האדם ותורה - יצירה אחת | ר' רן בניטה

 

- - - לא מוגה! - - - 

כתוב בפרשה שלנו, פרשת תזריע,

דבר אל בני ישראל לאמור אישה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים,

כי ימי נידת ואותה תטמא.

בויקרא רבה דורש

רב שמלאי,

כשם שהיא יצירתו של האדם אחר הבהמה חיה ועוף,

כך תורתו אחר

בהמה חיה ועוף.

מהפרשה הקודמת סיימנו עם הסימנים של החיות.

הוא הדין,

זאת תורת הבהמה,

ואחר כך אישה כי תזריע.

קודם כול יצירת הבהמות, חיה ועופות, אחר כך יצירת האדם.

שואל הרב,

לכאורה מהו כל כך ההכרח שהאדם יוצר אחרי הבהמה?

אם יצירתו הייתה באחרונה,

הרי הטעמים בזה התבהרו כבר בעבר.

יש טעמים רבים בדבר הזה,

שהאדם נברא לעולם שכולו מוכן,

ושחיר הבריאה יברא אחרי הבהמות,

ושהקדוש ברוך הוא רצה שיהיה לו עולם מוכן,

וכן הלאה. על זה הדרך, הרבה תירוצים בדבר.

אמנם מדברי רבי שמלאי משמע פה בויקרא רבה,

כי מה שיצירתו הייתה באחרונה,

היא הייתה הכרח,

היא גופה, הייתה חובת הדבר.

רואים איפה מכאן

יסוד גדול,

כי האדם הוא התורה,

והתורה הוא האדם.

עם ישראל והתורה, חד הוא.

תורה ויצירה, יצירה ותורה,

זה אותו הדבר.

ואם היצירה באחרונה אמנם כן הוא ההכרח,

כי תורתו גם תהיה באחרונה.

ועכשיו נבהר את הדברים על פי הבריאה ועל פי כמה משלים,

שיסברו לנו את הרעיון.

כשמתבוננים בכל הבריאה כולה

רואים כי כל נברא שנברא, שלמותו איתו.

שום דבר איננו מחוצה לו, הכול נמצא בתוכו.

כל אשר יש לו לנברא במשך כל ימי קיומו,

היו בו ויהיו בו.

החיות,

הבעלי חיים, כל מה שיש בהם, עם זה הם נולדו.

הצמחים שנבראו,

כל מה שיש בהם כל ימי קיומם,

עם זה הם נבראו.

אין שום דבר חדש בחיות,

בבעלי החיים ובצמחים שיתווסף להם עם הזמן.

כל מהותו וכל מציאותו, הנה זה אך יצירתו.

וחוץ ממציאות יצירתו, אין לו שום דבר אחר מעבר לכך.

מה זה עניין של ראייה? ניתן משל מראייה ושמיעה.

לכאורה ראייה זה דבר שהוא מחוצה לאדם.

השמיעה, לכאורה, זה דבר שהוא מחוץ לאדם.

אומר הרב פה לא כך,

אלא זה מציאות אחת. נסביר.

מציאות הראייה באה מכוח ההידבקות.

כוח השמיעה, הוא בא מכוח ההידבקות.

כלומר,

האדם רואה איזה חפץ,

הוא מתדבק בו,

חפץ שנראה,

וכך השמיעה,

הוא שומע משהו ואז זה מתדבק בו.

העין או האוזן מתאחדת עם הדבר,

ובהתאחדות שלו עם הדבר זה נהיה גוף אחד.

ההתאהבות של הדבר בתוך הבן אדם זה יוצר יצירה אחת שלמה.

האדם ומה שהוא ראה.

אותו אדם ומה שהוא שמע.

ומכאן אנחנו רואים שבעצם אין כלום חוץ ממנו.

הכל, גם מה שנראה לנו מבחוצה לו,

אז זה גם הוא בתוכו.

זה בתוך האדם, בזמן היצירה.

הנה זהו האדם, מפני שהכל אשר איננו ממנו ומעצמו,

אין האדם משיג בשום אופן בבחינת אילו ידעתיו,

הייטיב.

וממילא,

וממילא כל דבר שהוא מחוצה לאדם והוא לא יודע אותו,

לא שהוא מחוצה לו,

מחוצה לו בגוף, אלא כל דבר שהאדם לא נודע אליו,

אז הוא לא יהיה הוא.

הוא לא יהיה הוא. זה לא יהיה הבריאה.

רק מה שהוא נכלל בתוכו,

הוא נודע לו עם הזמן,

אז זה מתאחד עם הגוף של האדם,

ואז ממילא זה נהיה הוא.

אנחנו כבר נבהר איך אדם משתנה ברמה כזו שפתאום הוא נהיה הוא מה שהקדוש ברוך הוא ברא אותו.

זה התורה.

ניתן עוד דוגמה מהעולם הגשמי.

מה שאנו מוצאים בעניין האכילה,

האדם אוכל וחי בהם.

זה מסוד עצמיותו של האדם. לא ייתכן שאדם לא יאכל.

מזונותיו של האדם אינם כלל עניין שהם מחוצה לו.

אסביר.

שמה שהראייה שכל דבר שיש לאדם השתוות איתו אז זה נהיה דבר אחד.

לדוגמה המאכלים ברגע שהם נכנסים לגוף חוץ מכבודכם כל מה שצריך להישאר בגוף זה נהיה הוא.

מה שלא הוא לא נשאר בגוף.

אז גם האכילה זה נהיה דבר אחד של האדם.

מה שונה מה שונה אש ומים.

אש ומים זה לא דבר אחד.

לעולם האש והמים הם לא התאחדו חוץ מנס ומכת הברד או דברים שריבונו של אדם רוצה להראות את כוח היכולת של הקדוש ברוך הוא והבריאה.

כשרואים להבה אחת שהתאחדה עם להבה אחרת אז אנחנו מיד אומרים אה זה נהיה לדבר אחד.

זה סימן מובהק ששניהם נהיו ביחד.

כלל זה נקוט בידינו כי אין שום דבר חוץ ממנו כמו שביארנו עד לרגע זה.

ואם אמנם נקרא משהו בשם חיצון,

אל נטעה להבין כעניין של חוץ מהאדם.

כי כאמור אין זה כלל במציאות. כל מה שהוא מחוץ לאדם זה לא במציאות של האדם.

זה אולי קיים.

מה שלא אצל האדם עצמו זה לא במציאות שלו.

עוד מעט כשנדבר על החטא,

גם המהר״ל מסביר בנצח ישראל כמה החטא הוא מחוץ לעם ישראל,

הוא מחוץ לאדם.

כאמור, אין זה כלל במציאות של האדם. צריך להבין

כעניין שמצאנו באדם גופא.

יש לאדם פנימיות וחיצוניות.

איפה יש לו פנימיות וחיצוניות?

יש לו עור ובשר.

אז מה יבוא האדם ויאמר שהעור והבשר זה לא דבר אחד?

כי העור מבפנים,

הבשר מבפנים והעור מצפה מבחוץ,

אז העור הוא חיצוני לאדם?

זה לא יעלה על הדעת.

לגבי הפנים הוא חיצון, לגבי הפנים הוא חיצון.

הרי ודאי לא נאמר על זאת שהוא חוץ מן היצירה שלו.

וכן כל דבר הוא על דבר זה.

בחינות כאלו של חיצון ופנים בעצמו של הדבר.

אומנם אנחנו לא נדע באמת מה לכנות בשם חיצון ומה לכנות בשם פנים.

וייתכן אולי כי האוויר הוא גם הפנים שבפנים.

אבל על כל פנים זהו כלל הדבר,

שמה שבחוץ לא תמיד הוא חיצוני לו, זה הפנימי שלו.

אממה, הקדוש ברוך הוא כתוב,

החור וקדם יצרתני.

אז אנחנו רואים מהפסוק שהקדוש ברוך הוא ברא החור וקדם יצרתני.

אז עכשיו לא ברור,

יש חוץ ופנים או אין חוץ ופנים.

יותר מזה, עוד אמרו חז״ל במדרש,

החור וקדם יצרתני.

אמר רבי יוחנן,

אם זכה אדם נוכל בית עולמות בעולם הזה ובעולם הבא.

ואם לאו, בא ליתן דין וחשבון. הנה, גם זה העתיד ליתן דין וחשבון הוא בסוד של החור וקדם יצרתני.

עד כדי כך הם נוראות הדברים,

כי גם זה סוד עצום, זה דבר פלא, מה שהוא כתוב פה.

גם העונש של האדם,

גם העונש של האדם,

זה לוקחים לו מן חוץ ממנו, גם העונש הוא מן עצם יצירתו.

זה הסוד של החור צרתני.

גם העולם הבא,

גם הגן עדן, גם הגיהנום, הכל זה ממנו האדם בעצמו.

זה אצלו, שכתוב,

תייסריך רעתיך ומשובותיך תוכיחוך.

הנה, זה דברים כפשוטם.

למשל, התולעת, זו דוגמה נפלאה.

התולעת,

התולעת, הציור של בריאת התולעת,

היא נולדת מתוך ובתוך הפרי.

זו בריאת פלא, התולעת.

היא נוצרת בתוך הפרי, מתוך הפרי, והיא נהיית הכל.

כן, גם הפרפר הוא הכל, הוא התולעת, הוא הגולם,

הוא אחרי זה, הוא הכל. התולעת,

אז כמו עם ישראל, עם ישראל, כן, תולעת יעקב,

גם עם ישראל הוא הכל.

עם ישראל מכיל בתוכו את כל האופנים האפשריים של היצירה.

אז מה שאמרנו מקודם זה סוד הדבר, הרעב והעונש הבא ממנה הוא בעצם מתוך היצירה, מתוכו.

זה מה שגם כן אומר דוד המלך עליו השלום בפסוק, בתהילים,

כן?

אפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני,

צרה ויגון אמצא.

ובשם השם אקרא, אנא השם עלתה נפשי.

אז נו, איפה דוד פוגש מבחוצה לו?

איפה הוא התחבל עמם?

דוד המלך עם הצרות.

אז זה סוד הדבר.

סוד הדבר כל הגהנום הוא עם האדם ובתוך עצמו.

זה הסוד של החור וקדם צרתני.

כל החור והקדם זה יצירה של הקדוש ברוך הוא.

הכל כבר טמון בתוכנו, הכל קיים בנו.

אין דבר כזה שבא לאדם רע, שזה לא כבר קיים בתוכו, אלא שזה יוצא לפועל בעקבות אותה עזיבה לחיצוניות,

לחטאים.

זה מה שאמר רבי שמלאי.

כשם שהיא יצירתו באחרונה,

כך תורתו באחרונה.

כי חוץ מיצירה, אין ואפס.

והנה באיזו תורה כמדברינן כאן? הרי כל הפסוק הזה בא על פרשת תזריע.

על איזה תורה אנחנו מדברים שהתורה נוצרה כאן?

אצלנו דווקא בפרשה הזאת.

נו, תראו על איזה תורה זה בא.

זה בא על הפרשיות של תזריע מצורע.

מה זה תזריע מצורע?

תזריע מצורע זה כל הפרשיות שמביאות על האדם את העונשים שהוא מביא על עצמו.

מה שאמרו חברינו בימים הקודמים על ידי כוח הדיבור.

וגם העונש הזה הוא כבר נמצא כשכר ועונש, גן עדן גיהינום.

הכל נמצא כבר בתוך האדם עצמו.

עכשיו מתעוררת שאלה קושייה חשובה.

האדם הראשון,

זה תכליתו של האדם, זה להגיע למדרגת אדם הראשון.

מדרגת אדם הראשון הייתה,

כן, מדרגת אדם הראשון הייתה עצומה מעין תכלית,

וזה קודם מתן תורה.

כלומר,

עכשיו מה שנשאר לומר,

האם מי שקיבל תורה, אנחנו עם ישראל,

אנחנו במדרגה נעלה יותר חס ושלום מהאדם הראשון?

שהרי האדם הראשון לא קיבל תורה.

ואמרנו שהתורה זה עם ישראל,

אז מה האדם הראשון?

עכשיו צריך לענות על הדבר הזה,

איך התורה מופיעה בנו מעצמנו באופן אוטומטי.

לא תמיד, כי צריך גם לעשות וללמוד ולקיים.

אנחנו נראה את החטא, כמה הוא גרוע וכמה הוא גרם לנו ללמוד תורה כדי לעשות. אחרת היינו כמו אברהם אבינו, כמו שנבאר עוד רגע במידה ויספיק לנו הזמן.

אז כמו שאמרנו על אדם הראשון,

אנחנו חס ושלום לא נשאל,

ואם

נשאל, אז מה נענה?

לאדם הראשון בעיקר לא היה חסר כלום.

יצירתו כל התורה.

כי הסוד האמיתי הוא, כי יותר מעצם היצירה אין בכלל.

ואם מעצמו כאן, הכל כאן.

אז יש סוד איברים וגידים.

כל עבודת אדם היא רק להשלים את איבריו וגידיו שנפגמו ונחסרו מתוך החטא.

אבל התורה כבר קיימת בתוך האדם.

כשם שבעל חי אין לו כל צורך לחוץ ממנו,

כן הוא בסוד האדם, כל שלמותו נמצאת בתוך האדם בפנים,

ולעולם אסור לאדם להתייאש להגיד לעצמו שהוא רחוק מהקדוש ברוך הוא.

כי כל האדם כולו הבריאה, זה הקדוש ברוך הוא, זה התורה.

ואברהם אבינו עליו השלום, מהיכן למד תורה?

הוא למד תורה מדבר חיצוני לכאורה, מהכליות שלו.

הכליות שלו, כתוב,

נעשו לו כתורות, שתי תורות.

אז זה מראה לנו שהוא היה צריך ללמוד ממישהו תורה.

אומר רבי לוי בגמרא,

חולק על הדבר הזה.

אומר רבי לוי שכנראה אברהם אבינו לא למד תורה רק מהכליות או מהכליות,

אלא הוא למד מעצמו,

הוא חולק על התנא קמא שם,

מעצמו למד תורה,

מעצמו לחוד, ולא מכדיוטיו.

הדבר הזה הוא עמוק, הרי הכליות הן בפנים.

ועכשיו רבי לוי אומר שהוא למד תורה מעצמו.

כלומר, זה משהו הרבה יותר עמוק מהכליות.

ככה התורה שלנו היא כל כך בעצמיותנו,

שאנחנו רק צריכים לפעול. מה לפעול?

ולמה לפעול? אם זה בתוכנו, למה אנחנו פה עכשיו?

הרי זה בתוכנו, אפשר ללכת הביתה, הכל בסדר.

לא צריך לפתוח ספר, הכל נפלא.

אז יש כמה אופנים של מבחוץ, בואו נבאר אותם.

ואם נמצא איזה אופן של צורך מבחוץ ממנו, כמו שהילל אומר בפרקי אבות, וכשאני לעצמי,

מה אני? אז הנה, הילל אומר, כשאני לעצמי, כלומר,

יש צד של עצמי,

אז מה זה?

הלל הצדיק, מה זה?

עצמי?

כשאני לעצמי, מה אני? הלל, אתה רוצה משהו חיצוני?

ככה הלל הצדיק אומר בפרקי אבות?

כי כשאני לעצמי, אז אני לא שווה כלום.

אני צריך להיות משהו חיצוני.

אני צריך להביא משהו מבחוץ.

כי כשאני לעצמי זה כלום.

אז מה קרה פה? מה קרה פה? על מה הלל דיבר?

הלל דיבר על מציאות

לא נורמלית.

מציאות לא נורמלית.

איזה מציאות?

מציאות שלאחר החטא.

זה הלא נורמלי.

בעם ישראל לחטוא זה לא נורמלי.

ישראלי שחוטא, יהודי שחוטא, זה לא נורמלי.

כי הוא תורה.

זה לא נורמלי שהוא חוטא.

אבל הלל הצדיק גילה לנו, כשאדם חוטא הוא מתגרש.

הוא יוצא מעולמו, החטא גורם לגירושין בין האדם לבין עצמו,

כלומר בין האדם לבין התורה שהופיעה בו במאי אימו, הרי כתוב שהאדם ממאי אימו כבר יודע את כל התורה כולה.

אז החטא הרחיק,

פירד,

וזה בעצם המצורע גם, שאנחנו מפרידים אותו מהמחנה,

אנחנו מוציאים אותו מהמחנה.

החטא הוא מרחיק אותנו מבורא עולם.

אז החטא הזה הוא גירש אותנו מעצמנו,

לצערנו, בעוונותינו הרבים,

ואז הלל הצדיק אומר שאני לעצמי, מה אני?

וזה הסוד.

צריך האדם להגיע ולעמוד על עצמו ועל יצירתו.

ומה זה הימים שבינתיים?

אז הקדוש ברוך הוא עשה איתנו חסד עצום.

עד כאן, לכאורה זה דבר נורא ואיום.

כי כשאדם חוטא, הוא מתגרש מהתורה, מתגרש מהתורה,

אז הוא לא יודע תורה ואין לו מה לעשות פה.

אלא הקדוש ברוך הוא ריחם עלינו.

הקדוש ברוך הוא,

קוראים לזה חז״ל, קימוץ עיסה.

הוא הסוד הגדול של השם יתברך בחסדו הגדול,

שחנן לאדם דרך לעלות שוב אל שלמותו,

לראשית יצירתו,

לסוד בריאתו, לעולם היצירה, על ידי מה?

על ידי התורה.

כלומר, עכשיו התורה היא נהייתה,

בעקבות החטא לצערנו,

היא נהייתה כלי להתרומם חזרה למדרגה הראשיתית של עם ישראל.

זה התורה.

התורה הפכה את התפקיד שלה מרגע,

מהעצמיות של האדם שהיא מופיעה בו,

היא עכשיו כלי עזר וסיוע להביא את האדם מעולם של חטאים לעולם של תשובה,

לעולם של הראשיתיות.

וחסדו הגדול של השם יתברך,

הקדוש ברוך הוא המציא לנו תחליף,

תחליף לעצמו,

שזה היה התורה,

וזה סוד נתינת התורה.

באמת לא היינו צריכים לקבל תורה,

לכאורה.

לא היינו צריכים לקבל. כמו האדם הראשון, לא צריך לקבל תורה.

זה היה כמו בתוכנו.

אבל השם יתברך ריחם עלינו.

ידה אשר ניפול בחטא.

מימי לוי אשר ניפול ידה הביא לנו תורה כדי לחזור לנקודה הראשיתית.

וכמה נפלא הוא מאמרם,

ועשיתם אותם, ועשיתם אתם,

ועשיתם אותם, אתם תהיו הם.

מעלה עליכם כאילו עשיתם את עצמכם.

אני קצת אקצר,

אבל מובא פה בספרים

שכל עניין הקושיות שיש לאדם, באותו מהלך שאנחנו מסבירים עכשיו,

הם גם לא אמורים להופיע.

כל הקושיות, קושיות שיש לאדם על המציאות, על העולם,

זה גם מקליפות חיצוניות שיש לאדם בעקבות החטאים שהוא חטא.

הרי אם הדבר ברור מאליו, מה אתה שואל שאלות?

מה אתה מקשה?

אתה עושה?

טוב, בלי לשאול.

אלא החטאים, הנגיעות,

נגיעס.

הנגיעס האלה,

מה שמרחיקים אותנו מלהיות

יעקבי שתיים יושב ואוהלים.

במציאות של יצירה אין כלל מקום לקושיות ושאלות. אם המפעל ייצר אותך, אתה לא שואל על המפעל למה ייצרת אותי ככה, ואיך אני אעשה ומה אני אעשה ואיך אני... אולי אני אהפוך את הכבלים, אולי אני אעשה שינויים,

אני אחליף צבעים, אולי אני אפוך. לא שואלים שאלות.

כל מיני קושיות הן יציאה מהיצירה.

אנחנו ממש כבר מסיימים.

רק נראה את המתיקות של הרב, המגיד הרב איבגיפו,

מתיקות של תורה.

אז פורנו כותב,

אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותיי תשמורו,

הנה השמירה במצוות היא ההשגחה באופן עשייתן ובמכוון אותן.

אדם שמכוון לעשות מצוות זה לא כמו אדם שלא מכוון לעשות מצוות. שניהם עושים את אותה מצווה.

זה שכיוון, והאופן של העשייה בהתלהבות, בברן כזה, בשטייגן,

חום כזה של תורה ובריצה, זה לא כמו אחד שעושה את זה ב...

תן לי להמשיך לישון ותעזוב אותי בשקט.

זה לא אותו דבר. אלא, ועשיתם אותם,

עשיתם אתם, אתם תהיו הם, אתם תהיו המצוות. זה קשה מאוד להגיע לדרגות כאלה.

אני מדבר, כל הדבר שאני אומר פה זה רק לעצמי.

אני מדבר אך ורק לעצמי, זה דבר מאוד מאוד קשה.

תעשו את המצוות מאהבה.

חפצים ברצון האל יתברך, כי אמרו עשה רצונך כרצונך, וממילא הוא יבטל את רצונו מרצונך.

נפלאים הדברים עכשיו.

אם בחוקותיי תלכו ובמצוותיי,

מה יצא מתורה ועשיתם אותם כי תעשו מאהבה,

מתורה שתתהווה איברים יצירה, ומזה אהבה ודאי. התורה מייצרת איברים,

והאיברים זה אתה, ואתה אוהב את האיברים שלך, וממילא אתה אוהב את התורה.

עכשיו, מה יוצא לנו מכל הדבר הזה? ובזה נסיים.

ועם זה נצא מפה.

ועם זה נצא מפה, ומי ייתן שכולנו נתחזק בזה.

ביודענו כל אלה, יוצא לנו מזה בכלל הארה נוראה.

כי הרי לא ידע האדם בכמה שהוא עוסק באמת. אדם לא יודע שהוא בתוך מפעל, שהוא יוצר. אם אדם היה יודע שהוא עכשיו בתוך מפעל יוצר,

הוא היה נכנס לאיזה אופן עבודה הרבה יותר רציני.

לו ידע האדם כי עוסק הוא תמיד במעשי יצירות,

בבריאה,

בבריאה בינו, בין ליטו, בין למוטב,

חס ושלום.

הלו ודאי היה כבר זהיר עד מאוד להיות מדקדק בכל מעשיו כחוט השערה,

כי אתה עוסק ביצירות.

ועוד יותר, כשם שאתה אומר שיצירתו הייתה באחרונה, ככה תורה נוצרה באחרונה,

אדוני,

אתה יוצר פה תורה,

אתה צריך להיות רציני,

אתה צריך לעמוד במה שהקדוש ברוך הוא מצווה אותך, בלי שאלות.

הלוואי וזה יתקיים בי הדבר הזה.

והכרח לזה מפני שזה סוד הדבר, יצירה ותורה. תורה ויצירה,

דבר אחד.

אז אתה עכשיו יוצר תורה, עכשיו אנחנו יוצרים תורה,

עושים חסד,

עושים תורה, יוצרים בריאה חדשה. תורה, לא חס ושלום תורה חדשה, חלילה,

אלא התורה נוצרת מחדש,

מופיעה בנו.

אם כן, מעתה.

שמעו טוב, חברים יקרים,

אדם העוסק בתורה זה עסק של יצירה.

הנה יוצא מזה

כי עליו בעל כורחו להיות עוסק בתורתו, במעשיו,

בסדר ובמשטר ודאי חייב לדקדק במעשים שלו.

ביצירה לא מבינים היטב ופשוט כי אי אפשר ליצור משהו בערבוביה ובלבול.

אי אפשר עכשיו ליצור,

זה עיר פה, זה עיר שם.

הרי אתה יוצר משהו אחד.

אין דבר כזה לברוא בריאה, ליצור יצירה במפעל,

יום ראשון משהו, שני, עוד שבועיים, עוד שלושה, לשים את זה הפוך,

זה פה, זה שם, הולכים לישון, אוכלים, קמים, באים, הולכים, עוד יום, עוד זה, עוד שם. זה לא יצא יצירה.

כשאתה יוצר יצירה אחת שלמה,

אתה צריך להיות שכל האיברים יהיו במקום,

ומוכרח להיות בדיוק המתאים,

והכול צריך להיות מדוקדק,

ואתה מתעסק פה עם בריאה של עולמות.

הרי אנחנו, כשאנחנו לומדים תורה, אנחנו מרימים איתנו את כל העולם כולו,

כמו שאומרת הגמרא, שכל העולם כולו מתרומם בלימוד תורה שלנו,

אז מה, לא תהיה רציני בלימוד תורה שלך, שלי, אנחנו?

אדם מבולבל ומדולדל ומעורביו,

ואיך הוא יקיים את הדבר הזה?

איך הוא יקיים את ועשיתם אתם,

אתם תהיו התורה, איך?

תעשו את עצמכם.

הנה, אדם כזה פשוט מופרך מכל תורה.

אין, אי אפשר.

אי אפשר גם וגם.

אי אפשר.

צריך להיות שהראש מדוקדק, מרוכז, אך ורק בתורה,

ולאסוף איתנו את כל עם ישראל,

כל אחד במקום שהוא נמצא.

זה לא אומר שאנחנו לא מתייחסים לעם ישראל בכל נקודה שהוא נמצא,

בכל דרגה שהוא נמצא וכו' וכו' אוספים אותו.

אבל לא להתבלבל.

אנחנו,

כל-כולנו, בבית המדרש,

עוסקים בתורה.

תשמע,

זה ודאי,

וזה ודאי לכל אחד שעיקר הדבר הזה זה יצירה ובריאה.

כי פחז כמיים אל תותר.

וזה סדר הבריאה מדאורייתא.

וזה מה שהאדם ראוי שיעשה בעולם,

ובפרט אנחנו,

קהילה חשובה שעוסקים בחסד אינסופי בעולם של תורה,

ובעולם של אהבת חינם,

ובעולם של שמחה,

ראוי שמכאן

יצאו מסולאים בפז מבני ירושלים שתשרה עלינו שכינת האל.

ובעזרת השם, באהבת החינם, בדיבוק החברים,

ביצירה של בריאה, של תורה, לשמה נגיע למה שהקדוש ברוך הוא יתברך כיוון אותנו להגיע,

כל אחד לפומדרגא דילא בעזרת השם בבניין בית המקדש במהרה בימינו,

אמן.