מנהיגות - חלק ל - למה רוב האנשים לא מממשים את הפוטנציאל שלהם? | הרב אמנון יצחק

 \n - - - לא מוגה! - - -  \n

נציב יום אילן בן שושנה וכל משפחתו ומכריו מהיישוב מגדל יזכו לחזרה בתשובה שלמה ואמיתית בבריאות איתנה ולגאולה שלמה בקרוב, אמן.

מנהיגות למד,

ממשיכים. לאור האמור עד כה עולה שאלה גדולה והנוקבת, מדוע מעט האנשים המממשים את הפוטנציאל הטמון בהם. במשך שנים חשבתי, אומר הרב נח ויינברגר, אמנם הספר לא נכתב ממש על ידו, אבל כותבים בשמו, כי המונע, סליחה, המונע מהאדם למצות את הפוטנציאל שלו כך חשבתי במשך שנים, שזה יהיה צרררע שמושך אותו לתאוות העולם. זאת לא התשובה היחידה. יש עוד כוח נוסף, עמוק יותר. באחת הפעמים שהייתי בישיבה לדבר, פתחתי בשאלה. כמה מכם מרוצים במאה אחוז מהמקום אליו הגעתם נכון לרגע זה? כמה מכם רוצים להישאר פה בדיוק? כמה מעדיפים להיות במקום אחר? טוב יותר, מוצלחים יותר, חכמים יותר או טובים יותר? בדרך כלל התשובות החידות רוב הנוכחים מרימים יד ומצביעים שביכולתם לעשות באמצעות הכישורים שקיבלו משמיים יותר. הרוב מבינים שהם עדיין לא לוחצים על דוושת הגז בחייהם והם לא משיגים את מה שהיה ביכולתם להשיג אם היו מתאמצים קצת יותר. אבל באותה ישיבה, באותו יום, ציפתה לי הפתעה לא נעימה. היחידים שהצביעו היו רבני הישיבה. מלבדם אף בחור לא הצביע. גרוע מכך, כשראו את ההצבעה של הרבנים פרצו בצחוק מלגלג. הם לעגו לרבנים שחשבו שהפוטנציאל שלהם גדול מההישגים שלהם. עצוב היה לראות זאת שאף אחד מהבחורים לא היה סבור שהמצב שלו בחיים יכול להשתנות לטובה יותר. היה לי הרבה צער. בחורים צעירים לא התחילו את החיים וכבר מיואשים כמו זקנים בני שמונים, שגם אלה לא צריכים להיות מיואשים. הרב החשוב רבי זלמן בריזל, זכר צדיק וברכה, הוא נפטר בגיל מאה בערך, אמר לא משנה אם עד עכשיו לא היה טוב. מעכשיו צריך להתחזק ולהתחיל מההתחלה, גם בן תשעים יכול לקבל על עצמו מעכשיו. לעולם לא מאוחר. מה שאפשר לחטוף, חוטפים. רבי יעקב אדלשטיין אמר, במה יזקן נער? גם אדם מבוגר יכול להיות נער. אם הוא רוצה להתחיל מעכשיו מחדש, הוא נער. אף פעם לא מאוחר. אז איך בחורים צעירים כבר מיואשים? שלל הזדמנויות פתוחות בפניהם והם מיואשים. איך, מה הביא אותם כבר מניסיונות החיים להתייאש? והם לא מבינים זאת אפילו. הם חושבים שכאן הסתיים הפוטנציאל שלהם. ולא התחילו אפילו לחלום שביכולתם להיות במקום טוב יותר ממה שנמצאים כעת. ניסיתי לדבר על ליבם, מאמרי חכמים זיכרונם לברכה, סיפורים החיים, שלל אפשרויות עצומות עומדות בפניכם, תשתפו פעולה, תתקדמו. שום דבר לא עזר. דיברתי לקיר. נכנסים לישיבה מיואשים בשיבורים, מה עבר עליהם במשך שנות חייהם המעטות שהם כבר מיואשים והם עומדים רק על מפתן החיים. יצאתי מבית המדרש אחרי שעה כואב ודואב. מאיפה הם ספגו זאת? האם מהסביבה שבה הם נמצאים? אולי מהמקום שבו הם גדלו? החלטתי לחקור את הנושא. יצאתי לדרך. עקבתי אחרי תינוקות וילדים בגן וגיליתי 95% נכנסים לגן ויש להם דעה חיובית על עצמם. מרגישים טוב עם עצמם, מצליחים במטלות שנותנים להם. אבל כשמגיעים לכיתה ח' יורד המספר לעשרה אחוזים בערך. וכשמסיימים ישיבה, האחוזים פוחתים והולכים. האם הכישרונות נעלמו? לא ולא. הכל נשאר קיים. מישהו שבר את רוחם של הילדים הללו. הם לא מאמינים שהם יכולים. הם לא משקיעים. הם לא מתאמצים. בכל הכישרונות והיכולות קבורים עמוק בנפשם. בתוצאה בהתאם. אולי זה המלמדים? אולי זה ההורים? אולי החברים אמרו להם שהם לא יכולים להצליח? שהם לא יגשימו לעולם שאיפותיהם? אולי אנשים רבים העירו להם הערות והצביעו בפניהם על דברים שהם לא עושים אותם כמו שצריך? ובמקום לעודד ולשבח את מה שהם כן עושים נכון, אולי זה הגורם? אולי אמרו להם שזה לא הדרך בדיוק שכך מצליחים? אין מישהו שילחש להם שבע יפול צדיק וקם? לא היה מישהו שיעודד אותם ברגעים קשים ומייאשים? כשהיינו קטנים חלמנו תמיד, מה נעשה כשנהיה גדולים? שלוימי, מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? תלמיד חכם. אפרים? תלמיד חכם. אתם אומרים סתם כאילו סיסמה או שאתם מתכוונים? מה אתה אומר, אמזלג? תלמיד חכם. איי, איי, כולם רוצים להיות תלמיד חכם. אם נשאל כל ילד מה אתה רוצה כשתהיה גדול, תמיד יאמר מה שנראה בעיניו. מה הדבר החשוב? צדיק, רב, דיין, ראש ישיבה, תלמיד חכם. ומה קורה איתנו הגדולים? למה אנחנו הפסקנו לחלום? למה לא רוצים? למה לא מנסים? למה כמעט כל דבר אומרים, אה, זה אני לא יכול, זה אני לא יכול. יש אחד אפילו אומרים, תעשה עוגיות. הוא אומר, לא, זה אני לא יכול, אני לא יכול. לעשות עוגיות, איך לעשות עוגיות? כאילו זה אסטרונאוט, לעשות עוגיות, לקחת, לערבב ולעשות עוד עוגיות. גם זה קשה, לא יכול, לא יכול. והרי אנחנו כן יכולים, אנחנו רק חושבים ומאמינים שאנחנו לא יכולים. אבל זה אותם אנחנו שהיינו בגן, וכל דבר צעקנו, אני, אני, אני, אני, אני, אני, אני, אני, אני, אני, אני. כולם קופצים, אני, אני, כולם מאמינים בעצמם שהם יכולים. מה קרה? מה השתנה? מה השתנה? מה השתנה? אלא, פיתמנו את עצמנו במחשבות שליליות. חלק זה נובע מעצלות, חלק זה מאי רצון, חלק זה יותר מדי מאמץ והשקעה. עד שאדם נהיה משוכנע שהוא לא יכול. לא, חתם את הגולל על עצמו, לא צריך בסוף בקבר. כבר עכשיו הוא חתם את הגולל, זהו. אבל מי שמשכנע את עצמו שהוא לא יכול, הוא באמת לא יכול אחר כך, כי אין לו כוח. ברגע שהוא אמר אני לא יכול, זה אומר שאין לי כוח לעשות מעבר למה שאמרתי. גם לחזור עוד פעם, אני לא יכול, אין לי כוח כבר להגיד לך. רד, רד מזה, עזוב, משכח מזה. אחפש לך מישהו אחר, אצלי זה גמור ומנוי, נגמר. עלינו לזכור שהמילים לא יכול מחלישות גם אנשים חזקים ומסנוורות את אלה שמסוגלים לראות וגם מעציבות אנשים מאושרים והופכות אמיצים מוגי לב, שוללות מגאונים הצטיינותם. מי? שתי מילים, לא יכול. גורמות לחכמים לחשוב כמו טיפשים. מגבילות את ההישגים של האדם המצטיין והמיוחד שמקנן בכל אחד ואחד שנברא בצלם אלוקים. מניסיון של רבנים ומחנכים גדולים, במשך שנים יש הוכחה חד משמעית שכל אחד יכול לחזור למצב לפני שהוא קלקל את היכולות שלו ואמר אני לא יכול. אפשר להחזיר אותו מהמצב של לא יכול. הלא יכול זה תכונה שאתה הולדת אותה. כשהתחלת להגיד אני לא יכול, אז אתה הולדת את זה. אפשר לחזור לפני שנולד הדבר של הלא יכול ולהגיע ליכול של גן ילדים. מיליון בעלי תשובה אמרו שהם לא יכולים לחזור בתשובה, אני חילוני, אני לא יכול. לא יכול. ראיתם את האתאיסט האחרון שהיה בצפת? הוא מסתובב עם שאלה, הוא אמר אחת בהתחלה, אחר כך היו חמש-שש. יש לו שאלה שלא ענו לו והוא לא מצא תשובה וזה. לכן הוא לא יכול לקיים את המצוות, כי השאלה הזאת גורמת לו שהוא לא יכול. אז הצלחנו להחזיר אותו לפני הלא יכול ופתאום הוא נהיה יכול ואפילו מחמיר שלא לברך שהחיינו בעומר. יכול או לא יכול? אחת הסיבות המרכזיות לתחושה של אני לא יכול, שהיא מקננת במוחו של אדם ולא מממשת לו את הפוטנציאל לגדול בתורה וירת שמיים, זה החברה שבה הוא גדל. זה האסון הגדול. איפה אתה גדל? באיזה חברה? הרמב״ם לימד אותנו בעלקות דעות פרק ו', הלכה א', דרך בריאתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחרי רעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו. אז ככה הוא נברא אדם שהוא נמשך בדעות ובמעשים אחרי רעים וחברים זה הסמוכים לו תמיד וגם נוהג כמנהג אנשי מדינתו. אז כיוון שזה בריאה באדם, מה יעשה? לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולשב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם כי הוא נמשך אחרי אלה שסביבו. ככה הוא יימשך וילמד ממעשיהם הטובים ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם. זה ששלמה המלך אמר, הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים יהיה רוע. מי שהולך עם החכמים, אפילו טיפש, הוא יהיה חכם. כי מה הוא שומע כל הזמן? דברי חוכמה, רואה מעשי חוכמה, הוא יחכם. אבל מי שרועה כסילים, מי שמתרועע, נהיה רע לכסילים, הוא יהיה רוע. אפילו שהיה טוב, הוא יהיה רע. ככה ההשפעה של הסביבה. שלמה המלך, חכם מכל אדם אומר. הגאון רבי יעקב אדלשטיין, זכר צדיק וברכה, הרחיב בדבר מה כוח השפעת הסביבה, ונצטט כלל גדול ידוע בכוחות הנפש, ובטבע האדם, והוא השפעת הסביבה. הכלל הזה נכון לא רק לגבי ילדים או בני נוער, שכל ברדעת שיש לו מוח בקודקוד יכול לראות איך הם מושפעים מכל מעשה והנהגה שהם רואים אצל אחרים, ורואים ממש חיקוי של קוף. וזה כמו טבע מוטבע לחקות את האחרים. וברור שהסכנה של סביבה רעה גדולה והרסנית ביותר לילדים או נוער. אך לא זו אף זו, לא רק אצל ילדים זה כך, אלא גם אצל מבוגרים, ואנשים בעלי דעת. השפעת הסביבה גדולה מאוד, והגורמים זה השכנים, הרחוב, הטמבלוויזיה, האנשים שנמצאים ביניהם. שכך כתב הרמב״ם, דרך בריאתו של אדם, מדובר בטבע חקוק ביסוד נפשו של האדם. כמו שאדם נברא עם חמש אצבעות ושתי עיניים, בדיוק כך הוא נברא. יש בו טבע להימשך אחרי חבריו, אנשי מדינתו. וזה חלק ממהות עצמיותו של האדם הקבוע בו. בזה מדובר גם במבוגרים. ובאמת, את דברי הרמב״ם רואים ממש בעינינו. השפעת הסביבה הרעה משנה אורח חיים של בני אדם. והשפעה טובה של סביבה משפיעה לטובה. וברור שזה מצד טבע האדם להיות נמשך. והרמב״ם מדקדק בלשונו שאדם נמשך בדעותיו ובמעשיו. דעותיו זה השקפות שלו. מידת האמונה, האופי, רגזן, סבלן, נדבן, קמצן. כל אלה בדעותיו. הוא נמשך בדעותיו. דבר שני, במעשיו. עושה מעשים הדומים לסביבה. בלבוש. בסדר היום. בהתנהגות. במעשי המצוות. איך לקיים. ברגילות. בהכנה. אדם נמשך אחרי הסביבה. יהודי תל אביבי, כשגדלו ילדיו, ראה את הנזק הרוחני בעטייה של השפעת הסביבה. החליט לעבור למקום חרדי. אבל מצד שני, הוא פחד שהוא יהיה חבלא אחריני. שהוא יגרום נזק לאחרים. כי אם הוא יעקור, ילמדו ממנו ויעקרו גם כן אנשים. אז הוא הלך לרב מבריסק. שאל אותו, האם זה מוצדק שהוא יעבור? או שבעצם זה שהוא יעקור ממקומו, הוא יגרום לאחרים גם כן להרהר, אם הם צריכים להישאר והם יעקרו ממקומם. איזה שעילה. התשובה של הרב מבריסק הפתיעה אותו. אתה שואל לגבי חינוך הילדים שלא התקלקלו מהסביבה. ואני שואל אותך, ואתה עליך לא מפחד, שאתה תהיה מושפע מהרחוב החילוני. אז התשובה הייתה ברורה שצריך לעבור מיד. הוא מחכה עד שהילדים יגדלו בשביל לעבור. ומה איתך? זאת אומרת, אתה לא מפחד ממה שכותב הרמב״ם. שאדם נמשך בדעותיו ומעשיו. אחרי רעיו וחבריו נוהג כמנהג בני מדינתו. עכשיו נשאל שאלה. מאיזה שלב מתחילה ההשפעה של הסביבה? תשובה ברורה, מהילדות. הרב מבריסק היה נוהג לומר בחריפות, אם רוצים להכיר אדם, אפשר להכירו עד חודש ימים. אחרי חודש מעשיו אינם מעידים על עצמותו, אלא זה כבר בבואה להנהגה של הסביבה. רואים תינוק שחוזר על פעולות שוב ושוב שהן משמחות את הסובבים אותו. זה חלק ממבנה האישיות שלנו. דפוס ההתנהגות הזה גם לא נעלם כשאדם מתבגר. הוא רוצה לפייס את הסביבה, להיראות טוב בעיניהם וכו'. הוא גם שואל, נו, מה אתה אומר? מה אתה אומר על מה שעשיתי, מה שאמרתי? מה אתה אומר? מה אתה אומר? חשוב לו, חשוב לו. הוא רק פושט צורה ולופש אופי בוגר יותר. הוא רק יודע להסוות את זה, כאילו. מעניין אותי מה דעתך על מה ש... אצל הילדים זה הולך עם פתקים מהרבה, הערות בתיק האישי, ואצל החילונים זה הולך עם סמיילי. ילד בוגר יותר מפנים שאם הלמד אוהב אותו, זה סימן שהוא מוצלח. ואם הוא כועס, זה כנראה שהוא פחות מוצלח. כל פעם שהוא חוזר עם פתק טוב, האימא מרוצה. ובהתאם לזה הוא לומד איך להתנהג כמצופה ממנו. אבל באותה נשימה הוא גם לומד לצפות להערכה מצד הסביבה. בקיצור, הוא תלוי בסביבה, מתחשב בסביבה, פועל על פי הסביבה וכן הלאה. האופי הזה מתעצם ככל שהשנים חולפות. אדם הוא יצור חברתי, הוא רוצה להיות מקובל בחברה, ונכנע במודע או שלא מודע לאקסיומות הנהוגות בחברה שבה הוא חי. אפילו על דברים שהוא לא מבין למה צריך להתנהג ככה, הוא מתנהג ככה. הוא לא רוצה להיות חריג. הוא גם משתמש ב-אל תפרוש מן הציבור. הבעיה הזאת מתעצמת בפרט במוסדות חינוך. ומעיד הרב נוח, למדתי גם בישיבות ליטאיות וגם בחסידיות. והבחנתי בתופעה מעניינת ומדהימה כאחת, שהבהירה לי כמה אני מושפע בלי שיהיה מודע לכך. כשלמדתי בישיבות הליטאיות בלי שום השפעה ישירה או הטפה מכוונת, הרגשתי ששיטת הלימוד, האשקופה, ואפילו מהלכי הפוליטיקה הליטאיים הם הצודקים, בעוד המהלכים החסידיים שגויים. כשלמדתי בישיבות החסידיות, הכל התהפך מקצה לקצה. ראה שהם צודקים ולא הליטאים. היו לי נימוקים כבדי משקל לכל אג'נדה, יכולתי להסביר כל צד. לא סתם חזרתי על דעותיהם של חבריי, אבל משום מה, בכל פעם, האג'נדות והנימוקים השתנו לפי אופי הסביבה? אף על פי שאני לא השתניתי לכאן או לכאן מבחינתי. אבל כאילו הסכמתי עם מה שהם אומרים, כי היה ברור שהם צודקים. ואז היכה בי הרעיון כמכת ברק, והבנתי שכוח הסביבה כביר, עד שאני מושפע בלי שאהיה מודע לכך, בלי שארצה בכך ובלי יכולת מנטלית להיחלץ. מה בעיקר כאב לי? התובנה שחלחלה ללבי והבהירה לי לראשונה בחיי, שאני חי בטעות איומה. אז חשבתי שאני חושב, שאני בוחר ואני עושה. לפתע התברר לי בחדות, לא אני חושב, החברה חושבת בשבילי. עכשיו מובן למה כולם מתחסלים? כי החברה קובעת להם. מה, עוד לא התחסנת? מה עוד לא זה? מה עוד לא זה? הלחץ החברתי גורם לאדם לעשות אפילו את מה שהוא חושש ממנו. ישבתי אתמול באיזשהו מקום, וניגש אליי חילוני, קב״ט ביטחון, ודיבר איתי. אמר, ראיתי וירוס טבעי שאתה נגד החיסונים וזה. אמרתי לו, את חסנת? אמר, בטח, אני קבט, אני חייב את זה. אמרתי לו, אה, חבל עליך. התחלתי להסביר לו, הבן אדם נהיה מפוחד. אז מה עושים? אמרתי לו, איסור אמין וזה, הסברתי לו, מחטים של אורן. היה לו תירוץ, כאילו, מה, אני קבט? אני בעבודה? אנשים, אתה הולך למות בשביל העבודה? החברה הבנתי שהיא חושבת בשבילי. לא אני שבוחר. החברה בוחרת בשבילי, ואני נגרר בעשייה אחריה. בסך הכל קוף שמחכה בני אדם. עד היום חשבתי שאני בבחירתי בוחר לעבוד את השם ברצוני, והתברר לי באבחת חרב, כי לא דובים ולא יער. אני שא תמים כבש! שהולך אחרי העדר בלי לדעת למה ועל מה. שמעתם? העמקתי בתופעה וראיתי שהיא הרסנית וכלל עולמית, וכובשת כל חלקה טובה, מאבדת לאנשים את העצמאות המחשבתית, שבע, שמונה מיליארד בני אדם מטומטמים בכל העולם, הולכים שולל אחרי רשעים ארורים שרוצים לחסל אותם, והתוצאות היום מדברות בעד עצמם, כבר לא ניתן להגיד קונספירציה. כבר מודים אתם בפלוויזיה שרוב המחוסנים הם הם שלוקים עכשיו בווירוס דלטא, שהסימן שלו כמו ה-illumination, דלטא, קראו לו דלטא בגלל שהוא משולש, כמו של ה-illumination. וזה מאבד את היכולת של הבחירה להתעלות, ולא מאפשר לאדם לפתח את יכולותיו וכישרונותיו. הדברים הם נוקבים וחריפים, אבל ישבתי ימים ולילות, שעות על גבי שעות, ובדקתי את עצמי, היכן אני נמצא בתמונה, איפה הבחירה שלי, איפה עבודת השם שלי. המסקנות שלי היו עגומות, מאכזבות מאוד. זה לא מפתיע, האמת לעיתים קרובות כואבת, אולם זה בדיוק הסימן לכך שהיא אמיתית. כשעוסקים בשאלות רציניות, שאלות חשובות בחיים, אסור לנו לרמות את עצמנו, או לחיות באשליה, אפילו אם היא מתוקה ונותנת הרגשת שייכות. מי שיפסיד בסוף זה רק אנחנו. מוכרחים לחקור את האמת. כי זה הקריטריון החשוב ביותר בחיים של תורה ועבודת השם. אין ברירה להסתכן בכאב שכרוך בחיפוש אחר האמת, וזה המחיר שעלינו לשלם להגיע לתשובות אמיתיות ולהחלטות מוצלחות בחיים. לא אשכח זאת. בכפר יעבץ, לפני שלושים שנה לפחות, נתתי הרצאה. דיברתי נגד הציונות על מה שהיא עוללה ותוכניותיה כמו שאנחנו רואים בפועל עד היום. הבאתי עובדות וראיות חזקות שאי אפשר להכחיש אותן. היה שם מבוגר תימני שפתאום צעק בלי להצביע. הרסת אותי! הרסת אותי! שאלתי אותו, מה קרה לך? הוא אומר לי, ארבעים שנה, אני גדלתי עם המערך, ואני עבדתי בשבילם, ועכשיו אתה מגלה לי את זה, הרסת אותי כל ארבעים שנה, הכל הלך לפח, עבדתי בחינם, עשיתי פח, פח, פח, פח, התחיל לבכות. הוא פתאום תפס, כל החיים שלו השקיע בשקר, ושרת את השקר, כשהוא חושב שהוא עושה את הדבר הנכון. הוא עזר לאלה שרצחו את האחים שלו מתימן, ושניתחו אותם, ומכרו את הלב שלהם, ועשו עליהם כסף. והוא לא יודע שהם עשו את זה עוד מזמן השואה. זה האנשים. ככה קמה הציונות. תראו את הסרט, הרצל והציונות. עובדות, הכל עובדות. הם לא מכחישים אותם. הנה, היום הם מודים. שמכרו ילדים, התעללו בהם, עשו בהם ניסיונות, בלי רשות, בלי כלום, והם מוכנים לתת 200,000, אם תוכיח, שככה וככה, וזהו. בזה נגמר הסיפור. במקום שייתלו אותם בכיכר העיר, אז הם ייתנו על חשבוני, על חשבונך 200,000 ממשלם המיסים. זה עולה להם כסף? זה מהכיס שלהם? מה אכפת להם? רק תשתוק. זהו, נגמר עם הפרשה. עכשיו הוא ממשיך ואומר, וכדי להבין איך הגענו למצב הזה שאיבדנו את העצמאות שלנו ואנחנו חיים כעדר כבשים, צריך לחזור לשחר ההיסטוריה של העם היהודי, איתן, ולהרחיב מעט את התמורות שהתחוללו בשדה החינוך במשך השנים, שהביאו עימן יתרונות רבים מצד אחד, אבל מצד שני גם חסרונות. לכל מטבע יש שני צדדים. חשוב להבהיר את התמונה כדי שנדע לקחת את המעלות ולא את החסרונות. חוסר האמונה ביכולת וצמצום כוח הבחירה הם דוגמאות בודדות לאותם חסרונות. ועל כך אמר מראנה חזון איש, זכותו יגן עלינו אמן. הישיבות הרסו את עמי הארצות ואת הגאונים. ישיבה מצד אחד יכולה להוציא את הבן אדם ממצב של עם ארצות ולהעלות אותו, והיא יכולה גם להוריד את הגאונים. אז יש שני צדדים למטבע. בהמשך נבין. חשוב להדגיש, לפני שניכנס לנושא, שעולם הישיבות הוא ארון הקודש של תורה שבעל פה. הישיבות זה ארון הקודש של תורה שבעל פה. כפי שאמר הרב סעדיה גאון, לאחד העשירים. הוא היה גר במצרים והוצרכו בישיבת סורה, ראש ישיבה. הזמין את רבי סעדיה גאון לכהן כראש הישיבה. בעת שבטו בסורה הוחלט לבנות בניין חדש לישיבה, והוא שלח איגרת לתפוצות ישראל לעזור בבניין הישיבה. דביר אחד במצרים נדבה אותו רוחו לנדוב בניין ארון הקודש בישיבה של רבי סעדיה גאון בסורה. לקח עמו כסף רב ונסע לשם לתרום את התרומה הנכבדה. כשהגיע שמע שהקדימו אותו לנדוב את ארון הקודש. מצטער מאוד, שלא יהיה לו חלק בדבר המקודש ביותר בהיכל הישיבה. בא לפני רבנו סעדיה גאון, הסיע צערו לפניו, והוא אמר לו, דע בני, יש בתורה, יש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה. התורה בכתב מקומה בארון הקודש, אבל התורה שבעל פה נמסרה לנו מדור לדור. במקום שעומד בין ישיבה ולומד, שם ארון הקודש. הספסל שהוא יושב עליו, ארון קודש. הסטנדר שהוא נשען עליו, ארון קודש. כל הישיבה ארון קודש. ארון קודש זה תורה שבעל פה. בחידושי הרב היימן, הוא אומר שארון הקודש אי אפשר להעביר דרך טלפון או מחשב או זום. ודי למבין. ואילו האדם עצמו, כשהוא מתמסר לתורה, הוא מתעלה ומתעלה בעמלו ובגיעתו להיות קודש קודשים, כמו שכתב הרמב״ם הקדוש. פרק י״ג, לקוד שמיטה ויובל, הלכה י״ג. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל, לעמוד לפני אדוני לשרתו ולעובדו, לדעה את אדוני, והלך ישר, כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קודש קודשים. ומכיוון שכן, כל הנדון בהמשך הוא רק איך קודש הקודשים הזה יגיע לשיא ההתעלות בתורה ויראת שמיים. ועכשיו נתחיל לברר מהם התמורות שהתחוללו בשדה החינוך במשך השנים. הקדוש ברוך הוא שמח באברהם אבינו, אשר ידעתיו למען אשר יצווה את בניו. כבר בראשית שער ההיסטוריה התורה דיברה על החינוך. מערכת החינוך היא כלי באמצעותו מנחילים תורה ויהדות לדור הבא. כל היהדות תלויה בחינוך. השם אומר על אברהם אבינו, כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך אדוני לעשות צדקה ומשפט. מה זה ידעתיו? אהבתיו. למה השם אוהב את אברהם אבינו? כי הוא מחנך את הילדים ללכת בדרך השם. בהמשך הצטווינו בפרשת שמע משיננתם לבניך ולימדתם אותם את בניכם מכאן שחייב אדם ללמד את בנו את תורת השם ולהנחיל לו את המורשת היהודית לדורות הבאים. הגמרא, מבבא בתרא, כא', מספרת אמר רב יהודה, אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב מיהושע בן גמלה שמו. מה זה ברם זכור? אבל זכור אותו אדם לטוב. מה זה ברם? זכור או לא זכור? אומרים לא, יש לו גם שם לא טוב. הוא היה מהכהנים הגדולים שקנו בכסף את הכהונה. אבל זכור אותו האיש לטוב, יש בו משהו טוב. איך קראו לו יהושע בן גמלה שמו? שאלמלא הוא, נשתכחה תורה מישראל. מה הוא עשה? בתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה. ילד, לא יתום, יש לו אבא, מלמד אותו תורה. מי שאין לו אב לא יהיה לומד תורה. אין מי שילמד אותו. התקינו שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים. שמעון בן שטח התקין שתינוקות ילכו לבית הספר. מכיוון שבלי תורה לא שייך להיות יהודי. אין בור ירי חטא ולא עמר ארץ חסיד. והתורה היא הדבר היחיד שמחנך, מזכך ומקדש את האדם. כי בראת יצר הרע ורק התורה תבלין לו. הגמרא ממשיכה. ועדיין מי שיש לו אב היה מעלה אותו לירושלים ומלמדו. מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד. התקינו שיהיו מושיבים בכל פלך ופלך ומכניסים אותן כבן שש עשרה כבן שבע עשרה. ומי שהיה ריבו כועס עליו מבעיט בו ויוצא. עד שבא יהושע בן גמלא, הזכור לטוב, ותיקן שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. ומכניסים אותן כבן שש וכבן שבע כדי שלא יהיה ילד יהודי שלא ילמד תורה. וחובה על בני העיר לפרנס מלמדים במקום שאין בו תלמוד תורה דינו לחרב. אולם, יחד עם זאת, משמע מדברי החכמים זיכרונם רחם בכמה וכמה מקומות שהחינוך היה אינדיבידואלי, כמו שאמר שלמה המלך, חנוך לנער על פי דרכו. גם כי יזקין לא יסור ממנה. והרי ידוע, בעבודה זרה יט אין אדם לומד אלא מה שליבו חפץ. העצמאות הייתה בכל הבחינות. בסדר הלימוד, בהספק, בעבודת השם. ניקח כדוגמה את דרך הלימוד. בגמרא, בגיטין ס' זן, מובא שרבי עקיבא אסף את ידיעותיו בצורה מעורבת. לאחר מכן סידרן לעצמו. בעוד רבי יוחנן בן נורי אסף את ידיעותיו מלכתחילה בצורה מסודרת. זאת אומרת, רבי עקיבא למד כל מה שמצא בדרך. תפס ספר זה, למד מזה, למד פה, למד שם, למד מהו. בלי סדר. אחר כך הוא סידר. רבי יוחנן בן נורי, חברו, הוא למד הכל מסודר. כך בדרך החזרה, בגמרא מצינו בברכות ל״ח שרבי חייא בר אביי חוזר על תלמודו לפני רבי יוחנן ריבו כל שלושים יום. אתם שומעים? מה שהוא למד, חוזר על כל מה שלמד, כל שלושים יום. בעוד רבי בנימין בר יפת לא נהג כך. הרי לנו שכל אחד ואחד למד וחזר לפי הכישרונות ונטיות ליבו. העובדה שלא הייתה מסגרת מחייבת כמו המסגרות הקיימות בעולם הישיבות כיום, הביאה לכך שכל אחד למד והתפתח לפי היכולות והכישרונות הייחודיים שלו, עד שזכה להגיע לפסגה. כך הייתה צורת החינוך מאז ומעולם, מהישיבה של שם וחבר עד ישיבת וולוז'ין. והנה מה שסיפר הרב שלמה הופמן, בנערותי הייתי מגיע לפרקים להתארח בסעודת השבת אצל הגאון רבי שמואל גדליה ניימן, ראש ישיבת עץ חיים, בעל הגידולי שמואל, וכך הוסח לי. בישיבת וולוז'ין היה סדר הלימוד על סדר כל השס, ובין התלמידים היו מצויים שתי סגנונות. האחד שלומד 80 דף ביום, סדר שלומדים בו 80 דף ביום, בשני היה מעיין עד דק בעיון בכל דף משך 80 יום. חלק היו לומדים 80 דף ביום, אז זה ודאי שזה גרסה. שיטת הלימוד בוולוז'ין, כל המזלזלים בגרסה, והיו כאלה שלומדים 80 יום דף אחת בעיון. והיו גם בין זה ובין זה. זה היו הקצוות, וביניהם היה גם כן כל מיני סוגי לימוד כאלה ואחרות. והעיר הרב הופמן, אין לך פה שיטס, שיטות, אלא תלמידים נעשו מעוצבים אט אט, ונשתבו כל אחד לפי מה שמתאים לו. בוולוז'ין הכניסו קודם את רבי יהושע בר, בעל בית הלוי, ואחר כך את בנו רבנו חיים הלוי, שהם היו חלוקים להדיא בסגנוני הלימודים, ומפני שיש בתלמידים מי שמתאימים לסגנון לימוד זה, ויש לסגנון לימוד זה, כך היה עד לפני כמאה חמישים שנה בערך. מאז השתנה עולם החינוך החרדי ללא היכר, עד השואה, החל השינוי כתגובת נגד לרפורמה, להשכלה ולציונות, שהם חוללו שמות ביהדות החרדית. ואילו לאחר השואה המשיך השינוי הזה בעקבות ניסיונות התקופה של הציונות והקמת המדינה בארץ ישראל. כדי לקבל את התמונה עלינו להרחיב מעט אודות התמורות שחוללו בעולם החינוך. כדי שנוכל להבין את המניעים שהובילו את גדולי ישראל ליצור דפוס חדש בעולם החינוך החרדי, החדורים, הבתי יעקב, הישיבות והסמינרים. למעשה הכל החל בחוק חינוך חובה שחקק הקיסר של מדינת פרוסיה שהיא גרמניה של היום, פרנץ יוזף, אם מח שמו וזכרו, זאת הייתה המדינה הראשונה או לפחות אחת המדינות הראשונות שהנהיגו חוק חינוך חובה. המערכת הזאת נולדה בעיקר בעקבות ההפסד של צבא הקיסר לנפוליאון לפני כ-200 שנה בקרב ינה. פילוסופים גרמנים סברו שהסיבה להפסד הייתה נעוצה בכך שהחיילים הפרוסים לא צייתו לפקודות במידה מספקת ובמקום זאת חשבו בכוחות עצמם ולמען עצמם בלבד. זאת אומרת, הם לא היו מחונכים להיות צייתנים בחינוך אחד שמכוון אותם למטרה אחת, שזה אינטרס של המדינות ולא אינטרס של האזרחים. וזה הפילוסופים אמרו, לא שהם ניתחו את זה באמת, אלא החלה כבר המגמה של הסדר העולמי החדש. בנאום שנשא מיד לאחר ההפסד, אמר אחד הפילוסופים הגרמנים לאומה, המסיבה נגמרה, צריך להכניס משמעת לילדים באמצעות התניה אוניברסלית. כבר הוא ידע מיד אחרי המלחמה בלי לנתח, בלי לשקול, בלי לבדוק, בלי לתחקר, בלי כלום. ישר הוא ידע, איך הידע? הכל היום מונח בקופסה לעת מצוא. לא ניתן יותר לסמוך על ההורים שיחנכו אותם. הנה זה התחיל, ראיתם? ראיתם איפה זה התחיל? לא ניתן לסמוך יותר על ההורים שיחנכו את הילדים שלהם. רק דרך חינוך כפוי ילמדו כולם שהעבודה משחררת. והעבודה זה בשביל המדינה. אפילו אם יעלה לחיי הפרט וחייו, זה החופש הגדול ביותר. זה האיפוס הגדול לפני 200 שנה. שאומרים שאם ייקחו לך את הרכוש זה ישחרר אותך ותהיה מאושר. במקום אחר בכתביו הפילוסוף הזה הסיר כל ספק באשר לכוונותיו. לפי חזונו מטרת ההשכלה היא לחסל רצון חופשי. כך שלאחר שיעזוב התלמיד את בית הספר לאורך כל חייו יהיה חסר יכולת לחשוב או לפעול בדרך שונה ממה שהתוו לו מוריו. ואז הוא יהיה חריג אם הוא יחשוב לבד ולא ילך לפי המיינסטרים, הזרם המרכזי. לאן כל זה אמור להוביל? לפי הפילוסוף, כאשר התוכנית תושלם, כל ממשל שיהיה אחראי על חינוך האוכלוסייה במשך דור אחד לפחות, יוכל לשלוט בנתינים בצורה פתוחה בלי שימוש בצבא ומשטרה, כי כולם יבינו אותו דבר. וזה מה שבנט הרשע עכשיו עושה. אמר, אנחנו לוקחים את החינוך מגיל אפס. החינוך עכשיו של הילדים מגיל אפס שייך למדינה. הנה הדיקטטור החדש עם הקיפלה, צמח במהירות, עוד פאפי פינצ'ר של הסדר העולמי החדש וקיסינג'ר. בעקבות כך חוקק חוק חינוך חובה, על פיו חויבו כל ילדי גרמניה ללמוד בבית הספר עם תוכניות לימוד מיוחדות ומותאמות למטרה זו, להיות נתינים צייתנים. כמובן שההורים הסתומים לא הבינו ולא ידעו את המטרה האמיתית שלשמה הוקמה מערכת החינוך שמומנה על ידי הממשלה. הם סברו שהמטרה של המערכת ללמד ילדים קרוא וכתוב, לאפשר להם השכלה ופרנסה בכבוד, אבל האמת הייתה מערכת החינוך נועדה ליצור אזרחים משועבדים, מסורים לשלטון בכל מאודם. הנה, 200 שנה כבר קודם, הכל התחיל. ואכן 100 שנה אחר כך פרסם אחד הסופרים המוערכים בעולם את מחשבותיו על אודות העם הגרמני בעקבות טיול חברים בגרמניה. בסגנונו המיוחד תפס הסופר את הטרנספורמציה שחוללו בתי הספר של הפילוסופים הגרמנים באומה הזאת, את ההעברה שהם העבירו את כולם לצד שהם רוצים. מדהים לראות איך ניבאו בדיוק רב את האפקטיביות של השיטה החדשה. ניתן לומר על הגרמנים, לא רק עליהם, השוויצרים, פינלנדים, אירלנדים, כל אלה זה אותו סוג, אותו מין. ניתן לומר על הגרמנים שהם עם שילך לכל מקום ויעשה כל דבר שייצבו עליו, אך קשה לדמיין אותו כחלוץ. בהינתן לו חירותו הוא יגבע וימות. לא מחוסר תבונה, כי אם מחוסר אמונה עצמית. הגרמני יכול למשול על אחרים והאחרים יכולים למשול עליו, אך הוא לא יכול למשול על עצמו. אין לו חירות, שללו לו את החירות. הוא צריך להיות צייתן לפי המערכת והסיסטם שהתוו לו מילדותו. ככה חושבים? זה נכון, זה אמת, חושרי שקר, זה ככה. האחראים העיקריים לניווט האופי הגרמני לערוצים האלה הם בתי הספר הגרמניים. כמובן, מילוי החובה הוא נושא הלימוד העלמותי. אצלנו קוראים לזה לימודי אזרחות. להיות אזרח טוב, כאילו, מפגר, צייתן, עבד, כבש. זה נקרא לימודי אזרחות. וכל המדינות אימצו את הרעיון הזה. ולכן אסרו כל גדולי ישראל לימודי אזרחות במוסדות החינוך החרדיים. ולא רוצים ליבה, כי אחר כך יש לבה בגיהינום, חוץ מהשסניקים שלקחו את זה בשביל הכסף. הם כבר שייכים לציונות. הם ציונים ברמח איברים. הם מאמינים לראשי השלטון שמכניסים זריקות וקוראים לכולם להתחסל. זהו אידיאל נאה לכל עם. אך בטרם אדם ייכנע לו, עליו להבין לעומק מהי חובה. על פי ההשקפה הגרמנית מדובר בציות עיוור לכל דבר עם כפתורים. עד כה בורח הגרמנים בממשלה טובה להפליא. אם דבר לא ישתנה, חייו ימשיכו להיות טובים. צרותיו יחלו רק אם יקרה משהו למכונת הממשל, אך אולי מסוגלת שיטתו ליצור אספקה אינסופית של מושלים טובים. זה בהחלט נראה כך. ככה כתב אותו אחד מאה שנה אחרי הפילוסוף הראשון, אבל בזמן כתיבת השורות היטלר היה רק בן 11. לכן הוא חשב שהשיטה היא בסדר, תראה. העם הגרמני לא חסר לו כלום, מתפתחים יפה, הכל טוב. כל זמן שהממשל טוב, הוא כבר אמר את זה, כל זמן שהממשל טוב, ייצרו מנהיגים טובים. השיטה הזאת טובה. אבל אז היה היטלר רק בן 11. ואחר כך הוא השתמש בכל הצייתנים להרוג 80 מיליון איש. והם אמרו, אנחנו רק מילאנו פקודות. אין ברירה, חייבים למלא פקודות. חייבים למלא פקודות. גם בישראל חייבים למלא פקודות. אבל אם צריך לפגוע באויב בערבים, אתה יכול להפר פקודות. אתה יכול לפי שיקול דעתך להחליט אם אתה יורה או לא יורה, מפוצץ או לא מפוצץ. האויבים הם חשובים ממך, מהעם שלך. בעם שלך צריך מלא פקודות. ניתנה רשות עכשיו להשתמש באלות לפי שיקול דעת עצמי של כל שוטר. עד כאן המשך יבוא.