רחובות - לפני עור לא תתן מכשול

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא עיקרי הדרשה ע"פ הספר 'מצוות דיליה' באדיבות המחבר הרב אברהם חנונו שליט"א - - - 

תוכן ענינים: פתח דבר: / מה נכלל ב: "לפני עור לא תתן מכשול" / "ויראת מא-לקיך אני ה'" / כולם מחויבים להעניק עצה טובה! / לפעמים רשות בידו לשתוק / הענקת עצה רעה - שורש גדול לעבירות רבות / המייעץ עצה טובה גורם לתיקון ויישוב העולם / הענקת עצה טובה לזולתו - מעבודות הקשות שבמקדש! / קודם אתפלל "ותקננו בעצה טובה מלפניך"... / הנהגתו של החזון איש זצ"ל / "כל הכרעה גוזלת נתח הגון מבריאותי" / מדוע שמח הגאון רבי יעקב פאם זצ"ל? / האחריות הנדרשת טרם נתינת עצה / "ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש" / "לא ייעץ את חבירו לפי דרכו" / זהירותו של הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל בנתינת עצות / הנהגתו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל / "עצה הוגנת לו" / ומה רצית, שאעבור על "לפני עור"?! / 'כשאני מדבר עמו אני שוקל מה טוב עבורו!' / הכרעתו של הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל / "לפני עור לא תתן מכשול" - לא להכשיל את חבירו בדבר עבירה / מסירות נפש שלא לעבור על לאו זה! / זהירותו של הבית הלוי זצ"ל בלאו זה / מדוע הפקיר הגאון בעל הבית אפרים זצ"ל את נכסיו בבית הדין? / מה הזהיר החפץ חיים זצ"ל את רעייתו? / "לפני עור" במידות/ הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל אינו מוחה בשירה לכבודו / ראיות ליסוד זה מדברי חז"ל.

פתח דבר: 

נעסוק בעזרת השי"ת במצות לא תעשה מן התורה (ויקרא יט, יד): "ולפני עור לא תתן מכשול". נבחין בגדרה ומהותה, כלליה ופרטיה וכן בחומרתה המופלגת ועונשה הרב של הנכשל בה. בתוך הדברים נוכל להתרשם עד כמה ענין זה נוגע הלכה למעשה. 

הכוונה הפשוטה ב: "לפני עור לא תתן מכשול" - לא להניח מכשול לפני העיור! 

אבל מלבד זה כבר קבעו חז"ל שיש בזה עוד שני חלקים:

א) לא להכשיל את הזולת בנתינת עצה שאינה הוגנת לו ואינה טובה עבורו! 

ב) לא להכשיל את הזולת בעבירה! 

מה נכלל ב: "לפני עור לא תתן מכשול" 

והא לך לשונו של ספר החינוך (מצוה רלב): "לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל ניישר אותם כשישאלו עצה במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה שנאמר (ויקרא יט, יד): "ולפני עור לא תתן מכשול". ולשון ספרא (קדושים פרשה ב) "לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו." 

ממשיך ספר החינוך לבאר עניני המצוה, ואחר כך סיים בלשון הזו: "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. ועובר עליה והשיא את חבירו לדעת עצה שאינה הוגנת לו, או סייע אותו בדבר עבירה." 

כעין דברים הללו אך בתוספת ביאור כתב גם החפץ חיים זצ”ל בספר המצוות הקצר, וזה לשונו: "מצות לא תעשה שלא להכשיל חבירו בשום דבר שנאמר: "ולפני עור לא תתן מכשול". כלומר, אם הוא עיור בדבר ובא לשאול עצה לא יתן לו עצה שאינה הוגנת, וזה כולל כל דבר, בין מענייני העולם בין בענייני התורה. ואסור להביא או לעזור או לסבב חבירו לידי עבירה." 

ויש לציין שכן כתב גם הרמב"ם זצ”ל בספר המצוות (לא תעשה רצט). ובספר הבתים (אזהרה רצט) כתב בטעם מצוה זו: "כוונת אזהרה זו להרחיק כל תכונה רעה מהנפש, ושלא לסבב לחבירו שום מכשול לגופו ולנפשו." 

"ויראת מא-לקיך אני ה'" 

לאחר שכתבה התורה: "ולפני עור לא תתן מכשול" נאמר: "ויראת מא-לקיך אני ה'." 

בספר טעמי מצוות (לא תעשה קל) כתב שהדבר בא ללמדנו, שמא תאמר: "עצה טובה אני נותן לו" 

הרי הדבר מסור ללב ולכן נאמר: "ויראת מא-לקיך"... וזאת משום שלפעמים אדם מעניק עצה אשר משתמעת בב' אופנים בכדי שאם הוא ייכשל ותהיה לו תרעומת עליו הוא יוכל לומר כי לטובה התכוון, והם דברים המסורים בלב. לכך נאמר "ויראת מא-לקיך אני ה'" - אני ה' אשר בראתי אותו שיוכל לראות, אבל אתה "עשית אותו עיוור" בענין זה, דע לך שאני משגיח ורואה האם באמת עברת על "לפני עור." 

הרי לנו כי כאשר אדם נותן עצה טובה לחבירו הוא מקיים בזה מצוה דאורייתא מיוחדת, ואין בזה רק משום "גמילות חסד" בעלמא. 

כולם מחויבים להעניק עצה טובה! 

בוא וראה מהי ערכה של עצה טובה: 

אחד ממקורבי החזון איש זצ”ל בא בקשרי שידוכין, והחזון איש זצ"ל חפץ היה להשתתף במסיבת התנאים, אך ביקש מידידי החתן שיבואו לקרוא לו ל: "תנאים" רק כאשר הכל יהיה מוכן ומזומן, מאחר וזמנו מוגבל. 

ויהי כאשר באו לקרוא לו, מצאוהו יושב עם זוג שהקריאו לפניו רשימה של סחורות, והיו שואלים אותו על כל סחורה האם כדאי להשקיע בה, ובאיזה מקום זול יותר לקנותה, ועוד שאלות דומות... 

כך המתינו שני מקורבי החתן במשך שעה ורבע ליד הדלת והחזון איש זצ"ל הבחין בהמתנתם. רק כאשר סיימו את ההתייעצות ליוה אותם מרן זצ”ל בצאתם בברכת הצלחה ושלום, ומיד חבש את כובעו והלך עמם למסיבת התנאים. 

בדרך פנה אליהם החזון איש זצ”ל ואמר: "בודאי תמהים אתם, הלוא אמרתי כי ברצוני להגיע ל: "תנאים" שם מן הסתם ממתינים לבואי, ומדוע אם כן ישבתי זמן כה רב עם בני הזוג בענייני מסחר? 

אך דעו לכם: מדובר בזוג ניצולי שואה אשר עברו עליהם צרות ותלאות רבות, הם הגיעו ארצה שבורים ומדוכדכים ובלי פרנסה. יעצתי להם אפוא, לפתוח חנות ועתה באו להתייעץ עמי כיצד לנהל את המסחר, מה לקנות ומה לא וכיוצא בזה. "חשבתי" - המשיך החזון איש זצ”ל ואמר: "מכיון שמחר החנות נפתחת ואין לי סכום כסף בכדי להעניק להם, אזי לכל הפחות מחוייב אני לעזור להם בנתינת עצה טובה, ויש בזה מצוה רבה! ומכיון שעל כל אחד מוטלת מצוה זו, גם עליכם ועל שאר משתתפי השמחה, הרי קיימתם אותה בעצם ההמתנה לגמר ההתייעצות..." 

הרי לנו כי לחזון איש זצ”ל פשוט היה שנתינת עצה הוגנת היא בגדר מצוה הרובצת על כתפיו של כל אחד ואחד. 

לפעמים רשות בידו לשתוק 

אך על אף שמדובר במצוה מן התורה, יש להבהיר: 

לא בכל מקרה חייב אדם לתת עצה לרעהו, אלא לפעמים הרשות בידו לשתוק במיוחד אם הוא חושש שלא לתת עצה שאינה הגונה, וכן אם המייעץ חושש שהוא עצמו עלול להינזק ממתן העצה, או אז ראוי להימנע מנתינת העצה (ועוד עיין בזה בספר לרעך כמוך עמ' לז). 

הענקת עצה רעה - שורש גדול לעבירות רבות 

ועתה נבוא לבאר מעט את רעתה וחומרתה של העובר על מצוה זו ומייעץ לרעהו עצה שאינה הוגנת. 

ראשית כל יש לדעת כי המייעץ עצות שאינן טובות עלול לעבור בזה על חטאים רבים נוספים מלבד עצם האיסור. וכבר העיר בזה הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ”ל בספרו שפתי חיים (מועדים חלק א עמ' תפז): 

'הענקת עצה רעה היא שורש גדול להרבה עבירות, כי יש במעשה זה פגם במצוה הכללית של "ואהבת לרעך כמוך" והלוקה בכך הוא עלול לחטאים רבים, וביותר אם העצה ניתנה לתועלת נותן העצה. ועל כך אנו מתוודים ביום הכיפורים: "יעצנו רע." 

המייעץ עצה טובה גורם לתיקון ויישוב העולם 

עוד מן הרעה שגורם המייעץ עצה שאינה הוגנת: הוא גורם להרוס יישובו של עולם, וכמו שביאר בספר החינוך (מצוה רלב) את שורש המצוה, כי תיקון העולם ויישובו הוא להדריך בני אדם ולתת להם בכל מעשיהם עצה טובה, עכ"ד." 

ומכלל הן אתה שומע לאו - מי שנותן עצה לא טובה ונכונה הרי הוא גורם להרוס יישובו ותיקונו של עולם. 

ולא בכדי מנה הרמב"ם זצ”ל בהלכות תלמוד תורה (פרק ו הלכה יד) את האדם הנותן מכשול לפני העיור בין הדברים שחייב האדם עליהם נידוי! 

הענקת עצה טובה לזולתו - מעבודות הקשות שבמקדש! 

המחשבה המקובלת היא כי הענקת עצה טובה לזולתו הוא דבר קל לביצוע, אך יש לדעת שאין כך פני הדברים, ולאו מילתא זוטרתא היא, אלא הרבה עמל ויגיעה נדרשים על מנת לתרום עצה הגונה לשואל. 

וראינו לנכון להרחיב בזה את הדיבור ולהביא מהנהגת הגדולים, וכך נוכל ללמוד ממעשיהם מחד עד כמה נזהרו שלא להכשיל את זולתם בעצה שאינה טובה, ומאידך מה היתה גודל טרחתם ואלו חשבונות הם עשו בכדי ליתן עצה הגונה למאן דהו. 

קודם אתפלל "ותקננו בעצה טובה מלפניך"... 

מסופר בספר המאורות הגדולים (עמ' קיט): 

כאשר נכנס לבית הסבא מקלם זצ”ל אדם על מנת לשאלו ולהתייעץ איתו, היה אומר לו הסבא זצ”ל שיבוא אליו בשנית לאחר תפילת ערבית, כי אז הוא מעמיק בכוונתו בתחינתו: "ותקננו בעצה טובה מלפניך..." 

הנהגתו של החזון איש זצ"ל 

על רבנו החזון איש זצ”ל מסופר רבות בענין זה. 

הגאון רבי זלמן רוטברג זצ”ל כותב בספרו טוב דעת (חלק ב עמ' תח): יש באמתחתי ובזכרוני הרבה עובדות שזכיתי להיות נוכח בהן אצל מרן החזון איש זצ”ל, בכל דבר בין גדול או קטן, שהיו פונים אליו לעצתו ולתפילתו. נפלא היה למתבונן עד כמה היה משקיע מעומק עיונו על כל צדדי השאלה, בהתרכזות מתוך שלימות כוחות הריכוז שהיו בו, לא פחות מריכוז בסוגיות העמוקות בש"ס, או איזה הכרעה של הלכה. בדיוק נמרץ מתוך כוחות ריכוז אלו, היה מתייחס לכל שאלה שהובאה לפניו... 

"כל הכרעה גוזלת נתח הגון מבריאותי" 

וידוע מה שהעיד החזון איש זצ”ל על עצמו, ומעשה שהיה כך היה: 

פעם שאל אותו חבר כנסת מטעם אגודת ישראל: 'כיצד לדעתו יש לנהוג בהצבעה על ענין השילומים מגרמניה?' 

יש לציין כי אותו שואל שרוי היה בחופשה ולא היה מתכנן להשתתף בהצבעה, והשאלה לא נגעה לו למעשה, אלא שהוא ביקש ללמוד את השקפתו של החזון איש זצ”ל בנידון זה. 

ענה לו החזון איש זצ”ל: 'השאלה איננה נוגעת אליכם כרגע...' 

חזר הלה ושאל: 'בכל זאת, כיצד היה מייעץ רבנו לנהוג?' 

השיבו החזון איש זצ”ל: 'הבריות טועים בי... סבורים שאני שולף עצות מן השרוול... ולא היא! כל הכרעה גוזלת נתח הגון מבריאותי, ולכן במקום שאין הכרח שומה עלי לקיים: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם..." 

הרי לנו כמה עמל ויגיעה השקיע מרן החזון איש זצ”ל בכל עצה ועצה אשר הציע לאחרים. 

מדוע שמח הגאון רבי יעקב פאם זצ"ל? 

הגאון רבי יעקב פאם זצ”ל התבטא פעם: 

'אנחנו אומרים וידוי ביום כיפור פעמים רבות, כשאני מכה באגרוף על החזה ואומר: "יעצנו רע" אני חושב על הפעמים הרבות בהן יעצתי לאנשים, מי יודע אם עצותי היו נכונות? 

לכן, אם אני פוגש מישהו אשר שאל בעצתי והוא אומר לי כי עצתי התבררה כמועילה, הדבר גורם לי קורת רוח מרובה. 

האחריות הנדרשת טרם נתינת עצה 

מרן הרב שך זצ”ל היה אומר: 'על כל עצה שאני ממליץ משווה אני לנגד עיני, כי בעולם האמת אפגוש בשואל לעצתי, ואידרש להצדיק אותה בפניו!' 

ומעשה היה באדם אחד שבא להתייעץ עמו בענין מסויים. שקל רבנו זצ”ל את הדברים, והשיב שאינו יודע מה לומר. 

כאשר יצא הלה תמהו הנוכחים: 'הלא מרן יועץ לכל הפונים, בענייני הכלל והפרט ואף בנושאים של פיקוח נפש. ומדוע נמנע כאן מלתת תשובה?' 

נענה מרן הרב שך זצ”ל ואמר: 'דעו לכם, שבכל עצה שאני נותן, חושב אני לעצמי: הלא יתכן שהעצה לא תצליח, מי יודע מה נגזר ממרום, ואז לאחר מאה ועשרים, יתבעני השואל מדוע חשבתי כך ולא ההיפך. אענה ואומר, שעל פי התורה והשכל הישר כך צריך היה להשיב, ולא עלי תלונתו. 

אבל במקרה זה, שקלתי בדעתי וראיתי שהצדדים שקולים, וכל מה שאומר, יתכן שהדרך השנייה היא שתצלח, ואזי אם יתבעוני במרום, לא אוכל להשיב מפני מה העדפתי דרך זו ולא אחרת. ובמקרה כזה, נמנע אני מלהשיב...' 

למדנו אם כן את מידת הרצינות הנדרשת בה נקטו גדולי ישראל טרם שהוציאו דבר עצה מפיהם. 

"ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש" 

וכמדומני שכל זה כלול בדברי המסילת ישרים שכתב (פרק יא) דברים כדרבונות בענין זה וזה לשונו: 

"אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתיעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתייעץ, לא לשום תכלית אחר, קרוב או רחוק שיהיה!" 

"לא ייעץ את חבירו לפי דרכו" 

עד כאן עסקנו בזהירות הנצרכת בשביל לא להעניק עצה שאינה הוגנת. ורצינו להדגיש נקודה: יש להשתדל בעת שנותנים עצה לזולת שתהיה זו עצה טובה והוגנת לו באופן אישי. והרבה פעמים נדרש מאמץ מיוחד בכדי לעשות זאת. 

כך כותב רבנו יונה זצ”ל בספרו שערי תשובה (שער ג' אות נג) וזה לשונו: 

"עוד נזהרנו מן המקרא הזה, להשיא עצה הוגנת לאשר יועץ עמנו, ולא להכשילו בעצה נבערה (היינו - עצה הנובעת מחוסר חכמה ובקיאות בענין), ולא ייעץ את חבירו לפי דרכו (כלומר - להנאת עצמו)'. 

זהירותו של הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל בנתינת עצות 

בענין זה יש לציין את הנהגתו של הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ”ל אשר היה מקפיד לא להעניק עצה אם לא ידע בבירור שזו העצה הטובה עבור השואל. 

הוא היה מעניק עצה "תפורה לפי מידת השואל" ולא היה קיים אצלו מושג של "עצה תיאורטית" אלא כל עצה מיועדת היתה ליחידים מסויימים. 

זו היתה דרך הגישה שלו לכל אדם ולכל שאלה, כאילו מיוחדים הם בפני עצמם. 

לדוגמא: רבי יעקב זצ”ל השתמש רבות בשפת היידיש, וכאשר היה חש כי מחסום השפה בינו לבין השואל אשר שלט באנגלית בלבד הינו כה גדול עד שלא ניתן לו לקלוט את מהות האדם במדוייק, נמנע מלייעץ לו. 

רבי יעקב זצ”ל לא נטה לייעץ לאנשים אשר התקשרו אליו בטלפון, מכיון שלא היטיב להכירם. וכל זאת בכדי שחלילה לא יתן עצה שאינה הוגנת ספציפית עבור שואל זה. 

הנהגתו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 

וכך מסופר על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ”ל: 

"הגיע לפניו איש עסקים ירא שמים ושטח בפניו את שאלתו בענייני עסקיו. השאלה מורכבת היתה מפרטים רבים מענין אותו מסחר, והגאון זצ”ל אמר לו: 'כי איננו יודע די את דרכי העסק ולכן אסור לו כרגע לייעצו בדבר שאינו מבין בו'. 

אולם רבי שלמה זלמן זצ”ל לא אמר בזה די, הוא גזל מזמנו היקר, הלך ושאל את פי אנשים אחרים ממכריו והבין מדבריהם כיצד דרכי המסחר מתנהלים בענין זה, וכאשר הגיע לכלל הכרעה בשאלה שנשאל, שמח לבוא לעזר לאיש העסקים. 

לימים פגש רבי שלמה זלמן זצ”ל את האדמו"ר בעל הבית ישראל מגור זצ”ל ושאלו: 'כיצד אתם נוהגים כשבאים אליכם אנשים שונים להתייעץ בדבר מסחרם, האם אתם מעניקים להם את עצתכם?' 

ענה לו הבית ישראל זצ”ל: 'בתחילת שנות כהונתי כאדמו"ר, כאשר היתה באה אלי התייעצות בענין דג מלוח, כתתי רגלי והתעניינתי אצל סוחרי דג מלוח בכדי לדעת מה לענות...' 

"עצה הוגנת לו" 

כך מבואר בדברי רש"י זצ”ל על הפסוק: "ולפני עור לא תתן מכשול" "וזה לשונו: "לפני הסומא בדבר לא תיתן עצה שאינה הוגנת לו." 

וכבר עמדו המפרשים מה בא רש"י זצ”ל להוסיף בתיבת: "לו" ניתן היה לכתוב: "לא תיתן עצה שאינה הוגנת" ומה בא ללמדנו בזה. 

אלא שמדברי רש"י זצ”ל למדים אנו את הכלל האמור: לא די בעצה טובה באופן כללי, אלא עלינו להתאימה שתהיה טובה והוגנת לשואל בפרט! 

ומה רצית, שאעבור על "לפני עור"?! 

על מנת להבין היטב נקודה זו, נביא דוגמאות נוספות: 

מעשה ששלח גאון אחד שליח עם שאלה למרן הרב מבריסק זצ”ל:" במוסד חשוב התפנתה משרה מסויימת אשר הוצעה לאיש מוכשר עד מאוד, ומנהל המוסד שלח להתייעץ האם כדאי לקבלו למשרה במוסדו. הרב מבריסק זצ”ל השיבו כי אכן הלה מתאים לתפקיד וראוי לקבלו. 

האיש המדובר בא גם הוא להתייעץ עם הרב מבריסק זצ”ל: 'האם כדאי לו ליטול את המשרה על שכמו?' 

ואותו השיב הרב מבריסק זצ”ל בשלילה - "לא כדאי לך לקבל את ההצעה" אמר לו. 

משנודע הדבר למנהל המוסד, עשה מיד את צעדיו אל הגרי"ז זצ"ל ושאלו בתמיהה: 'מדוע שינה הרב את דעתו?...' 

אמר לו הרב מבריסק זצ”ל: 'דעתי לא השתנתה במאומה, אתה שאלת אותי אם טוב הדבר למוסד שלך, ועניתי לך שאכן טוב מאוד. אולם הוא לא שאל אותי מה טוב למוסד, אלא מה טוב עבורו, ולו באופן אישי לא כדאי לקבל את המשרה. 

וכי רצונך שאעבור על "לפני עור" ואייעץ לו "עצה שאינה הוגנת לו"?!...' 

'כשאני מדבר עמו אני שוקל מה טוב עבורו!' 

וכך מסופר על תלמיד חכם אחד שהוצע לו להיות רב באחת הערים החשובות. אותו תלמיד חכם דחה את ההצעה, באומרו כי המשרה תפריעו משקידתו והתעלותו. 

עלו פרנסי העיר אל מרן הרב שך זצ”ל והעלו בפניו את ההצעה, חיזק ידיהם ואמר: "תלמיד חכם כזה יהיה לברכה בעירכם!" 

אמרו לו: "מסרב הוא להענות להצעה." 

הגיב באומרו: "אל תרפו, הפצירו בו עד שיקבלה!" 

הציעו: "אולי יקח עמו רבנו דברים, שומע הוא לקול רבנו..." 

ומרן זצ”ל ענה: "כשמשוחח אני עמכם, שוקל אני מה טוב לכם ולעירכם, ועבורכם - "תיכף לתלמיד חכם ברכה"! אבל כשאדבר עמו, שוקל אני מה טוב עבורו - ואיני בטוח שזו עצה טובה עבורו..." 

הכרעתו של הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל 

עוד מעשה בענין זה: 

כמה מקנאי ירושלים עלו אל הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ”ל, וסיפרו לו שנכדו של אחד השוחטים בירושלים עבר ללמוד בבית ספר לא דתי, ומן הראוי איפוא, שאותו שוחט יועבר מכהונתו. 

שמע רבי יהושע לייב זצ”ל וענה: 'אמנם טענתכם נכונה, אבל אי אפשר בשל כך להעביר את השוחט מפרנסתו, הואיל וכך מייעץ אני: לכו והשתדלו למצוא עבורו פרנסה אחרת, ואז תנסו להשפיע עליו שיעזוב את השחיטה'. 

שמעו האנשים ועשו כדבריו. הלכו ומצאו עבורו עבודה אחרת, ואז באו אליו בדברי שכנוע על מנת שיעזוב את העבודה מרצונו. השוחט שמע את דבריהם, והלך גם הוא לרבי יהושע לייב זצ”ל והציע בפניו את התלבטותו: 'כיצד לנהוג'?. 

רבי יהושע לייב זצ”ל השיב לו: 'לא כדאי לך לעזוב את השחיטה...' כיון ששמע כך, החליט להישאר בעבודתו כמובן. 

כאשר חזרו האנשים לרבי יהושע לייב זצ”ל ותמהו בפניו: 'הלא הרב הסכים איתנו שהוא יעזוב את השחיטה באם נמצא עבורו פרנסה אחרת, ואנו הלכנו והשתדלנו ומצאנו, ומדוע אפוא מר הניא אותו מלעשות כן?...' 

ענה להם רבי יהושע לייב זצ”ל: 'מדוע מנעתי ממנו? הלא הוא בא אלי לשאול בעצתי, והעצה הטובה ביותר עבורו היא לא לעזוב מלאכתו, וכשהוא בא ליטול ממני עצה מחויב אני לתת לו את העצה הטובה ביותר עבורו!' 

הנה לפנינו דעת תורה מגדול הקנאים בדורו, אשר לבו לב הארי, ובכל זאת לא עשה שימוש באותה קנאות בכדי להכשיל חלילה את השוחט בעצה שאינה הוגנת לו! נפלא מאוד! 

"לפני עור לא תתן מכשול" - לא להכשיל את חבירו בדבר עבירה 

עתה נעסוק בחלקו השני של הלאו: לא להכשיל את הזולת בעבירה. שהרי אין לך מכשול גדול מזה - שגורם הוא להיכשל בדבר איסור. 

ניתן ללמוד מהי חומרתו של המכשיל את חבירו בדבר עבירה מלשון המדרש רבה (במדבר פרק כא אות ד'): "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו"! כי ההורגו הורג בעולם הזה אבל עדיין יש לו חלק לעולם הבא, לעומת זאת המחטיאו, הורגו הן בעולם הזה והן בעולם הבא! 

מסירות נפש שלא לעבור על לאו זה! 

בזה נוכל להבין את דברי הגאון רבי יהודה החסיד זצ”ל בספר חסידים (אות מה): 

"לעולם יתפלל אדם שלא תבוא תקלה על ידו. צא ולמד מדוד, אף על פי שאמרה תורה: "הבא להרגך השכם להורגו" לא אבה להרוג את שאול כשמצאו ישן שוכב במעגל. 

אמר: 'אם אהרגנו מפני תקנתי, יהא תקלה לכל ישראל שיאספו עליהם גויים וילחמו בם, מוטב שאהרג ואל יבוא תקלה על ידי'. 

וכן מצינו במרדכי: "ומרדכי לא קם ולא זע" 

אמר: 'אם אקום מפניו, ישתחוו הכל לעבודה זרה, מוטב שיהרגוני ואל יבוא תקלה על ידי." 

הרי לנו כיצד גדולי האומה מוכנים היו למסור נפשם, ובלבד שלא תבוא תקלה על ידם! 

ומזה הטעם מצינו בגמרא (עבודה זרה טו:) שרבה רץ אחרי מישהו שלוש פרסאות, דהיינו כאחד עשר קילומטרים, ובלבד שלא תצא תקלה מתחת ידו! 

זאת היא הזהירות הנדרשת מכל אדם בכדי לא להיכשל חלילה בעבירה חמורה זו של "לפני עור לא תתן מכשול!" 

נורא! 

וכבר היה מעורר בזה הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ”ל: המשוחח עם החברותא שלו באמצע הסדר, מלבד האיסור שעובר הוא בעצמו, עליו לחשוש גם על הלאו של "לפני עור לא תתן מכשול." 

זהירותו של הבית הלוי זצ"ל בלאו זה 

ויש לדעת כי בלאו זה כלול לא רק הכשלה ישירה בדבר איסור, אלא גם אם ייגרם דבר איסור באופן עקיף - עלינו מוטלת החובה למנוע את המכשול מלצאת אל הפועל. 

וכדי להמחיש את הדברים היטב, נביא כמה מעשים מגדולי ישראל המלמדים עד היכן מגעת חובת הזהירות בענין זה. 

היה זה כאשר מלכות רוסיה פסלה את המטבעות הישנים. השמש של קהילת סלוצק ניצל את זה, ומתוך שחשב כי רב העיר הגאון בעל הבית הלוי זצ”ל אינו מכיר בצורת מטבע, הוא נטל לעצמו את משכורתו של הרב ובמקום זאת הגיש בפניו את משכורתו במטבעות שנפסלו ולא היו שוים מאומה. 

כפי שצפה השמש, הבית הלוי זצ”ל אכן קיבל את המטבעות לידיו תוך שהוא מפטיר בפניו דברי תודה. 

ברם, הבית הלוי זצ”ל אכן ידע שנפסלו אלא ששתק בכדי לא להכלים את השמש ולתפסו בגניבתו. כמובן שהוא לא עשה שימוש באותם המטבעות, יתירה מכך, הוא לא השהם ברש ותו לרגע אלא קבר אותם מחשש שמא ימצאם אי מי וירמה בהם אחרים וכך יסובב על ידו נזק לאחרים. 

כל כך היתה זהירותו המופלגת שלא להכשיל את הזולת! 

מדוע הפקיר הגאון בעל הבית אפרים זצ"ל את נכסיו בבית הדין? 

וכן מסופר על הגאון בעל הבית אפרים זצ”ל: 

'ידוע שהוא זכה לשני שולחנות, מלבד היותו אחד מפוסקי הדור הוא גם היה עשיר גדול וניהל עסקים רבים. 

כאשר התחיל לנהל מסחרו, אמר: 'מכיון שאני נותן סחורה באשראי ושמא לא יפרע לי אדם חובו, על כן מפקיר אני את כל נכסיי בפני בית הדין, וכך לא יכשל אדם מישראל באיסור גניבה על ידי...' 

מה הזהיר החפץ חיים זצ"ל את רעייתו? 

על החפץ חיים זצ”ל מסופר: נוהג היה להזהיר תמיד את רעייתו שלא תקנה סחורה מנשים נוכריות, דברים שלפי מנהג בני הכפרים הם שייכים לבעלה, כגון; תבואות שהיו הנוכריות מביאות לפעמים מעט תבואה צרורה במטפחת, מפני חששו שהתבואה נגנבה מבעלה. אולם דברים שעל פי המנהג שייכים לה, כגון עופות או ביצים או מפית בד שטווה בידיה אמר שיכולה לקנות מהם. 

'חשש זה' - אמר החפץ חיים זצ”ל: 'הוא משום איסור של "לפני עור" כיון שבן נח מצווה על גניבה, ואין חילוק בכך בין גניבה מאדם אחר לגניבה מבעלה, ובפרט שבעליהן מקפידים על כך, והראיה שהיא עושה בסתר את מעשיה ומסתירה ממנו את הדבר...' 

ראינו אם כן כמה אופנים אשר דרושה בהם זהירות מלהכשיל את הזולת בעבירה. והדבר נוגע מאוד בחיי היום יום. ובפרט מי שמשמש ככלי קודש ומעשיו נבחנים באור שונה, שלא לעשות שום מעשה הנראה כדבר עבירה משום שהוא משמש לאחרים כמודל לחיקוי, ועל כן נצרך הוא למשנה זהירות. 

"לפני עור" במידות 

ובנוגע לשאלה האם שייך איסור של "לפני עור" במידות או שהלאו נאמר רק בדבר עבירה? 

ידועה שיטתו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ”ל שאין בזה איסור "לפני עור" (על אף שיש החולקים, ואכמ"ל). ולכן מותר לאדם לשבח את חבירו ולכבדו ואינו צריך לחשוש שהוא ייכשל בגאוה. 

והטעם בזה: אדם מחויב לכבד את זולתו, ומכיון שמעשיו נעשים לתועלת אין בזה איסור. 

הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל אינו מוחה בשירה לכבודו 

מסופר על הגאון רבי יצחק בלאזר זצ”ל: בשמחת תורה היו התלמידים רוקדים לפניו ומזמרים לו "צדיק כתמר יפרח" והגאון זצ”ל לא מחה בעדם אלא הניחם לשיר. 

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ”ל העיז פניו ושאל את הגאון רבי יצחק זצ”ל בבחינת "ילמדנו רבנו": 'מדוע הוא מניחם לשיר?' 

השיב לו הגאון רבי יצחק בלאזר זצ”ל: 'כבר פסק הרבי (ה"ה הגאון רבי ישראל סלנטר זצ”ל) שבנוגע למידות אין הלאו של "לפני עור". הוא הסביר זאת שכוונתו היתה מכיון שהם חייבים בכבוד רבם, אין רשות בידו למחות בהם, הגם שהדבר עלול להביאו לידי גאוה. 

ראיות ליסוד זה מדברי חז"ל 

וכך מבואר במדרש רבה (במדבר טו, יז) שיש לחכם להניח אחרים ליתן לו כבוד כדי שהם יקיימו מצות כיבוד תלמידי חכמים. 

ובספר זה השולחן להגאון רבי שריה דבליצקי זצ”ל הביא ראיה מהגמרא (ברכות נה:): "רבא כי הוה חליש, יומא קמא לא מגלי, מכאן ואילך אמר ליה לשמעיה פוק אכריז רבא חלש, מאן דרחים לי לבעי עלי רחמי, ומאן דסני לי לחדי לי. וכתיב (משלי כב, יז): "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו." 

מכאן יש להוכיח שמותר להניח מכשול במידות, דאם לא כן לא היה רבא מניח לשונאיו לשמוח לאידו. 

הבאנו פרט זה כדי שלא יאמר אדם: מאחר ויש לאו של "לפני עור" לא אכבד את זולתי כלל וכלל כדי שלא יבוא חברי לכלל גאוה... 

למדנו אם כן לאו זה של "לפני עור לא תתן מכשול" גדרו וחומרתו. וכן שהוא כולל שני עניינים.

א) לא להכשיל חבירו בעצה שאינה טובה בשבילו, אלא יש ליעץ אותו לפי מה שטוב עבורו.

ב) לא להכשיל את זולתו בדבר איסור. 

ה' יעזרנו שנוכל להתבונן ולהתחזק בזה וכך נוכל לשמור את נפשנו מלהיכשל בלאו זה.

שאלות ותשובות