באר שבע - חכמת המוסר של יעקב אבינו

- - - אין זו הדרשה, אלא עיקרי הדברים מספר חכמת המצפון - - - 

תוכן עניינים

מאמר ראשון:

מאמר שני:

מאמר ראשון: חכמת המצפון פרשת וישלח מאמר תרמו' עמ' 620.

"וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (בראשית לב ט).

רש"י ז"ל: "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון לתפלה ולמלחמה, לדורון ותעבור המנחה על פניו, לתפילה: "אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם" (בראשית לב י), למלחמה: וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה על כרחו כי אלחם עמו", הבה נתבונן מהי משמעות הדורון שאליו התכונן יעקב אבינו ע"ה, קל לנו לתפוס ולהבין שהכין את עצמו לתפלה או למלחמה, שאלה הן דרכים עם סיכויים להצליח, אבל דורון איך עלה על דעתו? איך חשב שיוכל לשכך את זעמו של עשיו על ידי דורון? נכון הוא שחז"ל אמרו שעשיו לא רצה אפילו לדבר עם המלאכים, ואם כך איך עלה על דעתו של יעקב שעשיו יתרצה בדורון? 

אלא רואים מכאן כמה גדולה חכמתו של יעקב אבינו ע"ה, וכמה ירדה דעתו לסוף הבירור האמיתי של מקור ההקפדה והשנאה, ידוע המשל מאותו איל הנמצא ביער ובראותו אנשים רצים אחריו לצוד אותו הוא נבהל ונחפז לברוח, אך קרניו הגבוהות מאיימות להסתבך בין ענפי העצים ביער ואז יתפס בקלות, ועל כן הוא שובר את קרניו ואז הוא בורח חופשי, הרי שלא היער מפריע אלא הקרנים שלו מפריעים. 

יעקב אבינו ידע שכל השנאה הכבושה מקורה בקרנים של האדם ולא ביער, והרי כך ראינו לאורך ההיסטוריה במלחמות בין האומות, מה גרם לכל כך הרבה מלחמות אם לא הקרניים! וחז"ל אומרים: "איזהו גבור הכובש את יצרו ומי שעושה שונאו אוהבו" (אדר"נ כ"ג), דרושה גבורה עצומה להכניע את עצמו עד כדי להפוך את שונאו לאוהבו, שנאה והקפדה אינם חלק ממהותו של האדם, אלא גורמים חיצוניים המתלבשים עליו לעת הצורך, ובידו לפשוט אותם אם אך ירצה בכך.

וכאן יעקב אבינו הבין שמקור הקפדתו של עשיו היה על אבדן העולם הזה, והרי כל מהותו היא העולם הזה שבגללו אף מכר את הבכורה, וכל קפידתו על הברכות היא רק בגלל אבדן צאן ובקר וגמלים וחמורים, וממילא אם שולחים לו דורון וכ"ש בצורה כדי "להשביע עינו של אותו רשע", "וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר" (בראשית לב יז), כל הדברים האלו שברו את הגאוה של עשיו.

לבסוף קיבל את הכל אף על פי שלא היה חסר לו כלום, וכפי שאמר: "יֶשׁ לִי רָב אָחִי" (בראשית לג ט), אך כיון שכל המהות שלו היא עזים ותיישים, הא לך עזים הא לך תיישים, וגם כבוד: "וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים" (בראשית לג ג), ואחר כך עשיו התהפך: "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ... וַיִּשָּׁקֵהוּ" (בראשית לג ד), יעקב אבינו ידע את הסוד איך להכניע אותו ובזה הצליח, ואין צורך במלחמה.

רק על ידי לימוד המוסר אפשר לעבור את כל המצבים, וזה תלוי רק באדם עצמו ולא בזולתו, המלאך שנגע בכף ירך יעקב, פגע בתמכין דאורייתא שהם המדות הנעלות שהאדם חייב לטפח בעצמו בטחון והסתפקות, וזה הפירוש האמיתי של תמכין דאורייתא, ואם כי מקובל לחשוב שהכונה היא על התומכים בתרומתם בישיבה, אמנם שגם זה נכון אבל זה בשביל הכלל, אבל כל אחד לעצמו ידע שהתמכין דאורייתא באמת, הם אוצר המדות הטובות ובעיקר השגחה ובטחון, ורק באופן זה יש קיום לכלל ולפרט, כמה זה מחייב להתמסר לעבודת המוסר וההסתפקות במועט כאמצעי מוכרח להגדיל תורה ולהאדירה.

 (דגל המוסר).

מאמר שני: (מאמר תרמז עמ' 621)

"וַיֹּאמֶר אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (בראשית לב ט).

פירש רש"י: "וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה - על כרחו כי אלחם עמו, התקין עצמו לשלשה דברים לדורון ולתפלה ולמלחמה" ע"כ, ואמרו חז"ל: "מה עשה? זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ, והתקין עצמו לשלשה דברים אלו" (מדרש הובא ברמב"ן לב ט), וצריכים להבין מה טיבם של שלשה דברים אלה ולמה היה יעקב צריך להם, הנה בזוהר הקשו: למה בכלל פחד יעקב אחרי שהיה לו מחנות של מלאכים אתו? ותירץ שהצדיקים אין סומכים על זכותם אלא על תפילתם ותחינתם לפני רבונם, אבל עדיין צריכים להבין למה היה צריך לדורון ולמלחמה.

אמרו חז"ל: שכאשר דוד ירד למלחמה אמר: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהלים יח לח) אמר לו הקב"ה: "אני עושה כן", עמד אסא ואמר: "אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה", אמר לו הקב"ה: "אני עושה כן", עמד יהושפט ואמר: "אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, הריני אומר שירה ואתה עושה", אמר לו הקב"ה: "אני עושה כן", עמד חזקיה ואמר: "אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, הריני ישן במטתי ואתה עושה", אמר לו הקב"ה: "אני עושה כן" (איכ"ר פ"ד).

ונראה הכונה בדברי חז"ל אלה, שדוד היה כל כך גדול במדת האמונה והבטחון, שאפילו כאשר היה יורד למלחמה ומביס את שונאיו, לא עלה על דעתו אף שמץ של גאוה כאילו גבורתו עמדה לו, ולכן התפלל שהקב"ה יפיל אויביו לפניו במלחמה כדי למעט הנס, שלא רצה להטריח כביכול על שינוי הטבע, אבל אסא פחד שלא יוכל להנקות כל כך משום התפארות, ולכן בקש שהקב"ה יהרוג את אויביו והוא רק יניס אותם, יהושפט פחד אפילו מזה ולכן אמר שהוא יאמר שירה, אבל חזקיה אפילו מזה לא נחה דעתו, משום שפחד שעלול הוא להחזיק טובה לעצמו שתפלתו פעלה הנצחון.

כמ"ש חז"ל: "שלשה דברים מזכירים עוונותיו של אדם ואחד מהם הוא עיון תפלה" (ר"ה טז) ופירשו רש"י ותוס' משום: "שבוטח בזכויותיו", על כן היה זקוק חזקיהו לנס גמור אף שיותר טוב למעט בניסים, אבל בקש זאת כדי שיתקדש שם שמים מבלי שיהיה שום מקום לטעות שזרוע אדם הושיעה למו. 

האבות הקדושים מרוב דבקותם לא פחדו מלעשות השתדלות, משום שאפילו כאשר הקב"ה היה מגדל אותם היו משפילים את עצמם, ולכן בחרו תמיד למעט בניסים גלויים שהם הפך דרך הטבע, כמו כן התכונן יעקב לפעולות של הצלה מבלי לסמוך אך על תפלתו כדי למעט הנס, אולם נראה כמיותר מה שהכין את עצמו לשני מיני פעולות הפוכות לדורון ולמלחמה, כי לקיים השתדלות היה מספיק לבחור בדרך של דורון או בדרך של מלחמה, וה' הטוב היה מצילו באחד מהם, שהרי בין כך לא ההשתדלות מושיע אלא הקב"ה.

והנראה בביאור הענין דזה שהתכונן יעקב לדורון ולמלחמה, לא היה רק כדי לצאת ידי השתדלות, אלא לימוד גדול בא ללמד לדורות בתור "מעשה אבות סימן לבנים", יעקב שסימל כח הטוב והקדושה בעולם, בהתיצבו מול עשיו הרשע התגשמות השקר והרע, בא ללמד באיזה כלים דוחים את הרע מעליו, תחבולותיה של יראת שמים בא יעקב להורות כאן, שכאשר האדם עומד לפני מאבק עם כוחות הרע, מוכרח הוא להתכונן לתפלה לדורון ולמלחמה.

התפלה היא עבור סייעתא דשמיא, כמ"ש: "לולא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" (קידושין ל) אבל הוא בעצמו מוכרח להיות מוכן לדורון או למלחמה, ואי אפשר כאן לסמוך על בטחון והשתדלות מועטת, משום שבמאבקה של יראת שמים צריכים להיות: "עז כנמר קל כנשר וגבור כארי", ולכן מוכרח האדם להיות מוכן לכל, אם יכול לדחות את הרע בדורון על ידי הוצאת כיס מחויב הוא לעשות כן, שהרי הלכה פסוקה היא שחייב אדם להוציא כל ממונו, כדי להנצל מלעבור על מצוות לא תעשה.

אבל יש שיצר הרע מתגבר עליו ומסרב לקחת שום כופר, ובאופן כזה אין לו עצה אלא לצאת חוצץ נגדו, וכמ"ש חז"ל: "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם ברזל הוא נימוח" (קידושין ל) וכן אמרו: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", וכן בענין עלייה ממדרגה למדרגה צריכים גבורה והתאמצות רבה, כמ"ש חז"ל: "הצדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא", וזה גם כן ממלחמת היצר, משום שאם אינו מתעלה לפי כוחו מוכרח הוא לרדת כמו שכתב הגר"א (משלי טו), ואי אפשר לעמוד על מקום אחד.

גם במה שנוגע למעמדו הכלכלי צריכים להיות מוכנים לדורון, זאת אומרת שמוכרח לוותר על נוחיותו ולהסתפק במועט, להעביר על מדותיו תמיד ולשבות מריב ומדון ובמיוחד לתלמידי חכמים, שאמרו חז"ל: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל", ואמרו: "שתלמיד חכם צריך להתנהג בנחת עם הבריות במשאו ובמתנו" (יומא פו.), אבל במה שנוגע לרוחניות עליו להיות מזוין למלחמה.

אולם טבע האדם הוא היפך ממה שדרוש, בנוגע למצבו הרוחני נוטה הוא לוותרנות, מסתפק הוא במועט, אבל בנוגע למצבו החמרי לוחם בכל כוחותיו רוב ימיו, כמו שמשתקף מלשון ההמון בכנותם את החיים בשם מלחמת החיים, שוכחים מה שאמר החסיד לשרי הצבא השבים לביתם שמחים בנצחונם: "שאכן נצחו את המלחמה הקטנה אבל טרם התמודדו עם המלחמה הגדולה שהיא מלחמת היצר וחייליו!" (חוה"ל פ"ה יחוד המעשה). 

(המוסר והדעת).