הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק פט - הכרת הטוב במשנת הרב כהנמן זצ"ל | הרב אמנון יצחק

- - - אין זו הדרשה! אלא עיקרי הדברים מהספר 'לעולם אודך' בענין מידת הכרת הטוב - - - 

הכרת הטוב במשנתו של רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל הרב מפוניבז';

 גדולה הכרת הטוב כשם שהיה גאון בכל - אף במדה זו של "הכרת הטוב" גילה גאונות. והיו אלה מעשים שבכל יום. אי אפשר לכלכל אפילו בספר שלם את עוצמת התרגשותו מרוב הכרת טובה, כאשר אי מי התחסד עמו את החסד הפעוט ביותר, וכמו שאמרו חז"ל בפותח פתחו לחברו ש"את נפשו הוא חייב לו. קשה לתאר במלים יבשות כמה ואיך החזיק טובה, לדוגמא, לאדם פשוט ביותר שהעיר לו הערה זוטא כי ה... תפילין בראשו זעו כלשהו הצידה - שהיה מגפפו ומחבקו אל לבו באהבה יוקדת, כולו אומר רחשי תודה, ממש כמי שהציל נפשו. 

סיפר בחור מבאי ביתו: נכנסתי פעם בערב אצל רבינו יוסף שלמה ומצאתיו נבוך. מה קרה? צרצר טורדני השתכן מתחת למיטתו, ואינו מניח לעצום עין, ואינו יודע כיצד להיפטר ממנו. מיד הפשטתי מעלי את החליפה, גחנתי אל מתחת למיטה, וסילקתי בין רגע את הצרצר. התקרב הוא זצ"ל וחיבק אותי בהתרגשות, פיו מלא דברי תודה, ולא נתקררה דעתו עד שהצמיד לי נשיקה על מצחי: 

"האח, לא ידעתם כלל איזו טובה גדולה עשיתם כעת עמדי!" 

עוד סיפר אותו בחור: פעם אחרת הכרתי מארשת פניו שסובל ומצטער. לשאלתי, סיפר לי הרב, שנתקף כאבים בזרועו כתוצאה מהתקררות, ובעוד שעה קלה עליו לשאת "הדרן" בסיום מסכת. מיד חשתי אל בית הורי, בקירבת מקום לגבעת הישיבה, והבאתי לו משם משחה רפואית, אשר לשמחתי הועילה לו לשיכוך הכאבים. והנה כשבאתי בעוד כשעתיים לדרוש בשלומו, נפל הרב זצ"ל על צוארי וכיסה אותי בעתרת נשיקות, ופין רוחש בלי הרף דברי תודה. 

השתוממתי: "וכי מה עשיתי?" 

אך הוא הסביר לי בפשיטות: "אין אתם יודעים כלל, מה רב החסד שגמלתם אתי!" 

ושוב: ראיתיו פעם חוזר עייף מנסיעה לירושלים, שם השמיע דברי הספד לתלמיד חכם ידוע שהלך לעולמו, כשהוא מחזיק בידו ילקוט קל משא. ואני ידעתי היטב את ה"סוד" מה מכיל הילקוט: הרב, אציל ואיסטניס מטבעו, לוקח עמו בנסיעה כזאת כתונת ריזרבית, כדי להחליף אחרי הדרשה... באשר מרוב התרגשות הנהו רטוב עד לשד עצמותיו... כשהתקרב לגבעת הישיבה, לקחתי מידו באורח אינסטינקטיבי את הילקוט ופסעתי לצדו, וכל זה עשיתי מתוך תחושה טבעית שעלי להתנהג ככה. אולם הרב זצ"ל התרגש והרעיף על ראשי ברכות והודאות עד בלי די. לא הבנתי: על מה הוא מודה לי? 

אך הוא זצ"ל החזיק בשלו: "אין אתם יודעים כלל, מה רב טובכם והחסד אשר התחסדתם עמדי! " 

הכרת הטוב שלו לבשה ממדים מפתיעים. כשביקר בשנת תר"צ בעיר קלן, אשכנז, עשה שעות ארוכות בבית המרא דאתרא הרב פנחס וולף זצ"ל. קרה אז שנתלש כפתור ממעילו. התנדבה הרבנית, עקרת הבית, לתפור עבורו את הכפתור מחדש. והנה בעוד כעשור שלם, בשנת ת"ש בארץ ישראל, כאשר נפגש פעם נוספת עם הרב והרבנית וולף, בפתח תקוה, הזכיר להם בתודה את "חסד הכפתור" שגמלתו הרבנית לפני עשר שנים... 

באחד ממסעיו למען הישיבה הגיע להולנד, שם הזמינו להתארח במעונו הודי נלבב ושמו ה' פ' אשר השתוקק בכל לבו לזכות בשימושו וטרח למענו במסירות רבה. יחד עמו התאכסן אצל האיש ר' אלכסנדר לוונשטיין כנו של הרב מציריך. כשעמדו לעזוב ביקש הרב זצ"ל להכיר טובה למארחו. 

לחש ר"א לוונשטיין באזנו "אבל ילדים אין לו". 

מיד קם והאציל לו ברכתו אהבה, שיזכה להיפקד כעת חיה, וברכתו אכן התקיימה לתקופת השנה. 

סיפר תלמיד: אכסנייתו הראשונה של הרב זצ"ל בבואו לבני ברק, בשנת ת"ש, היתה ב"גבעת רוקח" בדירת החסיד רבי זליג הכהן שפירא ז"ל. רבי זליג היה יהודי זהב, מראשוני המקום, ויד ימינו של החזון אי"ש בכל דבר שבקדושה. לעת זקנתו, כשחלפו מאז עשרות שנים, והרב זצ"ל עמד בשיא גדולתו, נקלעתי פעם למחיצת אותו רבי זליג, שחי בבדידות, והוא הביע בפני את מצוקת נפשו. 

הבנתי מדבריו שכאילו תמה: העוד הרב הפוניבז'י הגדול זוכר בי? 

מיד הלכתי אצל הרב וסחתי לו דברים כהווייתם. 

תגובתו המיידית היתה: "בודאי הצדק עמו, לא כך נוהגים..." 

ובזריזותו האופיינית חש והזמין על אתר מכונית שתסיעהו אל רבי זליג, וישב במחיצתו שעות מספר, כדי לפכח מעט את רגש בדידותו... 

'כולנו חייבים בכבודו'; 

יום אחד כשחלפה ליד הישיבה הלוויתו של יהודי פלוני מתל אביב, איש לא ידוע ברבים, נכנס רבינו יוסף שלמה להיכל וביקש מהתלמידים לרדת ולחלוק כבוד אחרון לנפטר. אף הוא עצמו הצטרף אל המלווים והלך אחרי מיטת האיש עד קרוב לבית העלמין. פה עשה אתנחתא וביקש להשמיע דברים אחדים. זה לא היה הספד במובן הרגיל. הוא רק רצה לשבר אזנם של בני הישיבה מדוע ביקש מהם להשתתף בהלויה זו. 

"בעצם ימי המלחמה וההשמדה" סיפר: "כשהחלה הקמת הישיבה, נזקקתי באופן דחוף לשלוח מברק לידידים ביוהנסבורג, דרום אפריקה, שיטפלו במימוש הנכס שהיה לנו שמה ולהעביר הכסף אלי לצורך הבניה. לשם כך נסעתי מפה למברקה של הדואר בתל אביב, אך כשהגעתי לשם אחרי קרוב לשעה התברר לי, ש... אין מספיק מעות ברשותי אפילו כדי מחירי משלוח המברק. פניתי, איפוא, לבית הכנסת הגדול ברח' אלנבי להתפלל שמה תפילת מנחה. תוך כדי הילוכי עצר אותי אדם זה, 

הנפטר דנן, ששאל מדוע אני מדוכא כל כך? 

שחתי לו את צערי, דברים כהווייתם, 

והוא השתומם עלי: "וכי שף דעתיה? עכשיו לבנות ישיבה? הלא כולם אומרים שהאויב הנאצי עומד בקרוב לפלוש הנה! כל סוחר ואיש הון מחפש ומנסה כל דרך להוציא מכאן את הכסף ומר חושב להביא מדרום אפריקה את הכסף לכאן? ובשביל מה? כדי לרכוש גבעה של טרשים? בשביל חלום של ישיבה?! אם לקולי ישמע יקום ויסע לדרום אפריקה אם באמת יש לו שמה כסף. 

"ואני" המשיך הרב וסיפר נעניתי ואמרתי לו: 'אני מאמין באמונה שלמה, כמו שאמר החפץ חיים, ש"בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש" אני מאמין באמונה שלמה שרגלי הצר לא תדרוכנה בארצנו הקדושה, וכי חובתנו בשעה גורלית זו להקים את התורה... בנֹה אבנה את הישיבה כאשר דיברתי..." 

והנה שינה האיש את טעמו ויאמר אלי: "נצחתני, רבי, שיכנעת אותי באמונה המוצקה שלך... הצדק עמכם... דוקא עכשיו יש לבנות ישיבה" 

ועודנו מדבר הוציא מארנקו והושיט לי את הסכום הדרוש לצורך משלוח הטלגרמה... כתוצאה ממשלוח זה התפתחה אח"כ כל השתלשלות הדברים... קמה ישיבת פוניבז' וגם ניצבה..." 

"ובכן, מתוך רגש של הכרת טובה לאדם זה, שהיה לו חלק ב"בראשית ברא" של הישיבה כש"הארץ היתה תוהו ובוהו" ועכשיו הלך לבית עולמו, הרגשתי חובה שנחלוק לו כולנו כבוד ללוותו אל מקום מנוחתו..." 

בעני מרוחם; 

למנה גדושה של הכרת טובה מצדו, זכו עובדי המטבח והמסעדה בישיבת פוניבז', אשר הצטיירו בעיניו כמיטיבי נפשו. במיוחד הרעיף על ראשם תודות וברכות בכל פעם שנזדמן להם לשרתו. 

סיפר אחד המלצרים הלה היה שומר ומקיים כל ימיו את יום הזכרון לפטירת הרב זצ"ל כאילו מדובר ב"יארצייט" של אביו מולידו: "היו זמנים שהרבנית ע"ה נעדרה מן הבית, והבאתי אל הרב זצ"ל את ארוחתו ממטבח הישיבה - ובכל פעם היה מביע דברי תודה כ"כ נרגשים כעני המקבל נדבה מאנשים שריחמו עליו". 

"אמרתי פעם לפניו" המשיך המלצר: "הרי זו זכיה בשבילי, לשמש תלמיד חכם וגדול הדור כמוהו!" 

אך הרב זצ"ל, נרגש ונסער כולו, השיב לעומתי לדברים מזעזעים: "אותי לא יבלבלו... אותי לא יוכלו לשכנע... אדם שזה לו ט"ו שנה מתרוצץ ומתעסק רוב זמנו בגיוס כספים וכיוצא בזה אינו נחשב תלמיד חכם אמיתי..." 

אף בפעם אחרת, כשתינה צערו על שאנוס הוא להתבטל מלימוד התורה, ומישהו הזכיר לו את דברי חז"ל (מנחות צט) "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה", 

הגיב בדאגה ובצער כבוש: "אֵי, וכי פשוט הדבר בעיניכם, הידעתם כמה זכותים צריך אדם, כדי שביטולו שלו יביא בסופו של דבר ליסודה של תורה?!"

אצילות עילאה אצילות רוחו לא עזבתו עד הסוף. בוקר אחד, כשסיים להתפלל שחרית והרגיש באפיסת הכוחות, הוריד מעליו את טליתו ומסרה למי שעמד לידו, ויפן חדל אונים לשכב במיטתו. אפס באמצע הליכתו נזכר ושב על עקביו, והכירו בו שהדבר עולה לו במאמץ רב, הכל כדי להודות ולהגיד: "יישר כח" לאותו תלמיד צעיר שקיפל במקומו את הטלית... 

וכך היה מתאונן, ונפשו עגומה עליו, בימי חליו האחרונים: "הגרוע מכל הוא, שעד עכשיו בכל ימי חיי רגיל הייתי לפעול ולעשות אני בשביל אחרים, וכעת נתהפכו היוצרות, נעשיתי חדל אונים - ובהכרח אחרים יעשו ויטרחו בשבילי..."