לדעת לקבל תוכחת | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, חנה, אסתר, בת גילה, זיווג הגון מהרה, עם מידות טובות, בית קשר וטהור, מלא צאצאים, יראי שמיים אמיתיים,

אמן ואמן.

אלה הדברים אשר דיבר משה על כל ישראל בעבר הירדן.

אומר רש״י,

זיכרונו לחיי העולם הבא, לפי שאין דברי תוכחות,

הוא מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן.

לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודם של ישראל.

ועל פסוקים אלו אומר, מלמד שלא הוכיחם אלא סמוך למותו.

ממי למד? מיעקב,

שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למותו.

אמר ראובן בני,

אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו,

כדי שלא תניחני ותלך ותתדבק בעשו אחי.

ראובן בכל השבטים,

צדיק גדול,

ואביו יעקב אומר לו,

אתה יודע למה לא הוכחתי אותך כל השנים?

כי פחדתי שאתה לא תקבל את התוכחת ותניח אותי,

ותלך ותתדבק בעשו אחי.

עד כדי כך.

מה יכול לגרום דבר כזה קיצוני?

יש להתבונן במאמר הזה.

יעקב אבינו חשד את בנו ראובן בכורו,

שאמר עליו אתה כוחי וראשית עוני,

שאם היה מוכיח אותו, היה עוזב אותו והולך להתדבק בעשו.

דהיינו, יוצא לתרבות רעה.

זה נחשב אצלנו גוזמה מעל לתפיסתנו.

ואדרבה,

היה צריך להוכיחו כדי שלא ימשיך חייו בטעות.

יש מצוות תוכחה?

כל שכן שמדובר בראובן שראה דרך תשובה,

שהוא בעצמו עשה תשובה לבד,

וכל הזמן היה בשקו ותעניתו.

וידע יעקב שהוא נזהר מלהיכשל ומלצער את אביו.

וכך אמר ראובן בעצמו,

ואני אנה עניבה.

ופרשו חכמים, זיכרונם וברכה, היכן ילך מצערו של אבא?

אז איך אפשר לחשוד אותו חשד כזה שהוא יעזוב את אביו וילך וידבק באחיו עשו?

אלא רואים מכאן שקיימת סכנה גדולה.

כמה שהאדם הוא בר מעלה וגבוה,

אבל כשמדובר בתוכחה יש צורך בזהירות כפולה ומכופלת.

כל אדם הולך במחשבתו שהוא צדיק ומושלם.

מאף כי לפעמים רואים מישהו שמודה בפנינו על אי חשיבותו,

מה אני, מה חיי, זה ככה. יש כאלה שכאילו מודים שהם לא חשובים.

אבל ידוע פתגם שכל אחד מסוגל לומר בפתח דבריו,

תשמע, לעניות דעתי כך וכך.

אבל אם מישהו יגיד לו דעתך ענייה,

איך הוא יתהפך עליו?

הוא שאומר לעניות דעתי, זאת אומרת דעתי ענייה, אני, אתה יודע, אני לא הכי חכם, הכי מלא,

עניות דעתי, יש לי עניות בדעה, אני לא...

אז הוא מקטין את עצמו כאילו מתוך ענווה כזאת וזה,

לעניות דעתי,

כאילו,

לא אומר דברים ברורים, בטוחים.

יש מקום להסתפק בהם, לעניות דעתי.

אבל אם מישהו יגיד לו, תשמע, מה אתה מדבר בכלל? אתה, יש לך דעה? אתה עני בדעה בכלל.

פשש, תהפך עליו, לא יוכל לסבול זאת.

וכמה שהאדם הוא בעל מדרגה יותר, הסכנה שלו גדולה יותר.

מי שאיננו בעל מדרגה,

והוא רגיל תמיד שמוכיחים אותו כל הזמן,

אז זה כבר לא משפיע עליו, הוא לא מתפעל מזה, כל הזמן אומרים לו, וזה לא...

הוא לא כועס כל כך מתוכחה.

אבל לא כן מישהו בעל מדרגה,

והוא לא חושד את עצמו שעשה שום דבר רע, חלילה.

הוא רואה כל הזמן רק את המעלות שלו, את ההשגות שלו,

את הכבוד שלו.

ואם הוא מרגיש שאנשים חושבים עליו אחרת,

וכל שכן אם מוכיחים אותו,

אז הוא נעשה מאוד מוטרד מזה.

מאוד מוטרד מזה.

אני שמעתי פעם שיחה שבנצי ניהל עם איזה רב,

ובנצי הוכיח אותו.

אמר לו שהוא טועה בזה ובזה ובזה.

כמה עניינים שהוא צודק כשהוא טוען לו את הטענות האלה.

וכשהוא לא ידע איך להתמודד,

ואז הוא אמר לו,

מי אתה בכלל, כאילו?

אני רב, ואתה בא ללמד אותי? מה, אני לא מבין, מה אתה? אתה בסך הכול בעל תשובה וזה וזה.

לא יכול היה לענות לו.

אז מה השתמש?

השתמש בכובד. אני רב, ואני זה וזה.

אדרבא, תשמע מה אומרים, ותענה. אם אתה לא יודע לענות, אז הוא צודק.

תענה.

לא יודע לענות.

לא מדובר עכשיו באיזה הלכה שהוא שכח, לא זוכר, לא קרא, לא. מדברים ועניינים בחיי היום-יום, מה הוא עושה נגד ההלכה.

הוא לא רוצה להודות.

אבל אם פוגעים באחד כזה, על ידי התוכחה כמובן,

לא מתכוונים לפגוע, מוכיחים אותו לטובתו.

אבל הוא נפגע,

קשה לו לשכוח את זה ולעבור על זה.

וזה אוכל אותו זמן רב, זה יכול להעסיק אותו יום שלם, והוא כבר לא יכול לתפקד.

בגלל שמישהו אמר לו משהו שלא מוצא חן בעיניו,

ולא נראה לו שהיה ראוי שיגידו לו.

וזה מפריע לו ללמוד

ולהתמסר לשום עניין.

ומזה הוא יכול להגיע עד ועד בכלל.

ממש לרדת.

אז לכן אנחנו צריכים לחנך את עצמנו לדרך של ביטול הכבוד.

כי הכבוד מוציא את האדם מן העולם.

ולא לטפח רגישות לכבוד.

כמה שנרצה יותר כבוד, הביזיון יהיה יותר כואב.

ואז לא מרגישים כבר חשק ללמוד, עצבני, וזה יכול חלילה להתפתח עד הרצון לוותר על כל ההשקפה של יעקב אבינו,

כמו שהוא חשש מראובן,

ולהתדבק בהשקפה של עשיו הרשע.

יש הרבה שעוזבים ישיבות, רק בגלל שפעם אחת החיל לו משגיח בצורה כזאת או אחרת ראש הישיבה

או שמישהו, לא משנה מה.

הוא קם והולך.

מאן הוא הולך? לרחוב.

שפת הים, כמו שאומרים. זהו, נגמר.

זהו, מצא מציאה.

זהו, ברח מבית הספר, נגמר. לא רוצה ללמוד.

ועובדה היא שאהבת הכבוד אצלנו מולידה שנאת חינם לזולת,

עד שגורמת לחורבן.

זאת אומרת,

אתה רואה שבן אדם אחרי שקיבל תוכחת לא יכול לסבול את הבן אדם יותר.

לא רוצה את השום קשר, עזוב אותי,

נגמר הסיפור.

אבל אם אדם זוכה לתקן איזה נטייה לכבוד

או שהוא מוותר,

יש לו מזה מנוחת הנפש.

זה לא פגע בו.

אמרו לו, ביזו אותו, עשו לו, לא פגע בו.

יש לו מנוחת הנפש, אם לא, הוא מתפוצץ.

יש, אנשים יכולים לקבל שבץ. יש כאלה רוצחים בגלל זה.

וזה נותן לאדם שמתקן מידות

סיפוק נפשי וגופני,

ואין לו לא עינויים ולא דיכאון.

מרגיש משוחרר.

וזה נותן לו כוח עוד יותר וחשק להמשיך ולעבוד עוד ועוד.

וזו הדרך, אנחנו צריכים לדבוק בה,

ללמוד לקבל תוכחה

ולהתגבר על הביזיונות.

פעם סיפרנו

שהרים מגור,

זכר צדיק וברכה, אבא שלו הוכיח אותו

שהוא ראה אותו עייף ככה בבוקר, וזה וזה.

והוא חשש שהוא לא התפלל, או משהו כזה.

ונתן לו איזו תוכחת רצינית.

והוא שמע את הכול, ושתק.

אז החברותו שלו אמר לו, למה אתה לא אומר לו שכל הלילה היית ער והתפללת והכל בסדר, וזה אומר.

לזכות לשמוע מאבא תוכחת.

זה ספר מוסר,

שומע תוכחת.

מלב אוהב,

אבא

גדול שנותן בראש, כמו שאומרים,

אפילו על חינם.

אבל יש כאלה.

אפילו אם אבא שלו יגיד לו איזה הערה, מה?

מה? יש לו קוורטה. מה?

לא נותן לו אפילו לסיים. מה?

צריך לבטל את הכבוד המדומה,

ואם אדם זוכה להתגבר על כל העניינים האלה,

מובטח לו שהוא ידבק בדרכו של יעקב ולא יסטה לדרכו של עשיו.

אבל אם לא,

אם חשש יעקב אבינו על ראובן, בנו הבכור,

אז תארו לכם מה זה שאר בני האדם. אז מי יכול להגיד, אני מוגן,

אני אין חשש, אני לא אסטה ואני לא...

היה פה בחור

שאמרתי לו שאני מבקש לשבת שהוא יבוא כמו כולם עם חליפה ומגבעת.

הוא אומר, אפילו אבא שלי ביקש ממני, אני לא עשיתי את זה.

פששש, איזה מעלה, אפילו אבא שלי ביקש את זה ממני, ואני לא עשיתי את זה.

אמרתי לו, אין בעיה, אל תבוא לפה.

זה הכול. והוא ויתר.

לא בא לפה.

גיבור.

תכבד את עצמך, תכבד את השבת,

תבוא כמו כולם, תהיה בן אדם.

לא.

הוא החליט שזה לא...

אבל הוא לחם פאות.

יש לו פאות,

הכול, בסדר.

אבל זה לא.

היום כבר אין לו פאות.

הוא כבר דבק בדרך של עשיו.

ככה זה עובד.

יש לאנשים מן עקרונות כאלה של הבא לה.

והם נתקעים עם זה, וחושבים שהם עושים דברים,

וזה מראה על נחישות, על דבקות בהבא לה.

הם לא רוצים להשתחרר מזה.

אז זהו, ככה אנשים מפסידים.

אבל אם בן אדם יודע לעמוד

על עצמו

ולהבין שהוא לא שלם,

כמעט ולא יימצא אדם שלם,

חד בדרא אולי.

אז צריך תיקון.

ואם בא מישהו ואומר לך שצריך לתקן זה, וזה, ופה לא בסדר, ופה זה, אדרבה, תשמח.

אם מישהו מעיר לך שיש לך כתם בבגד, אתה תתנפל עליו? מה אכפת לך? מה אתה מתערב?

מה אתה אומר לי?

מה אתה מסתכל בכלל?

שמעתם מישהו שאומר ככה?

לא.

תודה רבה, תודה רבה, וישר נקה, ישר מנקה.

לא ממתין.

ואם אומרים לך שיש לך פגם בנשמה,

ואתה עושה מעשים שלא ייעשו, אתה צריך לסמוח עוד יותר, לתקן את הנשמה הזו יותר.

יותר חשוב מאשר הבגד.

בגד אפשר לזרוק לכביסה והוא יהיה נקי.

אבל אותך אי אפשר לזרוק לכביסה.

רק בגיהנום יש כביסה מיוחדת,

שהיא מורידה את הכתמים, שאתה לא הורדת פה.

ואם החבר שלך אומר לך, תשמע,

יש לך כתם, תקן אותו.

לא טוב.

זהו.

מה שמפריד בין זה לבין זה, זה הכבוד.

שאדם מחשיב את עצמו שהוא שווה שני גרוש וחצי.

זהו. זה הבעיה.

רבי חנניהו בן ארגשי אומר,

רצו הקודש ברוך הוא זו קודש ישראל,

לפי כוח רבו עולם תרום מסוות,

שנה אמר אדם אבו סלמם, סתגו יחדיל תורויה אדיר.