אלעד - אלעד

ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירויח

ובכן, "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו". הרמב"ן מביא ובתורת כהנים  מופיע, פרושים תהיו, הענין כי התורה זהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אז כנגד הזהירות בעריות התירה איש ואשתו, וכנגד המאכלים האסורים היא התירה אכילת בשר ויין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו ולהיות בסובאי יין וזוללי בשר למה, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות, קדושים תהיו - פרושים תהיו. אז זה באופן כללי.

הנה מה שכתוב כאן, שטוף בזימת אשתו אשר אין בזה כל איסור כלל, או בזולל בשר ויין, הכל דברים מותרים בתכלית, איך קוראים לזה? נבל ברשות התורה. נבל ממש, איזה נבל? כמו שאומר הפסוק, אמר נבל בלבו אין אלקים. ומה אמנם הכל הצעקתה הזאת אשר על זה הוא יקרא נבל וכופר באלקים. אז הספורנו ז"ל מבאר טעם איסור העריות וז"ל: הנה התולדות ההווה משאר בשר, ראוי שתהיה יותר הגונה וממוזגת כמו שקרה בתולדות משה ואהרן ומרים מעמרם ויוכבד דודתו. ז"א דווקא תולדות שיהיו מבשאר בשר - מקרבת בשר, אז זה יותר ראוי והגון וממוזג להביא תולדות ראויים, כמו הדוגמא של משה ואהרן ומרים שבאו מעמרם ויוכבד שהיא דודתו. וכמו שאמרו ז"ל על נישואי בת אחותו שזה מצוה. וזה יצדק, אומר הספורנו, מתי? כאשר יהיה הפועל והמתפעל מכוונים להפיק רצון קונם בלבד, אם הכל נעשה רק להפקת רצון הבורא. אפס זה יקרה על המעט, כי בדר"כ זה לא ככה. אמנם מה שיקרה בכל המין האנושי ברובו, שיהיו מכוונים להתענוג בלבד, ובהיות שאר הבשר מוכן מאד וההרהור והתענוג בו רב מאד, הנה כאשר יהיו חושבים שניהם שחיבורם הוא בלתי אסור, ירבה ההרהור והחיבור ביניהם להתענג בלבד, ולכן אסרה התורה בשאר בשר ועל זה הדרך נראה איסור כל העריות. ז"א עצם ההנאה וההתענגות בלבד ועל זה הדרך נראה כל איסור העריות.

והנה עריות, מהעבירות היותר חמורות, מהעונשים היותר חמורים, וכולם בכרת. וכל זה על ריבוי ההנאה והתענוג אשר בהם. וכל אלה אומרים הבינני. אמרו בגמרא, הני חמישה ברכי נפשי שאמר דוד המלך בתהילים, כנגד מי אמר הנביא? לא אמרם אלא כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה. יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו, דהיינו הנשמה, וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו, דהיינו הקב"ה. ומה על דבר הגוף שאין לו אלא חמישה דברים, רואה ואינו נראה וכו' וכו', האם הוא אין לו חלק בשבח וההילול של הנפש לקב"ה? ודאי כי יש לו, אז למה העלימו את שמו וכל מציאותו? למה פה לא מצינו כנגד מי אמרן, כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה, ולמה הוא לא אמר כנגד הגוף גם, למה העלימו אותו? אולם זה באמת הילולו ושבחו של הגוף, שהוא נעלם, שלא הזכירוהו, מה הילולו ושבחו? הגוף לנפש הוא כמו הבחינה של העולם הזה לעולם הבא. חז"ל אמרו, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני הטרקלין - בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. אז ככה ענין הגוף לנשמה הוא פרוזדור, פרוזדור לנפש, כי כל כולו הוא רק מוביל לטרקלין, עיקרו של הגוף הוא שהוא מוביל להנפש ולא יותר, ומציאות של הובלה היא שאין לה כל שם, ז"א אם הוא רק מוביל, ההול שמוביל לסלון אין לו שם בפני עצמו, הוא רק מעבר לסלון, הוא משמש ל, אז הגוף הוא משמש לנשמה, הוא מוביל לנשמה, אז אין לו מעמד בפני עצמו. אין לעצמה כלום היא רק מובילה, הגוף מוביל ולא זולת, והגוף כמוביל לנפש מובן מאליו כי ראשית כל צריך להיות בי טול הגוף לתכלית, אם הוא מוביל לנפש הוא לא יכול להיות מחסום בפני, הוא לא יכול להיות מאן דהוא, מאן דאמר, הוא לא יכול להיות איזה ממשות, כי אם הוא זה הוא אז הוא לא יהיה מעביר לנפש, הכל יעצר אצלו כי הגוף הוא בפני עצמו, אם הגוף בפני עצמו הנפש איך יגיע אליה? אז לכן צריך ביטול כל עצמותו וביטול כל הגשמה, כי הגשמה זה ההיפך מהנפש. ואיך אם כן יהיה פרוזדור לטרקלין, איך יהיה פרוזדור לטרקלין, אם הוא בפני עצמו אז הוא לא פרוזדור, אז הוא טרקלין בעצמו, כי הגשמה מעכבת את ההובלה, ובאין הובלה אבדה כל מציאות ודאי. ז"א אנחנו חייבים לעבוד על ביטול הגוף בשביל שהגוף ימלא את היעוד שלו להיות מוביל אל הנשמה, ז"א אם אנחנו מסתכלים על רכב, אז יש גוף, אבל המטרה של הרכב זה לא הרכב, זה גם לא למלא לו דלק, המטרה שהוא יוביל לאן שרוצים להגיע, אם הוא לא ממלא את הפונקציה הזאת להגיע לאן שצריך להגיע מי צריך אותו בכלל, חמור עדיף עליו. ומי שמשקיע יותר מידי ברכב, מטפח את הרכב, מפנק את הרכב, ממלא בו דלק עד גדותיו על גדותיו על גדותיו עוד ועוד עוד ועוד, אז הוא מבין שזה הרכב יש לו ממשות בפני עצמה, גם הוא בחניה. אבל זה לא התכלית של רכב, הרכב צריך להוביל את האדם שיושב בפנים לאן שהוא רוצה להגיע. אותו דבר הגוף שלנו, הוא רק מקבל את האספקה החיצונית והוא משמש שהנשמה תוכל לבצע איתו את מה שהיא צריכה לעשות.

אמנם כי הגוף בתיקונו ושלמותו הנה הוא עצם רוחני כמו הנפש, אם הגוף הוא באמת על מתכונתו בתיקונו ובשלמותו ז"א הוא לא בפני עצמו,  הוא לא יחידה עצמאית, אז הוא עצם רוחני כמו הנפש, כי הרי הוא פרוזדור לנפש, אז הפרוזדור הוא חלק מהטרקלין שמגיעים אליו. וכל ההגשה שאנחנו רואים בכל אופן את הגוף, נכון שאנחנו מרגישים את הגוף? נכון שהגוף אצלנו לא בטל ומבוטל? כל זה שאנחנו מרגישים את הגוף זה רק בגלל שאנחנו חיים בהנהגה של הגשמה, שאנחנו מגשימים את הגשם ועושים ממנו משהו שעומד בזכות עצמו, כאילו יש נשמה צריך לתת לה את האספקה שלו, ויש גוף שצריך לתת לו אספקה שלו, ובעיקר אנחנו מתעסקים בגוף ופחות בנשמה. זה לא על תיקונו, אז לכן אנחנו אומרים שהוא בטל ומבוטל. שתי הנהגות אצל האדם, הנהגה של הנפש והנהגה של הגוף. אבל הגוף בעצם הוא רוחני, הגוף בעצם הוא רוחני ודאי. מאיפה אנחנו יודעים שהגוף בעצם בעצמותו הוא רוחני ודאי? מגופו של אדם הראשון בגן עדן. שאמרו חז"ל, תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה. ז"א האור הרוחני שהיה יוצא מהעקב של אדם הראשון, שזה המקום הכי  נחות בגופו של אדם, היה מכהה את גלגל חמה, ז"א כל אור החמה זה אפס אפסים ליד האור שהיה יוצא מהמקום הכי פחות בגופו של אדם הראשון. אז ז"א בעיקר מהותנו הגוף הוא אור גדול. ומה שאנחנו מוצאים את הגשמות בגוף, זה רק מאשמתנו אנו, שאנחנו פעלנו כל זאת, אבל זה לא מעצם מציאותו. הרי אליהו זכור לטוב העלה את גופו למדרגת מלאך, והוא עלה עם גופו בסערה השמימה, אז הגוף שלו ה חומרי הפך להיות מלאך, והלא הוא הלך ארבעים יום בלא אכילה ושתיה, ז"א הגוף לא הפריע לו בכלל, הוא לא היה משהו שבפני עצמו, זה לא היה מעכב, זה לא היה מחסום. זה רק משמש מוביל ופרוזדור לנשמה, אז ממילא גם הגוף הוא נשמה.

אז מהי הגשמה? מה גורם להגשמה? מה בחינתה? מה שעושה את ההגשמה ביותר זה הטעם וההרגשה. מה שאנחנו טועמים בגוף, מה שאנחנו מרגישים בגוף, ההרגשה שבגוף, העינוג, הטעימה, הטעם ה טוב, זה כמה שאדם יותר מסור לדבר זה, הוא יותר גשמי. התאוה. הרגשת הגוף זוהי הגשמה, נמצא שביטול כוחות הגוף, ביטול כל רגש מצד הגוף, הנה זה מן ההכרחיות לבלתי היות שום הרגשת הגוף, ז"א זה לא איזה מעלה של חסידות וקדושה ופרישות, אלא זה מן ההכרחיות, אחרת זה מחסום לנשמה והנשמה לא תגיע למה שהיא צריכה להגיע, לתכלית שלה. ולו היה תמיד השכל מקדים לפעולה, מקדים להרגשה, כי אז ודאי היה כל כולו שכל. ז"א אם השכל היה מאלץ אותנו, מכריח אותנו בכל ענין ולא מתחשב בגוף, כי בד"כ תשימו לב, אנחנו מחליטים  נגיד לעשות משהו, אבל מיד נעשית בדיקה אם זה יהיה קשה לנו או לא, זה יהיה כרוך במאמץ או לא, כמה זמן זה ימשך, זה מסוג הדברים שאנחנו אוהבים לעשות או לא אוהבים לעשות, ואז או שאנחנו דוחים את הדבר או מבטלים את הענין וכן הלאה. מי גרם? הענין בפני עצמו ברור שהוא טוב, עכשיו האשה אומרת, תעלה טפס תוריד תחליף תזה תסדר, ישר האדם מה עושה? חשבון, לא לא עכשיו אני צריך לגמור משהו קודם... מתחמק, מי גרם לו? הגוף. כי הגוף לא מתאים לו עכשיו מאמץ יתר. אבל מצוה, פסח, האשה טורחת, כולם טורחים, מבקשים ממך להתאמץ, מי עוצר אותו? הגוף. שיקולי הגוף. זו דוגמא, כן.

אם השכל היה מקדים לכל פעולה ולכל הרגשה, היינו כל כולנו שכל. כי אם השכל אומר - עושים, קשה - קשה. לא אוהבים לא אוהבים, מה לעשות? אנשים אוהבים תרופות? לא. אבל אם זה מה שנצרך הם לוקחים, זה מר? אין מה לעשות בולעים. השכל אם היה מחייב אותנו בכל דבר, לא ההרגשה ולא הפעולה, היינו כולנו שכל. ואז האכילה שלנו היתה חכמה, כי היינו יודעים כמה לאכול ומה לאכול וכמה זמן להשקיע, ולא לשכוח.

לדוגמא, הרב שטינמן יאריך ימים, הוא אוכל כל יום חמישים גרם פירורי לחם, טחונים, פירורי לחם טחונים, קונים לו לחם טוחנים ושמים לו שקיות בהקפאה חמישים גרם חמישים גרם, הוא שותה רק מים, הוא לא שותה תה, חמישים שנה הוא לא שותה תה, בשביל מה צריך תה? שותה רק מים ואוכל חמישים גרם ואוכל איזה עגבניה, פעם ב ביצה, זהו. ובין ארוחת בקר לארוחה הבאה, באמצע אין מצב שהוא מכניס משהו, מנשנש, שותה, אין מצב. אין מצב. האכילה אצלו זה חכמה, כמו שאומרים.

האכילה היא חכמה, וההבטה היתה גם חכמה, היינו יודעים על מה להביט, מתי להביט, בשביל מה לביט. בקלם היו מקפידים מאד לא להרים את העיניים סתם, מה זה סתם להרים את העיניים, לאיזה מטרה אתם מרימים, תסתכלו יש שיעור, נכנס מישהו בדלת כולם מסתכלים עליו. לא כתוב והיו עיניך רואות את הנכנס, כתוב "והיו עיניך רואות את מוריך" וכולם מסתכלים על מי שנכנס. מישהו זז כולם מסתכלים, אם יפול משהו מאחורה כולם יסתובבו, אתה צריך לשלוט על העיניים, תחליט - יש ענין להסתכל, אין ענין להסתכל, מה זה מועיל, מה זה טוב, מה המטרה שאתה, סקרנות, מה, מה, הבטה צריכה להיות בחכמה. זה אם היה לו שכל. אבל אם לא אז הגוף יש לו דרישות, הוא רוצה ליהנות, הוא רוצה לראות, הוא מתעניין, הוא סקרן, הוא תאב, אז ממילא הגוף הוא מאן דאמר.

אולם אם ההרגשה היא המקדמת, אז זה הגשמה, אז אדם מגושם, והגוף עם הגשמה הוא כבר לא פרוזדור לנפש, כי הוא עוצר הכל בדרך, כי הוא הוא הנהנה הראשון והוא מעונין להמשיך בהנאה. הוא לא רוצה להעביר את המסרים הלאה, כי אם הוא יעביר אותם לשיקול השכל יכול להיות שהשכל יבטל אותם, יגיד בא הנה, אתה מסתכל על דבר אסור ואז מה הוא יפסיק. אז הוא לא רוצה. השכל יגיד אכלת יותר מידי, הוא לא רוצה להעביר את זה הלאה, אז הוא כבר לא יהיה מוביל לנפש. וזה הדבר נקרא כריתות, זה הכרת. כריתות - הפרדת הגוף מן הנפש רח"ל.

הרי כשיש כרת, כתוב "הכרת תכרת הנפש עוונה בה" כל זמן שעוונה בה, אז הנפש תכרת, זו הנפש, הנפש הזאת שאנחנו מדברים עליה. ז"א אם הגוף הזה לא נותן להעביר את הכל והוא לא הופך להיות מוביל ופרוזדור, זה כריתות מהנשמה. אז מה הפליאה כרגע שעריות זה כריתות, כי שמה זה ההנאה והעונג בריבוי, כמו שלמדנו קודם מלשון הספורנו, אז הנאה הרגשת הגוף זה הגשמה, וזה כריתות ודאי. וזה הביאור של דברי הרמב"ן ז"ל, כי השטוף בזימת אשתו וזוללי בשר וסובאי יין, הנאה והרגשת הגוף יהיה נבל ברשות התורה, נבל ממש, נבל כמו שכתוב "אמר נבל בלבו אין אלקים" אפיקורסות וכפירה רח"ל, כי באין נפש אין אלקים ודאי. וזה מבהיל הדבר כי הרגשת הגוף זה שאדם מרגיש יותר מידי את הגוף, והגוף זה מאן דאמר, זה כריתות ממש.

לפי דברינו, נפלאו מה שאמרו ז"ל בכתובות ק"ד, בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר, רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, אז כל היגיעה שלי בעשר אצבעות זה היה בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. והיה לו מה ליהנות כי הוא היה עשיר וזכה לשני שולחנות, גם עולם הזה מלא וגדוש וגם עולם הבא, ואעפ"כ לא נהניתי אפילו כנגד אצבע קטנה. יהי רצון מלפניך שיהי שלום במנוחתי. אז בשביל שהוא יבקש שיהיה שלום במנוחתו הוא צריך להביא ראיה שהוא לא היה מגושם, שהוא לא התגשם, שכל כולו היה קודש, אז מה הוא אומר? שבעשר אצבעות יגעתי בתורה, אבל אפילו באצבע קטנה לא נהניתי. מה ענו לו? יצאה בת קול ואמרה, יבוא שלום. אחד כזה שלא נהנה מהגוף שלו בעולם הזה, יבוא שלום, שמעתם מה הוא אמר? מה הוא אמר רבי? הוא לא אמר תשמע, רבש"ע, אני עשיתי ופעלתי ועשיתי חסדים ולמדתי תורה כך וכך ועשיתי כך וכך ויש לי זכויות כך וכך, הוא אומר לא לא, בשביל שהוא יבוא שלום אז גם לא מספיק מה שהוא יגע בעשר אצבעות, הוא צריך גם להוכיח ולשכנע שהוא לא נהנה אפילו באצבע קטנה, שמעתם? ואם הוא נהנה אז מה יש? אבל הוא למד תורה הרבה והכל והיה רבי, אז מה יש? למדנו זה כריתות. אז הוא היה צריך לשכנע על הדבר הזה, ומה ענו לו? יבוא שלום. אחד כזה על בטוח יבוא שלום. כי זה השלום ודאי.

והתוספות שם אומרים, דאמרינן במדרש, עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. איך הם ידעו חז"ל שיקראו היום לכל זה מעדנים? קנית מעדן? תן מעדן לילד, מעדן, בדיוק מה שאסור. מעדן. זה מה שאסור, העידונים, העידונים, הגשמיות, ההגשמה, זה בדיוק. מילא אם זה נצרך בגלל ששמו שמה כמה חידקים טובים וזה ביו וכו' וכו', נו, נגיד, אבל זה קוראים לו ביו, ביו, זה שם שלא מושך. זה גם לא טעים הביו ביו, מה זה ביו? משהו כמו אקונומיקה נשמע, ביו, אבל מעדנים - כבר השם לבד מגרה אותך. כבר השם מגרה אותך.

אז אומרים חכמים, צריך להתפלל, להתפלל, עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, וזה מבהיל. ומה יונעמו בזה דברי הרמב"ן בפרשת אחרי, כי היינו  צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היווני, אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש, איזה מורגש? זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת. הרמב"ן יוצא בשצף קצף נגד אריסטו היווני, ואומר שהיינו צריכים לחסום את הפה שלהם, לא של החכמים, של המתחכמים בטבע, הם הכל אצלהם בנוי על טבע, אין רוחניות, שהם נמשכו אחרי היווני שהכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו הוא ותלמידיו הרשעים כי הכל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת. ואתם יודעים מה אומרים חכמים על אחד כזה שהוא חי את חיי העולם הזה ויש לו סברות, זה סברות כרס, זה בא מהכרס - מהאדים שעולים, מהעשנים שעולים מהכרס, משמה הסברות שלו באות.

הרמב"ן תפס וביקר את אריסטו בזה כי הוא יודע רק המורגש. ומורגש הוא ודאי ההיפך מכל מה שלמדנו עד עכשיו. אדם הרואה שהוא מתעלה במחשבה, סימן יפה לו, סימן שיש לו ביטול של הגוף, האיש הזה ודאי יש לו מעבר לנפש ואשרי לו. ואם חלילה לא מתעלה במחשבה, אין לך רעה גדולה מזה, הלא זה סימן ראשון של גופניות, וגוף ללא חיבור עם הנפש הרי זה כריתות ממש. עד פה הבנו מה שאמרנו? הבנו. עכשיו נעבור קצת.

"דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" במדרש רבא איתא, הדא הוא דכתיב, "וזכור בוראך בימי בכורותיך" תנן, עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך, לעפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. רבי ישמעאל ברבי נחמן מתני לה בשם רבי אבדימי דמן חיפה, לכהן חבר שמסר לכהן עם הארץ כיכר של תרומה, אמר לו ראה שאני טהור וביתי טהור וכיכר שנתתי לך טהור. אם אתה נותנה לי כדרך שאני נתתי לך - מוטב, ואם לאו הריני זורקה לפניך. כך אמר הקב"ה לאדם, ראה שאני טהור, ומעוני טהור, ומשרתי טהורים, ונשמה שנתתי לך טהורה, אם אתה מחזירה לי כדרך שאני נותנה לך מוטב, ואם לאו - אני טורפה לפניך. כל אלו בימי זקנותו, כל אלו בימי זקנותו, אבל בימי בחרותו אם חטא - לוקה בזיבות ובצרעת. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם, איש איש כי יהיה זב מבשרו. דוקא איש שהוא צעיר עדיין. אז זה המדרש. יש קושיות עליו, ונתרץ.

יש להתבונן למה התחילו במדרש לבאר הא דזכור בימי בכורותיך, במאי דתנן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים דע מאין באת, היינו שיסתכל בגנות הגוף ושפלותו ובענשו, וסיימו במשל על הנשמה לכהן חבר שמסר לכהן עם הארץ כיכר של תרומה, כך אמר הקב"ה לאדם, ראה שאני טהור ונשמה שנתתי לך  טהורה. למה זה ככה? למה הסדר ככה? מה החיבור ביניהם?

ועוד דבר שהוא מחוסר הבנה, מה שאמרו, כל אלו בימי זקנותו, אבל בימי בחרותו לוקה בזיבות ובצרעת. ומה ההבדל בין הבחרות לימי הזקנה בענין זה? למה יש הבדל?

אמרו לו תלמידיו לרבן יוחנן בן זכאי, רבינו ברכנו, אמר להם, יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו רבינו, עד כאן? אמר להם, הלואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר, הלואי שלא יראני אדם. הוכיח להם, שאדם כשהוא עובר עבירה הרי שאין לו עכשיו מורא שמים. ובכל זאת אומר, הלואי שלא יראני אדם בעת עשיית העבירה, אם כן ראיה שהוא ירא מבשר ודם יותר ממה שירא מה'. שמעתם איזה ברכה? הוא לא אמר להם מי שברך אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב הוא יברך את השם הטוב.... לא אמר ככה, אמר להם אתם רוצים ברכה ברכה? ברכה ברכה, תשמעו מה הברכה, יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. כל מי שנשאל ברחוב אפילו חילוני, תגיד ממי אתה מפחד באמת מהקב"ה או מאדם? מה הוא יגיד? מהקב"ה. מי זה בן אדם, מיהו בכלל, מיהו בכלל. אבל על הקב"ה הוא יודע שהוא גם למעלה וחזק הוא גם מגיע אליו בסוף, אז הוא ירא את ה'. הוא ירא את ה'. זה כולנו נגיד, אם החילוני אומר ככה אנחנו נצעק ככה, לא נגיד, נצעק, ואם מישהו יגיד לנו אחרת נגיד לו טיפש, אתה לא מבין בכלל מה אני מדבר, אני אומר לך, אני לא מפחד משום בן אדם אני מפחד רק מהקב"ה. אבל רבן יוחנן בן זכאי מכיר אותך, הוא אומר חביבי הלואי יהי רצון, יהי רצון, יהי רצון, אתם יודעים, יש אצל החילונים כזה ביטוי שאומרים לו יהי, לו יהי, לו יהי, הלואי ויהיה כך.

אז הגאון מוילנא אומר, מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי, כשאדם עובר עבירה משמע שהוא כבר עומד באמצע עשיית העבירה, אז פירש הגאון, שכך הוא אומר, קודם שאדם מתחיל בעבירה יש לו עוד תקוה להתגבר על יצרו מחמת יראת שמים שיש בו ולהתרחק מן העבירה, כל זמן שהוא לא התחיל. אבל כשאדם כבר נמצא בשעת עשיית העבירה, ואש התאוה כבר נדלקה ובוערת, לא יועיל לו מורא שמים שבו רק מורא בשר ודם. ציור, בן אדם החליט להכנס לדירה, סוגר את הדירה, בהחלטה לעשות עבירה. סגר. ועכשיו הוא נמצא במצב כלשהו ואין מי שיכול להפסיק אותו, אין, הוא יודע שהבורא, הוא יודע הכל, הוא נלחם לפני, סגר. פתאום הוא שומע את המפתחות בדלת פפפפפ הוא קם, ישר הוא קם קופץ מהחלון. מה קרה? אלקים לא בא בדלת. מי יכול להיות? יכול להיות עובר עבירה כמוך ואתה מפחד ממנו שלא יראני אדם. יחביבי יחביבי יחביבי. הא? חשבנו שאנחנו דתיים, הא? יראי שמים, יראי שמים, אני הכל לשם שמים, הכל לשם שמים, הכל מה פתאום. אני משהו אחר? רק לשם שמים. אם זה לא לשם שמים אני לא בא. צדיקים, מה זה. אבל רבן יוחנן בן זכאי הכיר את כולם, יהי רצון אמר, יהי רצון, הלואי שזה יהיה שווה לפחות, לפחות כ כ, שיהיה מורא שמים כמורא בשר ודם, הלואי, אם תגיע למדרגה כזו, וואו אתה כבר חסיד. הא? רק עמרם חסידא, בשעה שהוא כבר עולה באש התאוה כבר רותחת, הוא עוד הצליח לצעוק אש בבית עמרם, א-ש. כמה שמעתם אנשים צועקים בשכונה ככה? אין דבר כזה. אש. אש. אש.

רבן יוחנן בן זכאי יודע מה שהוא מדבר, כי הנה תראה אדם סוגר עצמו מאחורי הדלת ומתחיל בעבירה, והרי הוא מתעלם מזה שהוא יצטרך לתת דין וחשבון על זה, ובכל זאת אם איש זר פותח הדלת ונכנס, תיכף ומיד יתבייש ויסור ממנו כל תאוותו וניצל מעבירה. הרי ברור מזה שמורא בשם ודם מונעו מהעבירה יותר ממורא שמים.

זה מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי, יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. זה גם מה שאמר עקביא בן מהללאל.

נכון שזה משניות שכולנו מכירים, נכון? כולם אם אני אתחיל פה מימרא אחת כולם יסיימו אותה. אבל צריך לפרק את זה ולהתבונן בזה ולהסיק מסקנות מזה.

אז עקביא בן מהללאל אמר אותו דבר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, שימו לב, ואין אתה בא לידי עבירה, הסתכל זה לפני, תסתכל ואין אתה בא, אם תסתכל - אם תחיה בהסתכלות, אם תחיה בהתבוננות, אם תכין את עצמך, אז אם יקרה משהו חלילה או משהו כזה אז אתה בגלל ההסתכלות לא תבוא לידי עבירה. הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, כלומר שלא תבוא ליפול לידי עבירה מועיל הסתכלות בשלשה דברים, מה שאין כן כשכבר נפל לידי העבירה, כלומר הוא כבר נמצא בשעת עשיית העבירה, אז לא יוכל להתגבר על יצרו שלא לגמור אותה אלא רק ע"י מורא בשר ודם. גם עקביא בן מהללאל אומר אותו דבר.

ולכן עלינ, רבותי, להתאזר כח שלא יעבור עלינו  יום בלי לימוד מוסר לפחות שעה אחת ביום. מי שלא לומד כל יום שעה אחת מוסר, אבל איזה מוסר, מוסר בעיון, בעיון בעיון, כמו ההקדמה של המסילת ישרים, שהוא אומר שצריך ללמוד בעיון מוסר, אם לא הוא לא יושפע, ידיעות יש לנו בלי סוף, ידיעות - פששש אנחנו יודעים הרבה, יש כאלה יודעים את כל הש"ס. אבל ידיעה בראש זה לא, והשבות אל לבבך עדיין, זה צריך להיות שהידיעות יהיו בלב ושאתה פועל על פיהם. אבל אם לא זה ידיעות בעלמא, זה כמו להבדיל ידיעות אחרונות, שהיום אתה קראת ומחר שכחת. אתה קורא את החדשות של היום ושל לפני שבועיים אתה לא זוכר, ככה מכל הגמרא שלמדת אם לא הפכת את זה להיות אתה, אז זה ידיעות בעלמא.

לכן אדם צריך להתאזר שלא יעבור יום בלא לימוד מוסר. דרך אגב, בעל מדרגת האדם, הסבא מנובהרדוק היה לומד ארבע שעות כל יום מוסר בעיון, כל יום, כל יום, ארבע שעות מוסר. אתם יודעים איזה הספק היה יכול להיות לו אם היה לומד בארבע שעות האלה גם את הגמרא? לא, הוא למד ארבע שעות מוסר כל יום והוא אומר זה מה שהפך אותו לאדם אחר. והוא היה כמו מלאך, מי שקורא ספר מדרגת האדם שהסטייפלר העיד עליו שהוא קיים את כל מה שכתב בו, מבין שהוא היה מלאך. איך נעשים מלאכים? הוא למד ארבע שעות מוסר כל יום, הוא לא קרא, הוא למד, הוא עיין הפנים ונהפך.

וכדאי להנהיג מה שהנהיגו בקלם, בליל שב"ק בין קבלת שבת לערבית היו לומדים ספר 'ותומר דבורה', שזה על 13 מידות של הקב"ה ויש שמה לימוד חבל על הזמן, זה שו"ע של המידות. ושם אנחנו נדרשים להיות כמו הקב"ה, "והלכת בדרכיו מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון, לא הוא רחמן, מה הוא רחום, מהות של רחום, אתה תהיה מהות של רחום, לא מרחם מידי פעם, מהות, חנון - מהות של חנון, גומל חסדים - זה לא חד פעמי פעמיים, מהות, והלכת בדרכיו. אז ז"א אדם צריך ללמוד את הדברים האלה כי בלעדי זה לא יוכל אדם להגיע לתיקון עצמו.

נחזור, עקביא בן מהללאל אומר, צריך להבין מה הטעם שכפל התנא את לשונו והתחיל מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לאין באת - מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני ממהקב"ה, למה צריך פעמיים להגיד את זה ולחזור, למה? אלא מאי, כתב האלשי"ך הקדוש שהתנא רמז כאן שיסתכל האדם וידע מאין הוא בא, מאין באת, מאין באת -  משני הקצוות, כלומר גם על הנשמה הקדושה וגם על הגוף. הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון זה מדבר על הנשמה. אח"כ - מאין באת - מטיפה סרוחה זה הגוף, ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה מי זה - הגוף, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה זה הגוף,  החלק הראשון זה הנשמה החלק השני זה הגוף, כי אנחנו כמו שלמדנו קודם זה גוף ונשמה. אז עכשיו צריך לדעת את הדברים האלה, ולכן כשהוא מדבר אל הנשמה אומר דע מאין באת, כי הכתוב אומר "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים" מה זה אומר? הזוהר הקדוש אומר מאן דנפח מדילי נפח, מי שנופח מעצמותו הוא נופח, מעצמו הוא נופח, אז אם ה' נפח בנו נשמת חיים יש בנו חלק אלוקה ממעל. ז"א הנשמה שלנו חוצבה ממקור עליון אלוקי, אז דע מאין באת, הלו, הנשמה שלך, כשלוקחים אילן ולוקחים ענף ממנו ושמים במקום אחר, איזה פרי יצא? מאותו אילן, נכון, אם לקחתי אתרוג מה יצא לי שם אתרוג, לא יצא לי תפח ולא תפוז, נכון, ז"א למה כי המקור שממנו זה לוקח זה אותו מין, אז גם אנחנו מאיפה באנו? מאין באת? מהקב"ה. ולן אתה הולך? לקב"ה, אתה תצטרך לתת דין וחשבון על זה, מה החזרת לו?

לכן הכהן התלמיד חכם שנתן תרומה לכהן עם הארץ אמר לו שים לב, אני טהור, והככר טהור, אם אתה מחזיר לי אותה כמו שנתתי לך אותה, הנה מה טוב, אם לא - אני זורקה בפניך. אם התרומה כבר לא תרומה ואתה חיללת את התרומה נגמרה הסיפור. אומר הקב"ה אם אתה תחזור אלי, לא כמו שאני נתתי לך ושינית את הנטיעה, אני טורפה בפניך.

אז ז"א אדם צריך להבין, אז כמו שאחד לוקח ענף מאילן אחד ונוטע אותו במקום אחר, מובן שאם תצמח ותוציא פירות יהיו הפירות מאותו המין שהנטיעה לוקחה, כמו כן עליך לדעת כי נשמתך היא ענף מהאילן הגדול וענף זה יצמח ויעשה גם הוא אילן גדול. ולאן אתה הולך עליך לידע כי אתה עתיד לחזור למקור החיים שמשם באת, ככתוב "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה". ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. אז החלק הראשון, התנא לפי האלשיך הקדוש פונה אל הנשמה שלנו שנזכור מאיפה באנו, מה מעמדנו, מה סגולתנו, אח"כ פונה התנא אל הגוף ושמה יש בעיה רצינית עם הגוף, צריך לדבר איתו בצורה נוקבת, בצורה ברורה, זה השפה שמדברים לגוף. מאין באת - מטיפה סרוחה, מי אתה בכלל, תסתכל מאיפה באת, מטיפה סרוחה. לאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה, יאכלו אותך תולעים, מה אתה מה אתה מתעמר, מה אתה מרגיש מעצמך, מה אתה עושה, מה ההשקעה הזו, במה אתה משקיע. אומר לו התנא דע מאין באת, במה יש לך להתגאות, הלא תדע מאין באת מטיפה סרוחה, לאן אתה הולך, לאן אתה הולך, מה אתה מפנק ומקשט את עצמך להראות את עצמך יפה, הלא סופך לרדת לבור תחתיות מקום עפר רימה ותולעה, ואדם טועה מדרך השכל וחושב שאם יאכל יותר יאריך ימים יותר, טעות הוא.

כותב רבינו סעדיה גאון ז"ל בהקדמה לספרו אמונות ודעות, אל יחשוב אדם שאם יאכל מעדנים וישתה משקאות טובים, וישכב על כרים וכסתות רכים, ויישן הרבה יחיה לאורך ימים, טעות היא, כי בדרכים האלו יפעל רק לענג עצמו ולדשן בשרו. אבל אם הוא רוצה אריכות ימים, אבל שיוסיף לעצמו שנות חיים ע"י תענוגיו יותר ממה שנגזר עליו, לא יוכל אפילו רגע אחד להוסיף, ואדרבא, בכל מילוי התאוות יקצר את ימיו. אם רצונך באמת להאריך ימים אל תרדוף אחרי הערב והנאה בחיים החומריים, תירא את השי"ת ותאריך ימים, מי שירא את האלקים מאריך ימים. כמו שאומר הפסוק "יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה". ז"א תוסיף ביראת שמים יוסיפו לך ימים.

ואח"כ אומר התנא, ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה, הרי לכשתצא נשמתך ממך מוכרחים מיד לקבור אותך בעפר, שאם לא כן הסרחון גדול, ואי אפשר לעמוד קרוב אליך, כי האויר מתעפש על ידך אם לא יטמינוך בקברך אשר כרו לך. אז במה אתה מתגאה?

ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. אז עליך לדעת כי גם הגוף יעמוד בדין, שימו לב, ויענש על חטאיו, גם הגוף. כמו שאמרו חז"ל, שמרכיבים את הנשמה בגוף וכך דנים את האדם. ואין הכוונה על הבשר ממש, כי זה לא נקרא גוף אלא בשר, אלא נפש הבהמית שבאדם היא נקראת גוף כפי שכתב רבינו חיים ויטאל זצ"ל. ז"א מרכיבים את הגוף עם הנשמה, זה את הנפש הבהמית שבאדם עם נשמתו, ודנים אותם כאחת. ואם הוא חייב כריתות אז כורתים את הנפש הזאת מחיי העולם הבא. זה מה שנקרא הכרת, הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה.

עכשיו נוכל להבין את דברי המדרש שהתחיל בפסוק "וזכור בוראך בימי בכורותיך", למה כי אז כשהתאוה נמצאת בעיצומה והוא עומד בכל חומו, העצה היעוצה להנצל מעצת היצר היא, שיפנה אל הגוף וידבר אליו דברים קשים כגידים, שמעתם? עם הגוף מדברים דברים קשים כגידים. אתה רוצה להזהיר מישהו? אם תדבר איתו ככה ברפרוף הגוף לא ירתע, הגוף פחדן גדול, אבל מתי שמראים לו דבר שהוא מפחד ממנו, אם לא מראים לו דבר כזה הוא לא מפחד.

שאלו את הסטייפלר אצל איזה מלמד לשים את הילד הקטן ללמוד, אמר אצל מלמד שיודע לצייר לילדים את הגיהינום, שמה צריך לשים את הילד. למה? שהילד כשהוא עוד קטן מצטיירים לו הציורים האלה הוא גדל איתם וזה מה שמרתיע אותו. אדם שלא גדל על ציורים כאלה ואין לו מה לחשוש, אז ממילא הוא לא רואה שום דבר מפחיד.

יש הורים שבמקום לצייר את הגיהינום ולהסביר לילדים מה זה שכר ומה זה עונש, אז הם ממציאים להם את אבוללה. אתה רוצה שאבוללה יבוא אליך? ועושים כל מיני שמות וקולות ודברים כאלה ועם זה מפחידים את הילד. זה מפחיד את הילד, אח"כ כשתהיו זקנים הוא יגיד לכם אבוללה יבוא. אבל אם בן אדם מקבל ציורים אמיתיים אז זה יכול לעמוד לו. מה ההבדל בין ירא שמים, אתם חושבים, לאחד שלא ירא שמים? ירא שמים יש לו ציורים, אבל ציורים חיים שלא שייך, לא שייך בעולם שהוא יעבור עבירה. למה? הוא רואה את הציור כבר מה קורה, הוא רואה מה קורה, אם הוא עושה זה הוא כבר רואה את התוצאה. איזהו חכם - הרואה עכשיו את הנולד בעתיד. רואה כבר בהווה, את העתיד רואה בהווה. איזהו חכם? הרואה את הנולד. אם אתה יודע להביא את הנולד כבר עכשיו שתראה אותו עכשיו, אז אתה חכם גדול. אבל אם בן אדם לא יודע לצייר ציורים לעצמו כי הוא לא לומד מוסר מספיק אז הוא נופל. יצר הרע מראה לו את הציור של התאווה שהוא הולך לקיים עכשיו, הוא כבר רואה, הוא כבר רואה, למה הוא רץ אחרי עבירה? כי הוא כבר רואה אותה. אבל אם הוא היה רואה אותו דבר את העונש, אז הוא לא היה עושה. למה הוא חושש מהמפתח? הוא כבר רואה את הפדיחה, הוא רואה, כולם מדברים עליו, כולם ראו זהו, תצא שמועה כולם ידעו נגמר הסיפור, הוא אבוד, הוא אבוד, הוא לא יכול לצאת לרחוב, גמרנו, הוא אבוד. מה הוא ראה? הוא ראה את הציור הזה. אבל לפני כן, הוא לא היה לו ציור לראות שהקב"ה מצלם אותו ויראו לו את זה לפני כולם. סוף דבר הכל נשמע, עתיד עתיד הכל להתפרסם יראו לכולם, ואתה תשב ואתה לא יכול להשפיל את העיניים, לא, אתה תראה ואתה תראה שרואים אותך, ואתה תראה הכל, ולא תהיה לך ברירה, לא תוכל לזוז. אז אם יש לבן אדם ציור כזה, הציור של זה בדלת קטן עליו. אבל זה החכמה, לדעת לצייר את הציורים.

אז המדרש אומר, כשאתה עוד בחור ושהתאווה בעיצומה והגוף בכל חומו, העצה היא לדבר לגוף דברים קשים כגידים. כמו שאמר עקביא בן מהללאל, הסתכל בשלשה דברים, מאין באת - מטיפה סרוחה, זה לא נעים לנו כזה דבר נכון, מאין באת מטיפה סרוחה, לא יפה ככה לדבר לא, לאיפה אתה הולך למקום עפר.... לבית החיים תגיד, לבית החיים, לבית החיים, לבית העלמין שתי עולמות, תגיד זה מילים יפות, לא טיפה סרוחה, רימה, עפר, תולעה, חביט חביט, למה צריך למה? כי צריך לדבר לגוף דברים קשים כגידים, וזה בצעירותו. ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא לא וותרן כידוע לכם. אבל אין עצה ואין תבונה בימי הבחרות לפנות אל הנשמה, אם תדבר אל הנשמה כשבחור צעיר, עזוב אני עוד צעיר, מה אתה מבלבל לי חשבון שמים מה יקרה בסוף, מה זה, איפה הוא, הוא רק אם תפחיד בשמהו שהוא חושש ממנו יכול להועיל ולעזור, אבל אם תדבר איתו דברים גבוהים וזה ופה ושם מעלות ומידות וקדושה וענינים שום דבר לא ידבר אליו, אי אפשר לדבר לנשמה שלו עכשיו. אז לכן אין עצה ואין תבונה בימי הבחרות לפנות אליה ולדבר על טהרתה וקדושה, שלא יחלל אותה ולא יטמאנה חס ושלום כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והתאווה מתגברת והולכת, ולא ישמע שפה של טהרה וקדושה, לכן ההכרח להכניע בהקדם את הגוף.

 אבל בסוף לעת זקנתו, כבר לא צריך להפחיד את הגוף, הוא רואה שהגוף נגוף, אין שיניים הברכיים כבר ככה דרדררדר הוא בקושי עולה בקושי זה, הידיים שלו רועדות, העיניים שלו  מלכססות, הוא כבר בקושי שומע, אז מה, מה אתה יכול להפחיד אותו עוד? זה כבר לא פועל. אז לכן, מה צריך לעשות? בא רבי ישמעאל ואומר, להסתכל בצד של הנשמה. משל לכהן חבר, כך אומר הקב"ה לאדם, ראה שאני טהור, הנשמה שנתתי לך טהורה, ז"א אתה הולך להחזיר לי, עכשיו אתה אומר להגיע עם הנשמה אני רוצה לבחון אם היא נשארה כמו שקיבלת, כן, אתה קיבלת? קיבלת נשמה, איך אתה מחזיר? איך אתה מחזיר? זה מה שאמר האלשיך הקדוש, שעקביא בן מהללאל במה שהוא כפל את לשונו דע מאין באת, רמז גם על הנשמה. בזה סיים רבי ישמעאל ברבי נחמן ואמר כל אלה בימי זקנותו, המשל של הכהן, של הכיכר, שהוא תרומה, זה משל לזקנים, כי זה המשל והנמשל טובים מימי זקנותו של האדם, אבל בימי בחרותו יקח מוסר בפשיטות אל הגוף שאם יחטא ילקה בזיבות ובצרעת בגופו.

לפיכך מזהיר משה את ישראל ואומר להם, איש איש כי יהיה זב, דהיינו כשהוא איש בימי בחרותו אז זה רק דברים שיפגעו לו בגוף,  צרעת מצורע, זב, וכל הדברים האלה כדי להרתיע אותו מן העבירות.

אז למדנו בשלב הראשון שהגוף אם הוא בפני עצמו זה כריתות, ולמדנו שיש אפשרות להתקומם נגד הגוף ע"י הציורים, כמו שאומר עקביא בן מהללאל, וכמו שלמדנו כאן את הגוף אפשר להרתיע רק בדברים שהוא מפחד מהם. הנשמה - זה רק באחרית מדברים אליה, קשה מאד לדבר לנשמה של צעיר, אבל הגוף. וצריך לזכור שאנחנו מפחדים מבני אדם, מפחדים פחד מוות מבני אדם, ולא מפחדים מהקב"ה. לכן רבן  יוחנן בן זכאי אמר יהי רצון שיהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.

עוד שני נקודות נלמד, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כי נגע נראה לי בבית. הגמרא במסכת נגעים י"ב, כיצד ראיית הבית, "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא יאמר כנגד נראה לי בבית. ואם תאמר למה אסרה תורה מלומר נגע, והלא עד שיאמר הכהן טמא עדיין אין כאן טומאה, גם אם בא תלמיד חכם ואמר לכהן נגע נראה לי בבית, אז זה לא הפך להיות נגע, רק עד שיבוא הכהן ויראה ויגיד טמא אז זה הפך להיות. אז מה הבעיה שהוא יגיד נגע לפני?

אחד התירוצים שמובאים, שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה. אם ישמע הכהן שהתלמיד חכם אמר לו שזה נגע, הוא עלול למהר במסקנה ולומר נגע, טמא. הוא עלול להיות מושפע מהאמירה של בעל הבית. אז התורה חוששת לזה, כי אדם מושפע מהחברה ומחברים, אז היא מזהירה אל תגיד לו לשון ודאי, תגיד לו לשון ספק, כנגע, תן לו להכריע, אם תגיד לו כבר אתה יכול לגרום שהוא יהיה פזיז, ימהר ויגזור שזה נגע.

מפה רואים עד כמה שאדם מושפע מדעת חבירו ומצד הסביבה, בדעה המקובלת היא הקובעת, את מהלך מחשבתו של האדם. ורק לעיתים מאד רחוקות ישתחרר האדם מלחץ הדעות המקובלות ויתן חופש לנפשו, לאותן המסקנות שאליהן הוא מגיע באופן עצמאי. ומשום כך נמשך האדם לאנשי העולם הזה, ונמשך אחריהם, אפילו שבעומק נפשו הוא מוחה. אני אראה לכם עכשיו דוגמא, הנה אתם רואים את הדפים האלה, אתם רואים, יש פה את הדפים ויש להם רוחב, נכון, אתם רואים את הרוחב, הנה הרוחב, ויש גם רוחב למחשב, אתם רואים את המחשב, מה יותר רחב, הדפים או המחשב? המחשב יותר רחב, אתם בטוחים שהמחשב יותר רחב או שהדפים? אני לא הפוך כלום הכל ישאר אותו דבר, המחשב? הנה אני ארים את הדפים, אז מה יותר רחב עכשיו הדפים או המחשב? אותו דבר, הדפים המחשב, אתם רואים או לא רואים? מה יותר רחב? פעם אחרונה אני שואל, המחשב? יש מישהו שחושב שהדפים? מיש מישהו שחושב הדפים? אין מי שחושב הדפים? אין אחד שחושב הדפים? זהו? טוב. עשו סקר, ועשו תרגיל כזה, ושאלו מה יותר רחב אבל עשו פטנט, מה הפטנט? לא גילו שיש פה בלוף, מה הבלוף? הבלוף הוא שששה ראשונים שנשאלו היו צריכים להגיד הדפים, אז שאלו אחד מה אתה רואה מה יותר רחב? אז הוא אמר הדפים, שאלו את השני אמר הדפים, שלישי הדפים, הרביעי בטח הדפים, חמישי הדפים, שישי הדפים, עכשיו שאלו את השביעי, השביעי לא ידע שהששה האלה הם מתוכננים, כן, שאלו אותה מה? אמר הדפים, שאלו עוד אחד אמר הדפים, שישים אחוז אמרו חרתה כשהם יודעים שזה לא נכון אבל בגלל הלחץ החברתי שכולם כבר אמרו הדפים, אז לכן הם חששו להגיד את האמת הברורה להם, שישים אחוז! עשו את זה גם בבית יעקב, ושאלו והתוצאה היתה אותו דבר. שהאדם מושפע גוי ויהודי אותו דבר מלחץ חברתי. שמעתם דבר כזה, עד שהוא משנה את מה שברור לו שזה לא. שמתם לב כמה חששו להגיד הדפים? למה כי כולם אמרו המחשב, המחשב, המחשב.

אז ז"א, אדם מושפע מהחברה, איפה ראינו את זה? הנה, הנה, כל הסקר שעשו עם 15 אלף איש ובחנו ובדקו וכו' וכו', התורה באות אחת מגלה לנו שזה ככה. אם תגיד נגע, הוא ימהר לפסוק נגע, אם תגיד כנגע, תוסיף אות אחת כ' - הוא יגיד מה שהוא רואה. מזהירה התורה, אם אות אחת אתה תוסיף תשנה את דעתו. שמעתם דבר כזה? כל הסקר שעשו, מתחבא באות אחת כנגע, מה ההבדל בין נגע לכנגע? יש ונפשו של האדם היא מסוג של המוסריות העדינה, אלא שאין בכוחו להתנגד לזרם והוא צייתן למהלך ללא כל תגובה ומחאה כמו עבד כפוף לאדוניו, ובפרט במקום שהבעת התנגדות עלולה להיות נתונה לביקורת של דעת הקהל, והפחד מה יאמרו הבריות, ויתכן שכמה וכמה מרגליות בעלי נפש עדינה ויקרה הולכות ונאבדות בשאונה והמונה של הסביבה, ולולא הסביבה הזאת כי אז היו הנפשות האלו נשארות בצביונן וקומתן שהוקבעו להם מראש בריאתן. כמו שכתוב "והאלקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים". הקב"ה ברא אותנו ישרים ואנחנו את העקמימות זוכים לה בזכות החשבונות הרבים וההתיחסות להמון שמסביבנו.

תראו, אחת קיצרה קצת בחצאית והיום כמעט כולן הולכות עד הברכיים מה שלא היה לפני חמש שנים עשר שנים, שמתם לב או לא שמתם לב? איך נגררים אחרי זה? פשוט מאד, דעת קהל. יש שתיים שלש ארבע חמש שיצאו ככה בפריצות, כבר אחרי זה יוצאות ככה בפריצות וזה נקרא כאילו שזה בסדר. ובכל דבר זה כך, אם נותנים לדבר לזרום זה רק ילך ויתדרדר ויהיה השוייה בין כולם ומיעוט האנשים לא ישמיעו קולם מחשש של ההמון הסואן ויבליעו את מחשבתם. אפילו שברור להם שהם צריכים למחות בקול זעקה, הם לא יעשו זאת, כי אין להם את הכח הזה, רק אנשי אמת שמוכנים לסכן הכל בשביל האמת, כמו דורות ראשונים שמסרו נפשם על קדושת ה', רק כאלה יכולים, האחרים נבלעים בקול המון, לא מביעים דעתם. תראה, זה נכון אבל תראה, אתה יודע, אתה יודע, אתה תגיד ככה וזה ככה, יתר טוב לשתוק למה צריך וככה וככה כל אחד ממציא תירוצים. תשמעו מה כתוב, האלקים עשה את האדם ישר, אומר הרמב"ם, אם לא נדבר לתינוק הנולד במשך שבע שנים שום דיבור, ז"א תינוק יגדל, אף אחד לא ידבר מילה איתו והוא לא ישמע שום מילה, כשיגדל ויגיע לגיל שבע ידבר מאליו בלשון הקודש, כי העולם נברא בלשון הקודש. עד מגדל בבל כל העולם דיבר בלשון הקודש, גם הנחש דיבר בלשון הקודש, רק כשה' בלל את שפתם והפיץ אותם לגוייהם וללשונותם אז נהיה שבעים לשון. אז כל העולם מעצם בריאתו יש בתוך תוכיותו את לשון הקודש, לא מדברים לתינוק סיני, לא מדברים איתו שבע שנים, כלום לא שומע דבר, אחרי שבע שנים הוא ידבר לשון הקודש. הרמב"ם. מובא בבנין יהושע על אבות דרבי נתן פרק ל"ז, ואמרו לי שראו שהיו שני מקרים כאלה שמופיעים כנראה בגוגל באיזשהו מקום, שתינוק שלא דיברו איתו ארבע ש נים בגרמניה דיבר לשון הקודש, אבל לא לשון הקודש הרגילה שלנו שאנחנו מדברים עברית עכשיו, משהו קצת יותר עתיק, הוא דיבר בשפה שהיא לשון הקודש עתיקה יותר. והוא לא שמע אף פעם בגיל ארבע.

וכן יש הרבה יצירת נשגבות שמגיעות לעולם הזה בכל זיון וטהרתן אלא שבגלל התנגשותם עם המציאות הגשמית הן הולכות ומאבדות את ערכן וזיון ומשתעבדות לסביבה, כי השפעת הזולת החברה ודעת הקהל כל כך תקיפה ולוחצת על האדם עד שלעתים מאד קרובות הוא הולך ומשתעבד ומאבד מצלמו וזיוו העצמי. לכן סידרה התורה למצורע שיבדל מן הסביבה, ובדד ישב מחוץ למחנה, שעל ידי השפעת הבדידות והיעדר החברה העוכרת, יעזבו אותו כל הבלי הטבע המגרים את יצרו להכשל בלשון הרע. כי יחסי בני האדם עם התאוות ורדיפת הכבוד המתהלכות ביניהן מעכירים לעיתים קרובות גם את הנפש היפה, ואז בן אדם נלכד במלכודת לשון הרע בתוך הקנאה והתחרות, ואז הוא מוציא לשון הרע על אחרים. והבדידות שמטילים על המצורע יש בכוחה להעלות תרופה לזה שנלכד בחטא הנורא של לשון הרע. ואז יתכן מאד שתתגלה לו עוצמת נפשו, וישוב ויתחזק להיות מוכשר לעמוד איתן נגד הזרם. ואז הוא יעשה חשבון, מה גרם לי שדיברתי לשון הרע מה שהייתי בחברה, מה גרם לי להירפא מהצרעת מה שישבתי בדד, עכשיו שהוא יחזור בריא, מה הוא יחליט? לא לחזור למצב שהוא יהיה בתוך החברה ומושפע ממנה כי אז הוא יצטרע שוב ויצטרך לחזור, כבר לא מתאים לו, אז זה יוכל להועיל לו, ולא יסחף יותר במזימות לשון הרע.

,כי מהי התשובה? תשובה זה חזרה אל העצמיות המקורית שנתלכלכה לרגלי השפעתה סביבה, וימי הבדידות מועילים מאד לעיון עמוק זה, ואם בשבעת הימים הראשונים לא נתרפא ולא הגיע לידי תשובה, מסגירים אותו לעוד שבעה ימים, ובמשך שבעת הימים השניים בודאי שיתנער להתעורר מהאבק לשון הרע שבהם נדבק, תוך שבתו בחברה לא בריאה. אז החובת הלבבות בשער חשבון הנפש קורא ומכריז, תשמעו דבר מדהים מאד, וזה נכון לגבינו בפרט אלה שלומדים תורה, תחשוב עם נפשך על כל ענין שנתיישב אצלם מעניני ידיעת האלהים ותורתו ודברי הראשונים וחידות החכמים ועניני התפילות אשר ידעת מעת נערותך, כי צורת הענינים הדקים אצל מי שהכרתו חלושה אינם כצורתם אצל מי שהכרתו חזקה, וכל אשר תוסיף הכרת האדם יוסיף בירור בענינים. אומר רבינו בחיי, שבעצם כל אדם בתחילת דרכו היה לו ציורים מסוימים,  נגיד למדת פעם חומש אז ציירו לך שהקב"ה יושב על כסא והוא דן את כולם ולפעמים יוצא מאצלו חרון אף ודין, ויש לך ציורים של ילד איך נראה הקב"ה עם זקן ארוך וככה ונראה גדול ועל כסא כזה משולב מלאים את ההיכל וכל מיני ציורים שהיית ילד, ויכול להיות שזה נשאר לך עד עכשיו. ויש הרבה ציורים שאתה קראת פרשה על אברהם ושרה ופרעה ואבימלך וכל מה שהיה, ויש לך ציורים. איזה ציורים יש לך? של מי שקרא בקטנותו, ועכשיו שאתה קורא את הפרשיות, ואתה בן שבעים עוד מעט, ואתה עדיין עם אותם סיפורים של פעם והתמונות של פעם והכל נשאר אותו דבר. ואתה חייב להחליף את הכל, כי פעם זה היתה הכרה חלושה, והציורים בהתאם להכרה, ועכשיו שההכרה שלך היא הכרה גדולה, אתה חייב ללמוד הכל מחדש כאילו לא למדת מעולם ולמחוק את כל הציורים הקודמים, למח