עין יעקב - עירובין לז-לח | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב.

אנחנו במסכת עירובין,

פרק שביעי, פרק חלון.

דף עו עמוד א.

אמר רבי יוחנן

חלון עגול צריך שיהיה בהיקפו עשרים וארבעה טפחים

ושניים ומשהו מהם בתוך עשרה.

דכי מרבעת לאיכה משהו בתוך עשרה.

מכדי כל שיש בהיקפו שלושה טפחים

יש ברוחבו טפח.

אומרת הגמרא בתרסר סאגה

האנמילה בעיגולה אבל בריבוע בעין ענפה.

אומרת הגמרא מכדי כמה מרובה יתר על העגול? רביע.

אומרת הגמרא בשיצר סאגה

האנמילה עיגולה דנפיק מגו ריבוע

אבל ריבוע דנפיק מגו עיגולה בעין ענפיה.

ממשיכה הגמרא ואומרת מהי טעמה משום מורשה דקרנטה.

מכדי כל אמתה בריבוע אמתה ותרחום שבאלכסונה בשבשר עינק חומשה סאגיה.

רבי יוחנן אומר כי דיינה דקיסריה

ואמרי לה כי רבנן דקיסריה דאמרי עיגולה מגו ריבוע ריבוע.

ריבוע מגו עיגולה פלגה.

אז לומדים גמרא וגם יודעים הנדסה.

זה הראייה מהגמרא פה.

כיצד

יהא הריבוע, כמה נמצא בתוכו,

וכן על זה הדרך מקרן לקרן.

מה יהאה יותר,

האם הריבוע או העיגול?

וכו'.

זאת הגמרא דזכרו עירובין, ל״ג ע״ו עמוד א׳.

יפה.

ואמר רבי חייא בר אבינם הרב מערבין בפת עדשים

והאה דהווי בשני דמר שמואל

ושדיו אלה קל וולא אכלה, נתנו לכלבים

ולא אכלו.

אומרת הגמרא, האי דשאר מינין הא ודכתיב

ביחזקאל ד״. ועתה קח לך חיטים ושעורים ופול ועדשים ודוחן וחוסמין.

וגומר.

רפפא אמר אי צלויה בצואת אדם הוואי.

דכתיב ויהי בגללי צואת אדם תעגנה לעיניהם.

ומאי וערוגת שעורים תאכלנה.

מה ההמשך של הפסוק כתוב וערוגת שעורים תאכלנה?

אמר רב חיסדא לשיעורים.

רפפא אמר עריכתה כעריכת שעורים,

ולא כעריכת חיטים.

יפה.

פרק שמיני, כיצד משתתפים, ל״ז.

ראיתי שני מאמרים, כותב הרב, אשר כפיה נראה סתירה ביניהם האחד בפרק זה, בדף פ״ה,

שמשבח את העשירים והם יושבים לפני אלוקים.

ובמסכת יום טוב, פרק המביא, מאמר אחד,

שאומר שעשירים יורדי גיהינם.

וההבדל האמיתי ביניהם מבואר בפירושם כי העשירים שעושים צדקה וחסד,

יושבים עולם לפני אלוקים.

אבל העשירים שהם אכזרים ואינם רחמנים,

הנה הינם מיורדי גיהינם.

חרוזים.

הנה הינם מיורדי גיהינם.

וזה לשון המאמר מסכת עירובים.

בוניוס בן בוניוס,

עתה לקמא דרבי.

היה עשיר אחד שקראו לו בוניוס.

והוא היה בן בוניוס.

הוא היה משאיל בתים.

מזכיר כנראה.

בא לפני רבי, אמר להוא פנו מקום לבן מאה מנה.

תעשו לו מקום לאותו אחד שמה?

שהוא חשוב.

למה? כי היה לו הרבה כלים, הרבה הון

וכולי, אז פנו לו מקום.

עתה אינשא אחריני. הגיעו אנשים אחרים.

אמר להוא פנו מקום לבן מאתיים מנה.

פנו, עכשיו שדרג אותו, עשה אותו כבר גביר יותר.

פנו מקום לבן מאתיים מנה.

אמר לפניו רבי ישמעאל בר רבי יוסי, רבי,

אביו של זה יש לו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה.

אמר לה, כשאתה מגיע אצל אביו, אמור לו אל תשגררו לפני בכלים הללו.

רבי

מכבד עשירים, ורבי עקיבא מכבד עשירים.

כדדאר איש רבא בר מארי,

תהילים ס״א יושב עולם לפני אלוקים,

חסד ואמת ממה ננצרו, נו,

הנצרוהו.

ומתי יושב עולם לפני אלוהים?

בזמן שחסד ואמת מן ינצרו.

דהיינו, בזמן שעשיר גומל חסד

עם האחר, הוא מזמן מזונות לכל מיני עניים, אז מן השמיים ינצרו.

דהיינו, יסדרו אותו בטוב.

יסדרו לו מקום טוב, נצור, שמור.

וכל זה למה? כי אותו עשיר יודע את מקומו, הוא יודע שהקדוש ברוך הוא הביא לו מה?

עושר?

שלא יהיה שמור לרעתו,

אלא שמור לטובתו, על ידי שהוא יעשה חסד עם הדבר.

לדוגמה,

הוא תומך בעמותה של בצדקה תכונני.

הוא נותן להם, דואג להם,

שיהיה להם סלי מזון לאברכים, ירי שמיים, מקפידים.

על הכל הוא דואג להם. יפה מאוד, אשרה ואשרי חלקו אחד כזה.

מה הוא מרוויח בכך?

הוא מרוויח בכך שמה, שהעושר הזה, הוא משתמש אותו לדברים טובים. הוא אומר, הגדוש ברוך הוא ככה, אני אשפיע עליך שפעתו.

אז לכן העולם מתיישב, והוא ראוי למקום מכובד.

אבל אם חס ושלום לא יעשה חסד, איפה יהיה מקומו?

במקום הבזוי ביותר.

ואמר רב נתן

ברא באמריו, עתירי בבל יורדי גיהנם מהם, עשירי בבל מקומם בגיהנום.

כי הא דשבתא ברא דרבי מרינוס יקלע אלי לבבל,

בא עם עיני וזוז אלי עסקה ולא יהבו לה.

רצה הלוואה כספית, לא נתנו לו.

מזונה, מי זון נמי לא זיינו, גם לאכול אוכל לא נתנו לו, דאגו לו לאכול.

כמו הצ'יפים, אתה אומר.

יפה.

והמשכורת זעומה.

ואמר הן מערב רב כת, אלה שייכים לערב רב. זה כתיב בדברים יג,

ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך.

מכאן שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמים עליו מן השמיים.

כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו.

ואמרנו בישנים ורחמנים וגומלי חסדים, תנא ואבות.

אבל מישהו,

מישהו מזרעו של מה?

מישהו מזרעו של,

לא של אברהם אבינו,

חס ושלום, חס וחלילה, אין פה, חס ושלום, חס וחלילה, אם הוא לא מזרעו של אברהם אבינו,

אז דינו שמה שמן השמיים לא ירחמו עליו אלא יהפכו עליו את הדברים הללו. ולמה?

כי הוא מבלעם הרשע.

מזערו של בלעם הרשע אינם בישנים, אינם רחמנים ואינם גומלי חסדים. לכן קרא להם ערב רב.

אז כל אמרכם על הבריות בידוע שהוא מזערו של אברהם אבינו, וכל שאינו מאמרכם על הבריות בידוע שאינו מזערו של אברהם אבינו.

ואמר רב נתן ברא בעם הרב כל המצפה לשולחן חברו העולם חשך בעדו.

אתה מצפה שיביאו לך סלי מזון, העולם חשך בעדו.

שנאמר באיוב ט״ו נודדו ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חושך.

אתה לא צריך לחכות, אתה צריך לשבת ולעשות רצון

בורא עולם.

אתה צריך לעשות רצון בורא עולם.

ולאחר מכן,

הקדוש ברוך הוא ידאג ויעשה את רצונך.

רב חיסדא אמר אף חייו אינם חיים. תנו רבנן, שלושה חייהם אינם חיים, ואלו הן

המצפה לשולחן חברו ומי שאשתו מושלת עליו

ומי שאיסורים מושלים בגופו.

ויש אומרים אף מי שאין לו אלא חלוק אחד, בגד אחד.

ותנא קמא מה הלוכה שיבלה.

ואת הגמרא אפשר דמא חיין בה.

אז למה תנא קמא לא אמר את הסיבה הזו של חלוק אחד? אפשר דמא עיין בה.

דהיינו,

שהוא מפלה את קיניו.

לכן זו לא סיבה שאפשר להשתמש בה. פרק תשיעי, כל גגות.

אמר רב יהודה מעשה בשעת סכנה,

והיו מעלין ספר דורה מחצר לגג,

ומגג לחצר, ומחצר לכרפף לכרות בו.

אמרו לו, אין שעת סכנה ראיה.

יפה מאוד בשקית, עלוי שם, כן?

אז בשעת הסכנה

מעלים ספר תורה מחצר לגג.

כמו נגיד חס שלום שרפה או משהו, רוצים לקחת עכשיו ספר תורה.

אנשים צריכים לדעת, בפרט בימים הללו, שלא מתפללים איפה בבית כנסת, אלא מתפללים מחוץ לבית הכנסת, עד שכולם ישתפרו ויתאזנו,

עד שכולם ישתפרו ויתאזנו,

אז מה עושים?

אז צריך להיות אחראים. מוציאים ספר תורה, צריך להוציא אותו בעשרה.

צריך לכסות אותו בטלית. אי אפשר לעשות זלזול כזה, להוציא ספר תורה בצורה כזאת,

חס ושלום, חס וחלילה,

גם אם לא נוהגים בו כבוד,

נפגעים. כבודה של תורה, כבודה של השכינה הקדושה,

לכן מאוד צריך להיזהר. אז בזמנם, בשעת הסכנה,

היו מעלים את הספר תורה מחצר לגג, ומהגג לחצר,

ומחצר לכרפף, כדי לכרות בו.

מכאן באו רבותינו ולימדו אותנו, שמה ששעת סכנה זה לא ראייה.

יפה מאוד.

פרק עשירי, המוצא תפילין.

בבקשה.

טניה,

טנא, מיכל בת קושייה הייתה מנחת תפילין.

שמעתם?

ולא מיחו בחכמים.

זה לא כמו נשות הכותל ששמות את התפילין פה.

יש גם כאלה, דומים לנשות הכותל, גם שם את התפילין פה.

חושבים שזה שור שנגח את הפרה, מה פתאום?

לתפילין יש מקום.

קצה השורש של השערות, משמה, כלפי פנימה, שם מקום הנחת התפילין.

אתה מסתכל, אתה רואה אנשים שנים מניחים תפילין ולא יוצאים ידי חובה אף פעם.

אז מיכל בת קושי,

היא, מי הייתה?

הייתה

אשתו של יונה,

כך כתוב בפסיקתא דרבי חזקיה,

פרק כב',

בשם רבי עברו, כך כותב התוספות,

אשתו של יונה הוא שווה מיכל בת קושי.

ומיחו בחכמים.

פה כתוב בגמרא ולא מיחו בה.

ואשתו של יונה הייתה עולה לרגל.

הייתה עולה עם עולה רגלים, ולא מיחו בחכמים.

מדלא מיחו בחכמים, מזה שלא חכמים, אמרו, אה, מה את עושה, גברת?

זה לא בשביל נשים.

אלמא כסברי מצוות עשה שהן הזמן גרמה.

מכאן ראייה שמה שמצוות עשה שהזמן גרמה,

ויש לה כלל בידינו, מצוות עשה שהזמן גרמה. נשים פטורות. אז שלא מצוות עשה שהזמן גרמה.

אז נשים שהגיעו, הגיעו. בדרך כלל, אישה נורמלית,

מה שנקרא,

נו,

זה לא יכול לשלום שהן לא נורמליות.

אישה רגילה לא תעשה את הדבר הזה, אבל הם עשו בהם, חכמים שתקו ולא מיכו.

כנראה שאם היו מדברים,

אז היה מזה רעש,

כמו נשות הכותל.

אם לא יתייחסו אליהם,

פעם, פעמיים, שלוש, ארבע, הם לא יעשו שום דבר, אבל כשאתה מתייחס,

זה הכי גרוע.

זה נקרא תשקורת.

שהכול הולך הפוך, הולך בשקר ולא הולך באמת.

אמר יש לקיש,

כיח בפני רבו, אדם שעושה,

מוציא את הליכה שלו ויורק בפני רבו, או שאפילו עושה כר

בגרון כדי להוציא הליכה, חייב מיתה.

עוד רגע ברשותכם.

שנאמר,

כל משנאי אהבו מוות, אל תקראי משנאי אלא משנאי.

מכאן, אם נחלק את המילה משנאי,

זה מניס אניס.

מניס איי.

הוא מניס את הדבר שמפריע לו, שמציק לו.

איי.

ואה, אומרת הגמרא, מינס אניס.

ואת הגמרא, כי איך ורק אמרינן.

פה מדובר, הרי הוא רק כזה חחח, מה בעיה בין רגע לעשות חחח. נכון, זה לא, אבל הוא לא הוציא את זה.

התשובה היא שהוא גם עשה ככה וגם ירק.

זה לא מתאים. כבוד הבריות,

גדול כבוד הבריות. ושזה הרב שלו עוד יותר ועוד יותר,

גרוע. נפקא מילה, למי שלוקח נוס.

צריך ללכת בצד,

להוציא את זה בצורה נקייה. יש כאלה שמים עשבים כאלו

שעושים הרגשה של נחת.

עכשיו, כבר אין לייבא את זה,

כי אין זה. אז המחיר שלו קפץ זה 300 שקל.

שמים כאלה עשבים מתחת ללשון, לא יודע. בדוק נסתום אם מתולעים, לא יודע.

הם שמים את זה, נותן להם ככה הרגשה של ככה

כיף כזה. יש כאלה שמים את זה בשבת,

אחרי שהם גורמים את התהילים וכולי.

כל אחד לפי מנהגיו.

או יש כאלה שאוכלים גת וכולי.

אז אם הוא רוצה עכשיו להוציא לך או משהו, צריך לדעת לעשות בכבוד. גם אדם שרוצה לקנח את האף, זה לא רק בשביל אפצ'י,

היו אומרים, תעשה ככה, שלא תדביק, שמע שלא תדביק וכולי.

גם בלי אפצ'י,

אדם רוצה לקנח את האף, זה לא יפה, הוא תקע בשופר גדול לחירותנו.

הוא עושה ככה רעש, חצי בית כנסת,

במקום להסתכל בסידור, עכשיו מתחיל לצחוק בגלל הזה שלו.

לא מתאים לדבר הזה.

אתה רוצה לקנח את האף, אתה מצונן עליהם, תלך לפינה.

כמובן, לא בתפילת 18, תתאפק דרך הפינה, תקנח את האף, יוצא החוצה.

או גם אדם יושב בסעודה, מוציא, מתיש, הוא ככה, זה לא מתאים לדבר הזה.

יש אנשים, אסטניסטים,

נגעלים,

רואים את זה, יכולים חס ושלום, חס וחלילה, להרגיש לא טוב, להקיא וכולי. אז למה להגעיל אותם?

למה לצייר אותם?

זה השם ישמור, אדם ייתן על זה את הדין.

אדם ירק ברחוב, ועבר על כך מישהו איכס, וראה את זה, ונגעל,

ייתן את הדין בשמיים.

על הדבר הזה, על פעולה פשוטה שהוא עושה.

יפה מאוד.

אמר רמי בר אבא אמר אבסי, אסור לאדם שילך על גבי עשבים בשבת.

יש עכשיו דשא, אני רוצה לקצר את הדרך, ללכת על הדשא בשבת.

מותר או אסור?

אומרת הגמרא, אסור.

משום שנאמר במשלי יט ואץ ברגליים חוטא,

יש בזה אומנם חילוק איזה עשבים זה יבשים, לא יבשים וכולי.

בואו נראה.

תנא אחדא.

תנא אחד אומר, מותר ללך על גבי עשבים בשבת. מחלוקת.

ותנא אידך אסור, ותנא אחר אומר, אסור.

אומרת הגמרא, לא קשיא, הא בלכים היה ביבשים. בלך, לא טוב.

למה?

אמרנו.

חוטא.

נקרא חוטא האדם הזה.

אבל ביבש, אין בכך שום דבר. גם ככה זה יבש.

מה הסיבה שבלך אסור?

כי כשאני הולך עכשיו, אפילו שאני לא מתכוון,

בפועל זה גדול ואני הולך על זה, מה אני עושה? אני תולש אותו, כאילו.

מותר לתלוש בשבת?

מה שמחובר לקרקע, אסור לתלוש אותו בשבת.

אבל הם הביאו לי עכשיו את העגרטל הזה לבית הכנסת מכסף,

ובפנים יש את הפרחים,

נכון? את העשבים, עצי ישבה, אני רוצה לברך על זה.

ואני אומר, בואנה, הלואיזה כל כך ריח טוב,

אני רוצה לקחת הביתה שגם הילדים והמשפחה יברכו עכשיו.

בגלל הקורונה לא כולם יצאו, אז רוצים שיברכו בבית גם.

מאה ברכות, דוד המלך תיקן לישראל, שבת חסר.

רוצה שיברכו, עצי ישבמיניה.

מותר לי לתלוש את זה בשבת או אסור לי?

מה אתם אומרים?

מותר או אסור?

למה אסור?

למה מותר?

לכאורה זה תלוש.

אז אני צריך להתבונן לראות.

אם נתן כבר שורשים, זה בעיה.

אי אפשר לתלוש את זה בשבת.

אם לא נתן שורשים ושמו אותו במים, מותר לו לקחת, אין בעיה.

אין בזה שום דבר.

מותר לקחת, מותר לתלוש מזה, מותר להריח וכו'. יש כאלה לוקחים את הבשמים,

שוחקים אותם כזה כאילו ביד,

כדי שייצא רח ואז מברכים. אין בזה בעיה.

בשבת לעשות את זה. הוא לא מתכוון לישחוק אותם, הוא מתכוון בשביל הברכה.

אז הוא ככה מוציא להם את המיץ, מה שנקרא.

זה בעיה, אסור.

לכן, איפה דורכים? דורכים במקום שהוא יבש דווקא.

אבל מקום שהוא לא יבש, אסור לדרוך שם.

עומדת הגמרא, ויבית עימה והבלחים. כאן בימות החמה וכאן בימות הגשמים.

בימות החמה יש זרע בגבעולים

שהוא נמצא שם.

אבל בימות הגשמים שום דבר כבר צמח, נכון? זה גדל הכול, זה כבר ראוי למעלה קטילה, לגזימה.

יפה מאוד.

ויבית עימה והבאה בימות החמה ולא קשיה עד אסאים מסנא עד אלא סאים מסנא.

יפה מאוד.

אם זה נדבק באצבעות שלו ונתלה, אז זה בעיה?

אה, לא נדבק ונתלש. בכלל אין בזה בעיה. ויביית אימה, הווהד אסאים מסנא ולא קשיה.

עד אית בעוקציה, עד אל לד בעוקציה.

מה עוד אופציה שמה שזה נדבק ונתלש לא נתפס בין

האצבעות אלא נדבק ונתלש.

ויהי בהתאמה אומרת הגמראות ציוראה ואה דאית לאוקצה ולא קשיא.

אה דאית לסרחא ואה דלית לסרחא. יש לו פתיל עשב ארוך.

אז הארוך הזה באמת יהיה אסור, אבל הקצר?

אין בכך בעיה.

והאית נא דקאימה לאן כרבי שמעון כולו שרא.

מי שסופג לפי רבי שמעון,

כל זה מותר.

למה? כי אם הוא לא מתכוון, אני מתכוון עכשיו לתלוש?

אני מתכוון שיתפס לי בין האצבעות, בנעלי האצבע? לא.

אני מתכוון שזה עכשיו ידבק לי? לא מתכוון, אז מה הבעיה, כבוד הרב?

אני לא מתכוון, לא מתכוון, מותר.

אז יפה, מחלוקת.

לא הלכה, כמובן ראוי להחמיר, כן?

ראוי להחמיר בדבר הזה, לא לדרוך על גבי העשבים הללו,

ללכת דווקא במקום שיש עוזר, או שיש מסלול שאסור.

זה בעיה אם שמו G5 עכשיו,

ואתה לא רוצה ללכת מתחת למנורה,

ורוצה לעבור איפה הזה, מה תעשה עכשיו?

אז אולי יהיה פיקוח נפש.

כן, צוחק.

הלאה.

ואמר עמי בראב, אמר רב אסי, אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצווה.

מה הכוונה? דברים שבינו לבינם. הוא מכריח אותה לדברים שבינו לבינם. מה פתאום?

זה לא טוב הדבר הזה.

שנאמר ואצבע רגליים חוטא, דאמר רבי יהושע בן לוי, כל הכופה את אשתו לדבר מצווה,

הבי אלה בנים שאינם מהוגנים.

הוא מכריח אותה

לדברים שבינו לבינה. חס ושלום, הילדים הללו יצאו לו הגונים.

צריך הכל ברצון, בשמחה, בשלווה,

בנעימות, בחביבות.

כמו שאומרת הגמרא, תרנגולת צא לתרנגולת,

שהוא מרצה אותה קודם לכן.

ואמר רב איכא בר חנינא, מהי כראה? גם בלא דעת נפש לא טוב.

תנא נמיחי, גם בלא דעת נפש לא טוב. זה הכופה את אשתו לדבר מצווה, ואץ ברגליים חוטא.

זה הבועל ושונה.

אומרת הגמרא, הנה היא ואמרה,

והרוצה לעשות כל בניו זכרים, יבעול וישנה.

לא כאשר הקל לדעת כאן, שלא לדעת.

דהיינו, מחמת ביה ראשונה, תתאבא את האישה, והולבשה תאווה. וכשבאה ביה שנייה,

היא מזרה תחילה,

ואיכא דהי מזרה תחילה,

ממילא אבי אללה בנים זכרים.

יפה מאוד.

ונסיים בעוד קטע אחד ונעבור בסייעתא דשמיא על הפה ליועץ, אות ל״ח. אמר רבי שמואל בר נחמני, דובר.

אמר רבי יוחנן, כל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה, אבי אללה בנים שאפילו שבדורו של משה לא היו כמותם.

דהיילו בדורו של משה כתיב אהבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטכם.

וכתיב ויקח את ראשי שבטכם אנשים חכמים וידועים.

ואילו נבונים, לא אשכח, לא כתוב שם נבונים.

ואילו גבי להקטיב ותצא לאל לקראתו, טבעה אותו,

לדבר מצווה. ותאמר אלי תבוא כי סחור שכרתיך, וכתיב מבני סחר,

מה כתוב שם? יודעי בינה לעתים.

לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתיים וכל אחיהם על פיהם. אמרת להם, הייני?

ואמר רב יצחק ברב דמי עשר קללות נתקללה חווה עמנו שנאמר ארבע ארבע ארבע עצבונך וארעונך

ארבע ארבע ארבע אלו שני טיפי דמים.

אחד של נידה ואחד של דם בתולים.

עצבונך זה צער גידול בנים,

וארעונך זה צער העיבור.

בעצב תלדי בנים כמשמעו.

קיסרי, לא יעזור גם עם הפידורה, לא יעזור. בעצב תלדי בנים, תמיד יש את הצער הזה

של ה-בעצב תלדי בנים. אין בקלות לגמרי.

אם זה לא במהלך הלידה וקודם הלידה, אם זה אחרי הלידה,

ורידים, פה, שם, כל מיני עניינים של נשים.

ואל אישך תשוקתך ואי משולבך מלמד שהאישה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך.

הוא טס עכשיו לחו״ל, היא משתוקקת לו.

ואי משולבך מלמד שהאישה טובעת בלב והאיש טובע בפה.

האישה מסוגלת למשוך את בעלה בדברים.

איך?

מהלב שלה.

מה שנקרא, מהלב

היא מרמזת לו.

אבל האיש בפה טובע.

זוהי מידה יפה שבה נשים.

שמעתם?

הנה שבע אביאן.

אז זה שבעה

דרגות שיש בעניין של מה? של הקללה שנתקללה,

סליחה, עשרה קללות שנתקללה חווה.

אומרת הגמרא, הנה שבע אביאן. פה אנחנו סברנו רק שבעה.

כי עד הרב דמי אמר עטופה כאבל וכבושה בבית העשורים ומנודה מכל אדם.

מה זה מנודה מכל אדם?

ראי מידה, אסור לו לגעת בכל אדם.

לא יכולים לגעת באשת איש.

הנה מה דעסירא לחו דבעד דגברא דלב דידי.

אי אונמי אסור לחו דבעד דא איתתא דלב דידי.

כמו שלה אסור להתייחד.

עם שום בן אדם גם לא אסור להתייחד עם שום אישה.

אלא דעסירא לבית ראה.

ובמתנית התנא מגדלת שיער כלילית.

ויושבת ובשתנת מים כבהמה ונעשית קר לבעלה וידחה נשבח אולה ויש גורסים

זאת

לשבח.

נעבור בסייעדה דשמיא לפה ליועץ. זכותו תגן עלינו. אמן.

כן, דובב שפתי אשנים.

דובב שפתי אשנים, יש פסוק בשיר השירים.

דובב שפתי אשנים.

פרק ז',

פסוק י'. פירשו רבותינו, זיכרונו לברכה, שכל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה משמו בעולם הזה,

שפתותיו דובבות בקבר, ויש לו הנאה ונחת רוח כשוטה יין קונדיטון.

כמו שאמרו בירושלמי דשקלים מי לזאת ראוי לכל מי שחננו השם דעת,

שיכתוב יד פי ספר כפי השגת ידו, להועיל הרבים ועושה חסד לאלפים,

ולמט אליה הנאה פרי מעלליו.

תוכל שיהיו שפתותיו דובבות בקבר שכשהוא יהיה בקבר אז את הדברי תורה שהוא כתב ידברו ואז נראה לי שפתותיו דובבות

ובאיזה זמן מן הזמנים לדור דורים וזה חסד של אמת שיוכל אדם לעשות עם הצדיקים לקדושים אשר בארץ חלקם בחיים ללמוד דבריהם וזכותם תהיה למגן וצנעה עליהם

וכבר כתוב בספרים שפעם אחת היה שמד

ונגלה מורנו הרב רבי משה אלשיך זיכרונו לברכה

בעקיץ והציל לאחד מתוך ההפיכה למה?

מפני סיבה שהיה לומד בספרו בתמידות אותו נפטר בא אליו בחלום והציל אותו

ומה גם אם יטרח לתרץ דבריהם

שהקשו שזה חשוב מאוד אצלם ועיין בספר מגיד משרים שגילו למרן הבית יוסף זיכרונו לברכה שהרמב״ם היה מליץ בעדו בשמיים ממעל על שטרח לפרש ולתרץ את דבריו

ובעת פקודתו עיין נפק לאפה וכבר הובא בהקדמת ספר מגיני שלמה

שעל שטרח לתרץ דברי ראשי מקושיות התוספות

זכה שבשעת פטירתו בראשי הקדוש ללוותו

והנה כי כן מה טוב ללמוד דברי התנאים ואמוראים ורבנים הקטבונים ולתרץ דבריהם שזכותם בוקעת ועולה

וטוב שיהיה לומד בכל הספרים כי כולם כאחד טובים וחובה זו ביתר מוטלת על יוצא חלציו של מחבר ספר לדור דורים ללמוד

ספרי זקנם ולתרץ דבריו

כי נאה לבנים לחוס על הוריהם ולעתימם התמים

והם יחוסו עליהם וימליצו טובה באדם

וכרחם אבל בנים

וכן המצווה הזאת על קהל עדתו של תלמיד חכם ללמוד דבריו ולחזור זמירותיו וכדומה ובכן בזכותו יגן עליהם ויהיה חופף

עליהם כל היום ברוך אדוני לעולם אמן ואמן רבי חנן הנביא הקשה אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכא את ישראל

לפיכך בעליהם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפץ סימן צדקו יגדיל תורה