להודות למי שהטיב לאחרים | הרב אמנון יצחק

ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח.

נציב יום: רפואה שלימה לשרה בת תהילה, ושכל עם ישראל יזכו לגאולה שלימה ברחמים וכל הישועות, זיווגים הגונים, רפואה, בריאות איתנה, תשובה שלימה במהרה בימינו אמן.

הדברים שאנחנו אומרים, בגין הכרת הטוב שלנו לכל אלא שהטיבו לאשתי; בתפילות, בצומות, בנציבי יום וכו' - הכל יהיה לזכותכם!

בדיני הכרת הטוב; 

יש חידוש בדברי רבנו חיים פלאג'י, בתחילת ספר "חיים תחילה" וזה לשונו: 'כל אדם שעושה חסד עם חברו, אפילו יחיד לגבי יחיד, מלבד שחיב חברו שנצל ע"י לתת לו הודאות וחינות שלא להיות כפוי טובה חלילה וחס, גם שאר בנ"י חיבים לתת לו חינות כיון ש: "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ" (בראשית מב יא) וכגוף אחד נחשבים. אם כן, כל אחד "יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל" (תהלים קיח ב): 'זאת ההצלה והטובה אשר עשה זה האיש עם חברים, הוי ליה כאילו עשאה עמי!' עד כאן לשונו.

נקח לדוגמא את אלחנן מאמו - ה' ישמור עליו ויצילו, שהוא עובד בהתנדבות ב'הצלה' והוא מציל יהודים כל יום! אז על פי ר' חיים פלאג'י אנחנו צריכים ליתן לו חינות כל הזמן על זה שהוא מציל יהודים כאילו הוא הציל אותנו! כך אומר ר' חיים פלאג'י: שמי שהטיב עם אחרים, אנחנו צריכים להכיר טובה למטיב לאחרים, אפילו שלא הטיב לנו אישית. 

ומצינו ב'צפנת פענח' למהרי"ט (פרשת כי תבוא) כך היה נוהג דוד מלכנו, וכך כתוב: 'ולמוד היה אותו צדיק, דוד המלך, לגמול חסד, לא בלבד עם מי שגמלו חסד, אלא עם מי שגמל חסד לאחרים, שכן מצינו ששלח מַלְאָכִים אל יושבי גִּלְעָד

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: "בְּרֻכִים אַתֶּם לַה' אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל (שקברוהו) (שמואל-ב ב, ה) הם עושים חסד עם שָׁאוּל שרדף אותו, 

והוא מכיר להם תודה ושולח להם: בְּרֻכִים אַתֶּם לה', על מה? אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל, "וְעַתָּה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה" (שם פסוק ו) (עפ"י שמואל ב' ב' פסוקים ה'-ו') עד כאן לשון הצפנת פענח.

אז ראינו כבר שני (2) מקורות: שצריך להיטיב למטיבים לאחרים. 

ור' חיים פלאג'י מביא ראיה לדבריו מחז"ל, וזה לשונו: 'כמו שאמרו רז"ל על הפסוק: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ" (שמואל-א טו, ו) הם ישבו בצמוד לעמלק, והיה מלחמה לה' בעמלק, אבל הם שכנים והם עלולים להפגע, אז הוא מבקש מהם: לסור משם! כדי שלא יספו במלחמה, ולמה? 

הוא מנמק למה: "וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" בני הַקֵּינִי זה צאצאי יתרו, 

והוא פונה אליהם ואומר להם: בגלל שאתם עשיתם חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אז אני מגונן עליכם - שלא חלילה תפגעו! ואני מכיר לכם טובה על זה, ואני מבקש מכם: לסור מתוך העמלקי שלא תפגעו. 

ויש שאלה: וכי עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עשה חֶסֶד, יתרו עשה חֶסֶד עם כל ישראל?! והלא לא עשה חסד אלא עם משה לבד! אלא מלמד: שכל העושה חסד עם אחד מישראל - כאילו עושה חסד עם כל ישראל! אז זאת אומרת אחד שעשה חסד עם אחד מישראל, כביכול כל אחד מישראל חייבים הכרת הטוב לזה שעשה חסד עם אחד מישראל. זה מדרש, והובא המדרש הזה גם בילקוט שמעוני (שמות רמז קס"ט) וגם במנורת המאור (פז, בגמילות חסדים שם עמוד 559), וגם במטה משה (עמוד גמ"ח חלק א' בעניני גמ"ח).

למדנו: שחובת הכרת הטוב אינה רק על האדם שקיבל את הטובה בלבד, אלא מוטלת על כל ישראל.

אולם, במקום אחר גרס הילקוט שמעוני (פרשת וירא רמז פ"ב) בזו הלשון: 'כל העושה חסד עם אחד מגדולי ישראל - כאילו עושה חסד עם כל ישראל!' זאת אומרת הוא מדיק; יתרו עשה חסד עם משה, משה היה גדול בישראל, אז כל מי שעושה חסד עם גדול בישראל, זה נחשב שעושה חסד עם כל בני ישראל! וכן גרסו עוד מדרשים (כמו ויקרא רבה בהר ל"ד, במדרש שמואל פרק י"ח, בשיר השירים רבה פרק ב' או פ"ב, בפרקי דרבי אליעזר פרק מ"ד) ומזה משמע: שדווקא העושה חסד עם גדולי ישראל, חשוב כאילו עשה חסד עם כל ישראל! 

וכן מבואר בדברי העץ יוסף (ויקרא רבה שם) וזה לשונו: 'ומטעם זה נחשב החסד שנעשה לגדולים כנעשה לכל ישראל, לפי שהכל נהנים מתורתם ומזכותם!' כיון שכל ישראל נהנים מטובתם ומזכותם של כל גדולי ישראל, אז העושה חסד עם גדול בישראל, או טובה, זה נחשב שעשה לכל ישראל. 

לפי זה יש לומר גם לעניין מה שהביא הצפנת פענח מהנהגת דוד המלך שהכיר טובה ליושבי גלעד, דהיינו; דווקא משום שעשו חסד עם שאול המלך שהיה מגדולי ישראל. 

אומנם, אף ההלכה הזו שכל ישראל חיבים להכיר טובה למי שמטיב עם גדולי ישראל, נראה שהיא חידוש ומסתימת שאר הספרים, משמע שאין כלל חובת הכרת הטוב למי שהטיב עם אחר, וצריך עיון לדינא: האם באמת זה חוב מן הדין; בין אם זה מדאוריתא או מדרבנן? יש לדקדק בדברים עוד יותר.

ועכשיו הכרת הטוב למכיר טובה; 

האם אנחנו צריכים להכיר טובה למי שהכיר לנו טובה? עשינו טובה למישהו והוא הכיר לנו טובה, האם על זה שהוא מכיר לנו טובה - אנחנו שוב חיבים להכיר לו טובה או לא? 

נראה פשוט: שאם ראובן הודה לשמעון על טובה שעשה לו, אין שמעון צריך לחזור ולהכיר טובה לראובן על מה שהודה לו, איך קוראים לזה בשפה: 'פיטים'... אתה עשית לי טובה, אני הכרתי לך טובה, זהו, פה זה נעצר, ככה נראה פשוט. 

כך משמע גם במדרש (מדרש רבה טז כח) וזה לשון המדרש: 'עבד אם יהיו מעשיו טובים ושומע לרבו ויהיה רבו מסכל בו בסבר פנים יפות, אין מחזיקים לרבו טובה' עד כאן לשונו. 

העבד עשה דברים טובים לאדון, האדון הביט עליו בסבר פנים יפות, נסגר. לא צריך להחזיר לו טובה על זה שהוא מסתכל עליו בעין טובה. 

ונראה לפרש: שהרב מסתכל על העבד בסבר פנים יפות - כהודאה על מעשיו הטובים, ועל זה מבאר המדרש: שאין העבד חייב לחזור ולהכיר טובה על כך לרבו. 

אומנם במקרה של ראובן לא רק הודה לשמעון על טובה שעשה לו, אלא גם גמל לו טובה, פה יש לדון: האם שמעון חייב להכיר טובה לראובן על כך? ואם אכן חייב להכיר לו טובה, האם חייב בכל דרכי הכרת הטוב? (כמו שמבוארים בפרק ג) ואחד מדרכי הכרת הטוב, הוא להשיב טובה למתים, ומסברא: נראה שבנדון שלפנינו אינו חיב בזה. 

זאת אומרת פלוני עשה לאלמוני טובה והוא הכיר לו טובה וגם גמל לו טובה, לא רק הכיר טובה, אלא גם גמל, הוסיף, האם עכשיו כן חיב הנגמל להשיב טובה שוב פעם? כי הוא הוסיף, הוא לא רק הכיר לו טובה? 

אז הוא אומר: מסברא נראה שלא, וכן כתב בספר פנים יפות (לבעל ההפלאה בראשית פרק מז כט) וזה לשונו: 'כל המשלם גמול הטובה למי שעשה לו טובה אין לו שום זכות על אותו תשלומים, כי כפי שעשה לו חברו כן הוא משיב לו, ואין על הראשון ולא שום אדם לשלם לו על זה, כיון שהשיב את הראוי לו להשיב'. 

אבל אם נדייק בדבריו, אז הוא הוא אומר פה, כל המשלם גמול הטובה למי שעשה לו טובה אין לו שום זכות על אותו תשלום, למה, כי כפי אשר עשה לו חברו כן הוא משיב לו, השאלה: אם הכפי זה בשווה או אפילו יותר, אם זה אפילו יותר, לא נכון להגיד 'כפי' כי כפי זה הלשון של שווה, אז יכול להיות ששוב פעם זה כמו החידושים של הרב פלאג'י והצפנת פענח והמדרש והשמעוני שאמרנו. 

וכן משמע בדברי המעיל צדקה שיבואו להלן שמשה לא היה חיב להשיב טובה ליתרו על מה שיתרו הטיב עמו בתורת הכרת הטוב. זאת אומרת לפי זה המעיל צדקה אומר: משה לא היה חייב להשיב טובה ליתרו על מה שיתרו הטיב עמו בתור הכרת הטוב, הוא הציל את בנותיו, אז הוא הכיר לו טובה הכניס אותו לביתו, האכיל אותו וכו', ונתן לו לשהות, אז הוא החזיר לו. האם משה היה חייב גם על זה להכיר לו טובה או שלא? לפי המעיל צדקה לא היה חייב משה. אבל תיכף נראה שזה לא הולך בדיוק...

בפרקים קודמים נתבאר שהבן חייב לכבד את אביו כהכרת הטוב על שהולידו וגידלו, ואם כן לכאורה אין האב חיב לחזור ולגמול טובה לבנו על מה שבנו מטיב עמו, כי הבן חיב בכיבוד אב ואם מטעם הכרת הטוב, שהוא הולידו וגידלו. אז הבן עושה הרבה פעולות של הכרת הטוב לאבא, עכשיו האם האבא צריך להחזיר לו על זה גם כן? 

ומצינו בכמה מקורות שהאבות גמלו טובה לבניהם על טובות שהם עשו עמהם, כתוב בתורה (בראשית מח כב) יעקב אבינו אמר ליוסף בנו: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ" ופרש רש"י וזה לשונו: 'וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ, למה, למה נתן לו מתנה את שְׁכֶם? לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, וגם אני נָתַתִּי לְךָ נחלה שתקבר בה, איזו זו? זו שְׁכֶם'. אז רואים: שיעקב אבינו מכיר טובה על הטובה שחייב לו בנו, ונותן לו עיר שתהיה לו לקבורה בגלל שהוא התעסק בקבורתו. 

מה, הבן לא חיב להתעסק בקבורת אביו?! הנה, רואים: שלמרות שהבן חיב האבא מחזיר לו, משמע שיעקב נתן מתנה ליוסף כהכרת הטוב. 

והגמרא (בבא בתרא קכג וברשב"ם שם) מבואר: שיעקב אבינו גמל טובה ליוסף מסיבה אחרת ונוספת בעבור שפרנס אותו בשנות הרעב! 

ההלכה אומרת: שבן צריך לפרנס את אביו ממונו של אביו, במקרים נדירים יש מי שאומרים: שצריך לחזר על הפתחים אם אין לבן מה לתת לאבא, ולהמציא לאבא מזון. אבל פה פרנס יוסף את אביו במצרים, והגמרא והרשב"ם (במקום) אומרים: שיעקב אבינו גמל טובה ליוסף בעבור שפרנסו בשנות הרעב.

כתב הספר חסידים (סימן תתרחו) וזה לשונו: 'אחד היה מלביש את בתו בבגדים חמודים ומאכילה יותר משאר בניו ומבנותיו, 

אמרו לו: 'והלא אמרו: 'לא ישנה אדם את בנו בין הבנים?!' 

אמר: 'לא אהיה כפוי טובה כנגדה כי לקחתי ממון עליה, כי נתתיה לעשיר ובאותו ממון אני ובני בתי חיים - וראוי לכבדה יותר!' 

אתם שומעים? הוא מכיר טובה לבת אחת יותר משאר בניו ובנותיו, משום שהיא התחתנה עם עשיר שבזכות העשיר שהתחתנה יכול היה לפרנס את בני ביתו, אז איך אני אהיה כפוי טובה?! הוא אומר, אני צריך להשיב לה טובה כנגד הכרת הטוב על הטובה שבאה על ידו שזה על ידה. 

אבל יש לישב אומר המחבר: שבמקרים אלו הבנים הטיבו עם אבותיהם מעבר למה שהיו מחויבים משום כיבוד אב, לכן האבות הכירו להם טובה. 

אלא שתירוץ זה יתכן רק לסוברים: שיש גבול להכרת טוב. יש סוברים: שאין גבול להכרת הטוב! זאת אומרת אם מישהו עשה לך טובה פעם אחת, כל ימי חייך אתה חיב בהכרת הטוב לו ולא רק זה יש סוברים: שכל זרעך אחריך חיבים בהכרת הטוב לא רק לו גם לזרעיו אחריו! 

מאיפה לומדים? מעמון ומואב, עמון ומואב על שהם לא הכירו טובה לעם ישראל שהם זרעו של אברהם שהציל את לוט אביהם, אחרי ארבע מאות (400) שנה לֹא יָבֹא... בִּקְהַל ה'... עַד עוֹלָם ("לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" דברים כג ד) אז בגלל שהאבא של עם ישראל הציל את אבא שלהם, כל זרעו של לוט, כל הדורות - צריכים להכיר טובה לזרעו של אברהם! אז זה לא פוסק. 

אבל יש מי שסוברים: שיש גבול להכרת הטוב, זה לא לנצח, ולא כל זרעו, והם לומדים ממקומות אחרים. 

מכל מקום, אז פה, התירוץ יתכן רק לסוברים: שיש גבול להכרת הטוב שלדעתם יתכן שבן יעשה לאביו טובה שהוא אינו מחויב בה. אבל לסוברים: שאין גבול לחובת הכרת הטוב לא שייך לתרץ כן, שהרי כל מה שבן מטיב לאביו הוא חיב משום הכרת הטוב, אז לכן אין דבר כזה שהוא העדיף ועשה יותר, ועל זה מחזיר לו האבא, אלא הוא חיב לנצח – בכל, כל מה שיעשה! אבל אלה שסוברים: שיש גבול להכרת הטוב, לכן אם הבן העדיף ועשה יותר ממה שחובתו, מה שלא מוגדר בהלכה שהוא חיב, אז האבא צריך להחזיר לו טובה, או האמא.

כתוב בתורה: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג ח) כלומר, אנו מחויבים להכיר טובה למצרים על כך ששימשו לנו אכסניה, ולכן אסור עלינו לתעב אותם. 

וצריך באור: הרי המצרים היו חיבים בהכרת הטוב לישראל על מה שהם נצלו מרעב בעצת יוסף! וכן מבואר במדרש (משנת ר' אליעזר פ"ז) שפרעה נקרא: 'כפוי טובה!' על שלא זכר את טובת יוסף, זאת אומרת חיבים להכיר טובה על שפרנסו אותם ברעב. 

ובמשך חכמה (פרשת לך לך על הפסוק: "ועבדום") מבואר: 'שלא רק פרעה היה חיב להכיר טובה ליוסף, אלא כל המצרים היו חיבים בזה!' נמצא שמה ששימשו אכסניה לישראל היה זה דבר המחויב משום הכרת הטוב, אז מדוע אנחנו צריכים לחזור ולהכיר להם טובה על כך? "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" - הם חיבים בהכרת הטוב על שפרנסו אותם! 

יש לישב: שאף על פי שכתבנו מסברא, ששמעון אינו צריך לגמול טובה לראובן שהטיב עמו כהכרת הטוב, מכל מקום צריך להזהר: לא להרע לו, ולכן אנו מוזהרים לא לתעב את המצרים. לא אמרו שאנחנו צריכים להכיר להם טובה, כתוב בפסוק "לֹא תְתַעֵב" זה נקרא לא להרע "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי". 

אז זאת אומרת גם אם אנחנו אומרים שמי שהטיב כתגמול על ההטבה שקיבל, אז אנחנו אומרים שהוא לא חיב להחזיר לו עוד פעם, כי בזה יצאו פיטים, אבל להרע לו אחרי זה שהית כבר בשווה אתו - אסור. אז לכן אפשר להסביר: ש: לֹא תְתַעֵב זה בא להגיד, לא להכיר טובה, אבל לא להרע להם. 

אבל עוד יש לומר: שלא יהיו המצרים חיבים הכרת הטוב אלא ליוסף, לא לכל ישראל. מי הטיב להם, יוסף. אז היו צריכים להכיר טובה ליוסף ומחויבים לזרעו של יוסף, חיבים גם להכיר טובה לבנים של המטיב! יש גם בזה כמה דעות... אבל לשאר בני ישראל - לא חיבים המצרים הכרת הטוב, ומאחר שהם בכל זאת הטיבו עם ישראל ושימשו להם אכסניה – נצטוונו: להכיר להם טובה ולא לתעב אותם! 

ויש מסבירים: שגם, זה לא טובה גדולה שהם עשו לישראל, מה שהסכים פרעה לתת להם את ארץ גושן - זה היה לטובתו, כי הוא ידע: שזה משפחה של צדיקים - וברכה תהיה לו! ויעקב כשבא בירך אותו והנילוס עלה לקראתו... 'השתלם' לו בקיצור, אבל עם כל זה: לא לתעב! 

לפי זה צריכים לומר: שאף שהיה ראוי מן הדין שלבני יוסף יהיה מותר לתעב מצרי, מאחר שהיו המצרים חיבים לתן להם אכסניה בתור הכרת הטוב שהם בניו של יוסף שזן אותם, מכל מקום התורה לא חילקה בין בני יוסף לבין שאר ישראל, ואסרה על כולם בשווה: לא לתעב מצרי. 

מה זה מצרי? – רוצחים! פושעים!! דברים איומים ונוראים, מענים ומשעבדים - לא משנה! גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ, אפילו שהיה לו אינטרסים - נהנית? לֹא תְתַעֵב מִצְרִי. 

על פי שכל, על פי סברא - אין דבר כזה בעולם! תשאלו כל אדם בעולם עם ההגיון הכי בריא: האם צריך להכיר טובה לרוצח?! וכו' וכו' וכו' 

זה כמו שנגיד, צריך להכיר טובה לרוצח שהוא לא רצח ב-אמ16 אלא באקדח...! זה היה כדור יותר קטן - אז לא לתעב אותו...!! 

אם היינו שומעים דבר כזה - היינו צוחקים! 

אבל התורה אומרת: 'כן-כן, תצחק-תצחק, אבל אני אומרת לך קיבלת טובה, לא משנה מאיזה סיבה, נהנית? - לא לתעב!' 

קשה, אבל זה רק התורה יכולה להגיד דברים כאלה, זה תורה א-לקית, זה לא של בשר ודם, על פי שכל של בשר ודם אין דבר כזה.

מסופר בתורה: שמשה רבנו הציל את בנות יתרו מהרועים שגרשו אותם מהבאר וגם השקה את צאנן, אח"כ יתרו עשה חסד עם משה וארח אותו בביתו, מבואר במדרש (ויקרא רבה לד) שמה שיתרו ארח את משה, היה זה משום הכרת הטוב! וזה לשונו: 'מי הוא שעשה חסד עם מי שחייב לו? יתרו עם משה, משה נעשה לו חסד על ידי יתרו שהיה חייב לו, "וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שמות ב כ) 

ר' סיימון אמר: 'בשכרו האכילו' דכתיב: "דָּלֹה דָלָה לָנוּ" (שמות ב יט) הוא השקה אותנו, הוא דָלָה מהבאר, אז בשכרו הוא קיבל, אז הוא השקה אותו והאכיל אותו יתרו. 

ומתי פרע לו הקב"ה את שכרו ליתרו? בימי שאול עם הקני שלמדנו קודם: "סֻּרוּ" והנה אף על פי שיתרו הטיב עמו שמשום שהיה חיב בדבר, מכל מקום משה רבנו הכיר לו טובה על כך! הוא הציל לו את הבנות, הוא הציל לו את הבנות, הוא השקה את הצאן, חיב לו הכרת הטוב או לא, אז איך משה רבנו מחזיר לו עוד טובה, על מה, קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם, כל הכבוד הביא לו פיתה, יפה, נו. 

ומצינו במדרש כאשר הקב"ה שלח את משה לגאול את ישראל ממצרים, לא הלך משה עד שקיבל רשות מיתרו - מה זה? 

הקב"ה אומר: "לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ" (שמות ג י) לגאול את עם ישראל, 

הוא אומר לו: 'אני לא יכול ללכת בלי רשות מיתרו, כיון שהוא פתח לי פתח; 'כל הפותח פתח לחברו - נפשו חייב לו!' וכלשון המדרש: 'הפותח פתח לחברו - נפשו חיב לו' כלומר; יתרו פתח את פתח ביתו הכניס את משה לתוכו, לכן משה חיב לו הכרת הטוב. 

וגם בזוהר הקדוש (פרשת שמות כא) מבואר: שמשה הכיר טובה ליתרו וזה לשונו: 'ר' תנחום אמר:' אף על גב שהיה יתרו עובד ע"ז, בשביל שעשה עם משה, חסד, היה משה רועה צאנו כדין וכשורה במרעה טוב ודשן!' כל הזמן משה רבנו מכיר לו טובה על זה. 

וצריך באור: מאחר שיתרו הטיב עם משה כהכרת הטוב, מדוע היה משה חיב להכיר לו טובה, על זה שהוא מכיר לו טובה על מה שהוא חיב לו טובה? 

יש לישב את דברי המדרש: שהטעם שמשה לא עזב את יתרו עד שביקש ממנו רשות, היה משום שאם לא היה מבקש את רשותו - היתה זאת פגיעה ביתרו! 

תארו לכם אחד נמצא אצלכם שנים פתאום יום אחד נעלם, לא אומר כלום, אפילו שאח"כ הוא יספר לך: 'שהקב"ה שלח אותו והכל', 

- נו, אבל לא יכלת להגיד מילה אחת-שתים לפני שאתה הולך, להגיד: 'אהלן, להתראות...' משהו? - משום פגיעה. 

ככה מסביר המדרש, והתבאר קודם: שיתכן שגם אין צריך לגמול טובה, אבל אמרנו: מכל מקום יש להיזהר שלא להרע ולא לפגוע, אז לכן זה פגיעה אם הוא ילך בלי להגיד. 

אבל בדברי הזוהר מבואר: שמשום חובת הכרת הטוב משה גם היטיב עמו בפועל, שהיה רועה את צאנו! וזה צריך ביאור. 

וכיון שאנחנו מזכירים את הזוהר, נזכיר את רשב"י - זכותו תגן עלינו אמן. 

רשב"י ובנו כשיצאו מהמערה הגיעו לחמי טבריה ושמה מכל הסדקים שהיו בגוף שלהם, כיון שבמערה היו בתוך האדמה עד ראשם, בשביל שלא יבלו הבגדים, לא היה להם החלפות, והיו תולים את הבגדים על עץ החרובים, ונכנסים כל הגוף בתוך האדמה, מכסים את עצמם ולומדים תורה, וכשמגיע שבת היו יוצאים לובשים את הבגדים. 

אבל הגוף שלהם נעשה חתכים-חתכים והם הגיעו לחמי טבריה ושמה הגוף קצת התרכך, קצת כואב כן, חם, עם סדקים זה לא כל כך פשוט, אבל בכל אופן זה הקל מעליהם מאד ואז אחרי שהם נהנו ונרגעו והגוף שלהם מהיובש התרכך, התחיל לחזור, 

אז הם אמרו: 'מה טובה נשיב לכל בני טבריה?' 

ואז החליטו: לציין את הקברות שמה שלא יכשלו בהם הכהנים. 

מאיפה זה חמי טבריה? זה אחד מהפתחים של גיהנם! זה לא בני טבריה בנו מקום שיש בו חמאם, זה טבעי, יש אנשי טבריה, אין אנשי טבריה, אבל כיון שזה במקום של בני טבריה, רשב"י אומר: 'צריכים להכיר טובה למקום ולאנשיו!' מי גרים פה? אנשים, ויש פה קברות שהם לא מצוינים נתכנסו ונכשלים בהם כהנים, אז מה נעשה? נלך ונציין אותם, אתם יודעים מה זה: להקיף את כל טבריה ולחשוף קברים ולציין אותם שלא יכשלו! כל זה הכרת הטוב לבני העיר שדרים שמה. 

אותו דבר, מה, שאול חיב הכרת הטוב לכל הקיני?! מילא הוא חיב ליתרו וצאצאיו, כל הקיני?! אז הנה אנחנו רואים שזה מתחבר. 

הזוהר אומר: שצריך היה משה להכיר טובה, מי זה הזוהר הקדוש? ר' שמעון, אומנם הוא מביא ברבי תנחום, אבל הזוהר מביא. 

אז מה נתרץ? ויש לומר: שיתרו היטיב עמו הרבה יותר ממה שהיה חיב לו מחמת הכרת הטוב, זה למי שאומר: שמי שעשה לך טובה ואתה מכיר לו טובה הוא לא צריך לחזור ולהכיר לך, אז למה פה משה רבנו עשה עוד פעם טובה? אם הוא החזיר לו על מה שהוא חיב – די! פיטים כמו שאמרנו, מה קרה פה? 

יש לומר: לאלה שאומרים שלא חייב יותר, יש לומר: שיתרו הטיב לו יותר ממה שהיה חיב לו; 

אחד, הוא ארח את משה בביתו זמן רב! ולכן משה חייב לחזור ולגמול לו טובה, זה לא הכניס אותו לארוחה אחת... 

אבל עוד משהו מצינו, מצינו כעין זה גם במעיל צדקה (לבעל שבט מוסר בסימן תתשמא) שהביא את הזוהר הזה שכתב: שיתרו עשה חסד עם משה והקשה: אומנם ראוי לשים לב איך יתרו עשה חסד עם משה? 

מה שהוא אמר: "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" הכוונה: שיקח אחת מכן, לחם בלשון התורה זה לשון נקיה לאשה "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" יקח אחת (1) מהבנות, היו לו שבע (7) בנות, ייקח אחת, יתחתן אתה, קִרְאֶן לוֹ, נשחרר פה את הלחץ, יש פה שבע בנות צריך לחתן - קדימה, כלומר: 'ויקח אחת מכן'. 

רז"ל (שמות רבה א לב) אומרים: 'תשלום החסד ממה שעשה עמהם שהטילום הרועים למים ומשה הצילן! כמו שאמרו רבותינו על הפסוק: "וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ" דָלָה הרים אותנו מהבאר! ומדוע קרוי הדבר חסד? 

לכאורה יש לומר: שבעבור החסד שעשה עמהם להצילן, היה די להביאו לבית לפרנס אותו כל זמן היותו שם, ומה שהוסיף עמו לתת לו בתו - זה חסד גדול שעשה עמו! ועל זה גמל משה גם כן חסד עמו. 

זאת אומרת מה שמשה המשיך עוד חסד כלפי יתרו, מחמת שהוא גם הוסיף ונתן לו את בתו, ולא רק פרנס אותו וארח אותו. 

הרי מבואר: שיתרו הטיב עם משה יותר ממה שהיה מחויב, משום הכרת הטוב ומשמע שמשה גמל לו טובה דווקא על מה שהוסיף להטיב ממה שהיה מחויב ולא על מה שהיה מחויב. 

אבל עדין יש לעיין בדברי המעיל צדקה: כי במדרש (ויקרא רבה לד ח שהבאנו למעלה) מבואר: שהקב"ה שילם שכר ליתרו למרות שהוא היטיב עם משה משום חובת הכרת הטוב, לא יותר מזה, עצם זה שהוא הכיר לו טובה למשה - הקב"ה הכיר לו טובה, לא על התוספת. ולדברי המעיל צדקה שיתרו הטיב גם טובות שהיה חיב בהם שהאכיל והכניס אותו לביתו, וגם טובות שלא היה מחויב בהם - שנתן לו בתו לאשה, אם כן מהיכן פשוט למדרש שהקב"ה פרע ליתרו על מה שהיה חיב לעשות למשה, אולי הוא פרע ליתרו רק על מה שלא היה חייב לעשות לו? 

אלא מדברי המדרש משמע: שכל מה שיתרו היטיב עם משה - היה חיב לעשות לו כהכרת הטוב ולא כדברי המעיל צדקה, ואם כן עדין צריך ביאור: אז מדוע משה גמל טובה ליתרו כי לא היתה פה תוספת? 

ונראה לתרץ: את הסיבה שמשה גמל טובה ליתרו על פי פרוש של העץ יוסף (על המדרש בשמות רבה שם) שכתב כך... 

שימו לב! 

משה רבנו חשב בדעתו: 'שיתרו לא היה מחויב הכרת הטוב על שעזר והציל את בנותיו! למה? מפני שקיבלני יתרו!' 

לפי הענווה של משה רבנו חשב: 'שמה שהוא הושיע את בנות יתרו וגם השקה את הצאן - לא חייבים לו על זה לפתוח את הפתח ולקבל אותו! למה? כי יש חוב מוטל עליו: 'להציל עשוק!' 

הוא עשה חובה המוטלת עליו, אתה רואה אדם שרוצים להרוג אותו בתוך באר ואתה מציל אותו – מה, אתה עושה טובה?! - מצווה להציל עשוק, עשיתי את מה שמוטל עלי - חובה, אז למה צריך להכיר לי טובה?! משה רבנו לא חושב שבכלל יתרו היה צריך להכיר לו טובה, אז לפי זה מה שהוא משלם לו ומכיר לו טובה, זה כאילו תוספת על... אין חוב בכלל! 

ולפי דבריו, אפשר לישב דברי חכמים שאמרו: שמשה גמל טובה ליתרו, יש לומר: שבאמת משה לא היה חיב לגמול טובה ליתרו, כיון שיתרו הטיב עמו משום הכרת הטוב, אלא משום שמשה חשב: 'שיתרו בכלל לא חייב בהכרת הטוב!' ולכן גמל לו טובה. אם הוא לא חייב לו הכרת הטוב ובכל אופן הוא הכניס אותו אליו, אז וודאי שהוא חייב לו טובה כי הוא לא חייב, והוא הכניס אותו - אז הוא חייב. 

אבל יש עוד נקודה שצריך להתבונן והיא האחרונה (שנדבר בה בפרק הראשון של הספר) יש אחרונים הסוברים: שיש עוד מקור לחיוב הכרת הטוב, מהפסוק: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) אנחנו מחויבים ללכת בדרכי ה': 'מה הוא רחום - אף אתה!' וכן הלאה, ולמדו מכך חז"ל: שיש חיוב ללכת בדרכי הקב"ה ובכלל זה גם להכיר טובה לחברו - כשם שהקב"ה מכיר טובה! איך ה' מכיר טובה? הקב"ה גומל טובה אפילו למי שמטיב בתור הכרת הטוב. 

הרי כתוב במדרש (ויקרא רבה שם): שהקב"ה שילם שכר ליתרו על שהטיב למשה, אף על פי שיתרו היה חיב לגמול לו טובה למשה, לפי מאן דאמר שעל זה שהוא הציל את הבנות הוא היה צריך להכיר לו טובה, אז אם הוא הכיר טובה והחזיר טובה על מה שמגיע למשה, למה הקב"ה ממשיך להחזיק טובה ליתרו - אם הוא עשה מה שמוטל עליו? 

ובחובות הלבבות (שער עבודת הא-לקים) שמה אנחנו רואים שהקב"ה משלם שכר לישראל - על זה שהם מקיימים מצוות! מה, אתם עושים טובה שאתם עושים מצוות?! - חיבים לעשות מצוות! אז למה ה' מכיר לנו טובה על מה שחיבים? אף על פי שאנחנו מחויבים לקיים את המצוות משום חובת הכרת הטוב להקב"ה על כל רגע ורגע ועל כל נשימה ונשימה, על כל הטובות שהוא עושה אתנו, והנה הקב"ה למרות זאת מכיר לנו טובה על זה. 

ולדברי האחרונים, צריך לומר: שיש חיוב לגמול טובה אפילו למי שעשה עמנו טובה כהכרת הטוב, כשם שהקב"ה נוהג אתנו כך. זאת אומרת אתה עשית טובה למישהו, החזרת לו טובה, לכאורה פיטים נכון, לפי הקב"ה לא, אתה צריך להמשיך להכיר לו טובה על שהוא הכיר לך טובה על מה שהוא חיב לך טובה. 

וגם בזה צריך עיון מלבי"ם (בראשית כא כג) כתב בענין זה של המטיב עם חברו בתורת הכרת הטוב, שמה גם כן צריך להסתפק בכוונה שלו. 

ולסיכום הפרק הזה אומר, נמצא שמסברא, מסברא! אין חיוב לגמול טובה למי שגמל טובה כהכרת הטוב, כך דעת הפנים יפות (שהזכרנו) כך משמע במעיל צדקה (שגם כן ערערנו) אבל צריך עיון בדבר מכמה מקורות וכל הספר מלא בדיונים כאלה ואחרים. 

וסיימנו ספר שלם על הכרת הטוב! זה ספר שני...! 

מכל מקום, אני בכל אופן ואשתי, אנחנו מכירים טובה לכל אלה שמסיבת הכרת הטוב התפללו וכו', ואלה שגם לא מסיבת הכרת הטוב - שלא חיבים היו בכלל, עם כל זה אנחנו מכירים טובה ולכן עשינו את הסעודות האלה - להכרת הטוב למכירים טובה.

ברוכים תהיו להשי"ת.