כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו - חלק ג | הרב אמנון יצחק

נציב יום: אינגוצ'ה בת מלפיה רפואת הנפש והגוף מהרה, תצא מהאשפוז לביתה לחיים טובים ולשלום, תנצל ממחשבות לא טובות, ותיגמל בהצלחה ובנקל מכל התרופות. ואברהם בן איגוצ'ה רפואה שלמה וינצלו מכל מבקשי רעתם.

ריבי פרדה היה לו אותו תלמיד שהיה שונה לו 400 פעמים - ולמד, יום אחד ביקשוהו לדבר מצוה, שנה לו - ולא למד. זאת אומרת: רק אחרי 400 פעמים הוא מבין, ובגלל שנכנסו באמצע וביקשו אותו לדבר מצוה, התלמיד חשב שהוא לא ימשיך אתו, אז לא נתן דעתו וגם אחרי 400 לא למד לא הבין. 

אמר לו: "עכשיו מה נשתנה?" 

אמר לו: "מאותה שעה שאמרו למר יש דבר מצוה הסחתי את דעתי, כל שעה אני אומר 'עכשיו יבוא מר עכשיו יבוא מר'". 

אמר לו: "טוב, תן דעתך ואשנה לך עוד פעם מחדש!", 

חזר ושנה לו 400 עוד פעם פעמים נוספות אחרות. 

יצאה בת קול ואמרה לו: "נוח לך שיוסיפו לך 400 שנים, או שתזכה אתה ודורך לעולם הבא?" 

אמר: "שאזכה אני ודורי לעולם הבא!". 

אמר לו הקב"ה: "תנו זו וזו, גם זה וגם זה!". 

מה לומדים מפה? שאלה: למה ב-400 פעם כל יום שהוא לימד אותו אז לא נתנו לו 400 שנים אפשרות? למה רק על ה-400 הנוספים? מה ה-400 הראשונים לא? אלא חייב הרב ללמד את התלמיד אפילו 400 פעם והוא לא עושה טובות. צריך ללמד אותם כמו שצריך עד שיבינו, על זה לא מגיע לו שכר מיוחד. אבל על זה שהוא לא הקשיב ולהתחיל עוד פעם 400 פעם - על זה מגיע 400 שנים נוספות. 

מה רואים? שאדם לא מפסיד אם הוא מלמד וחוזר ושונה, ושונה וחוזר, אין הפסד זה לא על חשבון החיים שלו, הקב"ה מוסיף לו שנות חיים בשביל שהוא יוכל לעשות כראוי. כמו שציוונו משה רבנו "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים לא, יט). אל תחשוב שאתה תשנה פעם ופעמיים ומספיק, עד שיהיה "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" שהם יכולים לדעת את הדברים כמו שצריך, "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א) תפרש להם הכל היטב היטב היטב. 

הדרך האמתי להשתמש במידות זה רק בעבודת הרבים. אם אדם חושש שאם הוא יעסוק בזיכוי הרבים בצורכי רבים זה יהיה סתירה בעבודתו העצמית - יש לנו ראייה מרבי פרידה, שמזה גופא זכה להיות רבי פרידה. זאת אומרת: "רבי פרידה" זה שם דבר! ומה איתו? הוא יכול לבטל את החיים שלו בשביל איזה תלמיד שלא מבין כלום? 400 פעם צריך ללמד אותו? אז איך הוא מבזבז את הזמן שלו? מה עם העלייה העצמית שלו? זאת אומרת: רואים מפה כמה כדאי להפקיר את הזמן על תלמיד כזה. 

ונשאלת השאלה: איך הוא לו חס על עבודת עצמו? אדרבא! הקושיה היא על מי שחושב שהוא צריך להתעלות ולא לבזבז את הזמן בשביל אחרים, למה אתה מביט על זה כעל וותרנות, ופזרנות והפסד עצמי? הלא שם אתה רואה את ההיפך, כי רק על ידי הסבלנות והמסירות נפש הוא זכה לעבודה גדולה בעבודת השם בתיקון המידות, וכל הדור זכה בזכותו לחיי העולם הבא חוץ מ-400 שנים שהוא קיבל תוספת. 

ואתה שקשה לך למסור את נפשך בעד הרבים, ותמיד אתה מחשב חשבונות שמא יהיה הפסד, הלא הסוף שאין לך עבודת השם וגם אין לך תיקון המידות. ועוד ראוי לדעת כי הדבר היותר קשה בעבודת השם, זה לדעת להשתמש במידות במקומן ובזמנם, ובזה קרוב מאוד ומצוי המכשול, וזה רק אם האדם חי על השערת עצמו ורוצה לכוון את האמת בדעתו - אז אין לו ידיעה אמתית. 

אבל בשעה שאדם נעשה עבד לרבים ומשמש למבקשי השלמות - זה מזקיק אותו להשתמש במידותיו לפי הגבול שהדבר מחייבו, והרבים יכול לתת לו קצבה וגבול בכל מידותיו והיפוכן, והוא משתמש בבטחה בלי שום פקפוק כלל, כיוון שאינו נוגע עם עצמו אלא עם הדבר. 

לכן הדרך האמיתי בהשתמשות המידות - הוא רק בעבודת הרבים, כי שם צריך להתנהג לפי הדבר בכוחות והיפוך הכוחות, ואין שום סתירה כי פעם מחייב הדבר להתנהג בגאווה ופעם בשפלות, פעם באכזריות ופעם ברחמנות, פעם בהצנע ופעם בפרסום, ופעם עבודה רוחנית ופעם עבודה גשמית, פעם לדבר ופעם לשתוק, הכל לפי התועלת שהדבר מחייב, כי אדרבא! עבודת הרבים מיישרת את עבודת עצמו ונותן לו דרך להבין ולהסביר לסבול ולישא כמו שהתורה דורשת ממנו". עד כאן סבא מנובהרדוק מ"מדרגת האדם" פרק ט' זיכוי הרבים. 

שוב אנחנו חוזרים לפסוק (משלי כח, כג) "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן" רש"י אומר: "מוֹכִיחַ אָדָם" על עבירות שביד ומפרישו מהם. "אַחֲרַי חֵן" לאחר זמן חן יִמְצָא בעיניו של הקב"ה יותר מִמַּחֲלִיק לָשׁוֹן. מי זה היה "מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי"? משה רבנו. מי זה היה מַּחֲלִיק לָשׁוֹן? בלעם הרשע. ה"מצודת דוד" אומר: "מוֹכִיחַ" המוכיח את מי? ומשרישו מן העבירה, הנה אחרי שפרש מן העבירה - ימצא המוכיח יותר חן ממי שדיבר עמו חלקלקות וייפה מעשיו בעיניו. 

אז המצודת דוד אומר: שגם זה שקיבל את התוכחה יעריך יותר את זה שהוכיח אותו ותיקן אותו מלעשות עבירה, ומי שייפה את כוחו ואמר לו "אפשר אפשר אפשר" {'קח נר נשמה - הכל יהיה בסדר'} המלבי"ם: "הגם שדרך העולם שימצא חן בעיניהם מי שאינו מוכיח להם חטאתם. העולם בדרך כלל לא אוהבים את אלה שלא מוכיחים אותם, וכל שכן אם יחליק לשונו ויפאר לשונו ויחניף, זה דוקא מוצא חן בעיני אנשים שמחניפים להם. 

כמו שאמרו חכמים: "האי צורבא מדרבנן דרחמיה ליה בני מתא משום דלא מוכיח להוא במילי דשמיא". זאת אומרת: בני העיר שאוהבים את התלמיד חכם - זה בגלל שהוא לא מוכיח אותם בדברי שמים. לפי זה ימצא מחליק לשון יותר חן מן מהמוכיח. אבל זה רק בתחילה. אבל אחר כך אם יבוא העונש על המעשים הרעים - אז ישימו על ליבם כי המוכיח הוכיח אותם לטובתם! והמחליק לשון עשה להם רעה! 

"אז לכן מוכיח אדם אחרי" רוצה לומר אחרי נוסח הדברים וגמר הדבר - ימצא מוכיח חן יותר מהמחליק לשון בעיני אלה שהוכיח אותם. מעשה ברבי כרוספדאי שחלה, נכנסו אליו רבי יוחנן בן קיסמא וחכמים לבקרו, אותו היום שבת היה. ראו שהיה חולה בוכה, ואחר כך צוחק, ותוך כדי נרדם, נדמה להם שהוא נפטר. 

אמרו: "שבת עכשיו ואסור לטלטלו", 

עזבוהו. 

קם רבי יוחנן ודרש: "וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי וַתִּשָּׁאֵר הִיא וּשְׁנֵי בָנֶיהָ" (רות א, ג). מת אלימלך נשארו לה בניה להתנחם בהם. אך כשמתו גם בניה - הרי הוא שבר על שבר. אף כאן: כשמת רבי אליעזר היתה נחמה בחכמים שנותרו, שהם רבי יוחנן בן נורי וחבריו, מתו רבי יוחנן בן נורי וחבריו - נשאר רבי כרוספדאי. ועתה שגם חברינו רבי כרוספדאי נפטר - הרי זה שבר על שבר!". 

כשהם יושבים, ראה רבי חלקיה שהיה סמוך לרבי כרוספדאי, שיורדות הדמעות מעיני החולה וצחוק בפיו. קרא לרבי יוחנן ולחברים והודיעם: "ראיתי דמעות וצחוק בפניו של רבי כרוספדאי", 

אמרו: "ודאי שלא מת!" 

ישבו ולא נתנו לאיש להתקרב אצלו. קרבו אליו רבי יוחנן וחכמים, 

אמר להם רבי כרוספדאי: "רבותי, לכו לשלום לבתיכם ולמחר תשובו אלי ואומר לכם מה שראיתי ונצטוויתי למוסרם לחברים. היות ועלי לתקן כל הדברים שראיתי". 

כשהאיר היום קם וישב וסיפר: "מעולם אחר באתי לכאן, כי כבר נכנסתי שם ולא נתנו לי רשות לגלות דבר אלא לך ולחבריך", וכאן יש המשך. "והנה ראיתי את החכמים שהתקיים תלמודם בידם, ראיתי את אותו מקום שמלך המשיח שם, ושמעתי מכריזין בכל יום: "אשריהם החברים העוסקים התורה, אשריהם אותם שמזכים את הזולת, אשרי אותם המעבירים על מידותיהם" 

זאת אומרת: בין הדברים שהוא שמע זה: "אשריהם אותם שמזכים את הזולת". {זה דיווח ישיר מן השמים} 

"המזכה את האדם והופך אותו מחייב לזכאי כאילו ברא אדם חדש, שכל אדם עולם בפני עצמו, וזוכה המוכיח למעלות גדולות, שהקב"ה גוזר והוא מבטלו. ואמרו בזוהר: "אילו ידעו הבריות מעלת המוכיח - היו רודפים אחר המוכיחים יותר מחייהם. וכשם שאדם משתדל למנוע כל נזק מידידיו - כך חייב למונעם מן החטא. ואם תוכחתו לשם שמים – 'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב'. 

וזה אם תוכחתו לשם שמים ולטובת חברו, ולא שיש לו שום פניה חס ושלום, או שהוא עצמו אינו מקיים. זהו מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה על הפסוק (קהלת ט, טז): "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" שאם החכם מסכן ודל מאותה חכמה ומאותם הדברים שהוא אומר, והוא רוצה להוכיח אחרים על אותה חכמה או העצה שיקיימוה - הרי חוכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעים. כגון: שהוא נוטל שוחד ודורש בגנות השוחד, 

או כמו שהוא אומר: 'שצריכים לשים מסכות!' והוא לא שם מסכות כמו דורעי (אריה דרעי) 

או כמו איציק (הרב הראשי יצחק יוסף), שהוא אומר: 'שזה ממש בגדר רוצח!', 

וכולם עם מסכות והוא יושב בלי מסכה, יש תמונות מאתמול לא יאומן כי יסופר. 

"וכל שכן אם ישמח בתקלת חברו חס ושלום לאותה בושה שלא ידע שכל ישראל ערבים זה לזה, והתקלה של חברו גם תקלתו, מה אתה שמח? מה אתה שמח שיש לו תקלה? הרי יחייבו אותך גם כן אם אתה לא הוכחת אותו. 

משל למה הדבר דומה: לשעון שיש לו כמה גלגלים גדולים וקטנים, ושרשראות ומפעילים זה את זה ועל ידי זה נעשה שעון, ואם מתקלקל אחד הגלגלים בין אם הוא גדול בין אם הוא קטן כל השעון נעצר, ואפילו אם כולם נשארו שלמים - הם עומדים ודוממים. ואומן המתקן את הגלגל הזה, אפילו אם הגלגל הוא קטן ביותר מחזיר על ידי זה את השעון לתוקנו. 

כך הדבר לגבי ישראל: כולם עם סגולה אחת של מלך המלכים הקב"ה, ואם אחד מטה אשוריו לרעה - הרי כל ישראל נפגמים בכך, ואדם המתקן את חברו וגורם לחזור מדרך רעה לדרך טובה מתקן את כל ישראל, ולכן אמרו: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" ועיקר הקיום זה כשמונע אותו מן החטא. כתוב בפסוק (תהלים קיב, ג): "הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" זה נאמר על מי שמחזיר בתשובה. 

"רב הונא ורב חיסדא, אחד אמר: "זה הלומד תורה ומלמדה". וחד אמר: "זה הכותב נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים". זאת אומרת: אחד אומר שזה לומד תורה ומלמדה. אז הוא לומד ומזכה את הרבים כי הוא מלמדה לאחרים. ואחד אומר: זה הכותב נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים. זאת אומרת הוא לא לומד ומלמד אבל לוקח ספרים ומשאיל הוא מזכה את הרבים. אז הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד. 

רש"י אומר: "הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ" שאין הממון כלה, ואף על פי כן "וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" הוא לא מפסיד מזה, זה לא שהוא מקבל שכר על חשבון העולם הבא, הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ - בעולם הזה, וגם צִדְקָתוֹ נשארת עֹמֶדֶת לָעַד. זה הלומד תורה ומלמדה מתקיימת בו הרי "הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" על שטרח ללמד לתלמידים. מה זה "וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד"? אדם נפטר בן 120, אז זהו במתים חופשי, חופשיים מן המצוות, 

לא! זה וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד כי התלמידים ממשיכים לפרנס אותו לעולם ועד, זה לא נגמר ולא נפסק עד סוף הדורות, כי תלמידיו יהיו להם תלמידים וכן הלאה עד סוף בדורות. כתוב: "וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" זה המזכה את הרבים, "ואין חטא בא על ידו" שכאשר באה עבירה על ידו ויצרו מתגבר עלי וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ! השם לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ (תהלים לז, לב-לג). 

זאת אומרת: זה הטעם שיש שבאה עבירה לידו וניצול, ויש שאינו ניצול, אפילו אם שניהם יראי השם, יש יראי השם שניצול ויש שאינו ניצול, הכל לפי מה שהוא האדם ולפי השתדלותו לזכות את הרבים וכד'. אז הוא ימצא עזר כנגדו והקב"ה יחסוך אותו מחטוא לו. "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד) ולא ייכשל בחטא, אז יכולים להיות שני יראי השם, אבל אחד מזכה הרבים ואחד לא, את מזכה הרבים השם יציל וזה שאינו מזכה הרבים לא יציל. 

אם זיכית את הרבים ובא מעשה עבירה על ידך ונתגברת על יצרך, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכל לא עזבוך לחטוא כפי שזיכית את הרבים. זה לא שאתה גיבור שהתגברת, מן השמים שומרים עליך בזכות זיכוי הרבים. ויש שלא זיכה את הרבים והתגבר על יצרו, מפני כי אחרי כן יזכה את הרבים, וכך קודם לכן לא עזבוהו לחטוא. זאת אומרת: הקב"ה מי שיודע שעתיד לזכות את הרבים - כבר שומר אותו שלא יחטא. 

אין דבר כזה בעולם, שום צדיק לא מובטח שימנעו אותו מן החטא, רק מזכה הרבים. אדם שזיכה את הרבים ולימד דעת את העם, ועשה עבירות, לא יגן עליו מן הפורענות. זאת אומרת: לאדם נשארה בחירה, והוא החליט לעשות עבירות במזיד, תדע משלמה המלך, שהוא איזן וחקר ותיקן בשנים הרבה, ורצו למנותו עם שלושה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא, 

אלא שירדה אש מן השמים וליחכה את הספסלים של החכמים למנוע אותם מלגזור שהוא לא יהיה מבני העולם הבא. והא דתנן: "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו"?, היינו שהמזכה את הרבים איננו נכשל לחטא בשוגג אבל לא מפני שזיכה את הרבים תסתלק ממנו הבחירה ולא יהיה לו היצר הרע, שאם יצרו תוקפו לעבור עבירה במזיד --- אפשר שהוא יעבור, כי עדיין נשארת לו הבחירה. אז במקום שיכול להיות חטא שזה שגגה שומרים עליו. 

גדול זכות מזכה הרבים - ומעשה באיש אחד שהיה תמיד מעיין בטליתות של בית הכנסת, לראות אם נקרעו או נתקלקלו חוטי הציצית והיה מצייץ אותן כהלכתן, והיה מודיע לבעל הטלית. אז זאת אומרת: זו זכות גדולה שלא יכשלו הרבים, והוא בודק שלא ישימו ציצית לא מצויצת, כמו שאצלנו בקפ"ז (קהילות פז) מקפידים על קשר של תפילין מאחור שלא יהיה בעורף אלא על הגולגולת. אם חשב אדם לזכות את הרבים ולא יכול, שאין שומעים לו, מעלה עליו הכתוב כאילו מזכה אותם. 

אמרתי להודיע על המבצע מחר שהולכים לחלק אלפי דיסק און קי (מאגר השו"ת העולמי חלק א), לחילונים! ברחובות קריה, שגם אם יסרבו לקבל מכם, גם אם יזרקו את זה, אתם שומעים מה כתוב? חשב אדם לזכות את הרבים ולא יכול, שלא שומעים לו, לא רוצים, מעלה עליו הכתוב כאילו מזכה אותם. זאת אומרת: החזרת אותו בתשובה, 100 לא לקחו 100 החזרת בתשובה. אין הפסדים בזיכוי הרבים רק רווחים. 

"כל ישראל ערבים זה לזה" שאלמלא הערבות - לא היה אדם מוחה ביד חברו על חטאיו, ולא היו להם לחקור על עושה רשעה לבערם, לכן הכניס הקב"ה את כל ישראל לערבות, כדי שיעשו גדרים וסייגים שלא יחטאו. עד כאן, זה היה "פלא יועץ" "מתלמידי יותר מכולן" רבינא אמר: "כל אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה (קהלת ה, ט) והיה והיינו דאמר רבי: "הרבה תורה למדתי מריבותיי ומחבריי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולן". 

זאת אומרת: רבינא אומר: כל מי שאוהב ללמד בהמון ומלמד את הרבים לו תבואה, הוא יזכה בהרבה תבואה, איך זה? "ומתלמידי יותר מכולן" זאת אומרת רבינא אומר כך ורבי אמר: "אני למדתי הרבה תורה מהרבנים שלי, ומהחברים שלי חברותות - למדתי עוד יותר, אבל מהתלמידים שלי יותר מכולם! למה? בשאלות בחידודים וכל הברורים אז נהיה לו המון תבואה. 

כל היודע להוכיח ומוכיח את הרבים – הרי הוא עושה קורת רוח לפני הקב"ה שנאמר (משלי כד, כה): "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב" "טוֹב" זה הקב"ה "טוֹב" זה תורה. עליו תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב לא נאמר, אלא עֲלֵיהֶם, גם לַמּוֹכִיחִים וגם למקבל תוכחה. "וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב". כולם זוכים מזיכוי הרבים. המזכים והזוכים. חושו! אוצו! רוצו! לזכות את הרבים. 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".