אתה סגרת למטה, אני סגרתי למעלה: המאבק הסודי בין האחים הגאונים

להלן הסיפור מפי הרה"ג הרב יעקב יוסף זצוק"ל מתוך שיעורו: איסור מסירת דין לשמים והעונש על כך, גדרי 'עיון תפילה' המעכב את המענה, ואיסור הפסקה בתפילת עמידה בין בפני מלך ישראל ובין בפני סכנת מלך גוי, לשיעור המלא - לחץ כאן או באודיו המצורף, נקודת זמן 05:42 דקות

הגאון רבי חי טייב, היה אחד מגאוני ג'רבה לפני כמאתים (200) שנה. הרב הזה, כשהיה צעיר לימים, היה שקדן עצום. 

באו ואמרו לאמא שלו "אם הוא ילמד יותר מדי - הוא יכול להשתגע!". 

אמרה להם האמא "מה אעשה? הוא לא שומע לי, הוא יושב ולומד". 

אמרו לה "תשרפי את הכתבי היד שלו, לא יהיה לו חשק ללמוד, ואז הוא יפסיק ללמוד". 

היא, בתמימותה, לקחה ושרפה את הכול בתנור. 

הוא בא בערב "איפה החידושים שלי?" 

אמרה לו "שרפתי את זה". 

נעשה לו חושך. כל כך הרבה שנים יגע ועמל על אותם החידושים העמוקים ו: "בִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד" (יונה ד, י). 

ואז נכנס הרב לדיכאון. כדי לשמח את עצמו, להתאושש, היה רגיל מדי פעם בפעם לשתות. לפעמים גם היה קצת מגזים. 

פעם בא הגאון רבי שלמה סוזין, היה כאן הראשון לציון, הוא מלך אחרי ה: "חקרי לב" הוא בא לאסוף כסף לעניים של ארץ-ישראל. סתם אדם שיבוא לאסוף, אז כל אחד (1) נותן לו שקל (100 אגורות) או עשרה (10) שקלים – "חזק וברוך!". אם הוא רוצה כסף גדול, הוא צריך להוכיח את עצמו שהוא גאון בתורה, ואז לפי זה גם יתנו לו, יכבדו את התורה שלו. אז היה החכם בא, והיו יושבים ולומדים אתו ורואים מה הוא. 

אז החכם הזה פתח את הספר, הראה לו איזה תוספות קשה מאוד. 

אמר לו "חכם! תפרש לנו התוספות". 

והחכם התחיל לפרש, ימינה, שמאלה, כל צד שהוא אומר, מיד ממטירים עליו קשיות. כשראה שאין לו דרך, 

אמר להם "אני צריך רגע אחד לשירותים..." 

יצא רגע החוצה, התחיל להתפלל לקדוש-ברוך-הוא "ריבונו של העולם! עשה למען העניים של ירושלים". 

אחרי דקה (60 שניות) חזר, רחץ את הידיים, עשה את עצמו כאילו אומר "אשר יצר" ואחר כך התחיל לקרוא, שיש להם תוספות מאה אחוז (100%) על הכיפאק. 

אבל החכם, רבי חי, לא שתק, אמר לו "זה לא חוכמה. אחרי התפילה על עניי ירושלים, אז בטח שתדע לפרש!". 

האנשים שמעו את הדברים, הלכו, אמרו לאחיו, האב בית הדין היה רבי יצחק טייב, בעל ספר "ערך השולחן". 

אמרו לו "תראה, בא חכם מירושלים, בא הראשון לציון, ותראה מה עשה לו. כל זה בגלל שהוא קצת שותה ולא תמיד שולט 100% בעצמו..." 

ראה החכם כך, שלח מיד וקרא לכל מוכרי המשקאות של העיר. קרא לכולם, 

אמר להם "אני גוזר עליכם! שלא תמכרו יי"ש (יין שרף) משקאות לאחי, אני רוצה, שתיתנו לי הבטחה גמורה בקניין גמור ושלם". כך היה, כולם התחייבו, לקחו קניין, התחייבו שלא ימכרו לו יותר. 

הוא לא ידע מכלום, בא למחרת, נכנס לחנות הראשונה (1), "תן לי עראק".

 אמר לי "לא, אני לא מוכר לך!". הוא לא רוצה? "בלאש" (אין צורך), 

הלך לחנות השנייה (2). גם זה אומר "אני לא רוצה לתת לך". 

"למה? אני אשלם לך, אני נותן במזומנים. לא בצ'ק..." 

"לא, בשום אופן". 

חקר ודרש, אמר לו "תראה, אחיך כך וכך עשה. לקח קניין גמור ושלם, אני לא יכול לעבור על הקניין". 

הלך באותו יום לבית-המדרש, כולו היה בצער. אבל מה יעשה לאחיו?! מה יכול לומר? שתק. אחרי כמה ימים מגיעה "שבת הגדול" החכם, אב בית הדין, צריך לומר, דרוש. זה לא כמו היום, אומרים דרוש, מספרים מעשיות, מורחים את הזמן, יאללה, עבר השעה (60 דקות) "רבי חנניה..." חזק וברוך... אז היו אומרים דברי תורה "דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים" (ירמיה כג, לו) היו שם אריות בתורה. 

החכם לבש את הטלית, התחיל לומר "הפסוק אומר..." - שום פסוק אין לו בראש, "הנושא בא..." - אין לו שום נושא. ככה עומד כמה דקות, מקמט את המצח, אולי יזכור. שכח את הכול. כל מה שהכין, אין לו כלום. אז הוא הבין "דברים בגו" אחיו רבי חי היה בעל קבלה מעשית. לא רק גדול בקבלה, אלא גדול גם במעשה. חיבר ספר "חלב חיטים" על הקבלה. 

קרא מיד לשמש "אחי רבי חי פה?" 

אמר לו "כן", 

"תקרא לו". 

בא מיד "כן, מה רוצה, אחי?" 

אמר לו "ככה אתה עושה לפני כולם, מבייש אותי?" 

אמר לו "אתה סגרת למטה, אני סגרתי למעלה". 

אמר לו "טוב, תפתח". 

אמר לו "לא, אני לא אפתח. תפתח אתה למטה, אני אפתח למעלה". 

טוב. אמר לו "בסדר, אני מוכן, אחרי הדרוש אני אפתח לך". 

אמר לו "בסדר 'פתח פיך ויאירו דבריך' (ברכות כב, ) ואז אמר את הדרוש, הכל היה בסדר. 

טוב, אחד היה ופרסמו הכתוב, היה רגיל לשתות, אבל הוא היה בעיקר לומד גמרא, מלמד גמרא. היה לו עיון עמוק מאוד, היה חריף גדול. 

אבל אדם שהוא גדול בתורה ומלמד הלכה למעשה, כל דבר ודבר, הלוואי שבלי "שתייה" נצליח לומר את הדברים בצורה מדויקת. אם החכם הזה "ישתה" בקנה קלות הוא עלול החכם הזה לטעות!