נציב יום: רפואה שלמה והצלחה ליוסף דוד בן אסתר ובת שבע בת בידה למשפחת אזולאי.

יהודה לייב היה עלם חמודות, כל מי שהכירו ידע כי עדיו לגדולות, החל משנותיו הראשונות בגן הילדים, דרך לימודיו בתלמוד תורה, עבור לשנותיו בישיבה הקטנה, וכמובן בישיבה הגדולה, תמיד היה הטוב ביותר.

בכל המבחנים עמד בהצלחה מרובה, תעודותיו היו מציונות, שקידה היתה למופת, מידותיו לשם דבר. בקיצור יהודה לייב "כליל השלמות". כשהגיע לפרקו נודע לו באקראי על קרן חשאית שהוקמה על ידי אחד מאילי ההון הגדולים בעולם,

בן תורה יקר שהצליח מאוד בעסקים, והקרן הושמה למטרה להעמיד תלמידי חכמים מובהקים וגדולים בישראל. הקרן העמידה לרשות המאושרים שנבחרו ליהנות ממנה: דירה ומלגה חודשית, והסירו מהם את עול הפרנסה לשנים רבות, כדי שיוכלו ללמוד ללא טרדה, להגות בתורה יומם ולילה בהתמדה גדולה. שליחי הקרן עמדו בקשר עם ישיבות רבות בארץ ובחוץ לארץ, מתוכם בחרו את העידית שבעידית, והבחורים בעלי הסיכויים הגבוהים ביותר להצליח לעלות ולהתעלות, ולהיות ברבות הימים גדולי ישראל מרביצי תורה ויושבי על מדין.

בכדי לזכות ולהימנות על אותה קבוצה מצומצמת שזכתה להימנות מכספי הקרן - היה על המעומדים להיות בעלי כישורים מתאימים להרבצת תורה, שיהיו בעלי הבנה בהירה, בעלי כישרון הסברה, בעלי יכולת השפעה על תלמידים, או בעלי נתונים המתאימים לרבנות, כושר הבעה בעל פה ויכולת קירוב אדם בסבר פנים יפות. מלבד התנאים האלה דרושה היתה עוד דרישה, לנצור את הסוד בליבם שנים רבות ולא לספר על הקרן לשום אדם בעולם.

לפיכך ניתן להבין כי שמע הקרן לא הגיע לאוזניו של יהודה לייב באקראי, שכן כל מי שידע עליה הוזהר לא להוציא מפיו מאומה אודות הקרן ומטרותיה. כיצד הגיע המידע ליהודה לייב? על ידי ראש הישיבה!, כי שליחי הקרן עמדו עמו בקשר רציף והוא המליץ בפניהם על יהודה לייב כמעומד המתאים ליהנות מתמיכת הקרן. עבור יהודה לייב זה היה הזדמנות חיים, הוא הגיע ממשפחה ברוכת ילדים שהתמודדה אך בקושי עם קשיי הפרנסה היום יומיים גם זה לא תמיד,

עד היום לא הפריעה ליהודה לייב עובדה זו כלל ועיקר, כיוון שהיה שקוע בתלמודו ולא נצרך למאומה, אולם כעת משעמד בתקופה תרום "פרק האיש מקדש" - היתה עניותו בעוכרה והצעות רבות אשר הוצעו בפניו - ירדו מן הפרק בשביל עובדה שולית זו. שאין לו אמצעים. כעת היתה יכולה בעיה זו לבוא על פתרונה בצורה מושלמת, והוא יוכל להתחייב על סכום מכובד כנדוניה, הוא יוכל לקחת על עצמו את עול הפרנסה, תוך ידיעה ברורה שהדבר לא יעלה לו במחיר וויתור על העליה הרוחנית,

העיקר שיוכל להמשיך ולשבת כל ימי חייו בלימוד התורה בלי טרדות כלל. העניינים התקדמו כמצופה, לאחר שהושלמו כל הבירורים, יהודה לייב עבר בחינות מסוימות, וראיון עם שליחי הקרן בסוף התקבלה הסכמה עקרונית להכלילו בתוכנית התמיכות, ולפרנס אותו שנים רבות עד שיהיה לאילן גדול. כעת נניח לרגעים מספר את יהודה לייב, ונעשה הכירות עם החברותא שלו,

מרדכי שהגיע גם הוא מרקע דומה מאוד, גם הוא היה ממשפחה ברוכת ילדים, הוריו נאבקו בקושי, עול הפרנסה מאיים, וגם הוא מאז ומתמיד פאר הכל מוסד לימודי אשר בא בכתליו. כמו יהודה לייב התקרב גם מרדכי לפרקו, ונתקל באותם קשיים שנערמו בדרכו עקב החיסרון כיס שליווה אותו בכל אשר פנה. אולם בכל אופן הבדל גדול היה בין השניים, בעוד שהוריו של יהודה לייב ידעו לקבל את כל הקשיים בחיוך, להתמודד בשמחה, לשמוח בחלקם, לבנות את ביתם כל שיהיה קן חם ותומך לעשרה ילדים.

הוריו של מרדכי שקעו במרירות עקב מצבם ולא מצאו כלל זמן או כוח להעניק תמיכה רגשית ונפשית לילדיהם. ההבדל ניכר היטב, יהודה לייב התרגל עוד מילדותו לראות את הקשיים כאתגר ולהתמודד איתם בשמחה, וזאת עשה גם עתה, הפנים היטב את המסר "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו!" ועשירות כזו היתה לו מלוא חופניים. כמובן גם לא הציקו המחשבות השאלות המטרידות: "מה יהיה" אולי הוא חיזק את עצמו שהשם יתברך יודע את עוניו ולבטח ידאג לו.

לעומתו מרדכי לא היו לו את הכלים להתמודד כראוי עם הניסיון אלא הושלך בעל כורחו והוא היה על סף שבירה, מעולם לא ידע שניתן להתמודד עם קושי בלי למחוק את החיוך מהפנים, הוא לא העלה על דעתו כי ניתן לראות בניסיון העוני אתגר חיובי, ולא רק קושי - מר כלענה. לפיכך על אף שניסה בכל כוחו, יכולתו להתמודד עם המצב היתה מוגבלת מאוד. באחד הימים כאשר הרגיש מרדכי כי אינו עוד להחזיק מעמד, ניגש אל ראש הישיבה ובדמעות בעיניו טינה בפניו את מצוקתו:

"רבי, לא אוכל להמשיך ככה, הצעות שידוך יורדות מן הנפרק בזו אחר זו עקב העובדה שאין מה להציע מבחינה חומרית, אני הולך ומתבגר, אינני רואה כל תקוה לשינוי, אני כבר לא לומד ברצינות כבעבר, לא מתרכז כראוי בתפילות, בקיצור אני אובד עצות!".

ראש הישיבה הביט בעיניו של מרדכי, ראה את הכאב האצור בהן, הבחין ברצונו לעלות ולהתעלות כבעבר והוא האמין לו שהסיבה המונעת אותו להתקדמות כשאיפתו - היא חוסר יכולתו לעמוד בניסיון העוני העומד בפניו. השעין איפה את ראשו על שתי ידיו, ניסה לחשוב על איזה פיתרון שיוכל להוציא את מרדכי מן הסבך ולהחזיר אותו על מסלול העליה וההתקדמות. שעה ארוכה ישב, ניסה למצוא מוצא ללא הצלחה, אחרי שכמעט נואש, עמד להשאיר את פניו של מרדכי ריקם - לפתע צץ בראשו רעיון אבל עם ספקות רבים.

ראש הישיבה ידע כי אם יצליח להכליל את מרדכי בתכנית התמיכות של הקרן - יבוא לציון גואל, התמיכה הזאת תפתור את כל הבעיות של מרדכי ותעמיד אותו עד שיהיה גדול בישראל. אבל, דא עקא, הוא ידע שאין סיכוי שהקרן תתמוך בשני בחורים מאותה ישיבה מאותה תקופה, גם כך לא השביע הקומץ את הארי. ראשי ישיבות רבים שיחרו לפתחה של הקרן הזו לצרף אליה מתלמידיהם והתור היה ארוך למדי, הדרך היחידה לצרף את מרדכי לנהנים מהתמיכה של הקרן - זה היה להוציא מהרשימה את יהודה לייב.

מלכתחילה שיחזר ראש הישיבה את השתלשלות העניינים ובחר ביהודה לייב ולא במרדכי, ובאשר ככלות הכל יהודה לייב מצוין ומעולה מבין השניים הן בכישרונות וגם בהתמדה, אולם כעת כשהתמונה היתה פרוסה לפניו עלה בדעתו שיתכן שמרדכי זקוק לתמיכה הזו יותר מיהודה לייב, שכן זה האחרון לבטח יחזיק מעמד וימשיך לעלות ולהתעלות על אף הקשיים שיעמדו לפניו. מה שאין כן מרדכי שניצב כבר על שפת המשבר, יתכן שלא יעמדו כוחותיו להתגבר על הקשיים המרובים.

אלא שראש הישיבה ידע כי כעת אחרי שסוכמו כל הפרטים עם יהודה לייב כבר לא ניתן לעשות דבר ללא הסכמתו, הדרך היחידה שניצבה לפניו זה לקרוא לנער ולשאול את פיו. לא קל היה לבו של ראש הישיבה כשקרא ליהודה לייב אל תוך החדר, ספקות רבים התרוצצו בראשו ולפתי נפש עמוקים הציקו לו: "כלום ניתן לבקש מבחור כה צעיר בקשת כבדת משקל שכזו?" וכי אני עצמי הייתי מסוגל לעשות את זה? האם קיימים כלל בדורנו אנשים עם כוחות נפש אדירים כאלו? אלה היו מקצת מהשאלות שניכרו במוחו.

אולם מצד שני, חשב ראש הישיבה: "אולי כן, מי יודע שמא תתגלה אצלו אצילות רוח נדירה? והוא יסכים לעשות את המעשה הנאצל הזה, בכל מקרה משיחה אחת עמו לא נצא מופסדים!". ואכן בסוף הכריעה את הכף ההכרה בנחיצות העניין, אלא שראש הישיבה החליט להקדים להדגיש לפני יהודה לייב: "כי איש אינו יודע מהבקשה הזו, וכי הוא לא יאבד מיוקרתו וערכו גם אם ידחה בנימוס את הרעיון".

משגמלה ההחלטה בלבו של ראש הישיבה, החליט להביא את העניין מיד לידי גמר, בין אם זה יהיה לחיוב בין אם זה יהיה לשלילה וקרא ללייב אליו לחדר. כשנכנס יהודה לייב עדיין לא ידע ראש הישיבה כיצד יתחיל לשוחח על נושא כה רגיש, נשא תפילה קצרה בלבו, ביקש מהשם יתברך שישים את המילים הנכונות בפיו, והתחיל לדבר עם יהודה לייב, על דא ועל הא, ותוך כדי הדברים סיפר לו סיפור ידוע מתולדות הישיבות בליטא.

הסיפור נסוב אודות בן ישיבה חשוב שנתבקש על ידי הסבא זכר צדיק לברכה לוותר על השידוך עם בתו המוצלחת של רב עיר מסוים, ובכלל זאת על ירושת כס הרבנות באותה עיר לאחר אריכות ימיו של חמיו המיועד, ולהעביר את השידוך לבחור יקר המעלה מישיבה, אשר לולא שהשתדך באותו שידוך - יתכן שיישרך דרכו רחמנא לצלן. זה ממש כמו רחל ולאה!.

בעקבות הסיפור הזה, התגלגלה השיחה הלאה וראש הישיבה הוסיף וסיפר סיפור נוסף, שהכיר ממקור ראשון, סיפור שהתרחש בימים הקשים שידעה אמריקה בקריסה המערכות הפיננסיות העולמיות בין שתי מלחמות העולם. הסיפור אירע עם שתי בחורי ישיבה לשעבר שהיו קובעי עתים לתורה ומוקירי רבנן שאחר חתונתם יצאו לשוק העבודה, ההצלחה האירה להם פנים והם עשו חיל והפכו להיות עשירים גדולים. עם קריסת המערכות הפסידו שני הרעים את כל כספם ומכל אושרם לא נותר מאומה.

מקץ תקופה הזדמנה לאחד מהם הזדמנות פז, {כל שיחה יש "פז"}, הזדמנה לאחד מהם הזדמנות פז: לחזור ולעמוד על רגליו להתבסס מחדש ולצאת מהחובות הכבדים, זה נזדמן רק לאחר מהם. המדובר היה בעסקה מבריקה ומבטיחה, חסרת סיכונים מיותרים, עם חברה ששלטו בה בעלי הון, שהצליחו לשרוד את ההתמוטטות בכלכלית האחרונה. מובן שהלה קפץ על המציאה עם שתי ידיים פשוטות לרווחה, ובהקדם האפשרי נקבע פגישה עם העורך דין שייצג את החברה עם מעמד להתקשר עם קשרי מסחר.

עוד לפני השעה היעודה הגיע למשרד, עמוס בתיקים ניירות הסכמים, והמתין שהעורך דין יתפנה לסכם עמו את הפרטים האחרונים. בעודו ממתין בחדר ההמתנה, נדהם לראות בזוית עיניו את חברו הטוב מן הישיבה יוצא מחדרו הפרטי של העורך דין, "מה הוא עושה כאן"? תמה בלבו ברגע הראשון, אולם ברגע השני, תפסה התפעלות ותדהמה את מקומה של התמיהה, צרף פרט לפרט, עשה חשבון פשוט, והתמונה התבהרה לפניו במלואה.

הוא הבין כי מאחורי כל הסיפור מה שהזדמן לו עסקה עומד חברו הטוב משכבר, אשר משכן את דירתו ואת כל רכושו שנשאר לו לפלטה מכל נכסיו, כדי להיות ערב עבורו ולאפשר לו את ביצוע העסקה, שהוא עתיד לחתום בעוד רגעים מספר. לרגע חש שראשו סחרחר עליו, חברו סיכן את שארית נכסיו שהוא יוכל לעמוד על רגליו. על אף שחברו עצמו היה זקוק לעסקה הזו בדיוק כמוהו והוא וויתר על הכל והפסיד שוב פעם את ההזדמנות פז שנקראת לפניו ומסר אותה לחברו הטוב.

-        "אותו החבר הטוב שוויתר למען חברו", כך מסיים ראש הישיבה את דבריו ליהודה לייב, "אותו החבר שוויתר - זה הייתי אני!. אני וויתרתי על ההזדמנות לכאורה שכל עתידי היה תלוי בה בשביל חברי, מאשר ידעתי כי אצלו הכסף חשוב יותר וכי על ידי כך אני מציל אותו מאבדון כלכלי ונפשי.

מאותו הרגע שנראה לכאורה שאני הפסדתי את הזדמנות חיי - אולם האמת היא באותו רגע את נפשי הצלתי, זכיתי לקבל נשמה חדשה, רצונות חדשים, שאיפות חדשות, ומאחר שנותרתי בחוסר כל! - לא היה עוד מה לחפש בעולם העסקים, וכך מצאתי את עצמי חוזר לכותלי בית המדרש, חזרתי ללמוד ונעשיתי ראש הישיבה". כך סיים ראש הישיבה את הדברים.

בחדר השתררה שתיקה מעיקה, יהודה לייב הבין שראש הישיבה מחכה לתגובה ממנו, אבל לא הצליח להעלות על דעתו במה מדובר, למען האמת מלכתחילה לא הבין יהודה לייב לאיזו מטרה הוא נקרא אל חדרו של ראש הישיבה, ומה המסר שהרב רוצה להעביר אליו בסיפורים שהוא מספר לו, בפרט גברה התמיהה כאשר סיפר לו ראש הישיבה את הסיפור בשלמותו וחשף את הפאן האישי שלו, אולם הוא לא העז להביע את תמיהתו בקול. {כאילו "מה זה נוגע אלי שאתה מספר לי את הסיפור?"}

אבל כשראה את עיניו של ראש הישיבה נעוצות בו בצפיה היה ברור לו שהוא מצפה ממנו למשהו, אימץ את מוחו לעמוד על פשר הדבר, ולפתע הכתה בו ההבנה. באותו רגע הוא החוויר, ומיד לאחר מכן פשט הסומק בלחייו, נטל בידיים רועדות את כוס המים אשר מזג לו רבו, לגם לגימה קלה, אבל לא היה בכך כדי לייצב את מחשבותיו, הוא חש החדר משתחרר סביבו ונסחב במערבולת של מחשבות ורגשות.

הנה הוא עומד בפני ראש הישיבה בכבודו ובעצמו ורומז לו בלי מילים להעביר את זכות התמיכה מכספי הקרן לחברותא שלו, מה יעשה? כלום יגנוז את כל החלומות הוורודים שכבר היו לו? ימשיך לעמול בתורה מתוך דוחק? ויוותר על המלגה שכל כך כל כך נחוצה לו? מאידך הלא אף הוא שם לירידה שחלה במצבו של מרדכי חברו בתקופה האחרונה, ודאי יודע ראש הישיבה דברים שנסתרים מעיניו הוא, והן שהביאו אותו למחשבה שתמיכת הקרן תעבור למרדכי יותר מאשר לו.

כמובן שההחלטה היתה קשה!, יהודה לייב ידע כי כובד ההחלטה מוטל על כתפיו הצעירות, איש לו יוכל להכריע תחתיו ועליו להחליט כעת: האם הוא מוותר או לא? לאחר רגעים ארוכים של לבטי נפש סוערים החליט

- "מוותר!". "באותו הרגע", סיפר יהודה לייב בשעה של גילוי לב: "הבנתי את הרגשתו של ראש הישיבה, כשהוא וויתר לטובת חברו על ההזדמנות לשוב למעמדו הכלכלי הראשון, הרגשתי איך כל שערי שמים נפתחים לקראתי, חשתי התעלות הנפש והתרוממות הרוח, הרגשתי שנברא לי לב טהור ורוח נכון התחדשה בי!".

ואף ראש הישיבה העיד לימים: "כי מאותו יום זינק יהודה לייב מעלה מעלה, החידושים שלו עלו בכמה רמות, אור של אמת היה שפוך על פניו המטוהרות, ההבנה שלו במעמקי הסוגיות התבהרה והצטללה, ואפילו התפיסה שהיתה לו מכבר השתבחה לאין היכר!. מלבד זאת ניכר שהתפילות שלו תפסו פסגות חדשות, שלא תנועות ומעשים חיצוניים, התפלל כבעל מדרגה גבוהה ביותר, וניתן לחוש כי מישהו מקשיב לו, הוא זכה לקרבה בלתי מצויה בשמי השמים ואין כל פלא בדבר".

הנה כי כן, כל חייו היה יהודה לייב מודה להשם יתברך, על ההזדמנות אשר הקרא לפניו, ועל אשר נתן בו את העוז ואת תעצומות הנפש, להתגבר ולעמוד בניסיון. אולם אם סבור אי מי כי כאן בעולם הזה יצא יהודה לייב מופסד? - אין זאת אלא טעות בידו. ראש הישיבה שהוקסם מאצילות נפשו של התלמיד, בחר בו כעבור זמן כחתן לבתו המהוללה, והחתונה נחוגה ברוב פאר והדר, בין האורחים בלט בלבושו המהודר אורח אחד שהטריח את עצמו להגיע מעבר לים,

זה היה החבר שסייע לו בעבר ראש הישיבה, אשר למענו הוא וויתר על ההזדמנות הכלכלית שנקראת לפניו. הוא ניגש אל החתן שניצב ליד חמיו הגדול, ראש הישיבה, הושיט לו מעטפה חתומה ואמר: "הרי זה מעט מן המעט ממה שאני חייב לחמיך, בטוחני שאם בחר בך ידידי לחתן - הרי שהנך בר מעלה!, אולם זאת אאחל לך: שתזכה להגיע לאותה דרגת מסירות נפש עבור חברך תוך הקרבת עצמך הדרגה הנשגבה לה זכה חמיך".

הוא לא ידע שאותה פסגה שהוא בירך את החתן - כבר נכבשה על ידו זה לא מכבר. ואף לו כי מה שהוא חייה הוא לחברו - חייב חברו לו. שכן כל אשר יש לו כיום הרי זה רק בגלל אותו וויתור שהוא וויתר, לכן ראש הישיבה בחר בו כחתן. אולם יהודה לייב ידע, והפנים את המסר, הוא זכה לזהות את ההזדמנות של חייו ולאחוז בה, ואת התמורה הוא קיבל גם בעולם הזה וגם לעולם הבא, את הפירות הוא אכל בעולם הזה,

כי באותה מעטפה חתומה היתה טמונה המחאה על סכום כסף, אשר יש בו בכדי לאפשר לו לשבת במנוחת הדעת על התורה ועל העבודה במשך שנים רבות, והקרן עדיין שמורה ועומדת לו לעולם הבא. לימים כאשר רצה יהודה לייב שכבר נקרא "הגאן רבי יהודה לייב", הגאון! תפס את מקומו של חותנו בראשות הישיבה, לחזק את התלמידים, וללמד אותם את ערך ההתמודדות וההתחזקות בשעת הניסיון. וכך היה מספר את סיפור המעשה,

ומסיים: "תלמידי היקרים, כלל זה יהיה נקוט בידכם, דוקא הקשיים עם מה מתמודד האדם בדרך עלייתו בתורה ובעבודת השם - הם אלו מעלים ומרוממים אותו והם אשר מביאים אותו לפסגות רוחניות גבוהות, זיכרו! כגודל הקושי כך גודל ההתעלות!ועל כן עליכם לשמוח בעת הקושי כי על ידו אתם זוכים להתעלות! עליכם להתאמץ ולהתגבר על כל הקשיים, ואז תזכו שהקשיים הללו יהיו המנוף לעלייתכם בסולם הרוחני המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ניסיונות הוויתור האלה גדולים מאוד, אבל אף פעם לא מפסידים ובוויתורים".

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".