יש בטחון ויש בטחון - יב | הרב אמנון יצחק

הרב: נציב יום, לעילוי נשמת משולם גבאי בן שמעא זכרונו לחיי העולם הבא מנוחתו עדן.

קהל: אמן.

הרב: פרק אחרון, יש בטחון ויש בטחון פרק יב.

מקום טוב וחברים טובים; 

יש עוד כלים הנצרכים לעליה בתורה, מקום טוב שאדם לומד במקום טוב, רב הגון וחברים טובים, שיתגדל האדם בתורה יהיה לו צורך גם בתלמידים, כל אלה הדברים אינם ביד האדם, על כן צריכים על זה בטחון ותפילה: שיזמין לו ה' את האמצעים הנכונים לעלות בתורה! כך מצינו שהתפלל עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז: "תְּבָרֲכֵנִי – בתורה, וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי – בתלמידים, ושלא ישכח תלמודי בליבי, ושיזדמנו לו רעים כמותי, ושלא ישׂגבני יצר הרע מלִּשְנוֹת" אז רואים מפה: שמה שאמרנו כלול בדברי עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז. 

נבאר מה שאמרו חכמים: 'אין אדם לומד תורה אלא במה שליבו חפץ' זה שייך אצל מי שרכש לו כבר ידיעה מסוימת בתורה, ואשר על פי ידיעותיו יודע להבחין בין לימוד ללימוד, אבל מי שלא הגיע למידה זו, דומה לאדם שנותנים לו הבחירה לבחור בין שני מאכלים שמעולם לא טעם אחד מהם, פשוט, לא שייך אצלו לבחור על פי החשק, ואם ידון התלמיד הצעיר על פי איזה חשבון חיצוני, בוודאי לא יהיה לחשק קיום, לכן אי אפשר להתחשב בחשק שלו, על כן ינסה הרב לשכנע את התלמיד על ידי הסבַּרה במעלת הלימוד אשר לפי דעת הרב יותר טוב לעליית התלמיד. 

נגיד אם תלמיד פתאום אומר: 'שמע אני מתחשק לי ללמוד זוהר הקדוש!' 

אתה עוד לא יודע א' ב' ביהדות! אתה כבר בזוהר הקדוש?! צריך להדריך אותו. כל מה שאומרים ש:'אין אדם לומד אלא ממקום שליבו חושק' זה דווקא אחרי שהוא מבין בין לימוד ללימוד מה החשיבות, מה הסדר, מה קודם וכו'.

הצלחה בלימוד; 

מובא במסכת 'מגילה': 'אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי' - אל תאמן לו, 'לא יגעתי ומצאתי' - אל תאמן לו, 'יגעתי ומצאתי' תאמין לו!' 

מסיימת הגמרא: 'לא אמרה אלא לחדודי אבל לאוקומי גירסא ס"ד היא' לא אמרנו זאת אלא לחדודי, זה חריפות השכל וההבנה שזה תלוי ביגיעה, אבל לזכור מה שלמד - צריך ס"ד, ולהעמיד את הדין כמו שהוא - צריך ס"ד. 

היוצא מן הגמרא: שאדם מובטח שאם אך ילמד – יצליח! כמבואר ב'מאירי': 'לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה, ולא יפטור עצמו בטענה: 'שאינו מוצא את עצמו מוכן לכך', כי הדבר ידוע: שאם ירדוף – ישיג!' 

אבל לכאורה גמרא זו סותרת גמרא אחרת ('נדה' ע): 'מה יעשה אדם ויחכם? כתוב: 'ירבה בישיבה וימעט בסחורה', אז הוא צריך לשב באוהלה של תורה, להרבות בישיבה ולמעט בסחורה. 

אמרו: 'הרבה עשו כן ולא הועיל להם' 

אומרת הגמרא: 'יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר: "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה" (משלי ב ו) אלמא דאין היגיעה כשלעצמה מביאה לידי חכמה. מפה משמע: שהיגיעה כשלעצמה לא מביאה לידי חכמה, והרי אמרנו: שאם אדם יגע... אין דבר כזה, יגעתי – מצאתי? 

אז צריך לחלק: שחכמה לחוד ולחדודי לחוד, לשון חכמה - זה מוכיח על קנין גדול בחכמה שע"י זה נקרא האדם חכם או לכל הפחות 'תלמיד חכם', לא כל אדם זוכה לזה כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה וזה אינו ביד האדם. אבל ענין חדודי זה דרגה לא כל כך גדולה וענינה הבנת הדברים במקומם. אמרנו שחריפות השכל וההבנה זה תלוי ביגיעה, ולכן אמרה הגמרא ב'מגילה' דההצלחה בטוחה אפילו בלי ס"ד מיוחדת, כי כל שיגע - ודאי ימצא, בשביל להבין את הדברים - זה תלוי ביגיעה, אבל בשביל להיות חכם בהיקפים וכו' זה כבר צריך "כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה". 

על פי הנחה זו, ראוי להיות שכל מי שלומד בישיבה בהתמדה, צריך לצאת משנות הלימודים בהצלחה - בלי יוצא מן הכלל! אז כל מי שנכנס לישיבה קטנה וגדולה חיב לצאת משמה בלי יוצא מן הכלל תלמיד חכם, אבל לדאבוננו המציאות אינה כן, יש הרבה חובשי בית המדרש שאינם מצליחים בהצלחה אמתית לפי ערכם וכשרונם, ולכאורה קשה: הרי הובטח בגמרא; שאם הוא יגע - הוא ימצא, 'יגעתי ומצאתי' – האמן! 

אבל ברור שהבטחת הגמרא לא נאמרה אלא במי שמשתמש בהשתדלות הראויה להשגת התורה על פי דרך הלימוד הנכון, ולדאבוננו מצא השטן את דרכו בין ספסלי התלמודי תורה והישיבות הקטנות, ושם מטעה את התלמידים בעסק לימודם, שיחשבו: 'שכבר הבינו!' טרם שנכנסו לעומק הענין ואינם מתייגעים להבין אפילו את הפשט כראוי, וזה נמצא לרוב אצל קלי התפיסה. ע"י זה משתבשים התלמידים מאד! עד שכל לימודם זה רק 'מלמעלה' ואינם מרגישים שהם אינם יודעים שום דבר על בוריו, ולכן קשה מאד להעמידם על האמת שהם רק 'חכמים בעיניהם'. וראוי מאד למגידי שיעור בישיבות הקטנות, להעמיד את עיקר הדגש על הדרכת התלמידים בלימוד פשט בריא על המקום, ולא להסתפק בשיעור מתובל בלומדות' אפילו שהכוונה לטובה: כדי לחדד את התלמידים ולהרבות את חשקם. 

ויש עוד הערה: שאם ישמעו את כל הלומדות בגיל צעיר אשר עדין אין שכלם מפותח כל הצורך, אחר כך כשיבואו לישיבה גדולה שוב לא יתפעלו כשישמעו שיעור בלומד'ס 

כי יאמרו: 'כבר שמענו את כל זה! מה חידש לנו ראש הישיבה?!' 

יש הרבה אברכים שבילו שנות פריחתם בישיבות הגדולות, אך לא הצליחו הצלחה כפי ערכם, מפני שהיה חסר להם היסוד הבריא: איך ללמוד דף גמרא על המקום. אי אפשר להכליל תלמידים כאלו בכלל של 'יגעתי - ולא מצאתי' - אל תאמן!' מאחר, שמעולם לא למדו בגדר 'יגעתי' באופן שתוכל לגדול ולצמוח מן הלימוד, וחבל על ההפסד הגדול! ועל האבדה הגדולה של מאות ואלפי תלמידים שהיה חסר להם הדרכה נכונה בימי פריחתם, וממילא גם כשלומדים בכוללים - אינם רואים סימן ברכה, ויש להצטער הרבה על עלבון התורה! 

מהו התיקון? אין מקום במסגרת הישיבה הגדולה לקבוע שיעור על פשט, ובלאו הכי מי ילך לשיעור על פשט?! התיקון היחידי לתלמיד כזה הוא ללמוד זמן מסוים באופן פרטי אצל למדן ומחנך - שיעמיד אותו על דרך הישר.

בטחון לענין פרנסה ללומדי התורה; 

בזמן הש"ס עד קרוב לזמן הראשונים, נהג האיסור: 'של לא לעשות את התורה קרדום לחפור בה במקום פרנסה', ולכן עסקו התנאים והאמוראים באומנות מה, כמו שעשה הלל, ור' יוחנן הסנדלר, ור' יהושע הפחמי, ואבא חלקיה שהיה שכיר יום לחרוש ועוד. גם הרמב"ם הרחיק מאד את מי שרוצה להתפרנס מן הצדקה ולעסוק בתורה, אבל כבר האריך ה'כסף משנה' בזה, ומסקנתו: 'שכל מי שאין לו ממה להתפרנס - מותר לו ליטול שכרו, בין מהתלמידים עצמם או מאבותיהם, ובין מן הציבור', ומסיים ה'כסף משנה': 'וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבנו הרמב"ם ואחריו, נוהגים ליטול שכרם מן הציבור' ואף כי נודה שהלכה כהרמב"ם, אפשר שיסכימו כן כל חכמי הדורות משום: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט קכו) שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו! ובהיות הפרנסה מצויה - יוכלו לעסוק בה ו: "יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב כא).

להלכה למעשה; 

ההיתר ברור, שבן תורה יושב ולומד - מותר לו להתפרנס מן הציבור, ולא עוד, אלא שנכון לעשות כן כדי שלא תשתכח תורה מישראל! ובזמננו, יש עוד טעם לשבח, ללמוד עוד כמה שנים אחר החתונה, כל היום בסביבה של בני תורה, מפני סכנת הזרם שמחוץ לכותלי בית המדרש, והדרך הזו נתפשטה מאד בימינו בכל מקום שיש ישוב של חרדים, וב'ביאור הלכה' ב'אורח חיים' (סימן רלח) תמצאו שם דברים ברורים בענין זה. 

אך יש לעיין: עד היכן שיעור הבטחון בלי לעשות השתדלות לפרנסה, כדי לשב על התורה והעבודה בלי מפריע? 

כידוע, יש בזמננו בחסדי ה' ברוב מדינות העולם כוללים, המסייעים לאברכים במידה מסוימת לספק מחייתם, או לכל הפחות מקצת מחייתם, בדרך כלל אפשר לחיות בצמצום ע"י צירוף שנים או שלושה כוללים, הכוונה להוסיף 'כולל ערב', 'כולל סוף שבוע' או ע"י צירוף עזר משפחתי או ע"י האשה העובדת, ויש גם יחידים 'שזוכים לשני שולחנות' ע"י החזקה מהאבא או מהחותן, אך כבר אמרו חז"ל: 'לא כל אדם זוכה לשני שולחנות', בפרט כי צריכים לבדוק יפה: האם בת עשירים תעריך כראוי את הבעל היושב והלומד ותסתפק בחיי בן תורה? אפילו שהיא התחנכה ב'סמינר' וצריכים לעיין הרבה בזה כי לא נמצאו הרבה כ'רחל - אשת ר' עקיבא!' 

אך במקרה שאי אפשר לאברך לסדר את פרנסתו ע"י החזקה של כוללים, אז עולה השאלה על הפרק: האם ראוי לו להתעסק באיזה עסק, כדי למצוא מקור לפרנסה? ואם ישב בטל ולא יעשה כלום אולי יהיה בכלל הפסוק: "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'" (דברים ו טז) או שמא לימוד התורה שונה, ומותר לו להשליך יהבו על ה' ולבטוח: שבוודאי יזמין לו ה' מחיתו באיזה אופן! 

והנה, כל זמן שעדין יש לו פרנסה מצומצמת - בוודאי מותר לו למסור נפשו על התורה, אפילו שהוא חי בדחקות גדולה, כמו שנאמר ב'אבות': "פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (אבות ו ד) אך כל זה בתנאי: שהוא ילמד בהתמדה! וישמח בחלקו!! ושלא יהיו בלב טענות נגד בני אדם: 'שלא עוזרים לו...' וכל שכן שלא יהיו בליבו טענות ח"ו נגד ההשגחה. וגם הכרחי, שלא יפריע הדרך הזו את השלום בית שלו. 

ויש לדעת: כי זה מדרכי ה' לנסות את הבני תורה; האם הם בני תורה אמתיים? ומי שעומד איתן בתורתו, אם יזכה - יתקיים אצלו לבסוף ש:'הבא להיטהר - מסיעים אותו!' 

ויש סמך גדול מהרמב"ם שכותב בסוף 'הלכות שמיטה ויובל': 'שאדם שבטחונו חזק - מותר לו לסמוך על בטחון בלבד, אם מוסר את כל נפשו לתורה ולעבודה!' וזה לשון הרמב"ם: 'כָּל אִישׁ וְאִישׁ - אפילו שהוא לא כהן ולא לוי, אֶלָּא מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לַדעָת אֶת ה' ...וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ על הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ – לפרנסה, כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם'.

הנה, אף שלא הוזכר בהרמב"ם ענין לימוד התורה, אך הדבר מוכח מענינו שהרי הזכיר באמצע הפרק (פרק יג הלכה יב בהלכות שמיטה ויובל) שתפקיד הלווים היה וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים, שנאמר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג י) 

וזה פשוט, שאי אפשר להורות אם לא למד, ועל זה מסיים הרמב"ם: 'וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ'. 

והנה הרדב"ז שם כתב: 'שיזמין לו ה' מקור לפרנסה בלי שיטיל עצמו על הציבור!' מכל מקום, כל זה בדורות הראשונים, אבל בזמן הזה שמותר לקבל החזקה מן הציבור, בוודאי שחלה הבטחת הרמב"ם באופן שיִּמַּצֵא מי שיחזיק אותו בתורתו. 

אך הרמב"ם התנה כמה תנאים קשים: אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ, שהבינו מַדָּעוֹ, לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לַדעָת אֶת ה', אבל היום, שהדרך הרגילה היא שכל האברכים לומדים ב'כולל' אז חסר את ה: נָדְבָה רוּחוֹ ואת ההבינו מַדָּעוֹ, וכל שכן שחסר על פי רוב הרעיון: לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לַדעָת אֶת ה'. 

ובפרט שאוכלים נבלות וטרפות...! 

אך אף על פי כן, יש קצת דמיון, ומי שחושב בפנים ליבו, שהוא נופל תחת גדרי הרמב"ם - הרי שמובטחת לו הפרנסה! 

וגם עיינו 'בביאור הלכה' ב'אורח חיים' (סימן קנו סעיף א) שכתב קרוב לדרך זה. 

ולמעשה, זהו דרכם של תלמידי חכמים מעולם: למסור נפשם על התורה! אפילו במצב שהפרנסה מצומצמת ודחוקה מאד, ולחיות בצמצום, והרי כתוב בגמרא במפורש: 'שהלל מחיב את הענים!'.

כשאי אפשר לאברך לסבול את הדוחק, אז יזרז עצמו טרם שיבואו מים עד נפש, להתייעץ עם תלמידי חכמים אמתיים, אולי ימציאו לו איזה עצה והצלה, ואל ימתין עד לרגע האחרון, כי גדול ניסיון העוני וניסיון שלום הבית, ויזהר מאד: שבשום אופן לא יסכן את שלום ביתו, כי יאבד יותר ממה שירוויח ויצא קרח מכאן ומכאן, במצב זה צריך הבן תורה לשמור עצמו מאד מלהאשים את אשתו שמפריעה את לימודו, ולחשוב בליבו או לומר לה: 'שהיא מפריעה אותו!' יתכן שהאמת כן היא, 

אבל הלא אמרו חכמים: 'שאין אדם נתפס בשעת צערו', היא רוצה: שיהיה אוכל בבית להאכיל את הילדים וכו' ולכן אפילו שאשתו רוצה לסייע לבעלה בלימוד התורה, אבל מאין תיקח לחם אם אין לה כסף?! מאין תלביש עצמה והילדים אם אין פרוטה בכיס?! וגדול צערה של האשה שאין בידה להכין צרכי ביתה! ואין לדמות מצב האיש, הוא יושב בבית המדרש ויש לו שם חברים והאשה יושבת גלמודה בתוך הבית וחושבת כל היום על המצב העגום. גם יעשה 'שאלת חכם' שהרי יש לאדם חיוביי כתובה ויש דין של 'עולה עמו ואינה יורדת עמו' ואל יפסוק הדין לעצמו. 

ויתכן מאד, שאם למרות מסירות נפשו והשתדלותו לא ימצא הבן תורה מקור למחייתו, הרי זה סימן מן השמים: שיש לו לקבל על עצמו ענין של הרבצת תורה או רבנות, כמובן שהוא ראוי... וכן מסופר בתולדות גדולי ישראל, שכשכלו שנות החזקת התורה שהם קיבלו בתורת נדוניה, ראו בזה סימן מן השמים: שיש להם לקבל עול רבנות. 

פעם המחותן היה מתחיב: 'לכלכל את החתן בשביל כמה שנים!' וכו'. 

בזמן הזה, מי שזוכה להיות 'מגיד שיעור' בישיבה הרי הוא עדין קשור לתורה ונחשב כאילו הוא בין כותלי בית המדרש ואינו מפסיד כלום, ואדרבה! יש לו עוד זכות של 'הרבצת תורה' ומתקיים בו המאמר: 'ומתלמידי יותר מכולן' שהוא זוכה ללמוד יותר עוד מהתלמידים שלו יותר.

בטחון בתפילה; 

כתב ה'מספיק לעובדי ה'' רבנו אברהם בנו של הרמב"ם: שהמדרגה השניה לבטחון: שעם תקוותו ותוחלתו נתוסף הביקוש הפנימי שבלב מאת ה', והחיצוני בלשון תפילה'. 

אז זאת אומרת צריך ביקוש פנימי שבלב מאת ה', והחיצוני בלשון תפילה. מה החילוק בין תקווה שבלב לבין ביקוש שבלב? שהמקווה רק מצפה לישועה או לעזר ה', אבל אינו פונה בלבבו לה' בהרגש של בקשה ותחנונים, אבל מבקשי ה' - אפילו שבטחונם במדרגה גדולה יותר, כי ע"י תפילה בפה מחזקים בטחונם והחיצוניות מחזקת את הפנימיות. לא מספיק שאתה שואף בתוך תוכך צריך להוציא בפה ולהתפלל על זה, והחיצוניות הזאת מחזקת את הפנימיות. ועוד, מאחר שע"י התפילה אדם מכניע עצמו כי הוא מכיר: שבלי ה' אין עזר ואין ישועה, ממילא מתחזק הבטחון, התקווה והציפיה לישועת ה' עוד יותר! כי ככל שאדם שובר את האנוכי שלו, אז הכרתו גדלה: שהוא תלוי רק בה'! 

עכשיו יש לחקור: האם הדבר מוכרח לומר שכל המתפלל לה' בוטח? או אף שמתפלל לה' אפשר שאדם משולל מן הבטחון האמתי? 

נראה להוכיח: שאף שכל מתפלל מאמין, אבל אינו מוכרח שיגיע לידי בטחון, לפי דעת ה'מספיק' המדרגה הראשונה של בטחון זה לקוות ולצפות לישועה ולקוות לטוב, וכותב: 'שאם אדם מתיאש למצוא פרנסה או את מבוקשו', נגיד הוא רוצה רפואה או בנים: 'אם אדם מתיאש למצוא פרנסה או את מבוקשו ואינו מצפה עוד להשיגו - אדם זה ראוי לגנאי! כי התיאש מרחמי שמים, מאחר שהאדם מוזהר על הבטחון בה'! (כמו שלמדנו בשיעור הראשון) ודוד המלך אמר: "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה''" (תהלים כז יד) מה פרוש? אתה קיווית ואתה מצפה וזה לא בא, 

אז הוא אומר לך: לא! תמשיך וְקַוֵּה, תמשיך וְקַוֵּה לא להפסיק, ועוד אמר: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (תהלים קל ז) ממתי עד מתי? "מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (תהלים קל ג) וכתוב: "וְקַוֵּה אֶל אֱ-לֹקֶיךָ תָּמִיד" (הושע יב ז) לכן, מי שמתפלל בעת צרה, או מבקש דבר מצרכי החיים ולא קדמה לו התקווה והציפיה לישועת ה', הרי הוא חסר מידת הבטחון, בזה טמונה טעות: שחושבים 'שאנחנו בעלי בטחון!' על סמך התפילה, אבל יתכן שאנחנו רחוקים מן הבטחון האמתי! אפילו שקרובים לאמונה, וקרוב לומר, שתפילה הנובעת מתוך רגשי בטחון היא קרובה להתקבל יותר מסתם תפילה. 

יש עוד להוסיף, עיקר דרגת הבוטח היא, שמצרף את בטחונו גם בעת שעוסק בהשתדלות, ויתכן שהמתפלל אפילו שהוא מלא אמונה בשעת תפילתו שהגורל שלו ביד ה', מכל מקום אחר כך כשהוא עוסק בעסק השגת הפרנסה, שוכח שהוא תלוי על ה', וחושב: 'שהכל תלוי בחריצות ובעמל שלו'... 

ו'התניא' כותב: 'מאחר שאנו שוכחים על התפילות שלנו במשך היום, סימן: שעצם התפילה היתה חלושה! דאם לא כן, הלא אומר הפסוק: "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" (משלי יב יט) 

אדם גמר את התפילה, הלך מבית הכנסת הוא זוכר בכלל מה התפלל?! מה ביקש, מה רצה? שלום, הוא גמר את התפילה נגמר, הוא הולך לעבודה, עכשיו הוא כל הראש: 'איך אני עושה, מה אני עושה, מה אני עושה, איך אני עושה, מה אני עושה, איך אני עושה, מה אני עושה, איך עושים, מה זה? עם מי מדברים, מה עושים...?'

 ומה עם התפילה שביקשת? וזה... 'ברכנו' והכל וזה, מה עם זה, אם זה היה "שְׂפַת אֱמֶת" היא "תִּכּוֹן לָעַד" זה ילווה אותך כל הזמן שהרי ביקשת ואתה מצפה ומיחל: שמה שביקשת אכן יתקיים, וגם בתוך ההשתדלות אתה לא שוכח: שה' רק הוא יכול להועיל! 

כשנדקדק בתפילות שאנחנו מתפללים תמיד, נמצא שהתפילה קשורה מלפניה, מאחריה בעניני בטחון, כדי לבסס את התפילה על הבטחון, לדוגמא: בתפילת 'אהבה רבה' אנחנו מתחילים: 'וּבַעֲבוּר אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בְךָ' אז אנחנו תולים וסומכים, כמו שאתה ענית לאבותינו שֶׁבָּטְחוּ בְךָ גם אנחנו בוטחים ש..: 'כֵּן תְּחָנֵּנוּ' כמו שהם בטחו ואתה ענית להם, כך אנחנו. ומסיימים: 'כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּור וְהַנּוֹרָא בָּטָחְנוּ' עוד פעם אומרים בטחון, לכן: 'נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתֶךָ'. 

איפה זה אחרי התפילה?! 

וכן לפני עמידה אומרים האשכנזים: 'צוּר יִשְׂרָאֵל קוּמָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל' ומשתמשים בלשון צוּר מפני שאנחנו בטוחים בהקב"ה. 

ומסיימים תפילה, מה מסיימים? מה הבטחון שאנחנו אומרים בסוף? מה אומרים? נו, 'שִׂים שָׁלוֹם' מה זה שִׂים שָׁלוֹם? שלום, שלום, שים שלום, מה אתה אומר? מה? 

"יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט טו) מי יכול פה לעזור לי?! רק צוּרִי וְגֹאֲלִי, וכן דוד המלך סיים הרבה פרקי תהילים, בלשונות של תקווה ובטחון כאילו כבר נעשה בקשתו, כמו שאומר: "סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי: שָׁמַע ה' תְּחִנָּתִי ה' תְּפִלָּתִי יִקָּח" (תהלים ו ט-י) הוא אומר עוד: סוּרוּ מִמֶּנִּי, עוד לא סרו ואיך הוא מסיים? סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע, זהו הוא כבר שָׁמַע, איך אתה יודע שהוא שָׁמַע? כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי: שָׁמַע ה' תְּחִנָּתִי ה' תְּפִלָּתִי יִקָּח כי הוא יודע שהוא התכוון במאה אחוז (100%) למה שהוא לא יענה?! 

וכן: "הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם" (תהלים ס יג) אנחנו מבקשים עזרה: שתציל אותנו מהצרים עלינו! ואנחנו יודעים: שתשועת האדם זה שווא "בֵּא-לֹקִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ" (תהלים ס יד) רק הקב"ה יכול להושיע אותנו מן הצרים עלינו!

טוב, אנחנו פחות או יותר סיימנו, נשאר לנו רק עכשיו, 

איך לחזק ואיך לנחם את מי שהוא במצב קשה? 

איך מעודדים? מי שקרה לו ח"ו מקרה רע, מוות פתאומי לאחר מקרוביו או בניו ח"ו... 

דרך בני אדם לדבר על לב האומלל ולומר לו: 'שלא יאבד את האמונה ויבטח בה' ושיאמין: שכל מה שעשה ה' הוא בצדק'. 

מן הראוי שדברים כאלה יכנסו לליבו שהרי זהו התוכן של 'צידוק הדין', המציאות היא שהרבה פעמים הדברים האלה לא משפיעים על השומע להפיג צערו ויגונו, ויותר קשה לתת תשובה מְסַפֵּקת על שאלתו, 

הוא שואל: 'למה קרה זה דווקא לי?! האם אני גרוע משאר בני האדם?!' 

ויש לשאול: למה אדם המאמין בה', נעשה כל כך שבור ורצוץ ממקרה רע?! ולמה קשה לו כל כך לחזק עצמו ע"י אמונה ובטחון?! 

התשובה נמצאת בספר 'כד הקמח' של רבנו בחיי: יתכן שאדם מאמין באמת: 'כי הכל מיד ה'', אבל מפני שלא גידל בנפשו מדרגת הבטחון - מפני זה רך לבבו וניחת מפני הפחד! וכך בכל מקרה. 

אנשים מבינים 'בטחון' מדברים בטחון, בפנימיות שלהם - אין להם בטחון, כמו הסיפור שסיפרנו שפעם אחת אדם כל הצי אוניות שלו - טבע בים! ולא ידעו מי יגיד לו, 

בסוף הרב אמר: 'תשלחו אותו אלי' 

ואז הוא אמר לו: 'תגיד לי מה היה קורה אם היו מודיעים לך: 'שאוניה אחת מהצי שלך טבעה!' מה היית עושה?' 

אמר לו: 'מה לעשות? "ה' נָתַן וַה' לָקָח"... (איוב א כא)' 

- 'ואם היו מודיעים לך: 'ששתי אוניות טבעו!' - ?

 אז הוא חשב קצת, אמר: 'אותו דבר, ה' הגדול!' 

אומר לו: 'אני אשאל אותך שאלה קשה! אבל תחשוב טוב לא סתם תגיד לי תשובה, ואם היו מודיעים לך: 'שכל הצי שלך טבע!' - ?

 הוא אמר: 'זה אני צריך לחשוב מה לעשות', 

אמר לו: 'הנה כנס לחדר תלמד רבנו בחיי 'שער הבטחון', תצא ותגיד לי מה אתה אומר', 

יצא אמר לו: 'בלית ברירה כמובן הייתי מקבל את זה', 

אז הוא אמר לו: 'תדע לך שאין לך צי!' 

התעלף ישר על המקום!!! 

למה זה? זה הדברים עוברים פה, זה לא בעיה לדבר, אבל כשזה מגיע - זה קשה, לכן אומר 'כד הקמח': 'יתכן שאדם מאמין באמת: 'כי הכל ביד ה'', אבל כוון שלא גידל, דהיינו; לא הכין את עצמו אף פעם למקרים הכי-הכי גרועים שיכולים להיות והבשורות הכי ולעמוד בבטחון להרגיל את עצמו כמו שר' עקיבא אמר: 'כל ימי! כל ימי, אמרתי: 'מתי יבוא לידי ואקיימנו?' זאת אומרת חיכה לארבע מיתות בית דין, המתין! חיכה, הכין את עצמו וחש את זה, אז כשזה בא אליו אז הוא אמר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים ו ד) בלי שום בעיה! אם אדם לא מגדל את עצמו בדרגת הבטחון, אז לכן כשמגיע המקרה רך לבבו והוא ניחת מפני הפחד!' וככה בכל מקרה.

בטחון - זה אינו דבר שצומח מעצמו מתוך אמונה, אם אתה מדבר 'אמונה' כל היום אז אתה כבר בעל בטחון... יתכן שאדם מאמין ומכיר בשכלו: 'שה' מנהיג והוא גוזר גזירות' אבל לא נכנסה אמונה הזו עמוק אל תוך הלב, ולכן אי אפשר שיתגברו הרהורי אמונתו על הרגשת ליבו! והרי הלב קשור בקשר אמיץ בקרוביו וככל שהקשר חזק יותר השבר גדול יותר כשאחד מהם נפטר, ומי שלא עבד מעולם על אמונתו שהיא תהיה מציאותית, דהיינו; שכל עניני אמונה שבליבו - זה הכל נעשה ע"י ה', לא יהיה בכוחו להתגבר על הצער והכאב שהוא מרגיש בחוש, ואין בכח אמונה חלושה להמתיק את המרירות של צער הלב, רק לאדם אשר אמונתו ובטחונו היה חזק אף קודם המקרה הרע, יועיל לו 'זכרון דברים' של עניני אמונה ובטחון... רק אדם שהאמונה והבטחון היה חזק קודם-קודם המקרה הרע - אז יועיל לו זכרון דברים של עניני אמונה ובטחון להרגיעו ולנחמו.

אתמול נפלה הממשלה; 

לפני כחודש וחצי עמדו שני מנהיגים, אחד כחול-לבן ואחד לא כחול לבן, 

ושניהם אמרו: 'ניצחון, ניצחנו! אני יוביל את המדינה, אני פה, אני חריט ואני פה...' 

הראשון התבדה חשב שיש לו יותר מנדטים, קוראים לו: 'מסטר גנץ' ונהיה לו אגנצע-מאיישע', והוא ירד מהבמה, 

אמר: 'טעיתי!' 

השני אמר: 'זה ניצחון אדיר!' 

קוראים לו: 'מר ביבי' וחשב שהוא טיק-טק יש לו ששים וחמשה (65) מנדטים והוא מקים 'ממשלת ימין' והכל בסדר, אבל הוא שכח שיש 'קוץ' שקוראים לו: 'ליברמן' 

והקוץ הזה אמר לו: 'לא רוצה! ולא רוצה, חוק הגיוס...' קשקושים, 

בסוף אמרו לו: 'אנחנו מוכנים חוק הגיוס שלך', 

אמר: 'גם לא רוצה!' 

בקיצור; הוא רוצה שביבי ייפול והכל נקמה, פגע בו, העליב אותו, ביזה אותו וכו' וכו', זהו, נפלה הממשלה והכל וזהו, עכשיו אחד מאשים את השני: 'זה בגללך! עכשיו נאבד מיליארדים ועוד חצי שנה בחירות, עם כל ההשלכות, ועד שתקום ממשלה וממשלה משותקת והכל...' 

היה לשניהם בטחון, כולם בעלי בטחון שמה: 'ואני ואני-ואני...' 

מה עשה להם הקב"ה? טרררם, כולכם בחזרה תתחילו מחדש יאל'ה ותמשיכו להגיד עכשיו: 'אני ואני והימין ורק הימין חזק, הימין חזק...' 

איפה ימין?! "יְמִין ה' רוֹמֵמָה" (תהלים קיח טז) רק הקב"ה יכול להרים את הימין, הוא גם יכול להוריד את הימין, איי אייאיי... אין לך מנדטים מספיק, שתים וחצי מיליון (2,500,000) הצביעו בעד ביבי והליכוד, אבל ה' לא הצביע, 

אמר: 'ביבי? בחזרה!' איזה 'אדיר'?! על מה אתה מדבר, איזה 'ניצחון אדיר'?! על מה אתה מדבר? שכחת שאני מנהל את העולם, מה אתה חושב תגיד, אם תיקח קמפיינר טוב וקוראים לו: 'ביבי' ואתה תעשה ככה וככה וככה ואתה תגיד ככה וזה הכל יהיה ככה, ביבי לא לא-לא, אני קובע, התפללת?! דיברת איתי, ביקשת? - לא, סמכת על הקומבינות, ועל זה ועל זה ועל זה ועל זה, אין בעיה! תתחיל מחדש... נו יש לך צ'אנס עכשיו להתפלל אלי ולבקש, נראה, מה אתה תגיד, מה תבטיח, מה זה, מה פה, מה שם איי אייאיי,.. 

הביבי הזה אמר להם: 'איום אחרון!' לחרדים, אמר להם: 'תקשיבו! אתם לא תקבלו את מה שליברמן הקוץ אומר, אז בעוד כמה זמן, נגמר הזמן של החוק - פג ואז כל החרדים יתגייסו! מיד...' 

אמר לו הקב"ה: 'תרגע! תרגע-תרגע, רד-רד מהבמה, תתחיל מחדש לעבוד יאל'ה בלי איומים...'

הכל 'סחר מכר' חריט: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח יז) אז הקב"ה הראה 'בתולדות המדינה' אומרים, כולה ילדה קטנה בת שבעים (70), בתולדות המדינה לא היה דבר כזה שהבחירות חזרו להיות מחדש! וזה ופה ושם, היה רק באיטליה דבר כזה בשנות כך וכך והיה ככה וככה, כמה מקרים כאלה יש בהיסטוריה שמישהו עלה ותיכף ומיד, מה זה?! איזה ביזיונות! וכולם מדברים: 'איזה ביזיון ואיזה בושה בשביל אגו! בשביל זה, נקמה, זה אומר: 'זה הוא בגלל התיקים שלו' וזה אומר: 'זה בגלל זה והכל וזה...' 

הלו! לא בגלל זה ולא, 'יש בעל הבית והוא קובע' אמר: 'הלו, תחזרו מחדש...'

אמרו חז"ל... זה נכון גם על ביבי: 'וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו' (אבות ד יח) 

מתה הממשלה, אין מה לנחם אותו עכשיו, עכשיו תראו איזה נקמות הוא יעשה, הוא ילך על הציבור הרוסי עכשיו, והוא ישקיע קמפיין בעיתונים שלהם לקחת לו את הרוסים לליברמן להוריד אותו במנדטים כי הוא בלאו הכי רק חמש (5) בקושי מגרד, אם הוא יוריד אותו באחד וחצי (1.5) - גמר עליו ואז תהיה לו נקמה איזה יופי! 

והליברמן שונא החרדים! כן, שפוחד מ'מדינת ההלכה' כאילו יש מציאות כזאת ואפשרות, אז הוא... נראה איך הקב"ה יטפל בו, מן הסתם יהיה משהו משעשע! 

אז אמרו חז"ל: 'וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו' דהיינו; קודם קבורה, עדין המת מֻטָּל לְפָנָיו, אל תנחם עכשיו כי באותו הזמן הכאב כל כך חזק עד שדברי התנחומים אינם מתקבלים על הלב! ויש בני אדם, אשר החבּורה עמוקה גם אחרי קבורת המת עד שאינם מוכשרים לקבל תנחומים. מצינו דוגמא כזו אצל איוב, באו שלושת חבריו לנחמו על כל הרעה שבאה עליו, מתו לו עשרה (10) ילדים, שבעה (7) בנים ושלוש (3) בנות בבת אחת! כשנפל עליהם הבית, ואיבד את כל עושרו ועוד רעות, ושחין בכל גופו, וישבו רעיו שבעה (7) ימים ושבעה (7) לילות ולא דיברו עמו, כי ראו כי גדול כאבו מאד! ולא יכנסו דברי תנחומים בליבו. 

אז רואים: יש אנשים שלא מתנחמים אפילו לאחר שהמת כבר נקבר, הוא כבר אין זהו אין מה לעשות! גם אחר כשדברו עמו לא כיוונו יפה איך לנחם אותו ונחשב להם לחטא!! אך סוף כל סוף, מה יש לעשות אם ככה למעשה במצב כזה? 

נראה, שאפשר לעזור לאדם ע"י שמראים לו, שמבינים היטב את צערו הגדול, ושמבינים שקשה לו לקבל תנחומים, 

וגם יאמרו לו: 'שלא יחשוב שהוא ח"ו חסר אמונה, אלא כך הוא הטבע, שבשעת הצער קשה לאדם להתחזק'.

וצריכין להיזהר ביותר מלהקטין את סיבת הצער, ולומר לו: 'די! מספיק כבר בכית הרבה, דאגת הרבה, מספיק כבר הגיע הזמן לשכוח את העבר' או: 'תחזק את עצמך! אתה לא ילד וזה וזה...' 

דיבורים כאלה גורמים עוד יותר צער למתאבל! וגם קרוב שיכשל ע"י הדיבורים האלה בחטא של 'אונאת דברים' יצער אותו שכן לומדים מחברי איוב, שנחמה שמנחמים שאינה נכונה - נחשבת לחטא! 

הייתי בניחום אבלים לא מזמן, והיה קשה לאבא בפרט, להתנחם, 

בסוף שאלתי אותו שאלה: 'תגיד לי, לפי המעשים שאתה מכיר את הבן, הוא בגן עדן או לא?' 

אמר לי: 'כן!' 

אז אמרתי לו: 'מה אתה בוכה? הוא הגיע למקום שכולם רוצים להגיע! מה זה משנה מתי הוא הגיע? אבל אם הוא הגיע למקום הטוב - אז מה הבעיה עכשיו?! אַה! בגלל שהוא חסר לך, אז מה, אתה דואג לעצמך או אתה דואג לו? הוא הגיע למקום הטוב!' 

אם יקדימו לאדם את המשכורת במקום בשלושים (30) לחודש יתנו לו בעשרים וחמש (25) את אותו סכום, ועוד אם יתנו לו עם 'בונוס', מה, 

הוא יגיד: 'לא! מה? הגזמת! מה אתה נותן לי מוקדם...' - ?!

 אדם קיבל את הגן עדן יותר מוקדם! כולם הולכים מפה, העיקר לאן הולכים, לא מתי הולכים, לאן הולכים, אז אם הוא הלך לגן עדן ואתה בטוח שהוא הלך לגן עדן ואתה מכיר אותו מה הוא עשה - אז מה הבעיה?! 

- הוא נרגע.

עוד גורמים, שהמתאבל יטמין את צערו בליבו וימנע מלגלות את כאבו בפני הידידים, מאחר שרואה שאינם יכולים לסבול את התלונות שלו, אז הוא מפנים - וזה גורם לו עוד יותר צער, הרי ידוע שעיקר הרפואה לצער הנפש זה מה שאדם מוציא את הצער מהלב החוצה, כי זה גורם שלאט לאט משתכח הדבר מן הלב, וע"י חוסר סבלנות, גורמים שהצער יקנה שביתה בלב שלו - עולמית, כי אף אחד לא הבין אותו. אבל אם הקרובים והידידים מראים הבנה למצבו, ומוכנים לסבול את הצער והתלונות, ומדברים עמו בדיבורים רכים וחמים, ומראים לו רצון לעזור לו, אולי יפתח פתח מעצמו 

וישאל: 'איך אני מתגבר על הצער?'

ואז יכולים לשוח עמו עד שיגיעו עמו לעניני אמונה ובטחון, יתכן שיקח זמן, שבועות! אולי חודשים!! עד שיתרפא צערו לגמרי. 

ויש להוכיח מחברי איוב, שאפילו סתם ישיבה אצל אומלל בלי לדבר כלום - גם זה נחשב נחמה! כי אם לא, למה ישבו שמה שבעה ימים ושבעה לילות בלי לדבר עמו מאומה?! עצם החברה - זה גם מנחם, ועל כן, כך הוא הטבע שעצם הצוותא עם בני אדם מקל עליהם את הצער. 

וכן כשמבקרים את החולה וקשה לו הדיבור, עושים לו נחת אפילו שיושבים לידו בלי לשוח איתו, ויש להביא ראיה לזה: מהמנהג של 'שלום זכר' מבקרים אצל התינוק בשבת הראשונה אחרי שהוא נולד, אתם יודעים מה אחד מהטעמים שבאים לבקר אותו בשלום זכר?

 זה כדי לנחם את התינוק, לנחם את התינוק: על מה שהוא שכח את התורה שלמד במעי אמו! מישהו דיבר איתו?! לא מדברים אתו, אז רואים שיש פה נחמה אפילו בלי שום שיחה.

"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: 'רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".