מנהיגות - חלק א - אף פעם לא מאוחר! | הרב אמנון יצחק

נציב יום: לעילוי נשמת יפה בת חנה - מנוחתה עדן.

אנחנו מתחילים שיעורים מספר 'מנהיגות'.

במבוא: 'אף פעם לא מאוחר!'

אחד הטיעונים הנשמעים מפיהם של אנשים לא הכי צעירים: "בגיל שלי? במצב שלי? אתה מאמין שאני עוד יכול לחולל מהפיכה בחיי? שאני עוד אוכל להצליח בתורה ויראת שמים?".

ובכן, התשובה היא כדלהלן: לפני כתקופה פגשתי יהודי, שנראה בשנות השמונים לחייו, אבל צעיר ברוחו, מלא וגדוש בתוכניות לעתיד שכוללות הספקים בלימוד התורה ועבודת ה'. יצאתי מן הכלים מרוב התרגשות, כשנוכחתי ב'חַיּוּת' וברעננות של היהודי הזה, שסדר יומו גדוש לעייפה, מבלי להותיר כמעט דקה פנויה לבטלה.

שאלתי את היהודי: "מה פשר התופעה? אולי תסביר לי, איך אדם בגילך, בניגוד לרבים כל כך, מנהל אורח חיים אינטנסיבי כל כך, עם תכניות גדושות לעתיד הקרוב והרחוק?" 

וכך השיב: "אתה מכיר אותי היום. אולם לפני שנים הייתי שונה – מאוד שונה. באותם ימים, בכל יום הולדת, התלוותה לציון דרך זה תחושת נכאים ודכדוך. אני הייתי מהרהר בתוגה בשנה נוספת שחלפה מבלי שנוצלה, ובשנה הקרבה ובאה – שאינה מעניקה תקווה לשינוי. דעתי היתה נתונה לשנים החולפות, שמבגרות אותי אולם אינן מותירות בי חותם לטובה, פשוט משום שהן אינן מנוצלות.

"כך הייתי חושב לעצמי בכל פעם מחדש, אולם המחשבות הללו לא הובילו אותי לשום מקום. בכל יום הולדת מצאתי את עצמי מבוגר בשנה מבוזבזת נוספת. זה גרר תחושת דכדוך עמוקה וקשה מהקודמות. כך הגעתי לגיל ארבעים. נכנסתי למשבר קשה, 'משבר אמצע החיים' כך הוא נקרא בשפה המקצועית. משבר שהתבסס על תחושת חוסר המיצוי שליוותה אותי באופן קבוע. 

"מצבי הנפשי היה אז קשה מאוד ולא הצלחתי להתאושש מכך, גם לאחר שקיבלתי עזרה מאנשי מקצוע. ואז הציע לי חבר להיפגש עם הרבי מסלונים, בעל ה'נתיבות שלום' זתע"א, שהוא נודע כענק עולם! יהודי צדיק ופיקח. 'אולי הוא יוכל לרפא את מדווי ליבך? שְאַל בעצתו!' הציע הידיד.

"ואכן, הגעתי לרבי שקבל אותי בסבר פנים יפות. סיפרתי לו את מהלך חיי, שפכתי לפניו תחושות הלב, תיארתי את הכאב הגדול שאני חש בשל העובדה שאינני ממצה את חיי כראוי, ותהיתי: האם יש לי עוד סיכוי לעשות משהו טוב ומועיל עם חיי? האם יש לי עוד סיכוי לנצל את החיים להתעלות במעלות התורה והיראה?

"הדברים שהצגתי בפני הרבי היו כל כך מופרכים אצלו, והוא פנה אלי ושאל בחביבות: 'תאמר לי, מי המנהיג הכי גדול בעם ישראל?'

- 'משה רבנו?' ניסיתי. 

- הרבי הנהן בראשו: 'כן, משה רבנו'. "בן כמה היה משה רבנו בעת שהחל להנהיג את עם ישראל?' 

- ואז השבתי בביטחון: 'בן שמונים'.

- "ובכן, תוכל להסביר לי: איך יתכן שקשיש בן שמונים לוקח על עצמו פרויקט עצום מימדים כמו להנהיג את עם ישראל?' כך תהה הרבי בקול. 

ומיד השיב בעצמו: 'למעשה על משה רבנו שהיה "איש האלוקים" שכל כולו היה בטל לרצון שמים זה כלל לא שאלה, הרי הוא למעלה מהשגתנו. אבל אפשר ללמוד מהנהגתו מסר: משה רבנו לעולם לא הסתכל אחורה – על מה שכבר נעשה, אלא תמיד הסתכל קדימה, על מה שעוד צריך ויש לעשות!

"מי שמסתכל על מה שצריך עוד לעשות – הוא צעיר! הוא יכול עוד לעשות דברים עצומים ונשגבים עד כדי הנהגת עם ישראל! ולעומתו, מי שמסתכל על מה שעשה – הוא תמיד יהיה מבוגר! ולא יעשה מאומה'. כך קבע הרב'ה. 

והמשיך: "הראיה העתידית היא זו שמביאה את ההצלחה בכנפיה. לא הגיל, לא העבר העשיר או הסדר הכרונולוגי, אלא החזון והראיה קדימה הם שמעידים על גדלותו של מנהיג. משום כך, מזכירה התורה את גילו של משה רבנו בעת שהתמנה לתפקיד, ללמד אותנו את הדרך שבה נלך.

כך, גם אתה!' סיים הרבי. 'הצלחת המנהיגות האישית שלך בניתוב חייך לעבר ההתעלות, תלויה רק במבט קדימה! מהיום אתה יוצא לדרך חדשה, מלאה תוכניות וסיפוק בתורה ועבודת ה'!' "

מה שאני מסביר לכם תמיד: צריך שאיפות. אם אין שאיפות – לא מגיעים לכלום.

"הנה קח דוגמה מהתנא הקדוש רבי עקיבא: הוא התחיל בגיל ארבעים את חייו הרוחניים – ותראה לאן הוא הגיע! אם כן, גם לך יש סיכוי להתחיל ולהצליח בתורה ויראת שמים!' כך סיים הרבי, ונפרד ממני באיחולי הצלחה חמים.

"אכן, יצאתי מחדרו, הבטתי בעולם במבט חדש, ושאבתי השראה לצאת לדרך חדשה ששינתה את כל חיי!" כך סיים את סיפורו המחכים והמרגש...

חיזוק גדול למבט החדש הזה, קיבלתי באחד הימים, כאשר הזדמן לי לפגוש בבן של פוסק הדור הרב שמואל וואזנר זצ"ל, והבן הרב יוסף וואזנר שגר בארה"ב, שהה עם אביו בבית החולים בימים האחרונים. והוא סיפר לי: "שאביו שכבר שכב על ערש דווי, 

פנה אליו בתחינה ובדמעות וביקש: "בני היקר! קח אותי הביתה! אני חייב להמשיך ללמוד ולכתוב חידושי תורה! אנא, רחם עלי! קח אותי הביתה! אני חייב לגמור את השו"ת 'שבט הלוי' חלק שתים עשרה!"...

נזכרתי בסיפור של רבי דוד, ואמרתי לעצמי: "הנה דמותו הקלאסית של אדם שהיה צעיר עד טיפת חייו האחרונה!"...

"ואכן", סיפר חברו של הרב מפוניבז' מימי בחרותו בישיבת 'טלז', שכשפגש אותו בימי זקנותו המופלגת – אמר לו הרב: "כי דווקא כעת הוא מתמלא ביותר ויותר מרץ ורצון לעשות ולפעול למען ה' ותורתו, משום שהוא מרגיש שנותרו לו עוד הרבה דברים להספיק...!"

אם רבי עקיבא היה צעיר בגיל ארבעים כדי להתחיל ללמוד תורה... ואם משה בגיל שמונים היה צעיר כדי להתחיל להנהיג את עם ישראל... ואם הרב וואזנר בגיל מאה רצה בכל מאודו להמשיך את מסע התעלותו, ואם הרב מפונביז' הרגיש: שהוא לא עשה עדיין די...! אז על אחת כמה וכמה הצעירים יותר – יכולים להתחיל ולהגיע להישגים. נשאר רק דבר אחד: לצאת לדרך, לפני שיהיה מאוחר!

המבט האחרון... 

[התחלנו מהכותרת במבוא 'אף פעם לא מאוחר']

בכל אדם חבויים כוחות עוצמתיים, פוטנציאל אדיר שהוא מתכחש לו במודע או לא במודע. כל אחד ואחד מאתנו נועד לגדולות. למרבה הצער, רוב האנשים מסתלקים מן העולם שקועים בבינוֹניוּת... אנשים גדולים – תמיד עמלים להשתפר ועוד ועוד, תמיד שואפים ליותר. הם מעלים את הרף כל הזמן, בשאיפה להגיע לשיא מיצוי יכולותיהם...

כשניסה אחד מתלמידי הרב מפונוביז' לנחם את רוחו בעת ששכב על ערש דווי, אמר לו: "כל אנשי העולם שואפים להרבה ולא מצליחים לממש אפילו עשירית משאיפתם עד למותם, ואילו אתם הקמתם עולם התורה שלם! בניתם ישיבות ומוסדות, ומימשתם תשעים אחוזים ואולי יותר משאיפותיכם, כך שעליכם להיות מרוצים!".

אולם הרב מפונוביז' השיב ואמר לו: "אתה טועה....! גם אני מימשתי רק עשרה אחוזים מתוכניותי!.... חלומותי ושאיפותי היו הרבה הרבה מעבר לכפי שביצעתי בפועל!"...

כמו שאמרתי לכם: שאני לא מנוצל אפילו חמשה אחוז מהיכולות...!

אחד השיעורים שלמדתי בחיי זה שאינכם שולטים בחייכם – לחיים יש נטייה לשלוט בכם. הימים חולפים ונהפכים לשבועות, והשבועות לחודשים, והחודשים לשנים. בתוך זמן קצר, הכל נגמר! ולא נותר אלא לב מלא חרטה על החיים שלא חייתם במלואם. אין דבר כואב יותר בחיים מאשר פוטנציאל שלא מומש! שאלו את אלה ששוכבים על ערש דווי... 

הם יאמרו לכם: 'שזה הכאב האיום והנורא...!'

כשקוראים על תיאורים של חולים סופניים, שסיפרו: 'איך כל חייהם השתנו והחלו לראות את העולם באור נכון, אך קלטו לפתע שכל ענייני העולם הזה הם הבל הבלים והעיקר זה רק הרוחניות ועבודת ה'!' זה נותן רושם, במיוחד מהעובדה שאחרי שנודע לחולים על מחלתם – הם נשארים אותם בני אדם, עם אותו יֵדע על אודות השאלות והתשובות של החיים, עם אותן יכולות שכליות ורגשיות. איש לא ירד מהר סיני ומסר להם דיברות שידריכו אותם איך לחיות; שום חכם לא גילה להם את סוד החיים הטובים; ואיש לא נתן להם ויטמינים כאלו ואחרים לשיפור המוח או הלב; והם לא גילו ספר חדש ומהפכני לשיפור עצמי – ששינה את חייהם.

להיפך: בעזרת אותן ידיעות ויכולות שהיו להם מאז ומתמיד – חייהם השתנו. הם לא זכו בידע חדש, אלא במודעות עמוקה למה שידעו כל הזמן.

כשמתברר שיש מחלה והזמן קצוב למות – כל מה שידע האדם עד עכשיו נכנס למודעות עמוקה, שהכל הבל הבלים.

במילים אחרות: גם לפני כן היה טמון בהם הידע כיצד לחיות חיים מאושרים, דהיינו; חיי תורה ומצוות, אלא שהם התעלמו מהידע הזה, או לא היו מודעים לו מספיק. אבל עכשיו בספר הזה שאנחנו מתחילים ניתן להעניק הזדמנות לגלות מוּדעוּת עוצמתית ליכולות וכישורים עצומים שיש בכל אחד ואחד וזה עוד לפני שמגיעים חלילה למחלה ובריאים ויכולים לשנות את החיים!

הסדרה של השיעורים הבאים בספר הזה נקראת 'מנהיגות' – מעניקה השראה, מלמדת למקסם את היכולות, להפיק את המיטב, לממש את הגדולה העצומה החבויה בכל אחד; ותעזור בס"ד להיות מה שאתם אכן ראויים להיות. זה בא להעצים את מה שאתם כן, בכדי שתוכלו להיות מה שהקב"ה רוצה מכם!... נתחיל לצעוד במסע המנהיגות, נשנה את החיים, חיי הילדים וחיי כל ישראל לטובה – ברוחניות ובגשמיות אמן!

הסתיים המבוא. כעת, חלק: מהותו של מנהיג

פרק א: נועד למנהיגות

התגלות המלאך

בספרי דברי הימים, מסופר על מלך כוזר, אליו נראה בחלום מלאך שאמר לו: "דע! כי כוונתך רצויה לפני ה' אלא שמעשיך אינם רצויים". בעקבות החלום, החל מלך כוזר להשתדל יותר ויותר בפולחן דת הכוזרים. 

אולם המלאך שב והופיע בחלומו: "כוונתך רצויה לפני ה', אולם מעשיך אינם רצויים!".

המשיך המלך הכוזרי להשתדל להתאמץ בעבודת הדת עד שהיה משרת בשירות ההיכלות והקורבנות בלב נקי ושלם. אולם ככל שהשתדל באותם המעשים – היה שב המלאך בחלום הלילה ואומר לו: "כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים!"...

ה'סבא מנוברהדוק' שואל: "פליאה! הרי גם אנחנו מבקשים את האמת, וגם אנחנו מייגעים את עצמו להגיע לחקר תכליתה, אם כן, מדוע לא באים אלינו מלאכים בחלום הלילה, בכדי לברר לנו אם מעשינו רצויים או לא?

כך שאל, וגם השיב: "ישנם שני מיני כוונות רצויות; יש מי שמחפש אחר נקודת האמת לשם הוצאתה אל הפועל במעשים המתאימים, ואצלו אין מרחק בין הידיעה לעשיה. איך שנודע לו – מיד הוא עושה. אין מרחק. מיד מוציא לפועל. לעומתו, יש מי שהחיפוש שלו לשם חיפוש בלבד, ואינו יוצא לעולם העשיה וההגשמה... אינו מבצע זאת!". 

היום דיברנו בבוקר אחרי השיעור, שיש הרבה למדנים גדולים אבל לא יוצאים מהקונכיה בשביל לבצע את כל מה שהם למדו. הם למדו יותר מכולם, אז הם היו צריכים לפעול פעולות גדולות ונמרצות בכל העולם, שכל העולם היה מרגיש את הפעולות שלהם מהלימוד! ולא רואים זאת. אלה הסוג השני... שהם מחפשים חיפוש בלבד אבל לעולם העשיה וההגשמה לא יוצאים. עד שהתורה מקללת אותם: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן!" (דברים כז כו) זאת אומרת, מי שלמד ושנה ושילש ושימש תלמידי חכמים, והיה סיפק בידו לעשות, להקים עולה של תורה – ולא עשה כל ישראל מקללים אותו; עם ארון הברית, עם משה ואהרון ושש מאות ריבוא, מקללים אותו ב: אָרוּר! 

והמשנה אומרת ש: "מי שחוכמתו מרובה ממעשיו, אין חוכמתו מתקיימת. אבל מי שמעשיו מרובים מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת" (אבות ג ט) אז יש כאלה שאין מרחק בין הלימוד לעשיה. מה שהם לומדים – מיד מוציאים לפועל. יש כאלה רק רוצים לדעת, אבל זה לא מגיע לידי הגשמה.

לכן, מלך כוזר, כולו היה חדור שאיפה להשגת האמת, כדי להגשים אותה, ולכן תיכף ומיד הוא היה עושה 'הלכה למעשה' – ומשתפר יותר ויותר. 

אבל אמרו לו: "זו לא הכוונה! אתה מתכוון, אבל זו לא הכוונה להוציא לפועל". 

ואז הוא זוכה למלאך שמסייע לו לברר ולהבחין בין המעשה הנרצה לזה שאינו רצוי בשמים. אבל אנו" אומר הסבא מנובר הדוק: "שאפילו במקום ששכלנו מגיע אין אנו חיים תמיד על פי האמת הזו, ואין אנו מסמיכים פעולות להשגות".

 אם השגנו משהו – צריך להוציא פעולה. לא עושים זאת. אז מה יועיל הבירור אם יבוא מלאך ויגיד אם אנחנו לא מוכנים להוציא לפועל את מה שכבר למדנו? אז על מה יבוא המלאך? - אתה לא רציני!

'לא המדרש עיקר אלא המעשה'

"חלום המלאך" היה אומר המשגיח רבי שלמה וולבה: "מבהיר את אחד מיסודות היהדות. עבודת ה' איננה יכולה להיות בנויה על השגות, ולו תהיינה אלה ההשגות הגבוהות ביותר. כדי להתעלות חייבים לעשות מעשים, ורק כך מתעלים!"

בספרו 'עלי שור' (חלק ב עמוד מז) כותב: "ונראה עוד, כי רבי יהודה הלוי, בספר 'הכוזרי' ביקש אף לעקור את השקפתם של אלו הסבורים כי לא מעשה המצוות הוא העיקר, אלא הכוונה. תוך שהם סומכים דבריהם על דברי חז"ל הקדושים שאמרו לנו: כי 'רחמנא לבא בעי' לשיטתם של אלה אם יש לאדם כוונות טהורות וטובות, אין חשיבות לשאלה: האם הוא מקיים את המצוות? וכיצד הוא מקיים? 

כדי להפקיע מאותן דעות משובשות תיאר את דברי המלאך שהבהיר למלך כוזר: "כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים!" כלומר: בכדי שתהיה מקובל בעיני האלוקים זה לא מספיק הכוונה, אלא יש צורך במעשים טובים ומושלמים!

כל ספר הכוזרי נועד ללמד ולהוכיח: שרק באמצעות קיום מצוות התורה לכל פרטיהן ודקדוקיהן – יכול האדם לעלות ולהתעלות במעלות הקדושה והתפארת.

הרב הקדוש רבי וואלף סטריקובער זת"ע, בנו של הרה"ק רבי אברהם מטשכנוב זת"ע, היה מהתלמידים הקרובים של הרה"ק מקוצק. בספרו 'זר זהב' (בפרשת יתרו) סיפר על אודות הדיבור הראשון ששמע מהרה"ק מקוצק, דיבור שהבעיר את לבבו ברשפי אש שלהבת קודש לעבודת השי"ת.

זה היה באחד מלילי שבתות. כידוע, לאחר קידוש – הרבי מקוצק היה במצב התפשטות הגשמיות ממש! ואז אחר ברכת 'המוציא' אמר כדברים האלה:

"יש בעולם הרבה חכמים שכליים המלאים במושכלות אלוקיים... אולם כמה הם יכולים להשיג? כפי השגת שכלם! והרי השכל הוא מצומצם, ויש לו גבול! אבל ליהודי, יש מעלה שאין לשאר חכמי העולם: יש לו את מעשה המצוות! באמצעות מעשה פשוט של מצווה, ע"י כלי העשיה – ניתן להשיג מדרגה הרבה יותר גבוהה מכפי שהשכל יכול להשיג, כי מעשה הוא בחינת מלכות, בחינת אמונה, והאמונה היא עד אין סוף!".

רעיון דומה רואים בדברי 'בעל התניא' (חלק א): שכשאדם לומד תורה או נוטל לולב בידו לקיים המצווה – הרי הוא מתחבר אל המלך, וכלשונו: "מחבק המלך בבגדיו", שהרי הקב"ה מלובש בתורה ובמצווה הזו! ואפילו שאין השכל מקושר לזה, מכל מקום, כיון שנוטל לולב, כי כן ציווה ה', ותוקע בשופר "כי רחמנא אמר: "תִקְעוּ" – הרי השגה זו היא הרבה יותר מכל ההשגות השכליות שבעולם!

ונראה, שעם ישראל ידע את הסוד הזה, ולכן, בעת קבלת התורה – הקדימו ישראל 'נעשה' ל'נשמע'... הקדימו את המעשה, בלי כוונות, ובלי חשבונות, שכן הם ידעו שעל ידי ה'נעשה' בשלמות – הם יוכלו לזכות ל'נשמע', להשגות הרוחניות הגדולות ביותר!

'המושל ברוחו'

מלך כוזר בחיפושו אחר המעשה הראוי בעיני ה', פנה בראשונה אל פילוסוף אחד, ושאל אותו לאמונתו. לאחר שנוכח כי אין בדבריו ממש, המשיך לבקש ולחפש אחר המעשים הראויים בעיני ה', ולשם כך קרא אליו את חכמי הנוצרים והמוסלמים, אולם לאחר שחקר אותם על דבר אמונתם – מצא שהיא מבוססת בעצם על 'תורת משה!' ורק הוסיפו וגיבבו דברי שטות, להעמיד דתם הכופרת. משום כך, הגיע למסקנה: כי עליו לקרוא לחכמי היהודים, לחקור אותם על דתם ואמונתם, ואז שלח לקרוא לאחד החכמים, ושאל אותו אודות האמונה היהודית.

החכם היהודי הסביר למלך את עקרונות ויסודות הדת היהודית. והסביר לו: כי תכלית עבודת ה' - היא להגיע למדרגת ה'חסיד'! 

הכוזרי ביקש: "תאר נא לי אפוא מה הם מעשי החסיד אצלכם!".

לתמהונו של המלך, ענה החכם היהודי: "החסיד, הוא האיש המפקד על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ('לחם בשקל') ומספק להם את צרכם במידה נכונה, נוהג בכולם בצדק, לא עושק איש מהם, ולא יתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו. על כן, הוא מוצא את כולם נשמעים לו בשעה בה הוא זקוק להם, והם ממהרים להיענות לקריאתו, לעשות את כל אשר יצוום, ולהיזהר מכל אשר יאסור עליהם".

הכוזרי תמה ושאל: "שאלתי אותך על חסיד! לא על מושל!".

והחבר השיב לו: "החסיד – הוא-הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו, הנפשיים והגופניים, סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמו שנאמר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי טז לב) והוא האיש הראוי לשלוט, כי אילו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו!".

אם נראה את יוסף הצדיק ששלט, למשל, בכל כוחות גופו, ולא נכנע לזְלַיְיכֵה, אז רואים: שבסוף שהוא משל על כל העולם כולו שמונים שנה, אז הוא ניהל אותו בצדק גמור!

בספר 'יודעי בינה' (פרשת שופטים) מאת רבי אלעזר בנו של בעל ה'בני יששכר', מצינו דבר נפלא! והוא כתב על הפסוק: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז טו) ונגלה לו בנבואה קטנה בחזיון לילה, פרוש לפסוק וזה לשונו: "באם תרצה – תהיה אתה בעצמך מלך על רמ"ח אברים ושס"ה גידים שלך, שלא יהיו הפקר חס ושלום!". אז "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ" על עצמך "מֶלֶךְ" למלוך על כל האיברים והגידים, שלא יהיו הפקר.

אחר שתיאר החבר למלך כוזר את שליטתו המופלאה של החסיד בכוחות נפשו שאותם הוא רותם לעבודת ה', הוסיף ואמר לו: "הנה תיארתי לך מעשה החסיד בדורנו זה, ומזה תדון על מעשה החסיד בזמן המאושר ההוא, בימי הבית המקדש! ובמקום האלוקי ההוא, ובקרב האנשים ההם, כולם בני אברהם יצחק ויעקב, אנשי סגולה...! בקרב קהל כזה החסיד מזדכך... שהרי קיבל על עצמו: 'חיי קדושה וטהרה'!

"ועל אחת כמה וכמה מי שדר בעיר השכינה, ירושלים, ונמצא תמיד בחברת סיעות בני אדם שדרגתם היא לפי מידת ה'קדושה': כהנים ולוים, ונזירים וחברים, ונביאים וחכמים, ושופטים ושוטרים; ואף מאנשי העם לא יפגוש כי אם 'הָמוֹן חוֹגֵג בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה' (ע"פ תהלים מב ה) ב'שלוש רגלים בשנה', לא ישמע כי אם את 'שיר ה'' לא שיר של הזמרים הפסולים! ולא יראה כי אם 'מלאכת ה''; ועל אחת כמה וכמה אם הוא עצמו 'כהן' או 'לוי', שאוכל את 'לחם ה'', ועומד ב'בית ה', מנעוריו, כשמואל, ואינו צריך לבקש לו מחיה; והוא קשור ב'עבודת ה'' כל ימי חייו, מה תאמר למעשהו ולזוך נפשו ולמעלת נשמתו?".

אמר הכוזרי: "זוהי מדרגה עליונה - שאין אחריה כי אם מדרגת המלאכים! ובצדק, מצפים לנבואה כל המתנהגים בדביקות כזאת, ביחוד במקום בו שורה השכינה! אכן, זוהי העבודה שעמה אין צורך לא בפרישות ולא בנזירות!".

המשך יבוא... חנג'ורי.