מנהיגות - חלק נא - איך מפעילים את הלב? | הרב אמנון יצחק

מנהיגות נא',

איך מפעילים את הלב?

אמרנו שהרגש פועל אז מזיזים ענינים, הקב"ה מדריך את עם ישראל איך לעבוד אותו אז הוא אומר כך: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹלתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ"  (דברים ד לט-מ) אז השלב הראשון זה וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם והשלב השני וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ ואז השלב השלישי וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו כך פועלת המערכת ששמה אדם. מובא במדרש, הביא את זה רש"י: "הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות" דהיינו; מתווכים לו את העבירות "העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות" 

על כך מוסיף הירושלמי: "אמר ר' לוי: "ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה" הלב והעינים הם שני סרסורי החטא, כמו שאומר שלמה המלך במשלי (כג כו): "תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה" אמר הקב"ה: "אי יהבית לי לבך ועינך אנא ידעת דאנת דלי" אם אתה נותן לי את הלב והעינים אני יודע שאתה שלי. וכתב בתחילת הטור אורח חיים: "שתעצים עיניך מראות ברע כי היא תחילת העבירה שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים" 

הרי שדרך הפעולה של האדם היא בתחילה העינים או שאר החושים מביאים את המידע מהעולם החיצוני אל תוך הנפש פנימה, המוח מקבל את המידע מעבד אותו לכלל נתונים מעשיים, אבל האדם  עדין אינו פועל כל זמן שהרגש - הלב לא התעורר לפעולה! רק כשהאדם מרגיש - הוא פועל, הרגשות שלנו משמשים הנעה לתנועה, מה שקוראים מוטיבציה; הנעה לפעולה, מחשבה במוח שאינה מחוברת לרגש בלב - כאבן שאין לה הופכים, רק כשיש חיבור והתפעלות רגשית יכול לצאת מן הכח אל הפועל, אם אדם נטול רגש, ההנעה לפעול – תעלם! והוא לא שואף למאומה, כי הרצון לפעול שואב את תוקפו מהרכיב הרגשי שבאדם, כשיש לאדם רעיון - עדיין זה רק מחשבה, אבל אם לא מתלווה לזה התלהבות - זה לא יגיע לידי מימוש! 

מכירים אתם הרבה אנשים שיש להם  הרבה רעיונות כמו רימון! היו פה כמה שאמרו: "שיעשו דברים - ויהפכו את העולם!" אבל מעולם לא הגיעו לכלל ביצוע! למה? חסר להם אנרגיה רגשית לפעולה, באותו רגע שעלה להם הרעיון, היה להם איזה התרגשות: "אני גם אעשה ואני אפעל ואשנה את העולם!" אבל אחרי זה רגש העצלות ועוד כמה דברים הורידו אותם. כך גם להפך כל המהפכות שחוללו אנשים בודדים בעולם; בין אם זה במדינות, בין אם זה בחברה, ושינו חיי מליונים בעולם! או מעולם התורה והיראה, או בעולם הגשמי - הכל תוצאה של אש והתלהבות עצומה! כשהלב בער - פעלו גדולות ונצורות!! וזהו גם כוחו של הכאב, שמביא את האדם לפעול כדי שהכאב יעלם!! 

לא רק לכאב יש כוח, גם לאהבה יש כח אדיר! עד שכתב בספר 'ראשית חכמה' שער אהבה פרק ד': "וכמו שיִמְצַא חפץ בענין עשיית המצוות, כן ימצא בעסק לימוד התורה, שיגבר בו רצון הנפש ויתבטלו כל חושי הגוף, ותדבק נפשו בעיון התורה, עד שלא ירגיש דבר מדברי העולם הזה! כמו שאמרו רז"ל בגמרא בשבת פח' על רבא, שהיה מעיין בלימוד הגמרא והתורה, והיה יושב על הידים שלו, ולא מרגיש שדם יוצא לו מאצבעותיו! כל זה מרוב התדבקות בתורה". אז יש אנשים בחלק המעשי, יש להם דחף לעשות מצוות, אבל יש גם את אותו כוח בלימוד התורה, שכל כך מתגבר הרצון על הנפש, עד שכל החושים של הגוף מתבטלים, ואז נדבקת הנפש בעיון התורה  והוא לא מרגיש כלום מעניני העולם! 

סיפרו על הסטיפלר: "אף פעם הוא לא אכל אוכל חם! היו מגישים לו, היה שקוע בלימוד זה היה קר, דוחפים לו מקרבים לו שישים לב - לא מענין אותו מרוב הדבקות!" וכך הרבה חכמים אחרונים היתה להם דבקות גדולה תורה עד שלא הרגישו את העולם הזה כלל. זאת הסיבה: למה הקב"ה נטע באדם כוח של תשוקה? כותב בספר 'חשבון הנפש' בסימן קפז': "התרבות מיני תשוקות הלב והתפשטותן, נבראו להשתמש בהן לדרך הטובה; כדי שיוכל האדם לעלות ולזכות את נשמתו ממדרגה למדרגה תמיד! ולא יגיע לגבול מוחלט בחייו לְעולם". 

זאת אומרת מה שהקב"ה ברא אדם עם תשוקות לב, ושהם כל הזמן מתפשטות, זה לא נגמר התשוקות של האדם, זה לא נברא בשביל השטויות של האנשים שמחפשים את הבלי העולם, זה נברא לדרך הטובה; כדי שלא יפסיק! ויתמיד להעלות ולזכות את הנשמה ממדרגה למדרגה תמיד! ולא יגיע לגבול מוחלט בחייו לְעולם!! כי התורה "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא ט) ולכן אין גבול למה שאדם יכול להגיע! אבל אם לא היו לו תשוקות, אז הוא היה 'מסתפק במועט' אבל אם הוא ינצל את התשוקות שיש לו בשביל זה - אין גבול למה שהוא יכול להגיע! 

וכך כתב בספר 'חידושי בן אריה': "השמיעו לנו חז"ל: "מי  שיש לו מנה רוצה מאתים" אבל כמו שיש אנשים שלוקחים את הדחף הזה של 'יש לו מנה רוצה מאתים', יש את אותו דחף לאנשים החכמים! כתוב: מי ש"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה ט) לכן מי שיש לו מנה רוצה מאתים, אבל יש 'אוהב מצוות לא ישבע מצוות!' זה אותו דחף רק אחד לוקח את זה לכיון של מצוות ואחד לוקח את זה לכיון של ממון. האדם לא תשבע נפשו גם לאחר שהשיג תאוותו, והדבר הזה מוקשה: למה נטע הקב"ה כח כזה באדם כזה גדול? עד שהוא פורץ כל גדר! בלי סוף ותכלית!! 

התירוץ הוא: עיקר כח התשוקה שנטע הקב"ה באדם, זה בשביל התורה! התורה היא בלי סוף אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ! לזה גם כוח התשוקה מוכרח שיהיה בלי גבול ותכלית, כפי ערך ההשגות שהוא יכול להשיג בתורה, אלא האדם מחליף את כוח התשוקה, שהתכלית בשביל התורה, הוא משתמש בשביל דברים גשמיים!" 

והסטייפלר בספרו "חיי עולם" פרק כד' כתב: "ומעתה הלא  נשים לב; מדוע ולמה ניתן לנו צמאון עצום כזה! שלא ימצא אדם מנוחת הנפש כל ימי חייו? והלא למען חיי העולם הזה, טוב לו לאדם להיות במידות שקטות, וישקוד על שמריו בשלוה, במנוחה, ועינינו רואות שהגוף כולו נברא באופן נפלא! באופן היותר טוב ומועיל לחייו, אז למה צריך שתהיה לו תשוקה וצמאון? שזה מצער את הגוף ומטריד אותו כל הזמן! אלא הדבר נודע: כי לא נברא האדם למען חיי העולם הזה, כי אם לעבוד את הבורא שיצר את נשמתו, וכוח הצמאון הגדול, ניתן בקרבו בשביל עבודת הבורא יתברך; שיוסיף עוד עומק בעבודת ה' יתברך, שבאמת אין גבול למדרגות העליונות בעבודת השי"ת!" 

ויש לאדם מנועים שאיתם הוא פועל, ויש מנוע של אהבה ויש מנוע של יראה, על אף שלאדם יש הרבה רגשות; אהבה, שנאה, כעס, נקמה ועוד רבים! למעשה זה נחלק לשני סוגי רגשות עיקריים; עונג וצער, והם מביאים לאהבה ולשנאה. סביב הציר הזה נעים כל הרגשות, והם מניעים את האדם לפעולה, כלומר כל מה שאדם עושה זה בשביל להתענג, להנות ולברוח מצער. העונג והצער הם שני מנועים משלימים זה לזה, והם מביאים את האדם לשלמות בעבודת ה'! המנוע של צער, זה מנוע של "סוּר מֵרָע" (תהלים לד טו) והמניע לו זה יראת שמים, היראת שמים גורמת לסור מרע, וככה מונעים את הצער. 

ויש את המנוע השני, מנוע של העונג, שזה המנוע של "וַעֲשֵׂה טוֹב" וזה מונע מכוח אהבת ה'! מי שאוהב את ה', עושה רק טוב וזה מביא אותו אל העונג. אז הכח הראשוני החזק ביותר, זה הכאב והצער, והם יוצרים שנאה למצב או לגורם האחראי על הכאב וזה מוביל אדם להתחיל לפעול בשביל הרחיק ממנו את הכאב והצער. והיסוד הזה קיים בכל תחום בעולם הרוחני; בין אם זה ביחס למצוות בין אם זה ביחס לעבירות, וגם ביחס לשאיפה לגדלות; ככל שאדם שונא את המצב הרוחני השפל שלו, כך יגדל להיות ת"ח גדול! 

סיפר הג"ר שמואל אויערבאך זצ"ל: "שאביו ר' שלמה זלמן אויערבאך זלה"ה החדיר בהם בילדים דבר אחד: "לשנוא להיות עם הארץ!" והשנאה הזו 'שלא להיות עם הארץ' יצרה את הדחף שהוביל אותו ואת אחיו לגדול, ולהיות גאונים וצדיקים!" כך ביחס אלינו; אם אנחנו נשנא את האופן שבו אנחנו מתפללים במהירות, בלי כוונה, כך יגדל הסיכוי שנשנה את התפילות, עד שיהיו עם כוונה והתלהבות! ככל שנשנא את האופן שבוא אנחנו מקיימים "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט יג) יגדל הסיכוי שנשנה אותן עד שתהינה מצוות מושלמות! לא כ"מצות אנשים מלומדה" וזה מפתח לשינוי שנוכל לחולל בחיינו! 

לכן, רק מי שמגיע לשברון לב, והוא לא מרוצה מהמצב שלו - הוא יכול להגיע למימוש הפוטנציאל הכביר הטמון בו! כמו שאמר הקוצק רבה', חמש מילים: "אין יותר שלם מלב שבור!" לכן כשאדם מגיע לשברון לב, והוא לא מרוצה מהמצב, יכול להגיע למימוש הפוטנציאל הכביר הטמון בו! 

שואלים: "הבא לטמא - פותחין לו, הבא לטהר -  מסייעין לו" למה בא להטמא פותחין לו, למה לא מסייעין לו? כי שמה מתחת להא' זה אכסדרה פתוחה והוא נופל! הוא יורד, הקב"ה עושה את זה שהוא יפול מהר, כמו שאומרים שיתרסק! ואז מזה שהוא מבין: 'שאין לו כבר יותר לאן לרדת!' אז  הוא יזקוף קומה ויחזור בתשובה!! אבל אם הירידה תהיה לאט לאט לאט לאט הוא לא ירגיש אפילו שהוא יורד, הוא יכול לגמור את החיים בירידה איטית והוא חושב שהוא 'עדיין בסדר' ואז הוא לא יחזור בתשובה, אז זה גם סיוע מה שאדם נופל בבת אחת – זה בשביל לעורר אותו מהמצב הזה! 

כי השבר יגרום לצער וכאב, וזה יעורר בו נכונות להשקיע ברצינות! ובכל הכוחות, ולשוב ולהגיע למצויינות בתורה ויראת שמים!! בשביל זה צריך כוחות, וזה נמצא רק בידים של מי שלא מרוצה מעצמו, רק מי שהלב בוער אצלו כאש על המצב הנורא שהגיע אליו - יכול ממנו להתרומם, זה מניע גדול מאוד! ואכן, זה היה הכוח שהניע את גדולי ישראל להתעלות; סיפר הגה"צ ר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל, המשגיח בישיבת מיר על דרך עלייתו  בתורה ויראת שמים, עד כדי כך שאמר הג"ר חיים שמואלביץ: "שמה שהיה מרן הג"ר חיים מבריסק לעולם התורה בלומדס' - הגיע ר' ירוחם לעולם המוסר והדעת!" 

וכך סיפר ר' ירוחם איך הוא התעלה: "רצוני לגלות לכם דבר שלא גיליתי מעולם כל ימי חיי! בבחרותי באתי לקלם, בחור פשוט כמו כולם, ואחרי שזכיתי לשמוע מספר פעמים את האדמו"ר ר' שמחה זיסל זצ"ל 'הסבא מקלם' מיד אחרי זה הוא הסתלק מן העולם! ואני במרירות לב, עמדתי מאחורי כותל החדר, ובכיתי! וצעקתי!! ולא אכלתי ולא שתיתי, וכך אמרתי: "אך! רק זכיתי להבין מה הוא אדם, ומה הם הינם חייוביו, אך רק נפקחו עיני בשומעי את דבריך פעמים ספורות! והנה נסתלקת ממני?!" ועמדתי שם כל היום, ואני מרגיש כל ימי: שאם מזכה אותי ה' יתברך בהבנה ובהכרה מעט – זה רק מהמעמד ההוא מאותו היום שבכיתי מול הקיר, ואמרתי את הדברים האלה!" 

היתמות הנוראה שחש ר' ירוחם בהסתלק רבו האהוב! זעזעה את נפשו, ויצרה שנאה למצב שנוצר!! לתחושה שהוא 'יתום בודד!' מבחינה רוחנית, והכאב הזה עורר אותו להוציא מן הכח אל הפועל, את כל הכוחות הכבירים הטמונים בו ולהתעלות. הכאב הזה עורר בו דחף אדיר, והדמעות הללו השקו את כוחות נפשו, והצעידו אותו אל על! 

אם אנחנו מרוצים ממצבנו - אין לנו תקנה! אם נשנא את מצבנו, למרות שאנחנו חושבים 'שאנחנו במצב טוב' כי אנחנו עוד לא הגענו לחפץ חיים ולגאון מוילנא ולאברהם יצחק ויעקב ש"חייב אדם לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב?"! אם נשנא את המצב; שעד עכשיו לא הספקנו ולא הצלחנו להתעלות עוד ועוד! ולהשתנות משנה לשנה בצורה דרסטית! בצורה שהיא ניכרת, שכל רואיו יאמרו: "איו? איפה זה הבן אדם שהיה שנה שעברה? מה זה, זה אדם חדש שבא לעולם!" 

אם לא יהיו שינוים כאלה דרסטיים, זה סימן שאנחנו לא שונאים את המצב שלנו, ואין מקום להתעלות! אז כדאי להתבונן בדברים, ולהתחיל לראות: 'כמה אנחנו חסרים!' ולשנוא את המצב - שיהיה לנו מנוע ודחף לעלות מעלה מעלה!!

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787

וכן ניתן לקבלם במייל [email protected]