יש בטחון ויש בטחון - י | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום יונתן בן אסתר זיווג הגון מהרה רפואה שלמה והצלחה בכל דרכיו לעבודתו יתברך

ביטחון למעשה ברוב מקרי החיים

שמירת הגוף מן הסכנות.

אמרו חכמים זיכרונם לברכה,

הכל בידי שמיים חוץ מצינים פחים.

זאת אומרת, חום בקור אדם צריך לשמר בעצמו כל השאר בידי שמיים.

אז הכוונה בזה שחייב אדם לשמור עצמו מן ההיזקים והסכנות.

וכן אמרו, לעולם לא יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושים לו נס,

שמא אין עושין לו נס.

ואם עושין,

מנקין לו מזכויותיו.

אז דבר ראשון שם,

ודבר שני מנקין.

ואסור לעבור תחת קיר נטוי

ולהגיד אני בוטח

אסור במקום סכנה

או להיכנס לחורבה.

כל שיכול לשמור את עצמו ואינו שומר את עצמו נחשב כפשיעה ודמו בראשו.

אז בחורבה יש מזיקים וכל מיני דברים, גם לא ייכנס.

והמסילת ישרים מסמיך

את חיוב השמירה על הפסוק, ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.

מהו גבול השמירה?

המסילת ישרים קובעה בזה גדר ברור.

יש יראה ראויה ויש יראה שוטה.

היראה שוטה, דהיינו של שטות,

כשאדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה,

ועושה משמרת למשמרתו באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה.

והכלל להבחין בין שתי היראות

ומה שחילקו חכמים זיכרונם לברכה באומרם

היכא דשכיה חזקא שאני.

זאת אומרת, במקום

שמצוי

היזק

אז זה שונה הדין לעניין ביטחון.

כי במקום שההיזק מצוי ונודע, יש להישמר.

אך במקום שאין ההיזק נודע, אין לראות.

אל תמציא יראות.

אולי ואולי ואולי ואולי ואולי ואולי ואולי. זה נקרא יראה שוטה.

אבל במקום שידוע שיש היזק

אז שמה צריך להישמר.

ועל כיוצא בזה נאמר רעותא דלא חזינן לא מחזיקינן.

זאת אומרת, דבר רע שאנחנו לא ראינו

אז אנחנו לא מחזיקים שיש פה את הדבר הרע הזה.

ואין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות.

ואינו צריך לשמור אלא ממה שרואה ולא ממה שאולי יוכל להיות שיבוא.

זה המסילת ישרים

בפרק ט'.

עכשיו, הנהגה כללית עם אויבים שאינם בני ברית.

אינה דומה התנהגות בני ישראל עם אויביהם

בשעה שהיו ישראל על אדמתם.

להתנהגותם בזמן הגלות.

בזמן שהיו ישראל על אדמתם

היה להם רשות ללחום מלחמות,

הן מלחמות כיבוש הארץ

והן מלחמות רשות לכבוש עוד ארצות כפי הצורך,

ובלבד

שיעשו על פי המלך

והסנהדרין

והאורים ותומים.

זה היה בזמן בית ראשון.

כמבואר מסכת ברכות, דף ג',

ובהרמב״ם בלכוד מלכים.

במצב הגלות

אין לנו אלא להתנהג בדרך השתדלות

על ידי חכמי וגדולי הדור,

פרנסי האומה,

בחוכמה ובמזימה,

יחד עם ביטחוננו בשם.

ועל ידי נתינת כבוד להם,

כדי שנמצא חן בעיניהם,

וגם על ידי ריבוי מתנות,

כמו שהורה לנו אבינו הזקן יעקב,

כשנפגש עם אחיו עשיו.

במקום שפעולות ההשתדלות לא הועילו,

לא נשאר דרך אלא בריחה למדינה אחרת.

זה אם אפשר.

או תענית,

או תפילה וצעקה,

כמו שמסרו לנו אבותינו,

וכמו שכתב הרמב״ם, מלכוד תענית.

בשעה שבאה הצהרה על ישראל, או מפולת, או כל מיני דברים, אז הוא אומר שמה שצריך לתקוע ולהריע ולעשות תשובה. ואם לא עושים כזה, דרך אכזריות וכו'.

ואם נזכה,

יקבל השם את תפילתנו ויתנהג עימנו במידת הרחמים, וזה תלוי אם נזכה.

וכתב בספר המספיק,

כי יש שעונות מסתירים

או מעכבים את חסדי האלוהים

מטעם כמוס שלא יבינהו איש מבלעדי השם לבדו.

ויפול גם צדיק למיתה,

כדרך שנפלו הרוגי מלכות בידי רשעי הגויים.

ואין סיבת הדבר קוצר יד ההשגחה,

אלא סיבות נסתרות בחוכמתו האלוקית,

ועונש מן השמיים שלא ישיג אותו איש מבלעדיו יתעלה.

הדברים היסודיים

שאומר לנו פה

הם תשובה לשאלת המתמיהים על הריגת מיליוני אחינו בני ישראל,

וביניהם הרבה צדיקים, השם ינקום דמם,

שהם נרצחו על ידי הגרמנים הרשעים יימח שמם,

וכל עוזריהם משאר אומות העולם בעקיפין או שלא בעקיפין.

והתשובה הנוצחת היא,

יש עוונות המסתירים את חסד האלוקים מטעם כמוס שלא יבין אותו בלתי השם.

זה אומר רבנו אברהם בנו של הרמב״ם.

בקשר להנהגה בזמן הזה בארץ ישראל,

לא נמסה לנו דרך סלולה,

מהיות שכל המצב שבארץ ישראל

הוא בלתי חוקי לפי דעת תורתנו,

ולכן אין לנו להישען אלא על דעת גדולי ישראל,

שכל השקפותיהם נובעות מתוך התורה הקדושה,

מתוך אהבת ישראל אמיתית,

מתוך אחריות של הכלל והפרט,

ואחריות קיום התורה ולומדיה ושומרי מצוותיה.

והם מתבוננים בכל מצב לדעת מהו הטוב האמיתי על פי דעת התורה והנהגה הראויה באותה תקופה ובאותה שעה.

כל מה שכתבנו בעניין ההנהגה עם אומות העולם

נאמר על פי מה שהשביע השם אותנו שלא נמרוד בגויים במשך ימי גלותנו.

ככתוב בכתובות,

דף, קו, יו, א',

והרי עדיין אנחנו בגלות אפילו שיש שלטון בארץ ישראל

ולא הגענו אפילו להתחלה של הגאולה.

ואדרבה, המצב הביטחוני

בארץ הקדושה חמור הרבה יותר מהמצב של בני ישראל היושבים בין אומות העולם.

וכאן דם נקי כבר נשפך

ועדיין נשפך כמעט בכל יום על ידי הערביים

שלדאבוננו

ולבושתנו זה נגרם גם על ידי בריוני עמנו.

והבריונים עזבו את הדרך של הקול קול יעקב

ולא תפסו את אומנות אבותם,

שהצלחת עם ישראל בגולה תלויה רק בתפילה ובהשתדלות,

שלא על ידי החרב שניתנה רק לבני עשיו.

ועל זה אנחנו יכולים להמשיל לפסוק

אבות אכלו בוסר

ושני בנים תקהנה.

הערכתי בזה, אומר המחבר, כי אף

מי שאינו נמשך

אחר שיטותיהם המשובשות

בפועל ממש,

מכל מקום קל לו להימשך

אחרי הרעיון של כוחי ועוצם ידי,

ולבטוח על הצבא ועל כישרונם וכלה מלחמתם,

ולשכוח שאין אנו תלויים רק על רחמי אבינו שבשמיים.

בקשר להנהגה היומיומית בין

ישראל ובין

נוכרים מאומות העולם,

הדבר הראשון הוא שהמשא ומתן עמהם יהיה על פי דרך האמת,

בלי גזלות ומרמות ודרכים עקומות.

זאת אומרת, איך יתנהג יהודי עם גוי

מאומות העולם?

רק בדרך של אמת,

בלי גזלות ומרמות ודרכים עקומות.

בכך נהגו ישראל מעולם,

זה גורם לקידוש השם,

וכך מתמעטת שנאתם.

אך אם נוכרי רודף אותו,

את הישראל,

או רוצה להזיקו חינם

לא על פי היושר,

בדרך כלל נכון לישראל לוותר מממונו, מכבודו, מנוחיותו,

בכל מה שאפשר כדי לפייסו,

מאחר שחברתם

שמורה לנצח.

אך אם רוצה,

מותר לו לנקוט בכל מיני השתדלויות חוקיות,

לשמור את עצמו וממונו.

וכל שכן,

במקום חשש סכנה לחיי איזה יהודי,

והשם ישמרנו שחייב להשתדל בזה.

כיצד ההנהגה עם שונאים שהם בני ברית,

כשיש לאדם מעמו שונאים,

כותב ספר המספיק,

אין להתקוטט עימהם,

אלא להפקיד את גמולם ביד השם,

ולבטוח בו שיציל אותו מידם.

והוא מדגיש,

אין להתקומם נגדם,

אפילו אם יש לו אפשרות לעשות כן.

על הדרך הזה מבואר בגמרא,

שלח למר עוקווה, לרבי אלעזר,

בני אדם העומדים עליי,

ובידי למוסרם למלכות, מהו?

הוא שואל שאלה.

תלמיד חכם אחד, בעל מחלוקת,

עמד נגד מר עוקווה לחרף אותו.

אז הוא שואל, האם אני יכול למסור אותו למלכות?

אז אדם גדול כזה, כמו מר עוקווה, לא עושה על דעת עצמו שהוא יכול לפסוק לעצמו ופוסק לאחרים.

רק שואל דעת גדולים, אפילו בשעת הקטטה והמריבה.

והשיב לו,

שאף על פי שהרשע נגדך,

הדרך הנכונה היא לשמור פיך, בשב ואל תעשה.

אחר כך,

שלח לו עוד פעם,

מצער אותי הרבה.

והשיב לו, דום לה'

והתחולל לו.

תהילים ל״ז.

הפירוש,

דום

לה'

והתחולל לו.

תקווה לישועת השם.

במה מסיים הפסוק?

והוא יפילם לך חללים חללים.

אך השכם מערב עליהם בבית המדרש והן כלין מעליהם.

בעצם זה שאתה תלך ללמוד

בבית המדרש,

הקדוש ברוך הוא כבר יטפל במי שמציק לך שלא כדין.

ומסיימת הגמרא, מה קרה בסוף?

הדבר יצא מפי רבי אלעזר,

ונתנו לגניבה בקולר.

גניבה זה שם בעל המחלוקת שהיה שמצער אותו,

ונתנו אותו בקולר בשלשלת של ברזל שנותנים על המוכתבים להריגה.

וכך היה.

גיטין דף זן.

המהר״ל בנתיב הביטחון מפרש שהכוונה של הכתוב דום לה׳

ומי שמשכים ומעריב בבית המדרש

הרי הוא לה׳.

ומי שהוא לה׳,

אז השם שומר אותו.

וזה גופה יגרום שהשם יפיל את השונא חללים חללים.

מאחר שהוא רוצה להזיק את מי שהוא לאדוניי.

אז כל מי שהוא לשם, השם שומרו.

ומי שמציק לו או רוצה לפגוע בו,

השם שומר עליו ופוגע במנסה לפגוע.

על דרך זה כותב החובת הלבבות,

שגדר הביטחון כלפי אויביו ומבקשי רעתו הוא שיבטח בשם,

יסבול חרפתם,

ואל יגמול להם כפע עולם,

אלא יגמל להם חסד,

ויטיב עמהם

כל מה שיש בידו להיטיב.

ויזכור בלבו שהטובה והנזק נתונים ביד השם.

ואם יהיו אויביו

אמצעי לנזקו,

ידון אותם בדעה טובה.

ויתלה הכולר בעצמו ובמעשיו וברוע מעלליו הקודמים בפני אדוניי.

זאת אומרת,

אם הם האמצעי שמגיע אליו הנזק, המגיע לו מאת השם,

אז ידון אותם בדעה טובה,

אבל התלה את הכולר בעצמו.

מי גרם שיתגלגל על ידם? מגלגלין חובה על ידעיהם. מי גרם להם?

אתה.

אם לא היית ראוי,

אז החייב הזה לא היה מגלגל את החובה אליך.

ויתחנן בפני השם יתברך

ויבקש ממנו לכפר עוונותיו.

ואז ישובו אויביו לאהבתו,

כמו שאמר שלמה המלך

במשלי הטוז,

ברצועות השם דרכי איש,

גם אויביו ישלים איתו.

הוא פשוט,

כל שאפשר לא להכניע את אויביו על פי בית דין ישראל,

שהרשות בידו,

כמובן, ואינו חייב לסבול חינם.

מותר לו

לתבוע אותם בבית דין,

הרשות בידו,

ואינו מחויב לסבול חינם. כמובן שהם בני תורה,

כשהם מקיימים ומצייתים וכו'.

ומצווה על הרבים

להציל את העשוק

מיד עושקיו.

אך מדובר כאן באופן שאין לו אפשרות כזה.

זאת אומרת, גם אנחנו,

אם אנחנו רואים עשוק,

אז מצווה עלינו לעזור לעשוק

מפני העושקים.

איך להתנהג עם שונאי דת?

כל מה שכתבנו בקשר למחלוקת זה בענייני העולם הזה, שיש

היזקות,

ריבים,

בין יהודים כרגע

על עניינים

שהם גשמיים, ענייני העולם הזה.

אבל כשהדבר נוגע לענייני הדת,

ואפסד תקווה להחזיר את החולקים למוטב דרכי נועם,

חייב להילחם עימהם,

אם יש לו היכולת לכך,

ולבקש עזר מאת השם ולבטוח בו,

כשם שאנחנו מחויבים לפעמים להילחם עם האומות

כשהדבר נוגע לענייני הדת.

אך אם אין יכולת לאדם

להילחם עם שונאי הדת,

כמו שקורה לפעמים בגלות,

אז לא נותר לנו אלא ביטחון

בתפילה שהשם ישלם להם כגמולם וישיב רעתם בראשם.

אך אם יש תקווה שיחזרו למוטב,

יתפלל עליהם

שיסתייעו לחזור בתשובה.

זה על פי

המספיק

רבנו אברהם.

מה עושים כשיש צרה?

כשצרה עומדת נגד אדם,

ישים לנגד עיניו שאין זה מקרה,

אלא מאת השם הייתה זאת.

הצרה באה להזכיר לאדם לשוב

על עוונותיו ולפנות לשם.

אין חילוק

אם קרה צרה של מחלה או צרה משונאי ישראל

או צרה מאנשים רעים,

וגם אין חילוק

אם זו צרה של יחיד

או שזו צרה של רבים.

וכך כותב הרמב״ם,

כשם שציבור מתענים על צרתם,

כך היחיד מתענה על צרתו.

כיצד?

הרי שהיה חולה

או טועה במדבר

או אסור בבית האסורים,

יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפילתו.

ללכוד תענית, פרק א', הלכה ט'.

וכן נפסק בשולחן ערוך,

סימן

תקעח.

ובתחילת הפרק כותב הרמב״ם

דבר זה מדרכי התשובה הוא

מה זה?

זעקה

שבזמן שתבוא צרה

ויזעקו עליה

ויריעו

ידעו הכל

שבגלל מעשיהם הרעים הוא רע להם

וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם.

דהיינו,

הזעקה ולתקוע, להריע,

תענית,

תשובה

זה יסיר.

אבל הם לא יזעקו ולא יריעו

אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם, אירע לנו.

מצרה זו נקרו נקרת.

זאת אומרת, אתה יודע, טבע, יש חיידקים, יש כל מיני זה, יש מחפפים, יש כל מיני.

הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להתדבק במעשיהם הרעים

ותוסיף הצרה צרות אחרות.

והוא שאמור בתורה, והלכתם עימי בקרי,

והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי.

כלומר,

כשאביא עליכם צרה,

למה? כדי שתשובו.

אם תאמרו שהיא מקרה,

אוסיף לכם חמת אותו קרי, דהיינו המקרה שאתם אומרים.

ומה שכתב הרמב״ם,

כשתולים את זה על המקרה, זה דרך אכזריות,

כוונתו,

מפני שזה גורם לעצמם שיבואו עליהם עוד צרות.

אז אתה אכזרי על עצמך.

הביאו לך רמז אחד, אתה לא מבין, תקבל הרבה רמזים.

וכד הקמח, רבנו בחייה, כותב שמי שאינו מתענן,

אפילו שהוא מרחם על גופו לא להרחיב אותו,

אבל הוא מתאכזר על הנפש המשכלת,

כי החומר הוא המסך המבדיל מלהשיג המושכלות,

ועיקר התכלית של התענית,

להכניע על נפש המשכלת,

והוא מונע עצמו מזה.

אחר הכרה שהצרה היא ביד ה'

והיא מיד ה',

ידע באמת, כי אין ביד שום בשר ודם להצילו,

רק אם יגזור כך ה' יתברך.

כמו שאמרנו בהפטרה, ארור הגבר אשר יבטח באדם.

ולכן,

אף במקום שיש על האדם להשתדל אצל בני האדם להינצל מן הצרה,

אבל מחובת הביטחון להתבונן שאין הצלחה ביד האדם,

אלא ברצון השם,

לכן ישים עיקר ביטחונו על השם.

צריך גם לדעת באמת

שאין ביד בשר ודם להרע לו,

כמו שאמר דוד מלכנו,

באלוהים פתחתי,

מה יעשה לי אדם?

ועוד ישכיל להבין,

כי מי שרוצה להזיכו, לא בא מכוח עצמו.

אלא הרעהו ביד השם,

ככתוב פלגי מים, לב מלך ביד אדוני,

על כל אשר יחפוץ, יתנו.

וכעניין סנחריב שנאמר בו,

היתפאר הגרזן

על החוצב בו,

ממשיל הנביא סנחריב לגרזן.

ומי חוצב בו?

זה השם יתברך.

כשם שאין הפעולה של הגרזן מעצמו ואין לגרזן שום כוח,

רק מצד החוצב בו,

כך האדם בכל פעולותיו שהוא פועל.

והוא רוצה להרע,

זה לא מצד עצמו,

אלא מצד השם יתברך.

לכן,

לא ישים ליבו לפחד מהאדם המכה,

אלא יהיה ליבו פונה אל השם.

כהמאמר הכתוב,

כעיני העבדים אל אדוניהם,

כן עינינו אל אדוני אלוהינו עד שיחוננו.

ויוסיף יראה לה' בתקווה ותוחלת אליו,

וישען על השם באמת בביטחון גמור,

כי אין ההכאה

או ההצלחה,

אלא ביד השם.

מאחר שיודע אדם

שאין כוח בבשר ודם להזיקו,

יתגבר במחשבתו האמונה כי ביד השם לשנות את הטבעים

ולהחליף המזל,

ואין לה' מעצור להושיע בין רב למעט,

וגם

כי נראית הצרה קרובה,

יאמין

כי גם ישועת השם יכולה להיות קרובה,

כי הוא הכל יכול,

וגם

כי יראה חרם מונחת על צווארו,

אין ראוי לו שתהיה הצלה נמנעת מליבו,

וזה שאמר הכתוב בתהילים,

בתחובו בכל עת,

כלומר אפילו בעת שהצהרה קרובה,

ואין אדם יודע דרך איך להנצל מנה,

יש לו לבטוח בשם,

כי לשם יש הרבה דרכים.

ולא להיבהל

עם הצהרה קרובה,

כי ישועת השם קרובה ומוכנת,

אחר הצהרה כמו לפני הצהרה,

כי הרבה רווח מהצלה לפניו,

והרבה עימו פדות.

דברי רבנו יונה.

עכשיו,

הידיעה המשולשת,

דבר ראשון,

צריך לזכור, אין כוח ביד בשר ודם להזיקו בלי רצון השם.

שתיים,

אין מעצור ביד השם מלהושיע גם עם הצהרה קרובה.

שלוש,

שהרחמים של הקדוש ברוך הוא מרובים,

וצריך לחזק

את לב האדם,

ולפתוח פתח לתקווה ולטוחרת לישועת השם.

עניין הביטחון מחייב

לבטוח על רחמי השם, כי רבים רחמיו,

ולסמוך

על רוב חסדיו,

ולהתאמץ להאמין

במידות הטובות של השם יתברך שפועל רחמיו,

כמו שנאמר בתהילים, ואני בחסדך בטחתי.

יש לעלות על ליבו, כי פעמים רבות קרה צרה כזאת,

וזרח אור ישועת השם בנפלאותיו,

וכלה שבט עברתו.

וגם בהיות עוונותיו רבים ועצומים,

ייקבר רחמי השם,

כמו שנאמר, כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנוננו לפניך,

כי על רחמיך רבים.

דברי דניאל.

וכתוב שם בתחילת העניין,

שדניאל אמר בווידוי,

חטאנו ועווינו והרשענו ומרדנו.

וממשיך,

ולא שמענו אל דברי הנביאים.

וממשיך,

ולא שמענו בקול השם.

וממשיך, בקול ישראל עברו את תורתך.

ועם כל זה מה הוא אומר?

כי לא על צדקותינו אורן פילים תחנוננו לפניך, כי על רחמיך רבים.

מי שמאמין במידת רחמיו,

כמו שקראנו עכשיו,

אם תתקרב אליו רעה או צרה,

והוא ירא מהעוונות שלו,

שיגרמו לצרה שתבוא,

יעלה על ליבו מיד את החסדים של השם שהם יתרים על כל עוון.

ועוד יחשוב שהשם מרחם על כל מי שנכנע

ומבקש רחמיו.

ולכן,

לא יהיה שקול אצלו הפחד מן העוונות

והתקווה לישועה.

אלא יפתח יותר בתקווה לישועה מהפחד על העוונות.

ובפרט אם הוא נכנע ועושה תשובה,

אז הוא מובטח כמעט שכך יהיה.

במקום שלא הובטח אדם מראש על הישועה,

אז הוא עומד במצב שמעורר אותו לפחד וירא.

אף על פי כן,

אין לפחד מן המצב,

אלא לפחד מן השם שהביא את המצב.

ולמה הביא אותו לכך?

לעוררו, ליראה ולתשובה.

כמו שאמר הרמב״ם.

ורבנו יונה מביא על זה

מה אמר ישעיה הנביא לחזקיה מלך

בשעה שהקריב סנחרי מלך אשול לירושלים.

ויעצו לו להשלים עמו.

מה אמר על זה הנביא?

ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו

את אדוני צבאות אותו תקדישו.

והוא מוראיכם

והוא מעריציכם.

הכוונה אל תיראו מסנחרי.

ואל תאמרו סנחרי חזק. מדובר שהוא בא עם 370 מיליון, כן?

כמו שפרש התרגום

לא תמרון תקיף

אלא מן השם תיראו והוא החוזק שלכם.

רואים מרבנו יונה שזו לא הייתה נבואה לפי שעה

אלא דברי הנביא היו דברי חיזוק שהם שייכים לכל מצב.

אין לחשוב שהשונא חזק

כי מה חוזקו נגד השם.

וראינו בסוף מה קרה.

מלאך אחד

פרק את כולם.

עוד מבהר רבנו יונה

שיעקב אבינו,

אפילו שכתוב אצלו ויירא יעקב,

כשבא עשיו עם 400 איש.

היינו שהיה ירא מן החטא

שאולי בא עשיו עם 400 איש עמו מחמת חטאיו,

ולכן היה מתאמץ ביראת השם.

בירא יעקב, ביראת השם.

ורבנו יונה מתרץ קושייה חמורה, איך הותר היראה ליעקב?

הלוא לפי דעת רבנו יונה בשערי תשובה,

יש איסור להיות בפחד.

אבל הנכון,

כי אסור לירא מן האויב,

אבל מותר וראוי לירא מן השם שהביא את האויב.

אולי יביא עליו עונש?

וממילא יש ליראה מן המצב.

ולכן יש להתחזק ביראה ולהתפלל אל השם.

אבל יש גם לעשות השתדלות

איך להינצל מן הצרה.

אבל לבטוח בשם,

שיציל אותו על ידי השתדלות או על ידי איזה דרך אחר הישר בעיני השם,

כמו שעשה יעקב אבינו.

ועל דרך זה כותב גם המספיק לעובדי השם,

וזה לשונו.

ולא יירא את הדברים המפחידים מכוח עצמם,

אלא יירא את מי שמעניש באמצעותם,

שמא יענישנו בהם.

מי שיעיין היטב בפרק א' של אמונה וביטחון,

שמיוחס לרמב״ן,

יראה שכל מי שאינו צדיק גמור,

אשר לא חטא מעולם,

יש לו לירה מן הצרה עומדת נגדו,

שמא בא הצרה לשם עונש על איזה חטא.

וזה לא מתנגד לביטחון,

מאחר שהוא מאמין ביכולת השם.

אבל מאחר שהוא יודע שאין לפני השם מסופנים,

אולי הוא בא לגבות את חובו.

לפיכך ירא שמיים

יגרום החטא

שלא ינצל מצרתו.

לכן ירא, סליחה,

לכן ירא שמא

יגרום החטא שלא ינצל מצרתו.

אם לא, על ידי תפילה ותשובה כמו שעשה יעקב אבינו והכין את עצמו לדורון, לתפילה ולמלחמה.

הדרגה הזאת לא נהירה מן האויב עצמו.

עד שלא יירך לבבו היא דרגה שאי אפשר להשיג אותה כי אם על ידי הרגל רב.

לכן, כשיצאו למלחמה, אמרה התורה,

הירא ורך הלבב

ישוב לביתו.

למה?

מפני שהוא לא גידל את נפשו בעניין מדרגת הביטחון הראויה ולכן חולשת טבעו

ומורך ליבו גובר על ידיעתו שהכל בידי שמיים.

ואפילו על יעקב אבינו כתב הרמב״ם בשמונה פרקים

שלא השיגה מדרגה עליונה של ביטחון,

שהרי כתוב

ויירא יעקב מאוד.

יש

התייחסות של בלחונן וסרמן, השם ינקום דמו,

על דברי הרמב״ם אלה.

החרדה שיחרד מן האדם

היא חטא,

משום שהיה לו לבטוח בשם.

חרדה זו נותנת מוקש ומגבירה את האויב ומקרבת את הצרה.

זאת אומרת שחרדים

זה לא מועיל,

זה רק מזיק.

זה מה שאמר הכתוב.

חרדת אדם ייתן מוקש ובוטח באדוני יסוגב.

אבל לא יתלה מה שאינו מפחד בגבורת עצמו,

רק יסמוך על השם. לא יגיד, לא מפחד.

וסומך על עצמו, כאילו.

על דרך זה פרש החזקוני בפרשת וישלח.

למה הצליח המלאך לפגוע בכף ירך יעקב?

הרי הקדוש ברוך הוא אמר לו, שמרתיך בכל אשר תלך,

תרץ,

מפני שיעקב נתיירא מעשם.

וכן משה רבנו,

אף על פי שאמר לו הקדוש ברוך הוא,

כי אהיה עמך,

הזיק אותו המלאך בדרך במלון.

למה?

כי משה היה מתיירא מפרעה.

ככתוב, שלח נא ביד תשלח, ככה אומר החזקוני.

היוצא מן הנעל. זאת אומרת, ראינו שאם מפחדים זה רק גורם נזק, אפילו לצדיקים גדולים.

כשפוחדים לא מיד השם, אלא כשפוחדים ממי שעומד כנגדם.

היוצא מכל זה,

שעל ידי מה שאדם ירא מבשר ודם זה גורם לעצמו רעה,

שנותן בזה גבורה לאויב.

וגם על פי טבע,

כשמי שעומד מולך רואה שאתה מפחד,

זה נותן לו חשק עוד יותר וגבורה יותר וכו'.

אבל אם אתה עומד איתן ובוטח בשם שכל דבר זה מאת השם, ואין לו רשות להזיק בלי השם,

ואתה נכנע באותו רגע מפני השם ומהרער בתשובה,

אז הכל יכול להשתנות.

בשכר ביטחון ינצל מן הצרה. כתב רבנו יונה,

ראוי לאדם שלא יחרד מזרוע בשר ודם,

אלא יכין יראת ליבו בשם ולבטוח בו,

ובשכר הביטחון הזה יסוגב ויינצל מן הצרה.

ואף על פי שהייתה הצרה ראויה לבוא עליו,

אבל הביטחון יכול לגרום לו שתהיה לו הצלה.

הפחד מביא את הצרה יותר והביטחון מציל מן הצרה,

וכך צריך להתנהג

ולהרגיל עצמנו בביטחון,

ולראות שהכל זה רק יד השם בבריאה.

לטובה,

לרעה,

לייחס הכל רק לשמיים, ולהבין את האיתותים והרמזים,

ולא להיות אכזרי,

כי אם תגיד זה מקרה,

אז

חס ושלום יבואו עוד איתותים.

רבי יחנניהו ברגשי אומר,

נשוא הקדוש ברוך הוא זה קדוש רואין,

וכוח רבו העולם תרום ומשואות,

שנה אמר אדונו בסלומה הצדיקו יחדיל תורו ידיעו.