיד אתה תתקן את זה בצאתך מן התיבה, תשתול את זה. אבל בא העץ, אומר המדרש,

בתחילה שחט כבש, לאחר מכן שחט כלב, לאחר מכן שחט חזיר.

זה רמז.

בהתחלה, כוס ראשונה אתה מרגיש מוכה ושקף.

בכל שנייה אתה מתחיל כבר לדבר שטויות, כמו כלב לנבוח.

כוס שלישית, כבר השם ישמור, בתוך שיא הטומאה בשיא הטינופת והרפש.

אז פה הגמרא אומרת, ואיזהו עץ שטעם עצו ופריו שווין,

זהו פלפלין. ללמדך שהפלפלין חייבין בעור לה.

וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום,

שנאמר ארץ אשר לא מסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כלבה. שום דבר.

אתה בוחן שאין לך מה לאכול?

או-הו, יש כל כך הרבה ירקות, כל כך הרבה פירות,

כל כך הרבה דברים לאכול, מה פתאום?

לא צריך לבכות.

אלא מה התרגלנו?

לאכול כל מיני שטויות, כל מיני דברים.

אוכל, בריא.

ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובים בעלייה ביריחו והביאו לפניהם כותבות ואכלו.

ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך, קפץ ברך רבי עקיבא בברכה אחת מעין שלוש.

אמר לו רבן גמליאל, עקיבא, עד מתי אתה מכניס את עצמך,

את ראשך, במחלוקת?

אמרנו רבנו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן, למתנו רבנו יחיד ורבים,

הלכה כרבים. אז אפילו שאתה הורים וכולי, בכל אופן הלכה כרבים.

נתנו רבנו, מה הוא אומר? המוציא לחם מן הארץ.

רבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ. לא ה”מוציא אלא מוציא.

אמר רבא במוציא כלי עלמא לא פליגיה.

דעפיק משמע דכתיב אל מוציאה ממצרים. כי פליגיה בהמוציא.

רבנן סברי המוציא דעפיק משמע,

דכתיב המוציא לך מים ייצרו החלמיש.

רבי נחמיה שרה ברמוציא דמפיק משמע שנאמר המוציא אתכם מתחת

סבלות מצרים.

כן, אז נפקא מין האם באמת הוציא כבר, או עתיד להוציא?

זה באמת החילוק ביניהם.

ורבונו,

מה יגידו?

ההוא איכי כאמר לו כות שבריחו לישראל.

כד מפקינא לכו עביד נא לכו מילתא.

כי איכי דיידעתו דענא הוא דאפיק דיתחם ממצרים.

כן, אז אתם השתעבדתם וכולי, ואתם תזכרו,

תדעו שאני זה שהוצאתי ללכת ממצרים.

ותכתיבי, ידעתם כי עניין ראה אלוהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים.

יש מצווה לדעת לזכור כל יום באחד מהמאמרים שאנחנו רואים אחר התפילה,

את יום צאתך מארץ מצרים.

תזכור.

אנחנו מזכירים את זה כמה פעמים בתפילה.

למען תזכור וכולי, בעניין של, נו, לאחר הנחת התפילין.

שלום טוב, הידבר גם שם.

מזכירים את זה בכל מיני חלקים בתפילה, מזכירים את העניין של יציאת מצרים.

כל זה למה להזכיר? כדי שאדם באמת ידע את החשיבות מהיכן הגיע ולאן קודש אבריחו

הוציא אותו.

משתבחין ליה רבונו לרבי זיירא

את בר רב זביד.

אחוה דרבי שמעון בר רב זביד. דאדם גדול ובקיר ברכות הוא.

אמר להם לכשיבוא ליתכם הביאו לידי.

זין נחדא איקלי לגבי אפיקו לריפתא.

הביאו לו לחם. פתר ואמר מועצי.

אמר זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא בקיר ברכות.

אה זה הוא באותו בן אדם.

דאבל אמר המוצי.

בישלמה היא אמר המוצי אשמינן טעמה.

ואשמינן דלכתא כרבנן. אלא דאמר מוציא מאי כמשמע לן.

ויהו דאבא דאפוק עיני אף שנפלוגתא אם היה רוצה להוציא עצמו במחלוקת.

דלכתא מוציא לך מן הארץ. דאמרי דאפיק משמע.

אז הוא לא הוציא. אז זה אחד הם קוראים לו שהוא באמת

חכם גדול שלא הוציא עצמו מן הספק. לא הוציא עצמו מן המחלוקת.

כן.

קג. אנאו תראה תלמיד דאבו ית וקמא דה פר קפרה.

הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות.

כן.

דורמסקין זה מיני עשבים שמברכים עליהם באופרה אדמה.

כגון כרוב ושלקות.

כעס בר... סליחה.

נתן בר קפרה רשות לאחד מהם לברך. קפץ ובלך על הפרגיות. אמר שהכל.

לגלג עליו חברו.

אה, מה נאמר שהכל?

כעס בר קפרה. אמר לא על המברך אני כועס, אלא על המלגלג אני כועס.

אם חברך דומה, כמי שלא טעם טעם בשר מעולם,

אתה על מה לגלגת עליו? מה אתה רוצה? הוא אף פעם לא על פרגיות של שחיטה פרטית. מה אתה?

מלגלג עליו.

חזר ואמר, לא על המלגלג אני כועס, אלא על המברך אני כועס.

ואמר, אם חוכמה אין כאן, זקנה אין כאן.

זקנה אין כאן?

הרי אתם יודעים שאני לא...

יפה.

תנא, ושניהם לא הוציאו את שנתם.

מהקפדה של הצדיק,

שניהם נפטרו.

תנא, תנא, קמא דרב נחמן בר יצחק.

יש אחד מתעסק באש

כל הזמן.

ושניהם לא הוציאו את שנתם. השם ישמור.

תנא, תנא, קמא דרב נחמן בר יצחק, מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך.

אמר לה,

מה שמך?

אמר לה, שלמון.

אמר לה, שלום אתה ושלמה במשנתך.

ששמת שלום בין התלמידים.

רב עמי ורבסי, כי אהבה מתרמל אוהו ריפתא דעירובה.

כן, לחם של עירוב.

מברכין עליה, מוציא לחם מן הארץ.

אמרו, הועיל והתעווית במצווה חד, אני הביא במצווה אחריתן.

הועיל ונעשתה בו מצווה חד, נעשה בו אמץ.

ואמר רב יהודה, אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו, הלכה אף שנפסקה.

שנאמר, ונתתי עיסה בשדך לבהמתך.

טוב, להחזיק בעלי חיים הביתה. למה אתה, אתה, אמנם זה מצווה, כן? אתה מתחייב במצווה, אתה מקיים אותה כמו שצריך.

ההלכה הזו קיימת לגבי כל בעלי החיים, כולל דגים באקווריום.

יש לו דגים באקווריום הביתה, בגיע הזה,

לפני שהוא אוכל,

הוא חייב לתת לדגים אוכל, או לדאוג שייתנו אחרים אוכל.

לא יכול לאכול כל מפנים, שנאמר, ונתתי עיסה בשדך לבהמתך,

שם מכלה ואכלת ושבעת.

אמר רבא בר שמואל משמיד רבי חייא, אחר כל אכילתך אכול מלח

ואחר כל שתייתך שתי מים, ואתה ניזוק.

שמעתם?

אחר כל האכילה מעט מלח ליטום.

אחר כל שתייתך תשתה מים, לא בתוך הסעודה שותים מים.

ואתה ניזוק.

כן, אבל לא בתוך הסעודה.

תניא נמי אחי, אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר כל שתייתך שתי מים, ואתה ניזוק.

תנאית אכל כל מאכל ולא אכל מלח,

שתה כל משקיעין ולא שתה מים.

ביום ידאג מיראה הכפה,

ובלילה מפני אסכרה.

תנא רב אונון המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעיים.

וכמה אמר רב חיסדא קיטון לפת.

ואמר רב מרי אמר רב יוחנן הרגיל בעדשים אחד לשלושים יום מונע אסכרה מביתו.

אז זה בריא, קטניות הללו.

לא פשוט. בודק אותם כמו שצריך, מונע כל יום מהחלום.

אבל כל יום הלא, כל יום לעולם, מה איתם? משום דקשה לריח הפה.

ואמר רב מרי אמר רבי יוחנן הרגיל בחרדל אחד לשלושים יום מונע חולאים מביתו.

אבל כל יום הלא, מה איתם? משום דקשה לחולשה דליב המחליש

ואת הלב החלש.

ואמר רב חייא בראשי אמר רב הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חול עם העין.

ולא עוד אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין.

הוא מברין גופו של אדם.

ואמר רבי חמא בר חנינא

הרגיל בקצח

אינו בא לידי כאב לב.

מי טבע.

רבן שמעון בן גמליאל אומר קצח אחד משישים סממני מוות הוא.

וישן במזרח גרעונו דמו בראשו.

לא קשה הברכו הבטעמו שהריח קשה מנשוא עד כדי חס שלום גרימת מוות.

אבל הטעם שלו הוא טוב.

אז לכן לא מרחים קצח.

לא מברכים עליו מיני ולא יזבה.

אוכלים אותו.

משתה ברך ועל פירות הארץ בורא פרי עץ לא יצא.

אומרת הגמרא פשיטא אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לרבי יהודה דאמה חיטה מני לנו.

לטניה אילן שאכל ממנו אדם הראשון. מה היה?

יש מחלוקת מה היה.

רבי מאיר אומר גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין.

שנמר וישת מן העין וישכב. רבי נחמיה אומר תאנה איתה

כי בדבר שנתקללו בו נתקנו.

שנמר ויתפרו עלי תאנה ועשו להם חגורות.

רבי יהודה אומר חיטה איתה שאין התינוק יודע לכרוד אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן.

אותו דבר לגבי שיעור ברכה מול תינוק.

תינוק עכשיו עשה צוהר. מותר לברך? דפקא מינה למועד.

תינוק עכשיו עשה צרכים בתיטרול.

הוא עכשיו כבר,

מה שנקרא,

שם את כל הכלים שצריך לשים ולעשות הברית. פתאום הוא רואה את התינוק הזה עכשיו לכלך.

מה יעשה? יחליף ויעצור את הכול וינקה אותו? לא.

יכול לברך שום, אין שום בעיה. למה? כל שלא טעם טעם דגן.

הצורה הזאת לא מסריחה, על מסריחה אפשר לברך.

סלגה דעתך אמינא הואיל ואמר רבי יהודה חיטה מן אילן היא לבריחה לבורא פרי העץ.

כן?

הואיל וזו שטור כמשמע.

יפה. אז זוהר אומר באמת זה היה אתרוג.

לכן שניין, כתבנו את זה בספרים,

שיש עניין בראש השנה,

בסעודת ראש השנה,

זה יום הולדת אדם הראשון,

כן? א' דה ראש השנה, לאכול אתרוג.

מאיזה אתרוג? מאותו אתרוג שבירך עליו בסוכות.

שומר אותו לשתי הזדמנויות בשנה. הזדמנות ראשונה זה בטו בשבט,

מברך עליו.

הזדמנות שנייה זה אוכל אותו מתי? בשעודת ראש השנה, לשולחן מלבד הסימנים, רימונים, שמים גם אתרוג.

רמא הרב, כל ברכה שאין בה אזכרת השם אינה בערכיו,

ורבי יוחנן אמר, כל ברכה שאין בה, מלכות אינה ברכה.

מלך, כן? אמר אביי, כבדי דרב מסתברא דתניא, לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי.

לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך אליו.

ואילו מלכות לא קטנה, לא כתיב.

יפה. ואמר רבי זירא ואיתמא רבי חנינא.

בר פפא בואו הוא ראה שלא כי מידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם מידת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק,

ומידת הקדוש ברוך הוא אינו כן,

מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, שנאמר, ויאמרו שמוע תשמע לכל העונה אלוהיך, אם שמוע או תשמע?

ואם לאו לא תשמע?

דבר אחר אם שמוע בישן

תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע.

ועל הירקות הוא אומר בורא פרי אדם, אמר רבי יהודה אומר בורא מיני דשאים.

אמר רבי זירא ויתמא רבי חנינא, בר פפא,

מה יקרא ברוך הנוהי יום יעמוס לנו, תהילים סמכת.

וכי ביום מברכין אותו, בלילה אין מברכין אותו?

מה זה יום-יום?

אלא לומר לך ביום, בכל יום ויום, תן לו מעין ברכותיו.

הכנה מכל מין ומין, תן לו מעין ברכותיו.

אמר רב זוטרא בר טוביא,

אמר רב, מניין שמברכין על כל ריח טוב,

שנאמר כולל נשמה תהלליה הללויה.

איזה דבר שהנשמה נהנית מו ואין הגוף נהנה ממנו, הווה אומר זה הרי.

רב חיסדא ורב אמנונא אהבו יד ובסעודתא,

אטולקמא יותמרא ורימוני.

נדון לנדברים ברימוני, שקל רב אמנונא בריך יתמרא ברישא.

חשוב.

אמר לרב חיסדא לא סבר מר לאדה אמר רבי יוסי ויתמר רבי יצחה כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה.

כן, בסרב של הפסוקים, ארץ חיטה ושעורה גבן דאנה ורימון.

ארץ זה שמן ודבש, הדבש הוא שני לרימון שהוא כביכול, כן?

המעשה הראשונה בארץ הראשונה.

סוג הראשון.

אמר לה זה שני לארץ וזה חמישי לארץ, לא, להפך.

בגלל שהדבש, התמרים,

הוא שני לארץ, הוא קודם לארץ הראשון שבו הרימון הוא במספר החמישי.

חיטה, שעורה, גבן, תאנה.

לכן הוא קודם.

ואמר לה מאן יאיב לנגרי דפרזלה ולשמיך.

תביא לי פה רגליים של ברזל.

כן?

נגרי דפרזלה, רגליים של ברזל, נשמיך ונלך אחריך תמיד.

זאת אומרת, תביא לי קביים שאני אוכל באמת לצעוד אחריך על תיא מה שהסברת.

יפה. קז.

ואמר רבי יחיא בראשי, אמר רב, שלוש דחיפות הן תכף לשמיכה, שחיטה.

סמך ידו ושחט.

תכף לגאולה, תפילה.

געל ישראל אשר מצדה. תכף לפציעת ידיים, ברכה.

אמר רבי, אף אנו נאמר תכף לתלמידי חכמים בהערכה.

ומעשה ידיהם שנאמר, ויברכני בראשית ל', ויברכני העונה בגלליך.

ויבייתם ימייך, ויברכך עונה את בית המצרי בגלל יוסף.

כנך נפשא דרב, עז ותלמיד דבטריה, כי אדרא אמר נזול וניחו לך מה נהר דנק.

בתר דכריכו יתי, וכה מבאי אלוהו.

הסבו דבקה.

כן.

אז הם ישבו שם כדי לאכול

אחר שקברו אותו, כן? אחר פטירתו של רב.

והם שהו במקום שנקרא נהר דנק.

והם לא היו מזומנים שם.

סליחה, הם לא היו קבועים שם, היו מזומנים שם.

ולכן אחד בירך בשביל כולם.

מבאי אלוהו. יד ובקם מבאי אלוהו. הסבו דבקה.

יפה.

נען, אבל ישבו לו עוד הילמה כבן דמרי נזול.

בעיני כל ריפתא בדוכתא פלנידא,

כעשבו דמי רבו בידיו.

קם רב אדה ברבה אדר קרע אלה אחורי.

כן, קרע את הקרע שקרה בספד רבו והחזיר את החלוק לאחוריו.

וקרע קריאה אחריני אמר נח נפש דרב וברכת מזון הלא גמרינן.

נפטר רב ברכת המזון לא גמרתם?

אה דעת ההוא סבא

רמי לאו מדניתא הברייתא ושן אלוהו כבן דעמרי נזול ונכו לחמא בדוכתא פלן כעשבו דמי.

היות ואתם שהיתם פה ואמרתם,

זימנתם עצמכם ואמרתם, אנחנו נשב ונאכל פה,

זה כמו שהספתם,

כמו שהספתם,

תצטרכו לברך.

ואמר רב חיה בראשי אמר רב, הנוטה לידיו בתחילה האחרונה הוא מזומן לברכה.

רב ורבי חיה אהבו יד וקמא דרבי בסעודתא.

אמר לה רבי לרב קום מה שידך,

חז ידיעה ואה אמרתת.

אמר לה רב חיה בר פחתה עיין בברכת מזונה כאמר לך.

יפה.

כן.

קח ואמר רב חיה יזדה.

יש אומרים זוטרא ברדובי, אמר רב, עתידים כל בחורי ישראל שלא תעמו טעם חת

שיתנו ריח כלבנון שנאמר בראשה יד ילכו יונקותיו היא כזית אודו וריח לא כלבנון.

ואמר רב חיה יזדה ויש רבי זוטרא בר טוביה אמר רב מאית הכתיב את הכל עשה יפה בעיתו.

מלמד שכל אחד ואחד ייפה לו הקדוש ברוך הוא אמנותו בפניו.

אמר רב פאפה אנו דאמרי אינשי

טל ליה קורה לדבר אחר

ויהי יהודי דאבי.

ואמר רב זוטרא בר טוביה אמרה ואמר לה אמר רבי יוחנן בר ביזנה

אמר בשם חסידה ואמר לה אמר רבי יוחנן

משום רבי שעון בן יוחנן נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש

ואל ילבין פני חברו ברבין.

מנהלת מיתמר שנאמר היא מוצא והיא שלחה אל חמי אל אמור וכולי ואז יהודה אמר היקירה צדקה ממני.

יכול להגיד יאללה מה אכפת לי שורפים עוד אני אגמר הסיפור התפטרתי ברוך שפטרנו אף אחד לא יודע מה העניינים לא.

מהאמת לא מתביישים.

טענו רבנן שישה דברים גנאי לו על תלמיד חכם אל יצא כשהוא מבוסם לשוק

שם בושם יוצא

זה גנאי לתלמיד חכם

ואל יצא במנהלים המטולאים

ועליים קרועות

ואל יצא יחידי בלילה ואל יספר אם אישה בשוק ואל ייכנס באחרונה לבית המדרש

ואל יעשה בחבורה של עמי הארץ

ויש אומר אף אל יפשא פסיעה גסה ואל ילך בקומה זקופה

ואל יצא כשהוא מבוסם לשוק אמר רבי

אבא ברדה רבי חי אבא רבא אמר רבי יוחנן מקום שחשודים למשכב זכור

ואמר רבי ששת לא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זה אמר רבי חי אבא רבא

ואמר רבי חי אבא רבא נפיק יצא אמר מרזות רבי רדה רבי נחמן בתלאי על גבי טלאי זה מכוסה

ולא אמרן אלא בפנטה אבל בגילדה לית לנבא

ובפנטה לא אמרן

אלא באורחה אבל בביתה לית לנבא

ולא אמרן לבין אמורות החמה אבל בעיות הקשיים לית לנבא

ואל יצא יחידי בלילה משום חשד שלא יחשדו בו

ולא אמרן אלא דלא קבא לעידנא שלא קבא זמן אבל קבא לעידנא אמרי מידאי עד אי לעידנא כאזיל יודעים שזה הזמן שהוא באמת מטייל והולך

ואל יספר עם אישה בשוק, אמר חיסדה, אפילו היא אשתו.

תניא נמי אחי, אל יספר אדם עם אישה בשוק, אפילו אשתו, ואפילו היא בתו, אפילו היא אחותו, שאין הכל בקין מקרובותיו.

ואל ייכנס באחרונה לבית המדרש, משום דכא רולי פושע.

ואל יספר עם מסיבה שלה מהארץ, אהת אמה איתה, אמר דילמה אהתה לאמשוכי בתריו, שלא יימשך איתה.

ואל יפסה פסיעה גסה, תאמר מה?

פסיעה גסה נוטה לאחד מחמש מאות ממאור עיניו

שדבי אישים שישתה כוס של קידוש בליל שבת בלילה.

ואל ילך מקומה זקופה דליו אורח הרא,

לא דרך כל הארץ. דאמר מר כל אהליך מקומה זקופה, אפילו בארבע אמות, כאילו דוחק את רגלי השכינה.

תחליבי ישעיה ומלוא כל הארץ, כבודו.

ואמר אבא בר חנה,

כי אהבה עז ים וטרילת ביוחנן עמך על פירות גינוסר.

כי האווינן במאה, מקטינה לכל אחד ואחד.

עשרה עשרה, וכי אבינן בעשרה, מקטינה לכל אחד ואחד מאה מאה.

וכל מאה מניהו.

אבא מחזיק לאו צינא בארטלת הסבא.

ואחי לאו משתבא דלא טעם זיונא סלקדא.

אתך אומרת הגמרא?

אלא אמא מזוינן.

ורבי אהבה הוא אכיל עד דאב ישר גלי דודבה מהפוטה.

כשעזבו מחליק ומצחו מתוך צהלת הפנים היה בשרו מחליק.

או,

משובחים.

ורב עמי ורב אסי אהבו אך לעד תנור מזי הוא.

רגשו מללה גישה ואכיל עד דמיירד.

עד שדעתו הייתה נטרפת.

ואמר לו יוחנן לבי רבי יהודה נשיאה,

והיה במשדר לרבי יהודה נשיאה באילושה בתראי הוא מייטה לביתה.

כי עתה רבי דמי אמר,

עיר אחת הייתה לו לינאי המלך בהר המלך,

שהיו מוציאים ממנה שישים ריבו ספלי טרית לקוצצי תאנים.

מאכל.

מערב שבת לערב שבת.

כי עתה רבין אמר, אילן אחד היה לו לינאי המלך בהר המלך,

שהיו מורידים ממנו ארבעים שאה גוזלות משלושה מרחוב בחודש.

כי עתה רבי יצחק אמר,

עיר אחת הייתה בארץ ישראל וגופנית שמה,

שהיו בה שמונים זוגות אחים וכהנים נשואים לשמונים זוגות אחיות כהנות, ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדלה ולא אשכחו בר מבנטה.

דרב חיסדא דאבו נסבינן לרמי ברחם ולמרמו כבר ברחמא,

ואף על גב דיני אבו כהנא דאיניו לא אבו כהנא.

ואמר רבי ינאי אמר אב כלשהו כי ביצה ביצה טובה ממנו.

כי עתה רבין אמרת והביתה מגולגלת.

נישיתיה קייסה סולתה.

כי עתה

רב די מיטה והביתה מגולגלת ומשיתה מיטה וימה ארבעה מבושלת. על הביצה מדברים פה, כן? כלשהו כביצה ביצה טובה ממנו לבא מבישרה.

האם הצלוי טוב? האם הוא מבושל טוב? כמה וכו'.

תנא רבנו תחול יפה לשיניים וקשה לבנה מהם. כרישין כנשין לשיניים ויפה לבנה מהם. כל ירק חי מוריק.

וכל קטן מקטין וכל נפש משיב את הנפש וכל קרוב לנפש משיב את הנפש.

כרוב למזון וטרדים לרפואה. אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו.

ואמר אמר תחול יפה לשיניים וקשה לבנה מהם.

מייטה קנתה? נלעשה ונשדה.

כרשין כשין לשיניים.

ויפין לבנה מעיים

מאית הקנטל לשליקין הוא ונבלעו

לשלוק אותו ולבלע אותו.

כל ירק חי מוריק

ירק

דיאטה נכון? מוריק

מרזה

מוריקות פניו

רזות פניו נראות לא טוב.

ואמר רבי יצחק בסעודה ראשונה שלאחר הכזב ואמר רבי יצחק

כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר אמנו מאי טעמם משום רחם.

ואמר רבי יצחק אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות.

למה? כי קודם ארבע שעות זה לא זמן של סעודה, והריח קשה לבני אדם שמדברים איתו קודם האכילה, כי הגוף שלו ראי כאן.

ואמר רבי יצחק אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות.

עמי מר ומר זוטרא ורב אשי אבו יתווה.

עאי דוכא מאי ורק חי קודם ארבע שעות. עמי מר ורב אשי יאכול.

ומר זוטרא לא אכל. אמרה, למה היא דעתך?

ואמר רבי יצחק כל האוכל ירק קודם ארבע שעות, אסור לספר ממנו משומריך.

ואנן דקה אכילנן וקם משתייה ועדן.

אמר לו אנא כאידך דרבי יצחק סבירה לי. ואמר רבי יצחק אסור לאדם שיאכל ירק חי.

קודם ארבע שעות.

קול קטן מקטין. אמר רב חיסדא ואפילו גדיא בר זוזה.

ולא אמרן אלא דלית בריבה אבאה עלית בריבה לת לנבאה.

וקול נפש משיב נפש אמר הפבא אפילו גלי דנדבי גילה.

דגים קטנים המצויים באגם ואין דרכם לגדל יותר אבל דק קטן מן גדול ולא גדל רובע זה הוא קטן ומקטין.

וכל הקרוב לנפש משיב את הנפש. ואמר רב חייא בר רב יעקב עונקה. עונקה

זה צוואר מקום בית השחיטה

שהוא סמוך ללב ולמעים.

אמר לרבה לשמעי

כי מייטת לי אומצא דוויסרא.

חתיכת בשר, כן?

תח ואייטלי מאיך דמיקרב לבי ברוך.

תביאו לי מסמוך למקום השחיטה.

למה? כי משם עשו ברכה אז החלק הזה הוא מבורך.

החלק הזה הוא טוב.

תראו מה זה, איך הם היו מקפידים.

היום הולכים לחלק האחורי.

השם ישמור.

אה? רוצים חלק אחורי.

הם היו מחפשים את הקדמי. איפה הברכה נמצאת? לא איפה החלק האחורי. איפה כל הרפש וכל הלכלוך.

כן.

היום עוזבים את הברכות, הולכים לכל השם ישמור.

אומרים, זה הכי טוב. זה סינתא, סינתא.

כי מייטת לי אומצא דוויסרא דאך וייטה לי מאיך דמיקרב לבי ברוך.

כרוב מזון תרדין לרפואה. כרוב מזון אינו לרפואה לא.

ועתה נשאר דברים ירפין את החולים מחולייתו ורפואתן רפואה. ואלו אין כרוב ותרדין ומי סיסין דבש וקיבה

וערד ויותר את הכבד.

אלא אם הכרוב אף למזון.

הואילו לבית שהלפת עוברת בו. הנה

ואמר לרבה לשם כי חזית ליפתא ושוקה לא תימא לי ומאי קרחת ליפתא.

אמר בהם בלי בשר ורבהם בלי עין.

וייטמע רבה אמר מבלי בשר ושמונה מבלי עצים.

רבי יוחנן בלי עין.

אמר לרבה לרפאפה סודנה ענן תברינן ליה בבשרה וחמרה.

עתון דלא נאף ישלחו חמרה במאי תבריתו לה.

אמר לבצי וכן, יפה.

כי הא דבאיתו דרפאבא בתר דמבשלה ליה טברה ליה בתמנן ופי פרסייתא.

שם בה אש בקיאות של עצים גדולות שהיא הייתה שורפת

את הלפת.

תנו רבנן.

דא קטן מליח פעמים שהוא ממית בשבעה

ובשבעה עשר ובעשרים ושבע.

ועמר אלה בעשרים ושלוש ולא המרן אלא במתווה ולא מתווה.

כן, הזמנים שמוזכרים פה זה ימים של המליחה.

שבעה ימים למליחה, שבעה עשרה ימים, עשרים ושבע,

כן?

אמר אלה בעשרים ושלוש ולא המרן אלא במתווה ולא מתווה.

אבל מתווה שפיר לטלנבא

הוא דלא מתווה שפיר, לא המרן אלא דלא שאתה בתרש שחרא.

אבל שאתה בתרש שחרא הן המליחות

היא זו שיכולה חס שלום, חס וחלילה, לגרום חס שלום לידי סכנה.

אז אם באמת הוא שתה שכר,

אז באמת, לעת לנבא, זאת אומרת, השכר מפיג את הסכנה. יין מפיג את הסכנה. ברוך הוא אמר לי לעולם, אמן ואמן.

אנחנו סיימנו בפרק שישי, אנחנו בפרק שביעי. זה היה פיצוי על שבוע שעבר.

כן.

מה?

קט כולל.

דעת

אמרו אבותינו צריכה וברכה בגמרא ברכות ל״ג עמוד א׳ כל מי שאין בו דעת

אסור לרחם עליו עוד אמרו כל מי שאין בו דעת נבלה טובה ימינו.

ואמרו עוד כל מי שיש בו דעת כאילו נבדה בית המקדש בימיו. ועוד אמרו גדולה דעה על כן כברו בראש ברכה ראשונה לאמצעיות.

ואו אמרו עוד דעת חסרת מה קנית ואם דעה קנית מה חסרת.

ובאמת תלוי כל היעידות וכל השלמות של האדם וכל טובת העולם הזה והעולם הבא וכל האדם במה בדעת.

ובוודאי שמה שהחמיר הוא בעונש וגדוד מי שאין בו דעת הוא למי שהיה יכול ללמוד דעת ומחמת התרשלותו וגאותו ולפתוח עריצרו ללמוד דעת.

והדעת האמור כאן אינו לדעת לפלפל בחוכמה כי לא המדרש העיקר אלא המעשה וצריך דעת להתנהג בדרך ישרה על ידי התורה הקרוי לאישיותי ולהתנהג במידות טובות וישרות בשלום ומישור עם כל אדם ולקבל הכל בשמחה ובטוב לבב ולהיות שמח בחלקו ולהתנהג בדרך ארץ.

ולעשות דעתו וישר בעיני אלוקים ואדם כי כן מחייב השכל והדעת הישר.

ובאמת אמרו בגמרא סותה ג' עמוד א' אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטוב.

והדעת

היותר גדול שצריך הוא להכיר לעצמו שאין בו דעת.

ולבקש לעולם ללמוד דעת מכל אדם וכל שכן מי שגדול מלוך חמור ושנים שצריך ללמוד ממנו דעת ומספרים מפי סופרים.

ילמד האדם וזוהי דרך ישרה ואפילו אם אין דעתו מסוכמת לדעתם ומבטל דעתו מפני דעתם ויאמין בממונה שלמה שהיא מורקת ממנו.

נחמת קוצר ידיעתו וחוזר הבנתו הוא לעולם באיש אישים חוכמה

ואורך תבונה ימים וזוהי ראת האדם בארץ שהוא חכם בעיניו ודרך איש ישר בעיניו ולכן בזו יתעלה לחכם בחכם בחוכמתו

כשיחכם להכיר שאין בו דעת שיכיר שאין מכיר חסרונו.

וכבר אמר החכם שלמה המלך אין לי שום ידיעה ודאית אלא מה שידעתי שלא ידעתי.

ואמר החכם לא ידעתי שידעתי עד שידעתי שלא ידעתי.

ועל כן אמר שלמה בחוכמתו יוסיף דעת

יוסיף מכור אם הוא יודע שיש בו דעת זה מכור זה כאב.

כי יוסיף להכיר חסרונו ושפילותו ודלותו וזה מי לדשמיא אבל מי לדאלמא יוסיף דעת אסון לשמחה ישיגוהו ונעשו יגון והנחה

כי לפי הדת הישר אין מקום להצטער ולא להקפיד ולא לכעוס על שום דבר שבעולם ומי שקנה דעת

דומה לו כאילו אינו חסר כלום כאילו היה לו הארץ ומלואה

כי הכל אבר ורעות רוח וכל דעת ורחמנא לטרווה

ומאחר שהכל דלוי בדעת צריך להזרז מאוד לקנות דעת

על ידי היותו שומע על העצה ולומד בספרים ושומע לימודים וזה הסימן שיהיה בידו

שכשידע שידעו יודע כלום אזי ידע שקנה ידיעה אמיתית

ועדו יתפעל כחסיד לפני ההילחון לאדם דעת שיכוננו מאתו חומה והנהו לדעת למען דעת את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר יעסקת את מה לעשות עם הכרה

וגם לעניין ממון שמירת הגוף צריך דעת שהרי כתיב בדעת חדרים ימלאו

וכתיבה החוכמה דחי עד בעליה ועבד כתיב לא לחם עם לחם וכתיב ונבל כסבה לחם פשר הדבר הוא לזה וכיוצא בזה

ושלושה מיני גזרות יש לפעמים נגזר עליו שיהיה עשיר עליו נאמר אף מרומם שאף הגדשבור הוא מרומם אותו אפילו נגד עצונו וכן אם נגזר עליו שיהיה חי ובריא

אולם אם יעבור במים לא ישטפו ואם ילך במורש לא יכבה

אם יגזר עליו שיהיה עני או שימות שהוא מדוכא בייסורים, מגיעה מועצות ודעת, כל יגיעו על הריק ולא יוכל לבטל גזירת שמיים, גילו יחדל אביון.

ואם גופו יהיה שומר, שב שקד שומר, ולא יוכל לבטל גזירת שוכן, רומש תקוות אנוש רימה.

ואומנם יש שגזרו עליו מן השמיים שיהיה לו החיים והשלום והעושר על פי הטבע,

לפי חריפותו והשתלטותו, לפי שמירתו והנהגתו.

ועל כן למחש בא שמא כך גזרה רומתו להתברך.

ניתן לאיש כפי דעתו והגיעתו ולכן יצא אדם באכל אל מלאכתו ולעבודתו וייען מאוד כפי דעתו, איזה דרך ישקוד

אור להביא טרף לביתו ולשמור בריאותו, וגם השם ייתן הטוב. אך בתנאי שלא יבטל עבודת קולו בשביל ממונו ולא יגיע לעשיר ולעמיד את האסיר, ולא יבטל את התורה כדי לשמור את גופו בשמירה יתירה.

כי זה ודאי השם לא ציווה, והוא דבר שבחובו מונע את הטובה.

ודומה למכבה את האש בתבן שמרבה את הלהבה.

וכל האמור בעניין הוא למי שאינו עושה רצון שוכן ארץ צריך לנהוג מידת דרך ארץ,

ומי שעושה מלאכתו כאב נתון דרך תחת הטבע.

אבל האיש היראה את השם אשר בתורת השם חפצו ומצוותיו חפץ צמאות ועושה תורתו כאב מלאכתו הרעי,

יצא והשם איתו את הברכה למעלה מן המערכה וגופו יהיה בריא וחזק אביר כח,

אף כי הרבה עינויים ועמל וטוח קובע אדוני יחליפו כוח ונמרו שלו בביתם בלי מגרעת ומידת שהוא לא מידת.

וזהו פירוש הפסוק במשלט את זכ משכיל על דבר ימצא תור ובוטח בהשם אשריו. רוצה לומר שאינו משכיל על דבר אלא בוטח בהשם.

אדם שבוטח בהשם אשריו ואשרי חלקו ברוך אדוני לעולם אמן ואמון. רבי חניה בקשר אומר את היושב-ראש וברכות ישראל ויגר בעולם תור המצוות שנאמר

אדוני חפץ עם על צדקו יגדיל תורה ויעדים.