פרשת אחרי מות | ר' שלום לסרי

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב.

בשם השם נעשה ונצליח.

השם עלה ורחבה ורחייח.

ברשות כבוד הרב וברשות הציבור הקדוש,

נגיד מאמר לחוכמת המצפון

על הפסוק וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון

בקרבתם לפני ה'

וימותו.

אז פרשה זו נקראת ביום הכיפורים.

וכתב הבאר היטב באורח חיים סימן תרכא בשם הזוהר הקדוש

והרי זל,

שהמצטער על מיתת בני אהרון ומוריד דמעות עליהם ביום הכיפורים,

מוכלים לו כל עוונותיו,

ובניו

אינם מתים בחייו.

עד כאן לשונו של הבאר היטב. ושואל רבי חיים שמואל בשיחות מוסר,

יש להתבונן,

שואל איך יכול אדם להצטער ולבכות על דבר שאירע לפני אלפי שנים?

הוא מתרץ,

שאין אנו בוכים על עצם פטירתם אלא על ההפסד הגדול שהפסיד העולם לדורות במיתתם,

שהם היו קדושי עליון שיכלו להשפיע על הדור ההוא והדורות הבאים.

ועל עצם גדולתם וקדושתם

ניתן להבין ממה שכתב רש״י על הפסוק

שאמר משה לאהרון

הוא אשר דיבר ה'

בקרובי אקדש.

אמר לו משה לאהרון

אני חשבתי שהקדוש ברוך הוא יתקדש בי או בך.

עכשיו רואה אני שהם

גדולים ממני וממך, הנדבי אביהו. וצריך להבין מנין ידע משה שהם גדולים ממנו ומהאהרון.

ויש לומר שהנביא אמר כך, כי מפני הרעה נאסף הצדיק.

וכשהקדוש ברוך הוא מביא רעה לעולם כדי לבטל אותה הקדוש ברוך הוא לוקח צדיק גדול

ובזה מכפר על העם מפני הרעה ויש לפרט זאת

בשני אופנים.

אופן אחד הגמרא אומר שהקדוש ברוך הוא רוצה לבטל את הרעה ולכן לוקח במקומה את הצדיק.

או שהקדוש ברוך הוא מוכרח להביא את הרעה

וכדי שהצדיק לא יצטער על הרעה לוקח אותו הקדוש ברוך הוא.

ואם כן, אומר משה לאהרון

אם ה' היה רוצה לבטל את הרעה

די שייקח צדיק אחד או תראו אותך.

עכשיו שלקח הקדוש ברוך הוא שני צדיקים, נדב ואביהו,

מוכרח שהרעה חייבת לבוא,

וכדי שהם לא יצטערו מהרע לקח אותם הקדוש ברוך הוא,

אם כן,

הם גדולים ממני וממך.

ספרי המוסר כולם מלאים בתיאור עוצם גדולתם וקדושתם ופרישותם של אבותינו הקדושים,

שמשה ואהרן הנביאים,

עד שחז״ל אמרו לעולם

יאמר אדם מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי,

ורק לסבר את האוזן במעט להתבונן בשני מאמרים

בגמרא במסכת סוטה יד, עמודה א' אומרת

רבי שמלאי,

מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל,

וכי לאכול מפריה או צריך או לסבוע מטובה?

אלא כך אמר משה,

הרבה מצבו נצטוו ישראל,

ואין מתקיימין

אלא בארץ ישראל.

אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולם על ידי.

אמר לו הקדוש ברוך הוא,

כלום אתה מבקש

אלא לקבל שכר?

מעלה אני עליך כאילו עשיתם, והדבר תמוה ביותר,

משה מבקש לקיים מצוות בארץ ישראל.

והקדוש ברוך הוא אמר לו,

אני יודע שאתה מבקש שכר, וכי חלילה משה ביקש שכר,

הרי כתוב,

אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס.

יותר מזה, לפרשת וירא,

השם אומר על אברהם אבינו, כי ידעתיו

למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו,

ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט

למען הביא השם

על אברהם את אשר דיבר עליו.

וכתב רשי במקום,

בדיבור המתחיל למה שאמרנו, למען הביא,

כך הוא מצווה לבניו, שמרו דרך השם

כדי שיביא השם על אברהם.

וכי חס ושלום, אברהם אבינו מצווה את בניו

לעבוד את השם רק בשביל שיקיים השם הבטחתו?

הרי זו עבודה שתלויה בדבר,

ועבודה שתלויה בדבר היא אסורה.

להבין גדולתם של אברהם ומשה,

כותב הרמ״ק הקדוש, רבי משה כורדובר וצדיק לברכה.

מה הסיבה שברא השם את העולם?

מכיוון שהקדוש ברוך הוא נקרא חנון רחום ערך אפיים וכו',

ואם אין לו ברואים, אם כן, על מי חנון

או רחום, לכן ברא את העולם,

כדי שמידותיו יצאו מהכוח אל הפועל.

וכיוון שהאדם עושה רצונו של מקום,

הקדוש ברוך הוא נותן לו שכר ושמח בכך.

לכן אמר השם למשה,

יודע אני שאתה רוצה לקבל שכר,

אבל לא בגלל שאתה רוצה את השכר,

אלא על ידי שאתה מקבל אותי, אתה גורם לשמחה.

מעלה אני עליך כאילו שימחתני.

וכן אברהם מחנך את בניו להיות עובדים את השם,

להגיע לכזו מדרגה שתקבלו את השכר,

ולא בשביל השכר עצמו,

אלא בשביל לשמח את הקדוש ברוך הוא.

ושכר שנותן לכם,

כאלה היו אבות הקדושים.

וכיצד הם הגיעו לכך?

כתוב בפרשת החמות,

ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי,

אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

וכותב הרב וולבה,

הרב וולבה זכר צדיק לברכה בעל אישור,

שמה שהתורה אמרה וחי בהם אין זו הלצה,

אלא כמשמעו להיות חי את התורה עד כדי כך שחז״ל במסכת מכות,

בעמוד א' אמרו,

שם כל הדינים שם, להורג נפש בשגגה ורוצח שננס לעיר מקלט,

אז הוא אומר,

כתוב על הפסוק, ונס אל אחת הערים האל וחי. מה זה וחי? ונס.

למה וחי?

עשה לו דבר של חיות,

תלמיד שגלה מגלים רבו עמו.

הרי שמושג וחי בתורה הוא חיות בתורה,

והרמב״ם כתב שם בהלכות רוצח ושמירת הנפש.

כותב תלמיד שגלה לעיר מקלט מגלים רבו עמו,

שנאמר, וחי,

עשה לו כדי שיחכה.

וחי,

בעלי חוכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה, כמיתה חשובים.

הרי ישנה מציאות שחיות היא מיתה רוחנית.

ייתכן שיש לאדם ידיעות רבות בתורה,

אבל אינו חי בהן.

ומהי באמת החיות?

כתבו התוספות בסוטה בכא,

סתם תלמיד חכם, תורתו אומנותו,

ועוסק ומערער בה כל שעה,

ואינו הולך, דלת עמוד בלא תורה.

משמע שהחיות בתורה במחשבה לחשוב על התורה יומם ולילה,

והנה החיים עצמם אינם סובלים הפסק.

אדם שלבו יפסיק לפעום כמה רגעים ימות.

כך הוא החיות בתורה.

הפסק ממנה

פירושו מיתה.

כתב

הנפש החיים על הגמרא במסכת ברכות

תנו רבנן ואספת דגניך על הפסוק.

לפי שאמר לא יאמו ספר התורה זה מפיך.

יאכל דברים ככתבן.

תרצה לומר ואספת דגניך ענג בהם ינהג דרך ארץ.

זה דברי רבי ישמעאל.

רשב׳ חולק על רבי ישמעאל אומר אפשר אדם

חורש בשעת חריש ותורה מה תהיה עליה אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום

מלאכתה נעשית על ידי האחרים.

ודאי שאין דעת רבי ישמעאל שיהיה הרשות נתונה לאדם לפרוס חד שבשלום אף זמן מועט מעסק התורה ולעסוק בפרנסה

ויהיה בטל מעסק התורה.

אמנם

רמז רבי ישמעאל בלשונו הקדושה

הנגבה הן מן האגדי חרץ.

רצה לומר אמהם עם דברי התורה היינו שגם באותו עת

ושעה מועטת שאתה עוסק בפרנסה

כדי הצורך וההכרח

לחיות הנפש.

על כל פנים ברעיוני מחשבתך תהיה מערע רק בדברי תורה.

הרי גם לרבי ישמעאל אין שום היתר לבטל המחשבה מעסק התורה והחורש והעודר בשדהו והסוחר בחנות

אלו צריכים לחשוב בתורה בלי הרף

כך כתב

גם רבי ישראל מסלנס, זכר צדיק לברכה, באחד מכתביו ואור לישראל,

כמו במצוות לימוד התורה,

נקל מאוד לאדם,

גם משהוא שכחן גדול, לחזור הרבה פעמים לאט לאט לימודו בגמרא וכיוצא,

לידיעות השכל לבד.

אפילו בעת הילוכו בשוק, במקום נקי בעת יושבו וגם מעט באמצע עיסוקו.

ואלה היו האבות הקדושים משה ואהרון, אדם ואביהו וזקנים וכל הקדושים לדורותם,

שלא פסקו רגע אחד מלימוד התורה, עד שאמר רבי יוחנן,

מה הוא נקרא חילול השם,

כגון אני שאלך דלת אמות ללא תורה.

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.