הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק יא | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

נציבי יום: לרפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל ובפרט לדניאל יונתן בן זוהר למשפחת יוסף אמן ואמן.

בעל הנציב יום מבקש שכבוד הרב יברך לטובת כלל ישראל בתשובה שלימה ורפואה שלימה! 

שמואל איתמר בן אביבה יזכה לשלום בית והמשפחה תעלה במעלות התורה והיראה אמן

נתן שמחה בן מרים ואשתו והבנות יזכו לחזרה בתשובה שלמה ואמיתית וכל מלי דמיטב ולזרע בר קיימא אמן

לע"נ בת שבע בת רבקה וישראל מנוחתם עדן ויזכו כל יוצאי חלציהם לתשובה שלמה והצלה – אמן!.

הכרת הטוב וכפיות טובה חלק יא' |

הכרת הטוב צריכה להיות בלי חשבונות: בלי חקירה ודרישה, בעל 'ההגדה' מסיים: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת וכו' לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ" ולא הזכיר שם מי עשה את הַנִּסִּים? אלא סתם לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, זה ממש טופס שלא נכתב בו שם בעל השטר ולמה זה? משום דהכרת הטוב אין שום חקירות ודרישות: למי? בתכונת מקבל טובה: שמיד הוא מכיר טובה! לְמִי? למי שעשה לו טובה בלי שום חקירה: מיהו בעל הטובה. 

אז זאת אומרת אפילו אם אתה לא יודע מי עשה לך את הטובה צריך להכיר לו את הטובה, להתפלל עליו לברך אותו: 'ה' יברך אותו את מי שנתן לי מי שעשה לי מי שפעל...!' לעשות כל מה שאפשר, גם אם אתה לא יודע מי. - זה ב'דעת חכמה ומוסר'. 

ה'אור יחזקאל' אומר: מידת הכרת הטוב הוא כליל המעלות; מי שיש לו מעלה של הכרת הטוב אינו מתחשב עם כוונת הנותן כל כך, וכן אינו מסתכל מה השיג ממנו? אם זהו שלו לגמרי או של זולתו רק הלא השיג על ידו טובה וזה נותן לו להיות מכיר תמיד את הטובה שקיבל על ידו. ודברי ה'חובות הלבבות' (בפתיחה בשער עבודת האלקים) אומר: "כי כל מטיב אלינו אנו חייבים להודות כפי כוונתו להועיל לנו והוא רק על דרך חשבון וכל שכן למי שכונתו להועיל על דרך הטבה כמובן כי החיוב יותר גדול!" 

זאת אומרת אדם שעושה לנו טובה עם חשבונות צריך להכיר לו טובה, אבל מי שעושה לנו על דרך שאין לו חשבונות על דרך ההטבה ממש כמובן שהחיוב יותר גדול, אבל מה שנוגע להמידה של הכרת הטוב צריך להיות מכיר טובה תמיד. 

'ביאור אגדות הגר"א' הגאון מוילנא אומר: "חמרא למריה טיבותא לשקייה" (הגמרא בבבא קמא צב) אומרת, היין שייך לאדון, אבל מחזיקים ומכירים טובה למי שמשקה אותנו את היין, זאת אומרת בא אלינו המלצר נגיד ונותן לו יין אומרים לו: 'תודה רבה תהיה בריא תזכה למצוות יופי שים פה שים פה כן יופי יופי!' למי מכירים טובה? למשקה, ושל מי היין? של בעל השמחה! או של בעל הבית. מה מוכיח מכאן הגאון מוילנא? שיש להחזיק טובה לחבירו אע"פ שהוא מוכרח לעשות את הטובה, המלצר מחוייב לשרת אותך הוא מקבל על זה שכר ואתה צריך להכיר לו על זה טובה על מה שהוא משרת אותך ומקבל שכר והוא מוכרח לעשות את זה אין לו ברירה! למרות זאת אתה צריך להכיר לו טובה. 

זה מה שאומרים האנשים: חמרא למריה – היין שייך לאדון, אבל טיבותא – הכרת הטוב לשקייה – למי שמשקה אותך ואפילו שהוא מוכרח, מכאן מוכיח הגאון: שאפילו מי שהוא מוכרח לעשות לך טובה צריך להכיר לו טובה. 

אחת מצורות ההצדקה לאי אמירת: 'תודה!'; יש אנשים שיש להם הצדקה לא להגיד: 'תודה' אחת ההצדקות כאילו 'כי נותן הטובה מקבל בשכרו תמורת כספית ולכן הכרת הטוב מיותרת' הילד אינו חש חובה להביע תודה לדוור (לא יודע למה הוא אמר ילד) לחנוני, למלמד (למלמד מובן...) לנהג מונית, לרופא, לפועל הניקיון! – מישהו פעם נסע ליד אנשי העיריה שאוספים את הזבל בלילה עצר את המכונית ואמר להם: 'חזק וברוך! אשריכם!! אתם מטהרים את העיר מן הטינופת!!' - ? למה? מה האמתלא מה ההצדקה כאילו? 'הוא מקבל שכר מה אתה רוצה? בשביל זה הוא מקבל שכר...!' 

יש כאלה שמשליכים מן האוטו ניירות כל מיני דברים כוסות וזה.. אתה שואל אותו: 'למה אתה עושה את זה?' – 'יש פה פועלי ניקיון בשביל מה הם מקבלים כסף? אם אני לא אזרוק מה הם יעשו?....' אז די לו בכך והוא לא מכיר טובה כי הם מקבלים שכר. אך למעשה יש להדגיש: שאין הבדל בהכרת הטוב על עבודה בשכר או בהתנדבות כי הכרת הטוב היא חובה חד צדדית של המקבל ללא כל חישובים צדדיים, ענין המשכורת הוא צדדי והוא לא מעלה או מוריד לגבי קבלת הטובה, מה זה משנה אם הוא קיבל שכר או לא קיבל שכר? 

הכרת הטוב יותר משהי מידה בין אדם לחבירו - זו מידה בין אדם לעצמו! הזולת לא זקוק כל כך ל'תודה' שלי הוא יסתדר גם בלי התודה, אבל אני זקוק להודות אני צריך להיות מודה, אחרת אני עם בעיה! אין לי מידה של הכרת הטוב וזה חמור מאוד! זאת אומרת מי שזקוק יותר להודאה להודות זה מי שקיבל את הטובה יותר ממי שנתן אותה שהוא יקבל את התודה. וכמו שאמרנו: "בור ששתית ממנו מים - אל תזרוק בו אבן!" מה קרה ואם תזרוק בו אבן הוא יכעס הוא יכאב יפגע? מה יקרה? - לא! זה בעיה אצלך, אם אתה מסוגל לעשות כזה דבר למי שהטיב לך אפילו שהוא דומם – אתה בבעיה! 

ההודאה והערכה והכרת הטוב והחזקת טובה כל הדברים האלה זה צורך שלך, שלך אתה! אם נאמץ את הגישה הזו, נמצא שזה לא משנה למי עלינו להודות, חובת הכרת הטוב היא גם שהמטיב עמנו הוא; חי, צומח או דומם! לא משנה. 'שלום בית!'... אמא שלי המנוחה, סיפרתי לכם: היינו חוזרים מאיזה שהוא מקום מגיעים לבית פותחים את הבית נכנסים היא אומרת: 'שלום בית!' צריך להכיר טובה - בית! בית, בכל אופן נותן לך מקום, אתה יכול להתרווח, אתה יש לך את כל האמצעים שמה! לא מגיע לו? זה לא שהבית שומע, אתה! אתה, הכרת הטוב לכל דבר שמסייע לך, שעוזר לך, שנותן לך. 

ה'שפתי חיים' אומר: מצינו בכלב שקיבל שכר על כך שלא חרץ לשונו לבני ישראל בצאת ממצרים, כמו שפירש רש"י על הפסוק: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל) מדוע לכלב? אלא "למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה! שנאמר: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא ז) אמר הקב"ה "תנו לו שכרו!" על מה מקבל הכלב שכר? הוא לא סייע במאומה ביציאת מצרים! החמורים לפחות סחבו את המשאות, הכלב לא סייע כלום. אלא לומדים מכאן: שחובת הכרת הטוב אינה דווקא למי שסייע לך בפועל, אלא אפילו הכלב שכל העזרה הסתכמה בכך: שהוא לא נבח על ישראל ולא הפריע לקידוש ה' הגדול של יציאת מצרים! אתם שומעים? לא הפריע! 

היה מישהו שאשתו אמרה לו: 'תגיד לי למה אתה לא עוזר? תעזור קצת!' אומר לה: 'זה שאני לא מפריע - זה גם עזרה'... יש לו ראיה: מהכלב - הוא לא הפריע וקיבל שכר! 

על פי 'שיחות מוסר' (תשלב'): "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז כא); "רבנן אמרו: "אמר ראובן: "הוא מונה אותי עם אֵחַי ואיני מצילו?! אני הייתי סבור שנדחיתי מכח אותו מעשה! והוא מונה אותי עם אחיו שנאמר: "וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית לז ט). ואיני מצילו?!" ראובן חשב שהוא נדחה מהאחים השבטים בגלל 'מעשה בלהה' ובא יוסף ומספר שהוא חלם חלום, ובחלום הוא ראה אַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי, אם יש אַחַד עָשָׂר ראובן נמנה איתם! אז אומר ראובן: הוא מונה איתי עם אֵחַי בחלום שאני מכלל האחד עשר ואני לא אציל אותו?! כי אני הייתי סבור שאני נדחיתי והוא מונה אותי איך אני לא אציל אותו?! מה יוצא מפה? מבואר מכאן: שהסכים עם הפסק דין שהוציאו האחים על יוסף; שהיה לו דין רודף! מכל מקום משום הכרת הטוב שהוא מנה אותו עם שאר האחים בא להצילו איך אני לא אציל אותו אם הוא מנה אותי?! 

לכאורה יוסף לא התכוין כלל להטיב עמו, יוסף התכוין על כל אחד ואחד ואחד? זה חלום שהוא חלם הוא לא תכנן הוא לא אמר זה לא מדעתו הוא אמר רק מה שהוא ראה מה שהראו לו, אז הוא לא התכוין להטיב עמו, רק סיפר את החלום כמו שהיה. מכאן מה רואים? שהיסוד להכיר טובה לא תלוי ברצונו ובכוונתו של המטיב, אפילו שמי שהטיב לך עשה שום דבר ולא התכוין בכלל - אתה צריך להכיר לו טובה! מה היתה פה הטובה? כי הוא חשב: 'שהוא נדחה!' מי בישר אותו בשורה טובה? מי בישר אותו בשורה טובה בלי כונה! יוסף! 

איך הוא בישר אותו? שהוא אמר שבחלום הם אַחַד עָשָׂר מכאן הוא הבין: שהוא לא נדחה! זה בשורה טובה, אבל מה, הבשורה הזו מכוונת? לא, ומה, מרגיש ראובן: שהוא צריך להציל אותו נגד הפסק שהוא מסכים – הכרת הטוב! אמרנו אותו דבר על משה רבינו, שה' אמר לו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא ב) והוא לא הלך בעצמו! והוא אמר: 'שהיה לו הטבה במדין אצל יתרו!' והרחבנו בזה ('הכרת הטוב וכפיות טובה חלק ב' 18-10-2021) זאת אומרת אז רואים שאפילו ציווי מפורש מהקב"ה נְקֹם הכוונה זה אתה והנה הוא לא מבצע את זה, זה בסדר גמור, כי זה הכרת הטוב. 

"מה שילם לו הקב"ה לראובן?" המדרש ממשיך ואומר: "אמר לו הקב"ה: "אתה פתחת תחילה בהצלת נפשות; חייך! שאין מפרישין ערי מקלט תחילה אלא בתחומך הדא הוא דכתיב: "בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר" (דברים ד מג) שזה בשטח ראובן. הבחנה דקה בחיוב הנורא של הכרת הטוב, טובה שנעשתה בלי כל כונה מצד המטיב מחייבת כבר הצלת נפשו של המטיב, זו מידה הנחקקת בנפש עד שזה מטביע את האופי על כל השבט! שכל השבט זוכה ש'עיר מקלט' יהיה בשטחו של ראובן ראשונה! למה? בזכות שהוא פתח בהצלת נפשות להציל את יוסף, מכח מה? מכח הכרת הטוב, אז הוא זוכה שעיר מקלט להציל את הרוצחים בשגגה יהיה בשטח שלו, שילם הקב"ה! וכל השבט הרויח מזה!! 

ב'שיחות מוסר' כתוב: שבנות יתרו שבו לביתן אחר שהושיען משה רבינו מיד הרועים, והן מספרות לאביהן: "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" (שמות ב יט) אמרו חז"ל: "משל לאדם שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים, נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו! אמר לו התינוק: 'אילולי אתה – כבר הייתי מת!' אמר לו: 'לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו - הוא הצילך!' כך אמרו בנות יתרו למשה: 'יישר כחך! שהצלתנו מן הרועים!' אמר להן משה: 'אותו מצרי שהרגתי - הוא הציל אתכן!' כי בגלל המצרי הוצרכתי לברוח והגעתי אליכן, אז מי גרם? המצרי. 

אכן כשהן באו לאביהן אמרו: אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ. המדרש מלמד אותנו פה: גודל חיוב הכרת הטוב שהתינוק צריך להכיר טובה לערוד שנשך את האדם וגרם לו לרוץ לנהר ועל ידי כך הצילו! נמצא: הגורם להצלתו הוא הערוד. איך הוא יכיר לו טובה? איך הוא יכיר לו טובה? אפשר שכל פעם שהוא יספר על ההצלה הוא יזכיר את הערוד: 'בזכות הערוד! ערוד, ערוד ערוד' ויכנס בקרבו מי היה הגורם! ומי זה היה הגורם? ולא במתכוין, הערוד התכוין להציל את התינוק?! בנות יתרו חייבות להכיר טובה למצרי הרשע שהרג אותו משה, ובשל כך נאלץ לברוח למדין, ושם הוא ראה את בנות יתרו נתונות בסכנה והציל אותן, נמצא שהמצרי גרם להצלתן. 

כי הנהנה ומקבל טובה מחבירו אפילו לא התכוין כלל וכלל לטובתו, וכל הדבר הסתובב בעקיפין - מקבל הטובה חייב להכיר טובה למי שסובב וגרם לו טובתו. לכן, כשרואים בן אדם שהוא תלמיד חכם ומתנהג כיאות ולומד תורה אז אומרים: "אשרי אביו! אשרי אמו אשרי רבו" מברכים! למה? תגיד: 'אשריו שלמד והתאמץ וייגע!' - ? לא! לא. מי הביא אותו? מי הביא אותו? אבא שלו, אמא שלו. מי חינך אותו? הרב שלו, אז כולם מברכים, מברכים! לא רק אותו, מברכים את כל אלה שהיו סיבה! 

מצינו ברבי חייא: אשתו היתה מצירה לנו ואעפ"כ כל מה שהיה מוצא בשוק היה מביא לה! איזה מתנה עוד חלוק ועוד זה ועוד זה ועוד זה. אמר לו רב, רב פונה אליו ואומר לו: "והא קא מצערא ליה למר!" הרי היא מצערת אותך! מה אתה קונה לה דברים? ענה לו ר' חייא: "דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא!" (יבמות סג') היא התכונה להציל אותו מן החטא? הרי היא הצירה לו! מכל כמקום כיון שעשתה כן, הוא חייב לה הכרת הטוב. 

אומנם ב'חובות הלבבות' כתב: שמי שלא מתכוין להטיב אין חייבים להכיר לו טובה; אז יש שמפרשים: שזה כונה פשוטה ככה, ויש אומרים: שזה לא הכונה ככה, אלא לו חייב לו הכרת הטוב כמו שחייב למישהו אחר שמתכוין, זאת אומרת יש חילוקים; תלוי כמה המטיב הטיב! ושמעתי בשם הרב דסלר: שאם אין האדם מתכוין להטיב לשני, אין לו אמנם זכות לתבוע הכרת הטוב, אבל מכל מקום ראוי להכיר לו טובה אפילו שאין לו זכות לתבוע זאת. 

אבל אם נתבונן: דיינו שמגדלות בנינו מה זה דיינו שמגדלות בנינו מה, למה הנשים אחרי שמתגרשות הן נלחמות שהילדים ישארו במחיצתן? זאת אומרת הן לא מגדלות את הבנים בשביל הבעל, הן גם ככה מגדלות את הבנים ורוצות לגדל את הבנים וגם לא מוותרות על הילדים אחרי שמתרגשות נכון? אז עד כמה בזה הן מטיבות לנו? כן, אבל כל זמן שהן נמצאות אתה לא צריך לגדל! אבל אם היא היתה חלילה נפטרת מי היה מגדל? אתה! אז אתה מודה גם שהיא חיה! והיא מגדלת!! ועושה וכו' וכו'. 

ומצילות אותנו מן החטא - זה הכונה שלהן? והן לא חלק מתוך הענין הזה? אז זאת אומרת אפילו שזה בקצת כאילו הטבה שיש להן גם הנאה מזה בעצמן עם כל זה דיינו והוא לא מגרש אותה! הוא לא מגרש אותה! רב אומר: 'מה אתה עושה? למה אתה קונה? לא מגיע לה שום דבר!' אז הוא אומר לו: 'מספיק לי זהו' אבל הוא לא אומר מספיק לי הוא אומר דיינו - כל אחד צריך ללמוד מזה ש'דיינו!' 

חובת הכרת הטוב אע"פ שעושים את כל המעשים לעצמם: כל מעשה טוב, מכל אדם, לרבות בני אומות העולם, אין שיעור לערכו, מכאן חובה גדולה מוטלת על כל מקבל חסד להכיר טובה לנותן ולהביע לו תודות על כך. כאשר נאותו בני חת לבקשתו של אברהם לתת לו 'אחוזת קבר' כדי לקבור את שרה, השתחוה לפניהם אברהם כמה פעמים, והביע להם הודאה רבה! - כל ארץ ישראל שלו...! ובאמת היה במעשה הזה מצד מבני חת חשיבות וכבוד לעצמם; שאברהם אבינו נקרא בפיהם: "נְשִׂיא אֱלֹהִים" (בראשית כג ו) והוא בא בשכונתם, וקנה שדה בגבולם! איזה כבוד זה עשה! – 'אתה יודע מי גר פה בשכונה? אתה יודע מי גר פה בשכונה?' אז זה נותן להם כבוד! 

ובני חת קיבלו תמורה מלאה על אחוזתם 'כסף מלא' "אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כג טז) ורש"י אומר שמה: "שקלים גדולים שהם קנטרין, עֹבֵר לַסֹּחֵר - מתקבלים בכל מקום!" ואם כן היתה להם טובת הנאה גדולה מכך! אעפ"כ הכיר להם אברהם אבינו טובה במידה מרובה והשתחוה להם לאות תודה כמה פעמים! 

'בית קלם': הכרת הטוב לאדון אפילו שנתכוין לטובת עצמו; יוסף אמר על פוטיפר, כשזלייכה ניסתה לפתותו, אז הוא אמר לה בין הדברים: "וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי" (בראשית לט ח) כאילו סומך עלי במאה אחוז שאני נאמן! וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. וזה ענין נפלא! כמה היה חזק ההרגש של יוסף, אפילו שבאמת יוסף עשה עם פוטיפר הרבה יותר ממה שהוא עשה עמו, הרי פוטיפר היה מנוול! הוא היה 'תל אביבי'...! אז זה בעיה!! ובזכות יוסף התברך הבית של פוטיפר! ויוסף גם עבד באמונה מאוד!! נו, אז אם יש לך אחד כזה נאמן, איך לא תעזוב את הבית בידו?! ועם כל זה מרוב התרגלות בהכרת טובה, כמו שאמרו ז"ל: "כל הכופר בטובתו של חברו – לבסוף כופר בהקב"ה!" 

לכן נזהר מאוד יוסף להכיר טובה, והוא רואה את זה טובה: שהוא סמך עליו ונתן עליו כל אשר לו בידו להיות אחראי על הכל בכל מכל כל. ובגלל הנאמנות הזו, הוא היה נאמן, זכה להיות נאמן אצל הקב"ה והעלה אותו דרגה להיות "הַמַּשְׁבִּיר" לכל העולם! (בראשית מב ו) לכל העולם!! 

סיפרתי פעם: כשהייתי צריך לצאת לחו"ל פעם ראשונה כשהרב שפירא זצ"ל זכותו תעמוד לנו אמן, ציוני: 'לצאת לחו"ל!' אמרתי לו: 'הרב! אני לא רגיל לבקש כסף מאנשים, אני לא... לא מתאים לי בכלל, ואני לא... נשלח מישהו אחר וזה...' אמר לי: 'לא! לא, לא, רק אתה!' טוב, אז אין לי ציור בראש; איך אני דופק בדלת ואומר לאנשים: 'תן לי כסף' מה זה הדבר הזה? מה, איך אני אגיד? מה אני אגיד? אז הלכתי לרב פרדו מנ"ע זלה"ה, מי שהקים את 'אור החיים' והיה מנהל של הסמינר הזה, והציל עשרות אלפי משפחות! הקים... והוא היה ידוע שהיה מקבל כסף בכמויות חבל על הזמן, היו נותנים לו תרומות לבנינים, לא כסף קטן, בנינים! וכועסים אם הוא לא בא... 

באתי לשאול אותו: 'איך אני, מה אני עושה? פעם ראשונה אני יוצא! מה אני עושה? מה עושים?' אז הוא אומר לי: 'אתה לא מתבייש? אתה נאמן! אתה נאמן!! מי שנאמן - לא שואל שאלות!'. טוב, עצה מעשית לא קיבלתי, הוא רק אמר לי: 'אתה נאמן!' וזהו, שלום. אז זאת אומרת כשיש נאמנות - הקב"ה מסתכל: עד כמה הבן אדם נאמן - וככה הקב"ה נותן הלאה והלאה והלאה בהתאם! זה כמו בן אדם שנאמן בתפקיד מסוים, מעלים אותו לדרגה יותר גבוהה, ועוד יותר גבוהה עד שהוא נהיה אפילו 'המנהל הכללי!' מכח מה? מכח נאמנות! לא רק כשרונות צריך גם נאמנות. 

מכל מקום יוסף מודה, הוא הנאמן והוא מודה לו, אפילו שפוטיפר הרויח ממנו פי כמה וכמה! 

הכרת הטוב אפילו למי שמתכוון לעצמו: ב'נחלת צבי' כתוב: המדרש בתנחומא אומר: "בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה" (שמות ג י). אמר לו משה: "רבון העולם! איני יכול! מפני שקיבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחברו – נפשו הוא חייב לו!" יתרו לא פתח למשה רבינו את ביתו מסיבת חסד, משה הציל את הבנות מיד הרועים שהיו שונאים את יתרו! והיו לו שבע בנות שהוא צריך להשיא אותן, אין לו למי להשיא כי כולם שונאים אותו בגלל שהוא הפסיק להיות 'כהן און' הוא זרק את כל העבודה זרה אחרי שהוא היה אפיפיור וכלום היו כמוהו פתאום הוא פרש! אז היו לו שונאים, עכשיו למי הוא ישיא שבע בנות? 

אז הנה הזדמן מישהו עכשיו: "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" מה הכונה שלו היתה? אומר התנחומא: "שישא אחת מהן!" ואכן יצא מזה השידוך ונתן לו אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לאשה (שמות ב כ-כא). נמצא שכל הכונה של יתרו כשפתח את הבית למשה היתה לטובת עצמו בלבד! לא מצות 'הכנסת אורחים' עם כל זה אמר משה עליו: 'כן! אבל הוא פתח לי בית - ואני חייב לו את הנפש!' כל הפותח פתח לחברו - נפשו הוא חייב לו!' ואינו יכול ללכת בשליחות של הקב"ה לגאול את בני ישראל ממצרים עד שיטול רשות מיתרו! ואווו! מה גדולה הכרת הטוב שהיתה למשה כלפי יתרו. 

רוב האנשים תמיד מסתכלים: 'מה אני עשיתי לו!' לא 'מה הוא עשה לי!!' להקטין את מה שהוא עשה ולהגדיל את מה שאני עושה... למדנו את זה אתמול (הכרת הטוב וכפיות טובה חלק י' 27-10-2021). ופה אתם רואים שכל הצדיקים מסתכלים בדיוק הפוך; שהם לא עשו שום שדבר! ורק עושים איתם, או עושים להם, או עושים למענם!! 

ר' אברהם ארלנגר זלה"ה: בילקוט שמעוני על הפסוק: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג ח) אמר ר' אלעזר בן עזריה: "המצרים לא קיבלו את ישראל אלא לצורך עצמן, וקבע להן המקום שכר! והרי הדברים ק"ו; ומה מי שלא נתכוין לזכות – כך מגיע לו! מי שנתכוין לזכות – על אחת כמה וכמה!!" אז רואים מפה: שגם אם הכונה של המטיב היא לעצמו, התורה מנהיגה אותנו: להחזיק לו טובה! 

ועכשיו אתם תופתעו מאוד מאוד מאוד! 

אפילו אם מישהו נתכוין לרע - ויצא מזה איזה טובה – חייבים לו הכרת הטוב! "אמר ר' אלעזר: "בואו ונחזיק טובה לרמאין - שאלמלא הן היינו חוטאים בכל יום! שנאמר: "וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים טו ט) כי על ידן יקל העונש של העלמת נתינה לענים. אנחנו לא יכולים להעלים עינים מהענים, אם אתה רואה עני או אתה יודע על עני ואתה מעלים עין ואם הוא קרא לה' - אז המצב שלך גרוע ביותר! מגיע לך עונש חמור ביותר. 

יש את המעשה הידוע עם האר"י הקדוש, שהגיע ארבה לכיון צפת, ובאו אליו וכולם זועקים: 'ישחית את כל היבול – לא יהיה מה לאכול!' לא כמו היום שיש בחו"ל ויש זה ויש מזון בשפע! אז אם אין תבואה ואין פירות ואין ירקות - אין מה לאכול!! פחד היה!!! הלכו לאר"י, אמר להם: 'הארבה בא בגלל שיש עני אחד שצועק לקב"ה בבית: 'שאף אחד לא שם לב אליו - ואין לו מה לאכול!' ואמר להם את השם והלכו ומצאו אותו שהוא מתפלל, וביקשו ממנו רחמים: 'תפסיק, וניתן לך כסף והכל והכל...' והוא נרגע והכל פה ושם וכל הארבה הסתובב והלך...! אתם שומעים איזה עונש? בגלל שהציבור לא מבחין בעני ולא... 

אז אומר ר' אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין. מה פירוש? יש רמאים והם בכלל לא עניים, כמו ההוא שאמר: 'שהוא בן טובים והוא גר צדיק והוא מהזרע של הבעל שום טוב...' - רמאים יש רמאים יש רמאים באים לוקחים 'צדקה-צדקה' אח"כ הולכים הצידה מורידים את הבגדים הבלויים נכנסים למכונית אדומה ונוסעים... אז צריך להחזיק טובה לרמאים האלה, למה? כי כשאתה לא נותן אתה אומר: 'אולי הוא רמאי? זה נראה לי רמאי' אז אתה לא נותן, אז אתה לא תתבע בחומרת העונש ממש, בגלל שיש מקום באמת שיש פה רמאים, אז צריך להחזיק להם טובה! אתם שומעים? הם מתכונים באמת להציל אותנו?! צריך להחזיק להם טובה! 

מדוע צריך להיות מכיר טובה להם? הלא הם רמאים, וגם לא נתנו לנו שום דבר. אבל יש לנו איזה טובה מהם אז צריכים להיות מכירי טובה. אז זאת אומרת שאפילו בן אדם עושה רע ויוצא מזה טובה – אנחנו צריכים להחזיר טובה, להכיר טובה, להחזיק טובה. בקיצור; אנחנו כל היום צריכים להכיר טובה, ובפרט למי? לקב"ה! למה? שהוא מחיה אותנו! מקיים אותנו, ועוד יום נתן ולכן 'וְשָׂמַחְתָּ בימיך וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ...' (X6) ואנחנו ביום חמישי לקראת שבת: "יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתֵךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹנֶג שַׁבָּת עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי שַׁבָּת!" (X4) שבת שלום! עוד מעט...

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787

וכן ניתן לקבלם במייל [email protected] .