החילוק בין משה לבלעם מצד יצירתם | הרב אמנון יצחק

נציב יום: לרפואת אסנת הדסה בת סופי, שהכדוריות דם הלבנות יחזרו לכמות הרצויה, ולא יהיו גבוהות. שכל הבדיקות יהיו בנורמה, בריאות שלמה ואיתנה אמן!!

"הרשע נמשך מצד הקליפה הצדיק נמשך מצד הפרי. בעולם הזה אין הקליפה והפרי נפרדים בתכלית ההפרדה. הבחירה ביד הצדיק לעשות הרע, מצד קצת הקליפה שבקרבו. הבחירה ביד הרשע לעשות הטוב, מצד קצת הפרי שיש בקרבו. הנה יסוד הנזכר שהבריאה כולה מעורבת טוב ורע שווה בשווה, וכמו הפרי והקליפה ככה רוב בני אדם, בכול זאת ישנם בני אדם שנמשכים מצד הקדושה שהוא הפרי, בסוד (ירמיהו א, ה) "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" וישנם בני אדם שנמשכים מצד הטומאה שהיא הקליפה, בסוד (תהלים נח, ד) "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם". ואלו הנמשכים מצד הפרי - נוטים אחר הקדושה שהוא הפרי. ואלו הנמשכים מצד הקליפה - הם נוטים אחר הטומאה שהיא הקליפה. זה מרומז כמו שלמדנו (תהלים יב, ט) "סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן" היינו אלו הנמשכים מצד הקליפה הרשעים מרחם אימם - הם נוטים אחר הטומאה שהיא הקליפה הסובבת את הפרי. אז זה למדנו קודם, עכשיו אנחנו. משה רבינו ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, בלעם הרשע הם משורש אחד נחצבו. בלעם מצד הקליפה ומשה מצד הפרי, בלעם השיג את נבואת משה מחלק הקליפה המעורב בפרי, וחשדו את משה רבינו באשת איש – מחלק הקליפה המעורב בפרי". תשמעו תשמעו! "בהיות שבעולם הזה הטוב והרע מעורבים, וגם הפרי בקליפה מעורבים, ואפילו רשע ששורשו מצד הקליפה, שמצידה הוא כולו רע עם כל זה יש בו קצת טוב. מצד מהפירות הנובעים מתוך הקליפה עצמה, והיות והטוב והרע באים תמיד משורש אחד, הרי אם הוא אחד מהאנשים הגדולים, ונשמתו לצובה משורש גבוה מאוד, והטוב שמאותו שורש הוא טוב גמור, ופריו מתוק מדבש - כך יהיה הרע שלח אותו רע גמור מקליפתו מרה ממרור. ברשע הגמור, ששורשו גם משורש גבוה והוא רשע גמור יותר מכל בני דורו, ודבוק בדבקות גמורה בקליפה שזה צד הטומאה, עם כל זה ישיג הרבה יותר מכל בני דורו מצד המעט של הטוב הגמור אשר בקרבו. שזה בה מתוך ממי הפירות שנובעים מתוך הקליפה עצמה אשר מצידה הוא גבוה יותר מכל בני דורו. נאמר בפסוק בדברים לד, י: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" ואמרו רבותינו בספרי פרשת ברכה פסקא טז: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" אבל באומות קם, ואיזה? זה בלעם בן בעור". תקשיבו תקשיבו! רבינו האר"י זכרונו לברכה בשער הפסוקים פרשת שמות אומר: "כי נשמת משה רבינו ונשמת בלעם הרשע נחצבו משורש אחד ממש! אך נשמת משה רבינו חצובה מצד הפרי שהוא צד הקדושה אשר באותו שורש בסוד "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" ומצד היצירה הוא נטה אחר הקדושה. לעומת זה נחצבה נשמת בלעם הרשע מצד הקליפה שהוא צד הטומאה של אותו שורש בסוד "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" ומצד היצירה נטה אחר הטומאה. אך מתוך שכל הבריאה כולה מעורבת מטוב ורע, ואפילו זה שמצד היצירה רוחני, ורק מטבעו הוא נמשך יותר אחר הנשמה ואחר הרוחניות לא מרצונו אלא מטבעו, מכל מקום יש לו איזה נטיה אחר החומר. ומצד שני אפילו אם האדם חומרי מצד היצירה, ורק מחמת טבעו הוא נמשך אחר החומריות ואחר הגשמיות, מכל מקום יש לו איזה נטיה אחר הרוחניות, שהרי בעולם הזה מעורבים הטוב ורע כאחד, וגם הפרי והקליפה מעורבים ביחד. ומצד סדר הבריאה שמעורב טוב ורע, היה משה רבינו רובו טוב מיעוטו רע, רובו מצד הפרי מיעוטו מצד הקליפה. להיפוך: בלעם הרשע, היה רובו רע מיעוטו טוב, רובו מצד הקליפה מיעוטו מצד הפרי, מצד אותו מעט הטוב שהיה בקרבו - היה שקול ממש כמשה רבינו, ולכן השיג את אותה השגה ממש". עד כאן תמצית דבריו של האר"י הקדוש. אז אמרו בסנהדרין קי: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" (במדבר טז, ד) מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: "חשדוהו באשת איש". כל ישראל חשדו אותו באשת איש. איי רחמנא לצלן! יעלה על הדעת דבר כזה? כן - חשדוהו באשת איש. בעניינו כאשר בארנו: כל אדם ואדם מעורב מטוב ורע מאותו שורש שמשם הוא נחצב, אם הוא נחצב משורש גבוה מאוד - אז הטוב שבאותו שורש הוא הטוב הגמור כי הוא מתוק מדבש. אז גם הרע מאותו שורש הוא הרע הגמור מקליפתו והוא מר ממרור. והרע הגמור שהיה בנשמת משה רבינו היה תאוות הזנות, ולזאת מצאנו מבלעם הרשע שהוא היה מאותו שורש שגם הוא נחצב משם, שהיה דבוק בתאוות הזנות יותר מכל בני דורו עד כדי כך ירד לעומק הטומאה שעשה מעשה עם אתונו מעשה אישות. כמו שאמרו בסנהדרין קה': "הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (במדבר כב, ל) "ולא עוד שאני עושה אתך מעשה אישות בלילה". ובהיות נשמת משה רבינו נחצבת מאותו שורש, ונשמתו מעורבת מטוב ורע מצד היצירה - נמצא כי מצד מעט הרע הגמור שבקרבו מטבע יצירתו, הוא גרוע ביותר מכל בני דורו. כי כאמור: אם הטוב מאותו שורש הוא הטוב הגמור, ופריו מתוק מדבש, הרי הרע מאותו שורש הוא הרע הגמור וקליפתו מר ממרור. זה הטעם שחשדו אותו באשת איש. זאת אומרת: מעשה הם לא ראו, אז איך "חשדוהו"? חשד זה אין ביסוס, כי אם הוא מהשורש הגבוה הזה בטח הרע שלו הוא הגרוע ביותר, אז יש מקום לחשוד. לאמיתו של דבר, תקשיבו! "כל הרהורי הזנות שעברו במחשבת בלעם הרשע עברו גם אצל משה רבינו, כשם שבלעם הרשע השיג השגת משה רבינו. אך ההבדל הגדול ביניהם– בלעם הרשע השתקע באותן מחשבות, לעומתו משה רבינו אלף אלפי הבדלות - סילק מקרבו עד שהעלה אותן לשורשם לקדושה. הפך מחשבות שעברו כהרף עין חזרה לקדושה. אך מאמרו של רבינו הבעל שם טוב, על התורה בפרשת "קורח" אות א' - ו': אז זה ברור אך מצד הרע אשר בקרבו – בודאי היתה הבחירה מצד משה רבינו להיות כמו בלעם הרשע. ואם היה מתנהג כן, ברור בלי שום ספק שהיה נחשב כגרוע ביותר מכל בני דורו. אמרו בתנא דבי אליהו רבה פרק כא': "כשניבא בלעם כל אותן טובות ונחמות על ישראל בכה בלבו ואמר (במדבר כג, י): "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" מלמד שהתאווה בלעם הרשע למיתתן של משה ואהרן". ובאור הדברים: באמת כל אחד ואחד אפילו הוא נמשך מצד הפרי ונמשך את הקדושה והרוחני - תמיד יש לנו משיכה אל החומר גם כן שנמצא מצד הקליפה שנשארה באותו פרי. וכאשר הוא עוזב אותה ומואס בה - בזה הוא קונה את חלקו בעולם הבא. ככה גם להיפוך: אפילו הוא נמשך מצד הקליפה מטבעו אחר החומריות - יש לו קצת נטיה אחר הרוחניות, כמו מי פירות שנובעים מתוך הקליפה עמה, ומתוך זה יכבוש ויכפה את יצרו הבוער בקרבו, ויקנה לעצמו חיי עולם הבא. שהרי היתה בחירה ביד בלעם הרשע שיעלה למדרגת משה רבינו מצד המעט הטוב אשר היה בקרבו. וגם היה יכול לעקור ולהכניע לגמרה את הרע הגמור אשר היה בקרבו תאוות הזנות. וגם היתה הבחירה ביד משה רבינו להיות כמו בלעם הרשע מצד המעט הרע שהיה בקרבו, עכשיו צריך לדעת כי כל שורש ושורש משקל הרע, שהוא הקליפה באותו שורש, אמרנו שהוא שקול ממש נגד הטוב, זה הפרי שהוא באותו שורש. והרע הזה יכול לבטל את כל מעלת הטוב באותו שורש. ובאותו שורש עצמו שנחצבו שני הנשמות של משה רבינו ולהבדיל אלף אלפי הבדלות בלעם הרשע, באותו שורש היה הטוב הגמור מצד היצירה, שזה הפרי השגת הנבואה, השגת הנבואה זה דביקות עצומה של הנברא בבורא, ובפרט מעלת נבואת משה רבינו שהיה בבחינת (במדבר יב, ח) "וּתְמֻנַת השם יַבִּיט" ומשה רבינו התקדש בהשגת הנבואה בתכלית הקדושה, ונתדבק בבורא בתכלית הדבקות שאין גדולה מזו. אבל הרע הגמור מאותו שורש מצד היצירה הקליפה שזה תאוות הזנות, שהיא מבטלת את הקדושה! אולי הדבקות העצומה שדבק בלעם הרשע בתאוות הזנות - היה יכול להתקדש כקדושה משה רבינו מצד אותה השגה בנבואה, שהיתה כהשגת משה רבינו. וגם הוא הוכן להשיג אותה השגה בנבואה מצד הטוב הגמור שהיה בקרבו, מצד היצירה שזה הפרי. אך הרע הגמור מאותו שורש היא הקליפה ביטל אצל בלעם את הטוב הגמור באותו שורש. מצד אחר - ללא אשר השיג בלעם הרשע את השגת משה רבינו אשר השיג בנבואה, הרי ודאי לא דבק בתאוות הזנות יותר משאר כל בני דורו. עכשיו, אמרו רבותינו: "שלושה דברים עשה משה רבינו מדעתו (שבת פז) והסכים הקב"ה עמו: פרש מן האישה, רש"י אומר: "שהוא פרש מאשתו לגמרי אחר מתן תורה ולא חזר לתשמיש". מאי דריש, מאיפה לומדים את זה? נשא קל וחומר, מאיפה למד את זה משה רבינו? נשא קל וחומר בעצמו, 

אמר: "ומה ישראל שלא דיברה שכינה עמהם אלא שעה אחת וקבע להם זמן, אמרה התורה (שמות יט, טו) "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן, על אחת כמה וכמה!". 

מה אומר משה רבינו? הקב"ה ציווה לעם ישראל לפרוש מהנשים, וקבע להם זמן מתי הוא ידבר איתם, ומה אמרה התורה? "וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" קבע להם זמן, אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה. אבל אני" אומר: "כל שעה ושעה השכינה מדברת עמי, והוא לא קובע לי זמן ידבר אתי כדי שאני יוכל לפרוש קודם, על אחת כמה וכמה שאני צריך לפרוש מן האישה. כל הזמן!". ומנין לנו שהסכים הקב"ה על ידו? ככתוב בפסוק (דברים ה, כו): "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם". להתיר את התשמיש", מה שאמרתי לכם קודם אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה ומה כתוב אחריו? (דברים ה, כז) "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי". ואית דאמרי: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ח). זאת אומרת: כשאומר וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי - זה אומר שאתה צריך להיות מוכן כל רגע לנבואה. אז הוא לא יכול לגשת לאישה. ויש שלומדים את זה מ"פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ". וכן אמרו בספרי פרשת בהעלותך פסקא מב': "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" פֶּה אֶל פֶּה אמרתי לו לפרוש מן האישה". עכשיו, כתבו בתוספות בדיבור המתחיל "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" זה לשונם: "ואם תאמר, מנין לן שפירש משה מדעתו קודם? ושוב הסכים הקב"ה על ידו? שמא זהו ציווי גמור שציווה לו לפרוש? פירש רבינו תם, דאם איתא ציווי הקב"ה פרש ולא מדעתו? היאך היה מערער אהרן ומרים? דכתיב (במדבר יב, א): "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה" אלא בודאי בתחילה פרש ממנה לגמרי משה מדעתו. ואף על גב שהסכים הקב"ה על ידו מכל מקום נתרעמו עליו". למה שיתרעמו עליו? אם הוא עשה מעשה והשם הסכים אז למה אתם מתרעמים? לפי שאם לא פרש מדעתו מאשתו לא היה הקב"ה מסכים! השם הסכים בגלל שהוא התחיל עם זה, מאיזה דין? "שבדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו". אתה רצית מתחילה אז אני מסכים אתך. אם זה הדרך שאתה רוצה ללכת בה - מוליכין אותו. אבל אתה הגורם. זאת אומרת שהטענה שלהם שאתה הגורם! אתה היתה הראשון שרצית והשם הסכים אחריך. שהרי לאהרון ולמרים לא אמר השם לפרוש, אף על גב שהקב"ה גם כן מדבר עמהם. אז זה התירוץ שמביא רבינו תם. אבל קשה! מה קשה? משמע במדרש שלא ידעו זמן גדול שהוא פרש ממנה, לגבי אלדד ומידד שהיו מתנבאים. 

אז כתוב שאמרה מרים: "אה, אשרותיהן של אלו שנתמנו בעליהן פרנסים על הציבור!". 

אמרה לה ציפורה: "אוי להם לנשותיהן של אלו, שמיום שנתייחדה שכינה עם אחיך עם משה - פרש ממני!. 

מיד "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה" משמע שלא ידעו קודם לכן, וכי לא ידעו? והרי כתוב: "וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי" ואומר רבינו תם: "ודאי ידעו, אבל סבורים שהוא פרש על פי הדיבור, עד שאמרה להם ציפורה שמדעתו הוא פרש ממנה תחילה. מעתה ברורה לנו דעת בעלי התוספות ואי אפשר שאהרן ומרים יתרעמו על משה רבינו אם לא פרש ממנה מדעתו בתחילה, אלא כאשר פרש ממנה, ודרש בקל וחומר, את הקל וחומר דרש ממנו משה רבינו מדעתו, אז הסכים הקב"ה עמו, סברו אהרן ומרים שבאמת הסכמה זו אינה רצונו של הקב"ה אלא "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" לכן לא התרעמו על משה רבינו עד אותה שעה וסבירא להו שנצטווה על זאת מפי הגבורה, רק בשעה ששמעו מפי ציפורה אשתו שפרש ממני מתחילה, ומדעתו הוא דרש קל וחומר - דוקא אז הם התרעמו עליו. ועוד יש לתמוה בדבר הזה: דהא משה רבינו פירש מציפורה מדעתו משעת קבלת התורה, והקב"ה הסכים עמו, זה דעת חכמי הגמרא בלבד. אבל דעת חכמי הזוהר בפקודי רכב': שפרש מאשתו משעת המראה בסנה, זה מה שנאמר (שמות ג, ה): "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" היינו שיפרוש מאשתו, רק הכתוב דיבר בלשון נקיה, וכינה את האישה בשם נעל ואת האיש בשם רגל שכן האישה מקבלת את האיש בתוכה כמו נעל שמקבלת את הרגל בתוכה. ומשעת המראה בסנה - כבר פרש ממנה. וכך משמע גם בילקוט במדבר יב' שאמרו: "שמשעה שנתקדש לדיבור אינו מכיר למיטתו". אבל מעניין גם בדברי מרים נאמר שמשעה שנתייחד עמו הדיבור "פרש ממני" אז זה מסנה בעצם. ומעתה חזרה קושיית התוספות: למה התרעמו מרים ומשה על משה רבינו? הרי נצטווה מפי הגבורה "שַׁל נְעָלֶיךָ" ואין נאמר שהוא פרש בתחילה מדעתו, ועל ידי זה נצטווה מפי הגבורה שַׁל נְעָלֶיךָ ורק מאותה שעה שמעו אהרן ומרים וציפורה שהוא פרש ממנה מתחילה, שאין כאן סיבה אשר בגללה יפרוש ממנה, וחסר לו הקל וחומר אשר ידרוש. ועוד יש לתמוה: ממה שאמר הכתוב בשמות ב, כא: "וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" זה תמוה לא מצאנו מקרה כזה בכל התורה, שהרי בכל התורה כתוב "לו לאישה" לא כתוב ויתן ציפורה בתו למשה לו לאישה, כתוב וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה אבל בכל התורה לא כתוב כך. כמו שכתוב (בראשית טז, ג): "וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה", אישה לו לאישה. כתוב (בראשית כט, כח): "וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ לוֹ לְאִשָּׁה". ויאמר (בראשית מט, מה): "וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה". ואומר (דברים כב, טז) "אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה" כך בכל התורה. אבל בכל התורה לא מצאנו כמו שכתוב: "וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" לו לאישה, לא כתוב לאישה! לְמֹשֶׁה. הדבר מבואר על פימה שכבר אמרנו: אנשים גדולים המעורבים מן הטוב גמור והרע וכו' וכו', וכו' בסדר לא נחזור, ולכן פרש מאשתו, וגם התנה עם ציפורה ועם יתרו חותנו כבר בשעת הנישואין, שרק כאשר יפרוש ממנה היא תהיה עזר כנגדו בלי אישות, זו היתה כוונה של הכתוב: "וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" ולא אמר "לו לאישה" כמו בכל התורה כולה. בהיות שפרש מאשתו, ממילא נצטווה מפי הגבורה, שהרי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. וזה מה שנאמר: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" אך כל זה אינו אלא רק במשה רבינו בעצמו, למה זה נאמר למשה רבינו? רק לו, באשר הנבואה שלו היתה מבחינת "וּתְמֻנַת השם יַבִּיט" והוא מעלה גדולה שלא היה בשום הנביאים, לכן הוא רבן של כל הנביאים. והרע שבאותו שורש שזה תאוות הזנות - היה שקול ממש נגד הטוב שהיה באותו שורש להשגת הנבואה של משה רבינו במעלה הגדולה ביותר. וזה עניינו: גם בנבואה יש סדר, ונבואת משה רבינו יצאה מן הכלל, היא לא היתה בגדר שאר הנבואות, כל הנביאים נבאו לפי סדרי נבואה, מה שאין כן משה רבינו, ועליו נאמר: "וּתְמֻנַת השם יַבִּיט". והוא הדין שישנה קדושה גם לפי הסדר, ישנה קדושה שיוצאת מן הסדר, קדושת משה רבינו גדולה עד מאוד, ויצאה מסדרי הקדושה, כד כדי כל שפרש מאשתו. וכן בטומאה להבדיל יש סדר, ומכל מקום ישנה טומאה שיוצאת מן הסדר, וזה טומאת בלעם הרשע שבעל אתונו. מרים ואהרן התרעמו על משה רבינו, למה הוא פרש מציפורה בתחילה? ורק אחר זה נצטווה מפי הגבורה "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" והם לא הבינו את ההבדל בין הנבואה שלהם בנבואת האבות לבין הנבואה של משה רבינו. 

ולכן הם אמרו (במדבר יב, ב): "הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר השם? והלא אף עם אבותינו דיבר הקב"ה והם לא פרשו מפריה ורבייה! הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר! ולא פרשנו מפריה ורביה". 

אבל הכתוב העיד על משה (במדבר יב, ג): "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד" אין השגת משה רבינו דומה להשגתם של מרים ואהרן והשגת האבות. שהרי משה רבינו התנבא באופן של "וּתְמֻנַת השם יַבִּיט" מה שלא זכו לזה הנביאים האחרים, ובעבור זה פרש מאשתו, וממילא נצטווה מפי הגבורה "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. אז באופן הפשוט אפשר להבין מה שנאמר: "וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה" ולא אמר "לו לאישה" היות שפרש מציפורה אשתו, או משעת מראה הסנה כדעת הזוהר הקדוש, או משעת קבלת התורה כדעת הגמרא, נמצא שרוב ימיה היתה ציפורה "עזר כנגדו" בלי אישות. ואף על פי שיתרו נתן את ציפורה בתו למה שתהיה לו לאישה, אך כיוון שלא נתקיימה מחשבתו ומשה פרש ממנה, והיתה לו כעזר כנגדו בלי אישות, הפך המחשבה שלה ומחשבת אביה, לכן לא נזכר בפסוק עניין של אישות בין משה לציפורה. לכן הוא נתן אותה למשה לו לאישה, רק כעזר בלי אישות. ונאמר בפסוק (במדבר כג, ז): "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב" אמרו רבותינו: "משל למי שמהלך עם המלך ראה ליסטין, הניח את המלך וטייל עם הליסטין. חזר למלך 

ואמר לו המלך: "לך לך עם זה שטיילת עמו, אי אפשר יותר שתלך עמי!". 

כך בלעם נזקק לרוח הקודש, וחזר להיות קוסם כבתחילה שנאמר (יהושע יג, כב): "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם" לפיכך הוא צווח "רם הייתי והורידני בלק"! עד שבלעם הזמין אותו הוא היה רם היה נביא, אחר כך סילקו ממנו את הנבואה, מי הוריד אותו? בלק. פשטות הכוונה, אותה שעה שהחליט בלעם הרשע לקלל את בני ישראל, כבר נגזרה הגזרה ממנו לטובת הנבואה. ובלעם הרשע ידע הדבר הזה בנבואה, לכן צווח " מִן אֲרָם יַנְחֵנִי - רם הייתי והורידני בלק". אבל ודאי עד שלא הלך משם לא נסתלקה ממנו הנבואה, שהרי ניבא עוד הרבה נבואות שנכתבו בתורה, אחר שהוא אמר את התיבות " מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב" היו עוד נבואות, וכך משמע שרק אחרי שהלך בלעם הרשע מאותו מקום, דוקא מני אז נסתלקה ממנו הנבואה, זה שכתוב (במדבר כד, כה): "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ". מלמד שנסתלקה ממנו רוח הקודש, ומאותה שעה נסתלקה גם מכל אומות העולם. אבל דעת רבותינו הקדושים במדרש "לקח טוב" לא כך, הם אמרו (במדבר כב, יח): "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" מכאן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בתחילה נביא היה ולבסוף נביא שקר היה". מה הכוונה? בלעם הרשע ראה בנבואתו שבלק יתן לו מלוא ביתו כסף וזהב, זה היה שקר גמור, מכאן שהיה נביא שקר באותה שעה. ותראה בזה כי באותה שעה שהחליט בדעתו לקלל את ישראל - דוקא אז נסתלקה ממנו רוח הנבואה, ומיני אז היה נביא שקר. אז הדברים צריכים עיון. הלא נבואת בלעם שנכתבה בתורה נאמרה אחרי שאמר "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" אז איך אומרים שנסתלקה ממנו הנבואה ואחרי זה הוא אמר נבואות? צריך לומר בנבואת הלקח טוב: באמת נסתלקה ממנו הנבואה ברגע שהחליט לקלל את ישראל, באותה שעה הפך לנביא שקר. מה שהוא זכה אחר כך להגיד נבואות אמתיות - זה היה למען כבודן של ישראל, לא מהיותו נביא משורש של משה רבינו, אלא רק לכבודם. זה כאילו הם פתחו את פי האתון והיא דיברה. גם הוא פתחו לו את הפה והוא אמר נבואת אמת. וזה באמת דעת רבי יצחק, כמו שכתוב בויקרא רבה בפרשה על הפסקא יב: 

"אמר רבי יצחק: "עד שלא הוקם המשכן - היתה נבואה מצויה בנבואות העולם, משהוקם המשכן - הסתלקה מבניהם. שנאמר (שיר השירים ג, ד): "אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ" 

אמרו לו: "הרי בלעם התנבא", 

אמר להם: "לטובתם של ישראל נתנבא". לא בהיותו נביא אלא לטובתם. משמע מכאן שאפילו רבי יצחק סובר שהנבואה כבר נוטלה מבלעם הרשע מאז שהוקם המשכן, מכל מקום התנבא רק לטובת בני ישראל. אותה סברה עצמה נאמר "בלקח טוב" סובר שנסתלקה רוח הנבואה מאז שהוא החליט לקלל את ישראל, מאותה שעה ואילך נהיה נביא שקר, מכל מקום התנבא אמתית רק לטובת בני ישראל, כמו אתון. מעתה אפשר לומר שגם "הילקוט" סובר שהנבואה סולקה ממנו מאז שהחליט לקלל את ישראל, כמו שאמר "הלקח טוב" אך יען זכה אחר כך לנבואה אמתית זה היה לטובת בני ישראל. נמצא דרך מקרה שלא נסתלקה נבואה מאומות העולם רק אחרי שבלעם כבר הלך משם. בזה כוונו במה שאמרו בילקוט: "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ" מלמד שנסתלקה הימנו רוח הקודש, ומאותה שעה גם מאומות העולם, מאותה שעה בדיוק. מחמת שתי סיבות נסתלקה ממנו רוח הנבואה: בשעה שהחליט לקלל את ישראל, זה הראשונה. שנענש על דבר המחשבה הרעה שחשב על היהודים, כמו שכתוב במדרש רבה שאמרנו. דבר השני: נמנע ממנו כוח הנבואה שעל ידה ידע את זמן הכעס של הקב"ה, ובזכות זה רצה לקלל ולהזיק. לכן סילק ממנו הקב"ה את הנבואה שלא יוכל להזיק את ישראל, ולא זו בלבד אלא הטעה את הבריות את ישראל בעריות, כמו שכתוב: "עמד בלעם והטעה את הבריות בעריות ועצה טמאה זו נמשכה מצד הדבקות שלו בתאוות הזנות, שהיא באה ממעלה שלו במעלת הנבואה. ואמרו: "ביקש בלעם להחריב את כל העולם כולו, באותה שעה נשבע הקב"ה לעמו ישראל, שלא ישרה שכינתו עוד על הגויים רק בישראל בלבד. עכשיו דע, כבר אמרנו שהרבה פירות ישנם: שתי קליפות מצד היצירה - אחת מבפנים ואחת מבחוץ, הם מונעות את האדם את הבהמה מלאכול, עד אשר יפרידו אותה מהם. כמו כן הרע, שהוא הקליפה המונעת את האדם מן הטוב הגנוז בקרבו שהוא הפרי, פעמים רבות הם שתיים אחד מבחוץ ואחד מבפנים. כמו שמעלות השגת התורה יש קליפה מבחוץ ויש קליפה מבפנים, שאם הוא אדם שמצד היצירה הוא כלי מוכן לזכות ביותר ממעלת השגת התורה, והיא נקודת הטוב הגנוזה בקרבו שזה הפרי, לפעמים תהיה לקליפה הסובבת אותו מבחוץ נטיה יתרה מצד היצירה אחר חכמת אומות העולם, ודבר זה מבטל ממנו את השגת מעלת התורה שזה הוא הפרי. והנטיה אחר חכמת אומות העולם זו קליפה מבחוץ, ולפעמים יש קליפה מבפנים משורש להרבה מידות רעות מצד היצירה שהוא מקנטר את חבריו ורבותיו. לכן הוא לא זוכה להשיג את קדושת התורה ונוח לו שלא נברא. אותו דבר בהשגת קדושת הנבואה: אותו דבר כמו שאמרנו ולכן יכולים להיות נביאי אמת ונביאי שקר בנבואת משה רבינו שהוא היה מיוחד, "וּתְמֻנַת השם יַבִּיט" זה מצד הטוב שהוא הפרי שהוא מאותו שורש, אז לכן היה בו גם תאוות הזנות הרע שזה הקליפה שבאותו שורש שהיא מבטלת את קדושת הנבואה בפנים. לכן בלעם הרשע היה דבוק בתאוות הזנות יותר מכל בני דורו, ואמרו: "עמד בלעם והטעה את הבריות בעריות". ואמרו שמה הדין שלו בעולם ההוא? שהוא נידון בשכבת זרע רותחת. אבל באותה שעה שנשבע הקב"ה שלא ישרה את שכינתו על אומות העולם - נפסקה הקליפה מבפנים, ומכאן ואילך הקליפה המבטלת את הנבואה היא רק קליפה מבחוץ ולא מבפנים. ואז נהפך בלעם הרשע להיות נביא שקר, ואמר "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב" ומכאן אמרו: "שבתחילה היה נביא ובסוף נביא שקר". עכשיו, "ביקש משה רבינו שלא ישרה הקב"ה שכינה על עובדי כוכבים, והשם הסכים איתו ונתן לו, שנאמר (שמות לג, טז): "וְנִפְלֵינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ" הכוונה היא: שהדעה זאת סוברת שבכוח תפילתו של משה רבינו התבטלה קליפת הנבואה מבפנים, ומאז אין הקב"ה משרה שכינתו על אומות העולם, והסיבה הזאת כי משה רבינו אבי הנביאים בראש הנביאים, הוא היה מיוחד בתפילה הזו שתתבטל קליפת הנבואה מבפנים, כדי שכל הנביאים הנמשכים מאחוריו הנקראים בשם תלמידיו יהיו קדושים וטהורים דור אחר דור, ואם אינם ראויים הם יהיו נביאי שקר. לאמיתו של דבר, אפילו שקר אשר כל ימיו היה שקוע מצד הטומאה ואפילו מצד היצירה נמשך מצד הקליפה, מכל מקום יש בו קצת נטיה אחרי קדושה, מצד מי הפירות הנובעים מתוך הקליפה עצמה, ומצד זה יתכן שיכבוש ויכפה את יצרו. ואכן זה באמת מה שאירע שיהונתן בן גרשום שנמשך מצד הקליפה, כל ימיו שקע בטומאה, נמנה בין נביאי השקר. מצד היצירה היה רובו רע ומיעוטו טוב עם כל זה. מצד מעט טובה שהיה בקרבו היתה בחירה בידו כשדחה מעט הטוב את רוב הרע שהיה בקרבו - זכה להשגת הנבואה, והקב"ה השרה עליו את שכינתו והוא נמנה בין ארבעים ושמונה (48) הנביאים, כמו שבארנו בפרק הקודם, ובלעם לא זכה לזה, ומשה רבינו פרש מאשתו, כדי להתנתק לגמרה מכל הגורם מתמצית של התמצית של הרע שכיול היה להיות ולעורר אצלו את המידה של בלעם, ולכן התקדש בקדושה (דברים לג, א) "אִישׁ הָאֱלֹהִים". 

עד כאן, שבת שלום

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".