מנהיגות - חלק נג | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום ביסט בן פלגוש יזכה בסיעתא דשמיא

לאריכות ימים ושנים בבריאות איתנה,

ושהמחלה תסולק ממנו לאסד נשיא סוריה ולא תחזור בזכות

עשרה נציבי יום אמן ואמן.

מנהיגות נג

להשליט

את המוח על הלב.

אחרי שנוכחנו לדעת שלאדם יש בחירה בכל המעשים,

וחובתו לבחור בחיים,

והתברר

כי האדם אינו פועל

אלא רק כשהלב מתרגש

או מעונג או מצער,

ומכיוון שהתכלית של האדם

לירום מהשם יתברך

ולאהוב אותו בכל לב,

כדי לקיים מצוותיו,

עלינו לחקור ולברר

כיצד יכול אדם בבחירתו לשלוט ולפעול על הלב,

כך שהוא יתרגש ויבער למצוות

ויתרחק מעבירות.

איך מרגשים את הלב

כדי

להיות צדיקים?

יראי שמיים, אוהבי השם,

עושים מצוות בשמחה ובורחים מן העבירות.

ראשית,

עלינו לדעת

בכל החלטה, גם אם נראה לנו

שאנחנו מחליטים בצורה אובייקטיבית,

צריך לדעת שמעורבים גורמים רבים בהשפעות רגשיות

המשליכות על ההחלטות שלנו.

אין דבר כזה שאדם מחליט ככה

בלי שבתוך החלטה,

עד שהוא הגיע להפעילות, זה כהרף עין.

לא היו עשרות, אם לא מאות, אם לא אלפי דקויות

של חשבונות שנזרקו לתוך השקלול עד שהוא הוציא לפועל את מה שהוא לכאורה חשב.

לכן, מבקשים מהקדוש ברוך הוא בברכת המזון

ונמצא חן ושכל טוב.

מה זה למצוא שכל טוב?

מה, יש שכל רע?

שכל טוב? מה זה?

ונמצא

שכל טוב.

טוב ורע זה נמצא בלב.

שמה יוצאים דברים או טובים או רעים.

שמה מידות,

משמה זה יוצא לא.

מה השייכות

של טוב לשכל?

התשובה היא,

השכל

הוא הכיסוי של הרגש.

כשאתה רוצה משהו, אז השכל יתרץ את מה שאתה רוצה. למה?

זאת אומרת, הוא הכיסוי של הרגש.

זה לא הוא אומר ניטרלי, אובייקטיבי.

הוא נדרש לתרץ את הרגש,

את הלב.

למה אתה לא זה וזה?

עכשיו,

מה אתה רוצה להגיד?

להתחמק. למה לא באת? למה לא עשית? למה לא זה? אז מה, מה, מה, מה השכל צריך להגיד?

אז הוא מכסה על הרגש ועל הלב ועל הזה, והוא נותן את התירוץ.

הוא יכול לתת אחד, הוא יכול לתת שתיים, הוא יכול לתת עשר, הוא יכול לתת הכול.

הוא כסות של הרגש.

אנחנו צריכים להתנהג בהיגיון כלפי חוץ.

אתם שומעים לפעמים שאנשים מעירים?

מה, אין לך שכל?

איך אתה עושה כזה דבר?

מה, אין לך שכל?

זאת אומרת, כלפי חוץ אנחנו צריכים להתנהג בהיגיון.

אבל העיקר, העיקר העיקרים זה שיהיה כלפי פנים.

ולכן אנחנו יוצרים לעצמנו סיבות מסיבות שונות להצדיק את עצמנו.

ולכן אנחנו מבקשים שכל טוב.

מה זה שכל טוב?

כמו סכין מטבח.

יכול להיות טוב,

יכול להיות רע.

אפשר עם סכין לחתוך סלט לכבוד שבת,

ואפשר גם לחתוך את האצבע.

שכל טוב זה שייצא טוב, שייצא סלט,

לא יצא חיתוכים.

זאת אומרת שהשכל תמיד יהיה טוב, ייתן תוצאות טובות.

מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיסייע לנו להשתמש נכון בשכל שלנו,

כדי לקיים תורה ומצוות.

מי שיודע לנטרל את הרגש,

יש לו סיכוי לעבוד על פי התורה.

אבל אם הרגש בדרך כלל נוטה אחרי החומר,

אז השכל ישועבד לרגש,

וכל השיקולים של האנשים יהיו טעויות.

כי הם רק יתרצו את מה שהם רוצים.

ומה שהם רוצים בדרך כלל זה לא מה שהשם רוצה במאה אחוז.

נגיד, ב-80 אחוז, 90 אחוז הם מסכימים עם השם,

אבל יש חלק שהם לא מסכימים,

כי הם לא מוותרים

על הנאות העולם הזה, למשל.

אז איך הם יתרצו את זה?

הם ישתמשו בשכל, לתת תירוצים.

ואנחנו צריכים שהשכל לא ישמש לנו לתירוצים

להצדיק

את מעשינו.

אנחנו עושים או רוצים לעשות,

ומשתמשים בשכל שיצדיק את זה.

יש מחשבות שהן שליליות.

יש מחשבות שהן הרסניות.

יש תירוצים

שהן מרדימים את מערכת הסינון המבקרת.

קשה לשלוט במחשבות כאלה שמגיעות מבפנים,

שבאות מתוך הלב,

ולכן הצעד הראשון זה להחליט,

אני לא משקר את עצמי.

כי כל התירוצים הם שקרים בעצם.

אם זה לא תואם לרצון הבורא במאה אחוז, זה שקר.

לכן היה אומר הרב,

רבי שמחה בונהם מפשיסחה,

זכותו תגן עלינו אמן.

אני יכול להחזיר את הגרוע בפושעי ישראל בתשובה.

בלבד

שיאמר את האמת.

ברגע שאדם משקר,

אין עם מי להתעסק.

אדם שלא מחפש את האמת,

הוא יחיה תמיד בשקר.

מה יעזור?

תדריך אותו, הוא יודה לך, יגיד זה נכון, הכל, והוא יישאר אותו דבר.

שקרן זה שקרן.

אדם צריך,

דבר ראשון,

להיות מחויב לאמת בלבד.

אבל בני אדם לא רוצים לצאת רע בעיני אנשים.

לכן הם משקרים בתירוצים כאלה ואחרים.

מה אני אגיד לו? לא נעים לי, מה אני אגיד לו?

שקרנים,

פשוט רמאים.

ולכן אנשים לא יכולים

לחזור בתשובה אמיתית.

יכולים לחזור בתשובה לא אמיתית.

קומסי קומסה.

לא ניתן להשתפר במאומה עד שנודה שמשהו אצלנו לא בסדר.

אצלנו יותר משהו בסדר,

השאר לא בסדר.

פה כתוב

שעד שנודה שמשהו אצלנו לא בסדר. איזה משהו? איזה משהו?

הכל לא בסדר.

איזה משהו?

ההגדרה של לא בסדר,

מה זה באמת לא בסדר?

מה זה לא בסדר?

לא בסדר, זה מה שהתורה אומרת, שזה לא בסדר.

נגיד אתה צריך להיות בשיעור בשעה 4. אם יש לך שאלה אצל מורה הוראה,

אתה ניגש בתחילת השיעור ואומר,

האם אני יכול לצאת לשאול שאלה אצל מורה הוראה?

נו, מאחר והנושא ברור, אז מה, נעכב את הבן אדם, נאמר לו, לך.

אבל עד 4. למה לא הלכת לפני השיעור לשאול את המורה הוראה?

מתי התעוררה השאלה?

ב-5 ל-4.

מתי התעוררה השאלה?

אז זאת אומרת,

אם זה ככה,

אז זה שקר.

זה לא לחיות על פי האמת,

זה לא בסדר.

מי אמר זה לא בסדר?

התורה אומרת שזה לא בסדר.

אם קבעו זמן לבוא,

צריך לבוא.

ואם יש שאלות, אז לפני הזמן.

אלא אם כן זה היה ב-5 ל-4.

אבל גם השאלה לא נשאלה ב-4 כשאמור להתחיל שיעור.

היא נשאלה ב-4 ורבע.

אז עד 4 ורבע כבר היה אפשר לחזור,

אם זה היה באמת דחוף.

אלא אם כן היה טלפון ב-4 ורבע שיש שאלה.

ואז נתעוררה באותו רגע.

וכן הלאה.

אז מי קובע מה בסדר ומה לא בסדר?

התורה קובעת.

אם נשכנע את עצמנו שאנחנו בסדר,

אז נמשיך להיות לא בסדר.

עצם הידיעה שהחלטות שלנו אינן נובעות

משכל טהור,

אלא בעיקר מרגש

ומשאר כוחות פנימיים

שהם שייכים לתת-מודע,

כי בתת-מודע שלנו מתרחשים הרבה הרבה

מרכיבים

שהם

מביאים להחלטות.

אתה לא מודע שאתה שקללת את זה, כי מהירות העבודה של המוח,

השכל היא כל כך מהירה כבזק.

ואתה לא יודע אפילו שזה על שולחן הניתוח

לפני שהחלטת.

ואתה תתרץ את זה, לא יודע, היה לי אינסטינקט.

זה לא אינסטינקט.

זה מורכב ממאות מחשבות פזיזות ומהירות שהתרקמו

למה שאתה קורא אינסטינקט.

היה לי אינסטינקט.

אז השכל שלנו לא פיור,

הוא לא טהור, לא נקי, לא זך.

אבל אם אנחנו נדע שהוא לא כזה בגלל שהוא משמש כיסוי לרגש

והוא משקלל את מה שהרגש, המצפון,

המידות דורשות ממנו להגיב,

בוא תוציא אותי מהמצב הזה.

בוא תתרץ אותי.

תגיד לי למה עשיתי מה שעשיתי.

מה ההיגיון במה שאני עושה?

אז אם נדע שככה השכל עובד והוא לא טהור,

הוא לא מתנגד,

הוא רק מעלה צדדים.

אתה תחליט אבל.

הוא מעלה לך את הצדדים,

כמו עורך דין. הוא אומר, יש מהלך כזה שאנחנו יכולים ללכת, יש מהלך כזה.

אתה שכרת אותי, תחליט מה שאתה רוצה,

אני יודע לעבוד גם ככה, גם ככה, מה שתגיד.

אם נדע את זה,

זה כבר יכול להקל עלינו בהחלטות המושכלות והנכונות.

דהיינו שיהיו מושכלות עם שכל טוב

ויהיו נכונות.

תקשיבו טוב ולא תאמינו למה שאני אומר.

סבא מסלובודקה, יהודי קדוש, ירא שמיים,

אוהב השם,

עבד נאמן,

העמיד דורות רבים

של צדיקים, תלמידי חכמים,

הפיץ מוסר בעם ישראל,

היה נוהג תמיד לבדוק את ההחלטות שלו,

מה הסיבה האמיתית

שהוא רצה והחליט מה שהחליט.

מה הסיבה?

זאת אומרת, הוא בדק את שורש הסיבה של הסיבה של הסיבה שגרמה לו למה שהוא רצה והחליט.

בספר, תנועת המוסר,

בחלק ג' פרק יח' הוא הביא דוגמאות נוראות לזה,

ונביא דוגמא אחת.

לא תאמינו, אמרתי, נכון?

פעם אחת בצאתו לגרמניה להבראה

אמר למקורביו

שאולי כל הסיבה שמושכת אותו לשם

היא מחמד שראה אשתקד,

בחלונות הראווה

בערי גרמניה, מכשיר חדש,

שאפשר להשתמש בו בתור מקל נאה,

ואפשר גם להפוך אותו למטרייה.

הוא משתוקק לקנות אותו.

אז יכול להיות שרק בגלל זה הוא רוצה לצאת לגרמניה לנופש.

כי שמה כדאי ללכת,

כי הוא ראה את המקל מטרייה הזה שהוא דו-שימושי,

שזה דבר חדש שהיה בעת ההיא,

ולכן הוא רוצה ללכת לרכוש אותו,

אז ניסע לגרמניה.

שמעתם?

אדם גדול כזה ונשגב,

בודק

מה היה הגוירם

שגרם לו דף

דווקא לגרמניה, למה לא שווייץ?

למה לא אוסטריה?

למה גרמניה?

למה הוא ראה

את המקל מטרייה?

זאת אומרת, הוא חוזר אחורה אחורה,

מה מושך אותי שהחלטתי פתאום דווקא לצאת לגרמניה?

אתם שומעים?

אתם שומעים?

איך יגיד מישהו אחר?

ניסע לגרמניה, איש אוויר נפלא, וזה, והכול, ויש שם בשטיבל,

ואפשר להתפלל, ויש שם כשרות, ויש

ויש גם מקל מטרייה.

הוא אומר, לא, לא, לא, לא. רק המקל מטרייה?

אוי, אוי, אוי, אוי, אוי, מי יגיד כזה דבר? מי יחקור ויוציא את עצמו כזה,

כאילו קטנוני וכמו ילד קטן שהלך לחפש את זה?

יש לי מטרייה.

מי?

מי יעשה כזה דבר?

רק איש מוסר

שיודע לבדוק בתוך-תוכיותו מה היה המניע הראשון להחלטה.

ואיך הדוגמאות הן אצלנו?

איך הדוגמאות אצלנו?

אדם הולך לקנות חליפה.

צ'אבס, לכבוד יום טבע.

הולך לקנות חליפה.

יש אחד מתעניין בעיקר בגזרה,

ביופי של החליפה,

שהיא תתאים לטעם האישי שלו.

אתם רואים שיש אנשים שאומרים, לא, זה לא.

לא, זה יפה, תיקח, לא, לא, זה אני לא אוהב, זה לא.

תוריד לי את זה, תראה לי את זה.

מה הוא מחפש?

מחפש יופי, יופי, שחליפה תהיה יפה עליו.

יש מישהו אחר שקודם כל הוא בודק בכלל את האיכות של הבד.

הוא ניגש בכלל, מתחיל לגעת בכל דבר.

לא, זה סינתטי, זה כותנה, זה קצמר, זה בד אנגלי, זה,

זה, זה, זה, זה.

זה מה שמעניין אותו, איכות של החליפה.

השלישי,

לא מעניין אותו שני הדברים האלה.

תראה לי את הלהיט, את הצו של האופנה, מה יצא עכשיו,

מהחודשים האחרונים, שאין לאף אחד, אני רוצה משהו שמותג ושל עכשיו.

זה מה שמעניין אותו.

יש רביעי,

לפני שהוא ניגש בכלל, הוא שואל, מה המחירים פה?

אותו מעניין המחיר, כמה עולה החליפה.

אה, לא, זה יקר, שלום, עובר לחנות אחרת.

ויש אחרים, אומרים, לא, זה זול, אני לא רוצה, זה סחורה זבל, אני לא רוצה.

אין לך בחמשת אלפים, בשבעת אלפים, בשמונת אלפים.

מה אהבלים, שחושבים שמה שעולה יקר,

אז זה הכי טוב.

ויש אחד חמישי,

הוא בודק את הנוחות בחליפה,

האם היא קלה, האם היא כבדה,

האם היא סטרצ'ית, האם היא... איך היא יושבת? נוח לזוז, הוא עושה ככה, עושה ככה,

ובודק אם זה נוח לו החליפה.

כל אחד מקבל החלטה

אם לקנות חליפה

מסיבה אחרת.

או לפי סדר קדימויות שונה.

זאת אומרת, אלה הנושאים החשובים לו.

אז לא כל אחד שניגש לקנות חליפה זה אותו אדם ואותה סיבה,

זה שונה, שונה, יש כל מיני שיקולים, כל מיני שיקולים.

יש כאלה אומרים, את זה אני לא קונה כי החבר שלי קנה.

הוא רוצה משהו שאף אחד לא קנה.

וכן הלאה. יש שיקולים בלי סוף, בלי סוף, בלי סוף. יש כאלה אומרים,

שאם ישאלו אותו איפה קנית את זה,

הוא יגיד, בחנות זה וזה.

זה בכלל לא מעניין אותו חליפה.

העיקר שהוא יגיד באיזה חנות הוא קנה.

לא, אני קניתי בכיכר המדינה.

מה פתאום, אומר רבי עקיבא, מה אתה עושה ממני צחוק? אני משאיר רבי עקיבא אני.

רבי עקיבא, הוא היה צדיק, הוא לא, זה לא בשביל חליפות.

אני כיכר המדינה.

וכך בכל עניין.

אם האדם יכיר וידע

מה הגורם החזק שמעניין אותו,

אז יקל עליו לקבל החלטה,

כי הוא יוכל להיות ממוקד יותר בשיקול דעתו

ולבחון

את ההתאמה של הבחירה שלו

לקנה המידע האמיתי הראוי על פי התורה.

גם ברוחניות,

גם בעבודת השם,

מי שלא מכיר את המידות שלו

ואת התאוות שלו,

הוא סבור בטעות

שהוא מחליט

על פי השכל בלבד.

מי שאינו מכיר את המידות שלו

ואת התאוות שלו,

מה הוא סבור?

הוא סבור שהוא מחליט על פי השכל בלבד.

הוא חושב שהוא מחליט על פי האמת.

אבל זו טעות, כי מרבית ההחלטות נובעות דווקא מהמידות

והתאוות שלו.

כי מכיוון שהוא מונע

על ידי הרגש,

אז הרגש מנתב את השכל וגורם לו לחשוב ולהחליט

באופן שיאפשר לו להשיג את ההנאות

ואת התאוות

שהוא חושק בהן.

עכשיו אני אתן לכם ניסיון

ותנסו לענות לי,

שאלה פשוטה,

ותנסו להתחכות

מה הסיבה שהחלטתם את מה שאני אשאל אתכם.

כל אחד יחשוב עכשיו וייתן לי תירוץ

למה הוא החליט לשבת איפה שהוא יושב.

אתה, יש לך תשובה, כן? מה התשובה?

יפה. למה בצד שמאל ולא מולי פה ישר ממול?

לא חשבתי, אז עכשיו תחשוב על זה כמו שהסלובוט קרא וחשב על המטריה והמקל.

למה הוא החליט?

אה, אסור כאילו לבוא לאמצע. אז למה לא לאמצע פה מולי, ככה,

והיו עיניך רואות את מוריך ממול ישר? למה?

אה, לא חשבתי, תחשוב עכשיו, תחשוב.

ואתה, מר המזלג,

למה אתה יושב מולי ולא בשורה הראשונה?

לא יודע, תחשוב, אז תחשוב,

אז תחשוב,

אז תחשוב, עכשיו תחשוב.

ואתה, למה יושב פה מצד ימין קרוב, אבל לא באמצע הכי קרוב ממול?

כמו שהיו יושבים בזמן הגמרא, מי שישב בשורה ראשונה,

זה היה הכי חשוב.

מי שישב בשורה שנייה, זה כבר היה פחות מהראשונה.

לא ישבו כל אחד איפה שהוא רוצה כמו שאתם.

ישבו לפי המעלה.

אז עכשיו אף אחד לא קבע אם יש לכם מעלה

או לא ויכולתם לשבת בשורה הראשונה.

למה אתם לא יושבים הכי קרוב ובאמצע?

הכי קרוב.

והיו עיני חרות, נתנו על זה שאלות.

למה?

ולמה אתה, מר דנוך, יושב שם מצד שמאל,

תמיד בחרת את המקום הזה,

אתה רוצה לראות אותי בפרופיל?

זאת אומרת, כל אחד יחשוב,

יש סיבה, הרי לא ישבתם סתם, באת ונחת,

כאילו מישהו דחף אותך ואמר, שב פה,

אתם החלטתם לשבת.

יש סיבה למה כל אחד ישב במקום שהוא ישב.

למה?

מה?

זה תירוצים, אתה רואה, זה בדיוק השיעור שאמרנו.

תירוצים של יצר הרע, שקרים שאין כדוגמתם.

הרי יש מקומות פנויים מקדימה.

אז מי שרוצה, נדחק. מי שהולך לסרט, מחפש להיות קרוב.

מי שהולך לתיאטרון, מחפש שורה ראשונה.

עוצרו את השחקנים מקרוב.

אז מה, אה, בגלל שישבו פה, אז אני איזה... אבל למה הלכת לסוף, לשורה האחרונה?

האחרונה בקצה שהעמוד כמעט מסתיר אותך. למה?

למה זה?

צריך להיות סיבה.

אז אני אתן לכם סתם דוגמאות, כן?

יש אנשים שלא רוצים להיות בקו האש,

מה שנקרא, שלא יסתכלו להם בעיניים ישר,

ואז יבחנו אותם, או יבחינו בהם,

או אם הם ערנים או לא, מבינים או לא. אז יש להם, בואו, אני שומר פרופיל בצד, קח קשר עין.

יש אנשים שיושבים בצד כי הם נבדלים מאחרים, יש להם גאווה.

הם לא מעורים קרובים להרבה אנשים, הם מתבודדים,

תופסים פינה בצד,

שם נסתרים מהעין,

יש כאלה מאחורי העמודים,

בכלל לא רוצים שאם הוא ינמנם, לא ישימו לב גם כל מיני חשבונות.

זאת אומרת, אף אחד לא יושב סתם איפה שהוא יושב.

הכול הולך עם משקל, רק הוא לא בדק אף פעם למה.

הוא לא בדק.

עכשיו למדנו שיעור שלכל דבר יש סיבה, לא ישבת סתם פה.

אז כל אחד צריך לנתח את החרטות שלו עד עכשיו

ולהבין את האמת המסתתרת מאחורי ההחלטה הזאת שהוא החליט.

יש כאלה שאין להם אפילו מקום קבוע פעם, הוא פה, פעם. הוא מבלבל את הרב.

הוא לא,

אתה מבין?

חושש מהשב״כ שלא יעטר אותו ויוכל לנתח אותו לאורך זמן.

הדברים האלה לא קורים סתם. מה קרה התנועתיות הזאת? למה? ממה היא נגרמת?

כל דבר יש לו סיבה ושורש במידות שלך.

אין שום דבר שהוא אקראי. אין דבר כזה. אפילו

שאם במקרה, כאילו, אתה חושב, התיישבת פה, במקרה,

זה לא מקרה.

עברו לך עשרות מחשבות,

בתת מודע,

שהנחיתו אותך על הכיסא הזה.

שום דבר לא הולך כמו שאתם חושבים. זה לא, זה שום דבר. מה פתאום? אין לי שום כוונה.

אין דבר כזה.

אין דבר כזה.

הכול זה רצונות,

מודעים ולא מודעים,

והשכל יתרץ את מה שאתה אחר כך עשית.

ועדיף שהוא לא יתרץ, כי אז שומעים את השקרים.

אז תבחנו,

לא רק את הדבר הזה.

כל דבר שאתם עושים,

כל דבר שאתם עושים, נובע מהמידות שלכם.

מהשכל ייתן לכם איזה הסבר שיניח את דעתכם שמה שעשיתם זה בסדר.

אבל זה לא האמת.

זאת לא האמת, זה לא שכל טוב.

זה שכל רע,

שהוא משמש כיסוי לרגש.

לכן אמרתי לכם שבקלם,

שמה שלטו על השכל,

איך הם שלטו על השכל?

לא נתנו לו להיות כיסוי לרגש.

זאת אומרת,

עכשיו אני רוצה להסתכל.

שמעתי תזוזה.

אתם יודעים, כמה פעמים הערתי לכם

שאנשים שלא מרוכזים

בלימוד,

אז כל מי שנכנס

מסתכלים אחריו. כל מה שנפל, כולם מסתכלים. כל מה שזה,

בקלם לא היה דבר כזה.

שיפול בניין, שיפול ארון.

לא זזים בעיניים.

לא מזיזים את העיניים מארבע עמות. זאת אומרת, כל הזמן ככה.

אין סיבה להזיז.

נפל, לא נפל,

הלך, לא הלך, נשבר, לא נשבע, שום דבר.

זאת אומרת,

שליטה גמורה שהרצון

לא יזיז אותך ויסיט אותך כל הזמן ממה שאתה החלטת.

מה החלטת?

שלומדים, נכון?

אז אתה כמה רוצה ללמוד עכשיו החלטת שעה?

שעה לומדים. אין משהו אחר.

אין משהו אחר.

אז לא נותן

לרגש,

יוא, לא שתיתי תה עוד.

רגע, אני הולך לעשות תה לפני שאני אתחיל.

לא זה.

אין שום דבר.

מה שהחלטת, זה מה שעושים.

ואז השכל

לא משמש כיסוי.

כמה אנשים יכולים לשלוט בעצמם ככה?

אבל אם לא, אתה כמו תזזית,

כל רגע אתה זז לאיזה עניין, וקופץ מעניין לעניין, ובמחשוב.

תסתכלו בתפילה, איפה אנחנו נמצאים.

בפריז, באמריקה, בשוק, בזה, בחובות, בבנק, בזה. איפה לא נמצאים?

כל רגע אתה, תראה איזה מהירות.

אלפי מחשבות עוברות לך בתפילה.

אתה לא מאמין איפה הגעת, לאן נסעת, איפה חזרת? מה הולך פה?

לא תפסת כמעט מילה מכל מה שאמרת.

מי מכניס לך את כל זה?

איפה השכל? איפה השוטר? איפה המפקח?

הלו!

מה איתך?

התעורר.

אתה באמצע התפילה.

שום דבר הפקרות.

הולך אחרי תאוות ליבו, מחשבות, רעיונות, המצאות,

ענייני,

עבוד, פגישות,

תוכניות,

בודק אנשים, נזכר בהם, חושב עליהם.

ואיפה התפילה?

ועוד תפילה,

ועוד תפילה, ואלפי תפילות, ועשרות אלפי תפילות, ואין תפילה אחת שלמה.

אין תפילה אחת שלמה.

אז מי מנהל אותנו?

ואיך זה עובד?

אתם מבינים איזה מהירות זה עובד? בפנים.

ואתם חושבים. ואפילו אם תרצה להיזכר עכשיו מה חשבת בתפילה,

לא תזכור אפילו אחוז ממה שאתה חשבת בתפילה.

אתה גם לא מודע אפילו שאתה חושב על דברים שהם בתפילה.

כמו החלום יעוף.

וכל זה מבלבולי השטן,

שלא תתפלל.

כי אתה כבר עומד לפני מלך מלכי המלאכים, שכינה לפניך, והכול, ויכול לקבל כל מה שכתוב,

והוא מסיט את דעתך שלא תתבונן במה שאתה אומר.

אז זה מלחמה?

מלחמה אמיתית.

זה לא צעוק.

אין דבר שאתה עושה באקראי.

אין.

למה מחייבים את השוגג ברצח?

אחד לקח פטיש

או גרזן

ונשל לברזל,

נתן מכה בעץ,

ועף הברזל מהעץ,

ופגע באדם והרג אותו. קוראים לו רוצח,

והוא צריך לנוס לאחרי מקלט.

מה, אני התכוונתי?

אני רציתי?

חס ושלום.

מה זה?

אני אשם שזה אף?

כן, אתה אשם.

למה אתה אשם?

היית צריך, לפני שאתה מתחיל לעבוד, לבדוק

את תקינות הכלים שאתה עובד איתם.

הרי ייתכן

שישל לברזל ויעוף.

אתה בדקת שהגרזן למעלה,

יש עתיכת פלדה או ברזל בעץ שמרחיב אותו בשביל שהברזל לא יעוף?

בדקת או לא? או שזה היה ככה רעוע?

כיוון שאתה לא חס על חיי אדם ולא אכפת לך כל כך,

לכן אתה יכול לעבוד גם עם כלים שאתה לא בודק את תקינותם.

ואתה נקרא רוצח,

לא הורג.

פועל שונות בארץ,

מי שהרג בשגגה קוראים לו הורג,

רג.

לא אומרים לו רוצח, רק מי שהיה בדם קר,

בידיעה, במזיד.

התורה אומרת לו, גם השוגג רוצח.

זאת אומרת, אתה צריך תמין,

ומה באמת גרם שהבן אדם הזה יזלזל בחיי אדם?

מה?

תגידו לי, מה?

מה גרם לבן אדם שיזלזל בחיי אדם שיכול להרוג בן אדם?

מה גרם? מה?

עצלות.

כי צריך לקחת, אתה מבין, איזה כלי,

ולחזק את הברזל שמה.

אבל לך תביא עכשיו משם תקליב, לא יקרה שום דבר, לא יקרה שום דבר.

ואז הוא עובד, ונשל הברזל.

מידה של עצלות.

כמה פעמים אנחנו מתעצלים? הרי אנשים מעדיפים לאכול מזונות,

מאשר דברים שמחייבים ברכת המזון.

למה? כי זה ייקח עוד שלוש דקות.

וזה יהיה מצווה דאורייתא, ברכת המזון, וזה יהיה דרבנן.

עזוב אותי, דאורייתא זה עזוב, אין לי סבלנות,

אין לי זמן,

איזה נטילת ידיים,

ואין משהו ככה, צ'יק צ'אק וזה.

אתה מבין? מידות זה מידות, הכל זה מידות.

הכל זה מידות.

ויצר הרע נותן לך תירוצים.

אז תחשבו, אני עוד לא קיבלתי תשובה למה התיישבתם באותו מקום.

נעשה הפסקה למחשבה ונמשיך עוד מעט.

תודה.