נציב יום: להצלחתו הגדולה של אמנון יצחק בן עטרה שהיום הבר-מצוה שלו. א מ ן !!

הדרך אל האושר - חיזוקים בעבודת השם; סיפור שיש הרבה אנשים שיתלבש עליהם בדיוק ואלי זה יחלץ אותם ממצבם, זמן רב חיכה רבי שלמה הרבי של שאולי כהן לאספת ההורים. הוא ציפה כבר לפגישה עם הוריו של שאולי, שלא נטעה, שאולי היה ילד חמד, מוכשר ושקדן חריף ושנון, ועש כמה שהדבר נוגע לתפקודו בכיתה - ניתן לומר שהיה מושלם. אבל בכל אופן היתה נקודה אצל שאולי שהטרידה מאוד את ריבו רבי שלמה, והביאה אותו לידי מחשבה שעליו לשוחח מעם הוריו ומוטב שזה יהיה בהקדם האפשרי.

כשניכנס יהושע כהן אביו של שאולי לחדר הכיתה הריק, ידע הרבי לזהותו מיד, יתכן שתווי הפנים היו דומים ומסייעים לזיהוי, אבל הדמיון הבולט יותר בין האב לבנו היה דווקא אחר, וזה נגע בדיוק בנקודה או בבעיה שעליה עמד לשוחח רבי שלמה עם יהושע כהן אביו של שאולי. לרבי שלמה הספיק מבט חטוף בפניו של האיש העומד מולו כדי לזהות את מטען המרירות הרב המאיים לפרוץ בכל רגע ולשטוף את הנקרה בדרכו.

אותה מרירות של בנו שאולי שידר בדרכו שלו. והביאה אותו לריחוק חברתי ולדחיקתו לשולי הכיתה. מרירות שאת מניעיה סבר רבי שלמה ללמוד מתוך שיחתו עם הרב יהושע. כעת כשהבין רבי שלמה כי "התפוח לא נפל רחוק מן העץ", כבר לא נזקק לשאלות רבות, הכל היה ברור ונהיר, כשהאווירה בבית משדרת מרירות וקיפוח תמידי - אין פלא שזה מושרש בילדים והם מפתחים תסמינים זהים להורים.

אז הוא החליט לפסוח על שלב ההקדמות והשאלות ולגשת לעניין: רבי יהושע הוא פונה לאבא היושב בהבעה של קוצר רוח,

-        "חשוב לי מאוד לשוחח אתך על בעיה הפוגעת בעמדתו החברתי של בנך שאולי",

-        "כן כמובן תמיד יש בעיות, מעולם לא נפגשתי עם רבי שלא הצליח למצוא בעיה כלשהי אצל בני, לאחר המתנה של חצי שעה תמימה בחוץ אני ניכנס תמיד לשמוע על איזו בעיה שהצליחו למצוא אצל שאולי שלי".

רבי שלמה לא התרשם מקיטון הצוננים שנשפך על ראשו, והחליט לומר את הדברים ויהי מה. התעלם מהמשפטים האחרונים, והמשיך מהנקודה בה הפסיק,

-        "ובכן, שאולי הינו ילד חמד, לומד היטב, מקשיב, משתתף בשיעורים, אלא שמבחינה חברתית ישנה בעיה, הוא מקרין סביבו תחושת מרירות רבה, ותחושת קיפוח והתחושות האלה אינם מעודדות את הילדים לקשור עמו קשרים חברתיים וזאת בלשון המעטה. בניסיוני למדתי",

אומר רבי שלמה לאב, שהבעת הפנים המרירה שלו החלה החריפה והלכה עם התקדמות השיחה: "מניסיוני למדתי כי תחושות אלו מושפעות בד"כ באופן משמעותי מהאווירה הסוררת בבית, לפיכך עלי להמליץ לך לבחון את הדבר בינך ובין עצמך, ובמידה והדבר טעון שיפור ותיקון - לתקנו בהקדם, לפני שיגרמו נזקים בלתי הפיכים לעתידו של בנך".

-        "ידעתי!, יכולתי לתאר לעצמי שלבסוף תוטל האשמה על כתפיי. נו, מי יכול להיות אשם בכל המחדלים והחסרונות של שאולי אם לא האבא? ובכן"

הוא פנה אל הרבי ואמר לו: "זה הכל? אין עוד מה להוסיף"?

משנענה לו בחיוב, עזב את החדר בלא ברכת "שלום".

כאשר יצא יהושע אל האויר הקריר בחוץ, הדברים החלו לחלחל אל לבו, "אולי יש משהו בדברי הרבי?, הלא האוירה בבית קצת מתוחה, ושאולי נחשף לעיתים קרובות לאלו טענות ומופנות כלפי הסביבה הקרובה או הרחוקה, אך מה לעשות, כלום אשם הנני שעלה בגורלי תמיד להיות זה שיוצא מקופח שחסר מזל בכל עניין, אדרבא! ילמד שאולי כבר מעכשיו - שלא כולם מלקקים דבר בחיים, ושהעולם אינו מסביר את פניו לכל בני אדם בשווה".

תוך כדי צעידה לעבר הבית, החל יהושע להעביר את מסכת חייו לנגד עניו, שנקודות שחורות בהן, השפיעו על חוסר מזלו ועל מהלך חייו, מאיימות לכסות ולהאפיל על אותם נקודות קטנות של אור שנצנצו פה ושם בחייו. "אילו אך הייתי מתקבל לעבודה ההיא - אפשר שהכל היה נראה אחרת, אך איזה סיכוי היה לי עם מזלי הביש, יחזקאל החבר שלי מתקופת הישיבה קטנה - נולד למשפחה מיוחסת, משמים סידרו לו את החיים, והובילו אותו להנהלת הישיבה.

לי לא היו חיים כאלה, מה לעשות? זה מה שעולה בגורלו למי שנולד להורים פשוטים", בדרך הבחין יהושע בילד שיוצא עם הורים מחנות צעצועים ממרכז מסחרי עם שקית גדולה, עכשיו המחשבות פרצו לאפיק אחר, והרגיש איך שוב עולה בו המרירות, ונוגסת בו כל פינה, "נו איזה שפע!, ילדים גדלים עם כפית של כסף, ואלה שמצליחים - להורי אף פעם לא היה כסף, לא היה למורה פרטי למשנה, לא לרכבת חשמלית, לא לטיול שנתי,

לפעמים אפילו לא לנעליים, לא פלא שלא הצלחתי להתרכז בלימוד התורה ותמיד נותרתי מאחור".

הנייד מצלצל אשתו מעבר לקו: "יהושע תוכל להביא קצת מלפפונים לארוחת ערב?"

-        "כן",

-        "וגם שני קילו תפוחי אדמה ושקית תפוזים, ואם אפשר גם חלב בבקשה",

בכל שלב ניכר שהיא חוששת מתגובתו של בעלה על הבקשות המוגזמות, והתגובה לא אחרה לבוא:

-        "מספיק! כמה אני יכול לסחוב?! לא די בכך שעלי לעלות 90 מדרגות עלובות עד לבית! ואני צריך לסחוב במעלה המדרגות את הפירות והירקות הכבדים? נמאס לי כבר!"

ניתק את השיחה והמשיך לטוות את חוט מחשבותיו. "איך ניתן לצפות ממני ולצפות שלא אתלונן? אפילו דירה נורמלית אין לי, כלום חור בין שני חדרים בשכונה נידחת בפאתי העיר בשם "דירה" יקרא? גם כן דירה, אבל מה לעשות, הורי לא היה להם כסף ולא נתנו לי מאומה, הוריה נתנו כמה שיכלו, וזה המקסימום שיכולתי להשיג". כשהוא עולה הביתה קורע, קורע תחת משא הירקות המכביד, שלף והושע את הדואר מן התיבה,

"נו, חשבונות, מה כבר אפשר לקבל בדואר? כל היום הם יושבים בבית והם מדברים בטלפון והאורות דלוקים בחדרים ואחר כך אני צריך לעבוד קשה לשלם את כל החשבונות? גם כן חיים! ומה זה בקשה לתרומה אה? רוצים ממני תרומה, בקושי יש לי מספיק לעצמי, ומישהו בכלל פעם עזר לי? רק לבקש הם יודעים". לפתע מבין המעטפות בצבצה אחת מחברותיה בגודלה נראית מהודרת, התבונן בלוגו מודפס באותיות זהב על גבי המעטפה "ישיבת יסודות התלמוד", הישיבה בה למד,

והמחשבות מפלסות לו נתיב חדש. "נו, כן, כשלומדים בישיבה בינונית בלי שם מפורסם מה כבר אפשר לצפות בהמשך לחיים? אם הייתי מתקבל לישיבה המצוינת ההיא - הכל היה נראה אחרת, הייתי ממצויני הישיבה, ומקבל שידוך מכובד, מצופה בהרבה כבוד וכסף, וכל החיים שלי היו מתנהלים בצורה חיובית יותר, אבל לא נתנו לי הזדמנות, רק עילויים חיפשו בישיבה ההיא {שהוא לא התקבל}

יחזקאל התקבל בזכות ייחוסו, יעקב בזכות הכסף שתרם הסבא שלו, דניאל תמיד היה מבריק יותר ממני, ורק אני - שאין לי ייחוס - כסף או ברק - לא התקבלתי". אחרי מספר רגעים התעורר מהרהוריו, מתוך סקרנות פתח את המעטפה במדרגות, כאן ועכשיו, בתוך ההזמנה נחה הזמנה מכובדת ל"כנס בוגרים לרגל חצי יובל להיווסדות הישיבה"

- "אוי! רק זה חסר לי, להיזכר שוב באותם שנים אומללות, לא מספיק שסבלתי שם שלוש שנים, עם החברה הלא סימפטית ומתנשאת בהצלחותיה, אלא שעוד עלי עכשיו להיזכר בכל זאת, בשביל מה לי ללכת? בשביל מה לראות שכולם הצליחו ורק אני לא!" עלה הביתה, זרק את השקיות במטבח בחוסר שביעות מופגן,

וצעק לחלל האוויר: "שאולי!"

אחרי רגע מגיע הבן, לפי הצליל הוא מבין שלא הזמן המתאים להעלות את החמה בהמתנה מיותרת,

ופנה אליו בקול כעוס ואמר בטון חד: "הרבי לא מרוצה ממך! הוא אמר שאתה כועס כל היום על כולם!"

התגובה לא אחרה לבוא: "בטח שאני כועס, שכל החברים לא מתייחסים אלי יפה, והרבי כל הזמן צועק מה הפלא?"

-        "טוב, לא מעניין אותי, תדאג שפעם הבאה שאגיע לאסיפת הורים לא יבואו אלי בטענות!" סיים את השיחה.

"גם קצת נחת מהילדים לא מגיע לי?" אבל שאולי כבר לא היה שם, הוא נמלט מזמן לחדר הילדים שהיה בטוח יחסית שם בחדר כשהאבא היה בבית, עוד מהילדות ידע הוא, וגם זאת ידעו אחיו ואחיותיו, מומלץ לכל מעוניין לחסוך קיטון רותחין, שמור מרחק מאבא כשהוא מגיע הביתה תתכנס לחדר. לבסוף הלך יהושע ל"כנס הבוגרים", הסקרנות גברא על כל הלבטים, הביאה אותו - אותו יום ללבוש בגדים חגיגיים לבניין שבילה בו שלוש שנים.

למען האמת אם מישהו היה לו עניין לפגוש אותו זה היה את עזרא, מבין כל החברים לכיתה עזרא היה היחיד שהתייחס אליו לא בהתנשאות ונתן לו תחושה של שווה בין שווים. אולי בגלל זה היה בגלל מצבו של עזרא, שיתכן שהיה יכול לזכות מפיו של יהושע בתואר "המסכן היחיד יותר ממני!". "אביו של עזרא נעלם יום אחד, ומאש נותר עזרא עם אחיו הקטן החולה ואמו האומללה שהיתה מקבצת נדבות להביא טרף לעולליה, ולעמוד בטיפולים היקרים שנזקק הבן הקטן.

מכל מקום עזרא היה בלי ספק מסכן במלוא מובן המילה. אולי הוא יוכל להבין אותי. גם הוא כמוני לא הצליח בלימודים בגלל המצב במשפחתי, גם אותו לא קיבלו לישיבה כשרצה להתקבל, גם הוא היה עצוב ומריר בזמנו, ומסתבר שגם הוא מדשדש היכן שהוא בשולי החיים, ומביט בקנאה על חבריו שהחיים האירו להם את פניהם, מעניין במה הוא עוסק היום?".

כך מסכם יהושע את תחושותיו תוך כדי הליכה מהירה מהאוטובוס, בגלל שאותו כמעט הפסיד בגלל שאלה מטופשת ששאולי היה צריך לשאול בדיוק לפני שהוא יצא אל בנין הישיבה המואר. כשנכנס לבניין קידמו את פניו מאות מגבעות שחורות, אולם אט אט הוא החל לזהות מתחת למגבעות חברים משנות בחרותו. "אה, הנה יחזקאל הנה אפרים הנה דניאל, כולם נראים מאושרים!" מלמל לעצמו. "נו מה הפלא? הם לא מתמודדים יום עם הקשיים שאני מתמודד. מעניין אם עזרא יבוא ואיך הוא נראה היום".

השיב בברכת "שלום" חמוצה לכל אותם חברי ילדות שנגשו ללחוץ את ידו, ובלבו חולף הרהור: "מעניין - כשלמדנו ביחד הם לא היו כל כך נחמדים. כאשר היה נראה להם שהצלחתי תבוא על חשבונם - הם לא פרגנו, לא חייכו ולא נתנו אמון, היום כשכולם מסודרים היטב ואני תקוע איפה שאני בדרך - כולם מחייכים, כולם נחמדים, ובכלל הרי זה ממש חסד להאיר פנים לחבר שהחיים לא הטיבו עמו, "אני לא צריך אותם וגם לא את ברכותיהם!" התקבלה החלטה בלבו.

כמעט החליט לצאת מן הבנין לשוב על עקביו, לפתע הונחה יד על כתפו, הסתובב לאחור את מי הוא רואה? את המשגיח הזקן, שכבר בעת לימודיו לא היה נמנה על הצעירים שבחבורה.

"מה שלומו? רבי יהושע!", פונה אליו המשגיח, "מה הנך עושה היום? מה שלום משפחתך? איך האישה הילדים?"

פתר את המשגיח בהנהונים סתמיים ובמבט קפוא, כי עוד בלבו שמורה טינה כלפיו מאז אותו היום. זה היה לקראת סוף שיעור ג', כשעמד יהושע להיפרד מן הישיבה הקטנה, המשגיח קרא לו ולעזרא לחדר.

ואמר להם בסבר פנים רציני: "שניכם תקשיבו לי היטב, דעו, כי האדם אחראי על חייו ולא אף אחד אחר, אתם שומעים! לא אף אחד אחר! כל תנאי חייו של האדם נקבעים משמים, והם מתאימים בדיוק בשבילו, מה שהוא עושה עמם - זה עניין שלו, ומהמעמקים הוא יכול וחייב - להעפיל לגבהים, ודוקא מתוך העמק שלו -רק משם הוא צריך לעלות לגבהים".

כאילו זה היה רק אתמול, הוא עוד שומע אותו באוזן צועק להם את הדברים,

והמשגיח המשיך ואומר: "אבל לפעמים תקועים בתוך הבוץ עמוק!"

והמשגיח משיב להם: "נכון! משם צריך להתרומם! לא להתבוסס במדמנה של רחמים עצמיים! לא לזרוק את האחריות על הסביבה! לא להסתובב במעגל מדכדך של האשמות סביבתיות וצידוקים! בשמים מחכים לאדם שיקום בעצמו על רגליו ויפעל בכל כוחו, ישתמש בתנאים שניתנו לו כדי להתקדם, ואז יסייעו לו!. זכרו! סיים המשגיח, אתם חייבים זאת לעצמכם".

זהו, מאז הוא כועס על המשגיח. "כן, גם הוא כמו כולם האשים אותי במצבי ולא הבין אותי, הרי זה הכי קל, במקום להבין שנפלתי למשפחה פשוטה! ולישיבה פשוטה! במקום להכיר בכך שהעובדה שמעולם לא האמינו בי! ולא נתנו לי הזדמנות להצליח באמת, כל זה היה בעוכריי! במקום להעריך את המעט שהצלחתי לעשות למרות הכל - עוד מאשימים אותי! נו, מה לעשות? - מעולם! אף אחד לא הבין אותי".

יהושע נשמט מן האולם, פנה אל עבר פתח היציאה, כשמולו מופיע האדם שציפה לו, וכבר האמין שלא יפגוש אותו. "עזרא! בכבודו ובעצמו, מה הוא עושה בתוך החליפה המכובדת הזו?! והחיוך! פשששש. איזה חיוך נסוך על פניו, מה בדיוק יש לו לחייך?" עזרא התקרב אליו בצעד בוטח, לחץ את ידו בחוזקה, שלום יהושע, תוך שהחיוך לא מש מפניו, יהושע השיב על ברכתו של עזרא, מיד לאחר מכן לא הצליח לכבוש את תמיהתו;

"אתה נראה מאושר?????" הוא פלט ואמר לעזרא, והיה בקולו תימהון ובלבול.

"כן", השיב עזרא, "וכי למה לא?"

-        "בטח אירע איזה מהפך אצל עזרא" הרהר יהושע בלבו,

אך לעזרא הוא אמר: "סתם, בזמנו כשלמדנו בישיבה לא היתה כל כך מאושר, החיים לא כל כך האירו לך פנים, האם התהפך עליך הגלגל?"

עזרא הרהר רגע, הביט בפניו של יהושע - אותם פנים עם ארשת מרירות פרושה עליהם תדיר, וברגע אחד התבררה לו התמונה בשלמותה: "אכן כן", השיב ליהושע, "הגלגל התהפך עלי!, ומי שגרם לזה - זה אני בעצמי. אתה זוכר את השיחה של המשגיח, באותו יום בסוף שיעור ג'?"

-        "כן כן, אני זוכר".

"ובכן אותה שיחה שנתה את חיי". סיכם עזרא בקצרות: "אתה - אטמת את אוזניך, ואפילו כעסת על המשגיח, אבל אני הפנמתי את הדברים, הפכתי בהם עוד ועוד, הרהרתי רבות אודותם , עד שהחלטתי להפוך את קשיי - למנוף. את ניסיונות חיי - למקפצה. ואת הכאב - לאתגר. והצלחתי!!" המשיך עזרא, כשהוא משתדל לא לזרות מלח על הפצעים של החבר מילדות. "בישיבה הגדולה שקעתי בלימוד, עבדתי על מידותיי, רכשתי חברים, הכרחתי את עצמי לחתור קדימה, ולא להתייאש!!

לבסוף אחרי עבודה קשה, זיעה, דמעות - נפתחו לי שערי הצלחה. היום אתה יודע מה אני עושה? אני מגיד שיעור כאן בישיבה שלמדתי, ואני גם מפעיל ארגון לייעוץ וסיוע לנערים הזקוקים לעזרה. אתה יודע מה?"

סיים עזרא: "כשאני מביט לאחור, נדמה כי דוקא התנאים הקשים בהם גדלתי - אלה שהועילו לי לבסוף, הם נתנו לי עומק, הם העניקו לי בגרות ויכולת שאין לאחרים. כיום אני יכול להכיר באמת מה היה בדבריו של המשגיח כשאמר לנו בזמנו: "כי תנאי האדם נקבעים משמים, כדי להתאים ולהכשיר אותו לתפקיד המצפה לו כאן בעולם הזה".

הרב: ואני יכול להגיד שהוא צודק, אם אני לא הייתי לומד בבית ספר חילוני "בתל נורדוי" וגדלתי כחילוני - איך הייתי יכול להחזיר בתשובה, ולענות תשובות לטיפשים שנשארו ככה?

מסיים את דבריו נפרד עזרא מיהושע בתמימות, פנה אל תוך האולם - ונבלע בין ההמון. שוב יצא יהושע את אויר הלילה הקריר, אחרי שהוא שמע את הדברים שלא ערבו לאוזניו, אבל הפעם נראה כי נוצר איזה סדק בחומת המרירות והכעס שהקים וביצר סביבו במשך שנים כה רבות. ההלם שאחז בו למראה עזרא והצלחתו - ניפץ בו את מנגנוני ההגנה המפותחים שלו, והוא עמד מול האמת המרה במלוא מערומיה.

יש מעשה בגמרא: "ריש לקיש היה ראש הגנבים, והיתה לו חבורה שהיו גונבים ביחד, שודדים ליסטים. ומן השמים קבעו שכולם ימותו באותו יום. וכשהגיעו למעלה הם נפגשו, ואת ריש לקיש שולחים לגן עדן, ואותם שולחים לגיהינום.

-        "היי!! איך זה יכול להיות?!!"

אמרו להם: "הוא חזר בתשובה",

-        "אז גם אנחנו נחזור בתשובה!!"

אמרו להם: "פה כבר אי אפשר".

-        "אבל הוא היה ראש החבורה! הוא היה המנהיג! הוא היה הגנב הראשי!!"

"אבל הוא חזר בתשובה. אתם לא חזרתם בתשובה". כך מובא.

שניים שומעים שיחה אחת: אחד - לוקח אותה וממשיך אתה ומתהפך לטובה, ואחד – "מה הוא מבין, מה עובר עלי?. מה הוא חושב שהוא אומר דברים וזה הולך ככה. . . . מה אתה יודע מה אני עובר???" איי אייאיי, תחושת החמצה הכתה ביהושע במלוא עוזה, ואז הוא אומר לעצמו – "גם אני יכולתי... גם אני יכולתי... ומה עכשיו, האם מאוחר מדי? לא ולא! עודני יכול! הכל תלוי בי! הכל בידי! אני אתחיל מעכשיו! אסלול בדרך חדשה! אין ספק שאצליח לתקן את אשר קלקלתי לעצמי במשך השנים הרבות שחלפו!"

כך הרהר, והחליט בפסיעות בוטחות לצעוד לקראת העתיד. אם נאמר שמאותו ואילך השתחרר יהושע מן המרירות שליותה אותו עד היום? אם ננסה להציג כאילו נשתנו חייו בין רגע מן הקצה אל הקצה? נחטא לאמת. זה לא קל לשנות הרגלים של שנים, שכבר הפכו להיות טבע, טבע שני. אבל דבר אחד נוכל לומר בברור: באותו יום יצא יהושע לדרך חדשה, הדרך אל העושר. מי שמזהה את עצמו - גם הוא יכול להשתנות, בהצלחה.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".