חובות הלבבות - שער עבודת האלקים
25-12-11
אמר המחבר, מפני שביארנו את מה שאמר את חיוב יחוד האלהים בלב שלם, ליחד את השי"ת בלב שלם ולדעת את אחדותו יתברך, ואת האופנים של בחינת הטובות על בני האדם, התחייבנו לזכור אח"כ מה שאדם חייב לנהוג בו כשיתבררו אצלנו, והוא קיבל עבודת האלהים כפי אשר יחייבהו שכל המיטיב על מי שהיטיב לו. ז"א שאנחנו מחוייבים להודות לקב"ה על הטובות שהוא עושה לנו. וראוי להקדים בפתיחת השער הזה בביאור אופני הטובות, מהם האופנים שאנחנו מקבלים טובות, וחיובי ההודאה, כמה אנחנו מחויבים להודות על הטובות שאנחנו מקבלים, מבני האדם קצת בקצתם. אז קודם כל אנחנו נראה בני אדם שעושים טובות אחד לשני, כמה הודאות ומהם ההודאות שצריך להודות על הטובות בין בני אדם, בינם לבין עצמם. ואח"כ נעלה מזה אל מה שאנחנו חייבים בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו, ואח"כ אנחנו נביט כלפי מעלה לראות מה גודל החיובים והשבחים שאנחנו צריכים לתת לבורא יתברך על הטובות שהוא מיטיב לנו. ונאמר, כי מן הידוע אצלנו כי כל מיטיב אלינו אנו חייבים להודות לו כפי כוונתו להועיל לנו, ז"א אנחנו מחויבים להודות לכל מי שמטיב אלינו לפי מה? לפי הכוונה שלו להועיל לנו. גם אם לא יצא לפועל מה שהוא התכוון לתת לנו או לעשות לנו, אנחנו מחויבים להודות לו כפי הכוונה שלו להועיל לנו. ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו וימנעהו מהיטיב אלינו, והוא לא הצליח, הוא ניסה לעשות וקצרה ידו, והוא לא יכול להיטיב לנו ונמנע ממנו ההטבה שהוא רצה להיטיב לנו, נגיד רצה להביא לנו טשולנט הכל היום והכין הכל וחס ושלום נשפך הסיר, אז מה אנחנו לא נודה לו? הודאתו חובה עלינו, מה עוד שהוא עשה שבעים מנות ועכשיו אתמול דיברתי איתו אז הוא הוסיף עוד חמישים מנות, במיוחד, אז כבר לסיר הראשון נראה לי שעוד מעט אם כל אחד יאכל כמה שצריך אז לא ישאר לך הרבה. ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו וימנעו מהיטיב אלינו הודאתו חובה עלינו כי הודאתו עלינו לטוב וכי כוונתו להועיל לנו, כשאתה יודע שיש אחד כזה שרוצה כל כך להיטיב לך ורוצה להועיל לך וקצרה ידו מלהועיל לך, קרה משהו שלא יכול לקיים את זה, לא ברצונו, הוא נאנס, ודאי וודאי שנרגיעהו ונודה לו והכל, תודה תודה תודה תודה, ואם תגיע לנו שום טובה ע"י מי שלא כוון בה אלינו יסתלקו מעלינו חיובי ההודאה לו ואין אנו חייבין בה. אם הגיע אלינו עכשיו טובה ממישהו והוא לא התכוון בכלל, האם אנחנו מחויבים להודות לו על זה? לא חייבים להודות לו. נכון, אם תגיע לנו שום טובה ע"י מי שלא כוון בה אלינו יסתלקו מעלינו חיובי ההודאה לו ואין אנו חייבים בה.
עכשיו, כאשר נתבונן, ז"א לפי זה אנחנו לומדים כלל אחד, כשמכוונים לטובתנו ולהועיל לנו, חייבים להודות לפי שעושה כן אפילו שהוא לא הצליח לעשות, ומי שלא כוון לטובתנו ויצא לנו טובה, לא מכוונת ממנו אנחנו לא חייבים לו.
ברוכים הבאים אשריכם, אני אומר לכם צריך להקדים את השיעור, באים יותר. אתם לא אוהבים לישון.
וכאשר נתבונן בטובות בני האדם קצתם אל קצתם אינן יוצאות מאחד מחמשה פנים, משהו מדהים עכשיו, היפך הסברא שאנחנו חושבים, היפך הסברא מה שנלמד עכשיו מה שאנחנו חושבים, ורבינו בחיי יגלה לנו את אמיתות הדברים כמו שהם מונחים בשורש הפנימיות שלנו. תשמעו. עכשיו נתבונן בטובות של בני אדם על בני אדם, וזה אחד מחמישה פנים. האחד, יש טובה של אב על בנו שאב מיטיב לבן, תיכף נברר איזה סוג טובה זאת. יש טובה של אדון על העבד, מה אתם אומרים, טובה של האבא לבן זה כמו טובה של האדון לעבד? לא? למה לא? האבא מה? יותר מחוייב, יותר קשור, האדון יותר מחויב לעבד? אדון לעבד מחויב יותר, למה הוא מחויב, הוא יכול לזרוק אותו להגיד לו אדוני לך הביתה, גם את הבן? הבן שלו?

ש. .... לא שומעים, כן אחרי גיל שש, האבא יש לו יותר רחמנות, נגיעה יותר לבן,

הרב: האבא ישלו יותר רחמנות, נגיעה יותר לבן,

ש. עבד אפשר לשחרר

הרב: הוא אומר שגם אפשר לשחרר מגיל שש, הרמב"ם אומר שעד גיל שש אתה חייב במזונות של הבן אבל אחרי שש אתה לא חייב

ש. לא שומעים

הרב: אז אתה מדבר על רחמים, אנחנו מדברים על טובות, מי שמיטיב. אז טובת האב על הבן זה אחד. טובת האדון על העבד, טובת העשיר על הרש כדי לקבל שכר שמים, יש סוג טובה שלישי זה שעשיר מיטיב לעני כדי לקבל שכר בשמים, ויש הרביעי, טובה של בני האדם קצתם לקצתם לקנות ה' והכבוד והגמול לעולם הבא, למה הם מיטיבים? הם לא מיטיבים סתם, זה מקנה להם שם שהם תורמים, כמו היום שחברות תורמות לארגונים ולמוסדות כדי להאדיר את שמם שהם נותנים, שם וכבוד וגמול לעולם. והחמישי זה טובת החזק על החלש בעבור חמלתו עליו ושהוא כואב את ענינו, לפעמים אדם גיבור, חזק, נכנס להושיע ולהיטיב לחלש לאיזה סיבה שהוא חומל עליו, וכואב לו ענינו, עכשיו נעיין במה שסיפרנו, אם אינה תלויה בדבר כי אם לתועלת מי שמיטיבים אליהם או לא, עכשיו המבחן שלנו צריך להיות ככה, האם טובה שמיטיב האדם לזולתו, בין אם בנו עבדו עני חלש וכו', האם הטובה הזאת שמיטיבים היא לתועלת רק של מי שמטיבים לו, או שזה לתועלת של המיטיב? מה הכוונה שמיטיבים, מיטיבים בגלל שהוא זקוק לטובה או מיטיבים בגלל שאתה זקוק מהטובה. בגלל מה? הנותן מה איתו?

ש. הנותן נותן מעצמו אבל ....לא שומעים

הרב: עכשיו אתם תראו כמה אנחנו טועים. תחילה אנחנו נלמד על הטובה של האב על בנו, מן הידוע הוא כי הוא מכוון רק לתועלת עצמו בו, האבא מכוון בטובות שהוא נותן לילד רק לטובתו הוא האבא. למה? כי הבן נתח מהאב, עם עוצם תקוותו בו, יש לו תקוה גדולה מהבן הזה, שהבן הזה ילך בדרכיו, שהבן הזה יאדיר את שמו, שהבן הזה יהיה לכבוד ולתפארת, לא לבושה וביוש, והלא תראה כי הוא מרגיש עליו יותר מגופו, האבא מרגיש על הילד יותר מגופו במאכל, במשתה בכסות, הוא דואג לו קודם כל לילד, ודוחה מעליו כל נזק, וקל בעיניו - בעיני האב סבל הטורח והיגיעה בעד מנוחתו, שהוא רוצה שתהיה מנוחה לילד הוא מוכן לסבול טורח ויגיעה. כולם מכירים את זה שההורים קמים בשעה שתיים בלילה להרגיע את הילד, להשקות אותו, להחליף לו, לדאוג למנוחתו. עם מה שהוטבעו עליו האבות מן הרחמים והחמלה על בניהם, וכל זה למרות שה' הטביע בנו טבע של חמלה ורחמים כלפי הבנים, לא הוטבע בנו חמלה ורחמים כמו לבנים לבנים של השכנים, זה לא הוטבע בנו, זה הענין של פיתוח, שאנחנו יכולים לפתח אצלנו את מידת החמלה והרחמים, אבל ככה הוטבע שאב ואם קשורים לילדים שלהם, שיש להם חמלה ורחמים עליהם מאד, ועם כל זה שהוטבע בנו חמלה ורחמים האב תקותו מבנו, והוא מכוון לתועלת עצמו בו. עם כל זה הוא מכוון תועלת האבא של עצמו בילד שלו. ולמרות זה שהאבא מכוון לעצמו, חייבה התורה וגם השכל על הבן את העבודה והכבוד והיראה כלפי אביו, כמו שכתוב "איש אמו ואביו תיראו" "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך" ואמר "בן יכבד אב ועבד אדוניו", ואם האב מוכרח בזה דרך הטבע והטובה לאל והוא שליח בה בלבד, וכל זה אפילו שהאבא מוכרח בדרך זה מן הטבע כי ה' שם לו את החמלה והחנינה, והוא לא עושה טובה לבן, כי נטעו בו את הטובה והחנינה כלפי בנו והוא עושה את זה בטבע, לא שהוא עושה את זה מרצון, ועוד שהוא מתכוון לטובת עצמו האבא, והטובה היא בעצם מהאל יתברך, שאם ה' לא היה נותן בטבע האדם את החמלה והרחמים אז היו משליכים כמו גורים של חתולים, ומניחים אותם והולכים, והוא רק שליח האבא בטובות האלה, ז"א הקב"ה כדי שילדים יוכלו לגדול ולהתפתח כראוי וכו', ה' לקח את ההורים שליחים, נטע בהם טבע של חמלה וחנינה כלפי הילדים, והם הילדים זה כל עולמם אבל זה לא בגלל שהם, לא בגלל שהם באמת עושים את זה עם רצון נקי, כי אם כן היו עושים את זה כלפי כל ילד בשכונה, בעיר, במדינה, לא, יש להם את זה דווקא לילדים, כדי שיהיו שליחים של הקב"ה להעמיד את הילדים על הרגליים, מה שנקרא, אבל האבא בעצם הוא כוסף לטובות ולתקוה שיש לו מן הילד הזה, ובכל אופן אנחנו חייבים בכיבוד אב ואם וביראת ההורים ובעבודה לפניהם וכו'. למרות שאנחנו יודעים שההורים מתכוונים לכוונת הטובה שלהם, אני חוזר רגע ואתם תגידו מה שאתם רוצים, ומן הידוע, אומר רבינו בחיי, כי האב מכוון רק לתועלת עצמו בו, כי הבן עם עוצם תקותו או תשוקתו יש גרסה אחרת, עם עוצם תקותו בו, שהוא מקווה מאד תקוות גדולות יש לו בילד, והלא תראה כי הוא מרגיש עליו יותר מגופו במאכלו ובמשתהו ובכסותו ולדחות כל נזק מעליו ונקל בעיניו סבל הטורח והיגיעה בעד מנוחתו עם מה שהטבעו עליו האבות מן הרחמים והחמלה על בניהם, ולמרות כל זה כל זה הוטבע בו, חייבה התורה הקדושה וגם השכל הישר, שהבנים יעבדו יכבדו ויראו את ההורים שלהם, כמו שאמר הכתוב "איש אמו ואביו תיראו", "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" "בן יכבד אב ועבד אדוניו" כל זה מוכרח בדרך הטבע לרחם ולחמול על הבן ולגדל אותו ולהעניק לו אוכל ומשתה והכל כי הוא לא יכול, הוא לא יכול לא לתת לו, זה כאילו נגד הטבע שאבא או אמא לא יחמלו על הילדים, כמו שאתם שומעים היום זורקים לפח, עושים ככה, מוכרים ילדים וכל מיני קשקושים, זה בגלל שאנחנו כבר בסוף העולם. והוא רק שליח לתת את הטובות לילד, למרות זאת אנחנו חייבים לילד בטובה.
כן, מה אתם רוצים להגיד?

ש. לא שומעים

הרב: קודם כל יש לאנשים קנאה, למה שלההוא יהיה ילד ולו לא יהיה ילד, קודם כל.

ש. זה הסיבה?

הרב: לא יש כל מיני, קודם כל, זה מתחיל שהוא רוצה להביא ילדים, עוד אין לו אבל הוא רוצה להביא ילדים, אז הוא רוצה להביא ילדים, אחד, יש לו קנאה מאחרים, הוא לא רוצה שכולם יהיה לו ילדים ואותו ישאלו מה עם הילדים שלך, איפה הילדים שלך, איפה הילדים שלך, אין לו ילדים, הוא מתבייש בזה. כמו אחד איפה אתה גר, הוא לא רוצה להגיד ברחוב הומלס, הוא רוצה שיהיה לו בית, אבל נותנים לך מה אכפת לך, נותנים לך מקום תישן שמה תישן שמה תישן שמה, לא, הוא רוצה משלו, רוצה משלו. אז קודם כל זה זה מקנאה, דבר שני, כל בן אדם רוצה לראות את ההמשכיות שלו, זה כאילו הוא מבין, אם הוא מת ואין המשך אין מי שימשיך את כל מה שהוא, אז הוא רוצה מישהו שימשיך, אז האינטרס שלו מי? זה שיבוא או הוא שיהיה לו המשך? אז הוא דואג להמשכיות שלו. וכשיש לו ילד שהולך בדרכיו אז הוא שמח, ואם הוא הולך נגדו, אז כל התקוה שלו בשביל מה יגעתי, בשביל מה סחבתי אותך תשעה חדשים, אומרת האמא, בשביל מה סחבתי אותך תשעה חדשים אם זה התוצאה שאני מקבלת, אז היא אומרת במפורש, היה משתלם אם תהיה כמו שאני מבינה, אבל אם אתה לא כמו שאני מבינה חבל שטרחתי. תשמע ביטויים בבתים, תשאל את האמהות, תשאל את האבות. ז"א התקוה של האדם בעצם היא טובתו הוא, ובכל אופן אנחנו חייבים להודות להם על פי התורה ועל פי השכל. כן.

ש. לא שומעים

הרב: מי מצווה? מצווה למה?

ש. לא שומעים

הרב: אז מה הוא מצווה גם לתת צדקה והענק תעניק ומצווה לרחם על הבריות, והוא מצווה להוכיח אותם והוא מצווה הרבה ציווים ואת כולם הוא עושה בכיף? אז אחרי שאתה עושה, עשית את המצוה, האם המצוה הזאת זה לשמה פירושו של דבר שאין לך שום צד הנאה ממנה, זה מה שאנחנו מבררים, האם כשאדם עושה משהו הוא עושה את זה לתועלת עצמו או שהוא עושה את זה לתועלת של המכוון, ז"א למי שהתורה אמרה לעשות. זה השאלה. לפי זה יוצא שהאב מכוון לתועלת עצמו. ולמרות זאת חייבים בהודאתו. ברור עד פה? דוגמא שניה,

ש. כבוד הרב, לא שומעים

הרב: כלפי הוריו הקודמים לא.
אבל טובת האדון על עבדו, ידוע כי, מה ידוע? שהאדון מכוון לתקן ממונו בממונו עם צרכו לעבודתו, העבד זה נקרא ממונו, קנה עבד, קנה עבד, קונים עבד, אז זה ממון, הוא מתקן ממונו בממונו, איך הוא שומר על ממונו? עם העבד שלו שנקרא ממונו. אז למה הוא קנה עבדים? למה הוא קונה משרתים? למה הוא שוכר פועלים? לתקן איתם את ממונו, אז זה תועלת שלו, הוא לא דואג לעבד שיהיה לו כל חסרונו, הוא לוקח את העבד בשבילו לתקן ממונו בממונו. כיון שהוא צריך אותו לעבודתו והוא אינו מכוון בזה כי אם תועלת עצמו. רק לעצמו הוא מתכוון, אם העבד יהיה סורר או לא טוב, הוא ישחרר אותו. ועם כל זה כבר חייב הבורא יתברך בעבודתו - שהעבד מחוייב בעבודת האדון ובהודאתו, וחייב העבד להודות ולכבד את האדון אפילו שהעבד יודע שהוא עובד איתו ומעביד אותו לטובתו, בכל אופן הוא חייב בעבודתו והודאתו, כמו שכתוב בפסוק במלאכי "בן יכבד אב ועבד אדוניו", כמו שבן מחוייב לכבד את אביו ככה העבד מחוייב לכבד את אדונו, בן יכבד אב וגם עבד את אדוניו. אז רואים שלא מתכוון האבא ולא מתכוון האדון לעשות רק למען הבן או העבד, ומחוייבים בהודאתם, ומחויבים בעבודתם מה שהם מבקשים, מחויבים התורה מחייבת, אפילו שהוא לא מתכוון. אבל טובת העשיר על הרש,

ש. לא שומעים

הרב: אמרנו, עבד זה עבד, אנחנו יודעים מה זה עבד

ש. לא שומעים

הרב: הוא מקבל, הוא מקבל, בכל אופן הוא דואג לו לכסות, למאכל, למשתה, ללינה, הוא נותן לו הרי מקום, אז על החלק הזה שהוא נותן לו, אפילו שזה משתלם לאדון צריך להודות, אפילו שברור וידוע מה הכוונה של האדון, חייב להודות לו, וחייב לעשות את עבודתו.
אבל טובת העשיר על הרש, עשיר שמיטיב לרש לעני, כדי לקבל שכר שמים, למה הוא נותן העשיר לרש? בגלל שכר שמים הרי הוא כסוחר שהוא קונה הנאה גדולה קיימת יגיע אליה אחר זמן, בטובה קטנה ואבודה ונבזית שיתננה מיד, ולא נתכוין אלא לפאר נפשו באחריתו בטובה שהפקידה האלהים בידו לתתה למי שיהיה ראוי לה, ממש בושה וחרפה, תשמעו, העשיר, ה' נתן לו הרבה כסף, והוא נותן לעני לא בגלל שהעני זקוק, לא בגלל שה' העשיר אותו כדי לתת לעניים, וכאילו הוא כמו פקיד שבא אליו אדם שהפקיד כסף בבנק ומבקש את כספו, והפקיד מרגיש שהוא עוד עושה לו טובה שהוא נותן לו, צועק עליו תעמוד בתור, הוא בא לקחת את הכסף שלו שהוא השקיע בבנק, הפקיד מתפרנס מזה שהוא השקיע בבנק והפקיד מרגיש שהוא מעליו, חוצפה, במקום שתראה את הלקוחות ותודה להם שהם משקיעים בבנק כי לך יש משכורת, אז כאילו הם חייבים לך, זה הערה צדדית, כן, על הבנקים והאגרות והעמלות וכו'. אבל עשיר, ה' נתן לו עושר בשביל שיתן לעני, את העני עמך, את של העני הכסף עמך נמצא אצלך ואתה צריך לתת את זה לעניים, ללא שום טובת הנאה, ללא כלום, זה חובה, אם לא יתבעו אותך. אבל מה עושה העשיר, הוא נותן לעני בשביל לקבל טובה מן השמים. זה סוחר, סוחר, מה הוא עושה, הוא קונה הנאה גדולה קיימת, ז"א הוא מקבל דבר שלא יפסד, מה הוא קונה? הוא קונה עולם הבא, גן עדן, שזה יגיע אליו לאחר מכן השקעה שהיא רק קיימת לנצח ואינה נפסדת, בתמורה למה? לטובה קטנה, חמישה שקלים, מאה שקלים, אלף שקלים, בטובה קטנה אבודה כי כשהוא נתן נתן אין לו יותר מזה כלום, זה הלך, ונבזית. כי ביחס למה שהוא מקבל זה כלום, אפס. והוא נותן אותה מיד, ומה הוא מתכוון כשהוא נותן? לפאר את נפשו באחריתו בטובה שהפקידה האלהים בידו לתת אותה למי שיהיה ראוי לה, והוא על זה נותן על מנת לקבל שכר, זה בעצם מופקד אצלך לתת אתה לא עושה טובה, אתה חייב. והוא מתכוון רק לתת אותה כדי להעשיר את עצמו לחיי העולם הבא. ומן הידוע, למרות שזה ככה וביארנו את זה ברור, כי ראוי להודות אותו ולשבחו, שמעתם? והעני ראוי להודות לו ולשבח אותו, למרות שהוא יודע שאם אין שכר לעולם הבא ואין זה מי יסתכל עליו מי יפתח לו את הדלת מי יתן לו בכלל, הרי יש עשירים שלא פותחים את הדלת גם מסיבה זו לא פותחים, גם מסיבה זו שיהיה להם שכר לעולם הבא, גם לא פותחים את הדלת.

ש. לא שומעים

הרב: משבח, שהבן אדם נותן,

ש. לא שומעים

הרב: משבח אותו, הוא נותן, יש כאלה לא נותנים, משבח אותו הוא נותן, הוא כתובת, אפשר ללכת אליו, הבן אדם הזה קוראים לו כבר גביר, אתה מבין. נו אבל מה לעשות, הנה אתה רואה, חובה לשבח אותו. חובה לשבח אותו. אע"פ שהיתה כוונתו לפאר את נפשו באחריתו, כל הכוונה של העשיר לפאר את עצמו באחריתו, עם כל זה נתחייבה לו ההודאה, כמו שאמר איוב "ברכת אובד עלי תבוא", כשהיה איוב מפרנס את האנשים שהיו אובדים, שאין להם כלום עניים מרודים אין להם כלום היו באים אצל איוב, והיו מברכים אותו מברכים אותו, אז ברכת אובד עלי תבוא, היו מברכים אותי על זה שאני כל היום נותן להם. ועוד דבר, "אם לא ברכוני חלציו ומגז כשבי יתחמם" היה נותן להם מחלצות, היה נותן להם בגדים להלביש אותם מהגז, צמר להתכסות ולהתחמם, היו מברכים אותו, אז רואים שנותנים ברכות למי שנותן. היום לדוגמא אנחנו נאכל טשולנט, אז אנחנו צריכים לברך, טשולנט אנג'ל אז צריך לברך את שי, למה? עכשיו השאלה מה הוא התכוון, למה הוא הביא לנו את הטשולנט, לפי מה שכתוב פה הוא רוצה שכר, הוא מבין שיש בזה שכר, הוא יודע שאנחנו לא רעבים, מי רעב בשעה שלש וחצי ארבע בבוקר, לאכול טשולנט בשעה כזו? אבל הנה באים אנשים, יש טשולנט אז באים, אבל לא באו בשביל זה, אני חושב שבאו בשביל השיעור. אבל השאלה מה אתה התכוונת?

ש. התכוונתי שיבואו אנשים

הרב: בשביל שיבואו אנשים לשיעור?

ש. לא רק גם

הרב: אז אתה התכוונת אתה אומר בשביל להגדיל תורה ולהאדירה, ומה עם השכר לחיי העולם הבא שאתה מכין טשולנט וכולם אוכלים ומברכים וכו'?

ש. זה ממילא יבוא, זה גם על הדרך

הרב: על הדרך בידועי. אבל חייבים להודות לו אפילו אם הוא התכוון רק שיהיה לו שכר לעולם הבא, חייבים להודות לו. ככה כתוב. כן.

ש. לא כולם עושים טובה בשביל לקבל שכר

הרב: ברור, אני רואה עליך שאתה מתכוון לא תמיד לקבל שכר אבל הבירור הזה הוא לא כמו שאנחנו מבינים, ודקי דקויות קשה מאד, קשה מאד שמצוה בנתינה תהיה לשמה גמור, זה שאתה תהיה כמו בנקומט, או כספומט, שאתה תהיה כזה שאין לו שום רגש כלפי הנתינה, זה לא כל כך קל. ז"א בשביל שזה יהיה נטו נטו נטו זה צריך עבודה גדולה מאד, זה לא כל כך, זה לא שייך באופי, זה צריך התרגלות במחשבה, זה לא אופי. אופי זה בן אדם שפועל בלי שום מחשבה ועושה את הדברים, אבל יכול להיות שהאופי שלו לתת מתוך חמלה, לא בגלל שהוא, בגלל שהוא משקיט את הצער שלו, הוא לא יכול לראות אדם עני או רעב, הוא לא יכול לאכול כשהוא רואה אותו ככה, הוא לא יכול לאכול, כדי לסלק את הבעיה הזאת הוא נותן לו לאכול, לא בגלל שהוא לא רוצה שיאכל, היה מעדיף שיעבור לו הבן אדם הזה, אבל כיון שעבר לפניו ובא לפניו הוא כבר לא יכול, הוא חייב לתת לו בשביל שהוא ישתחרר.

ש. לא ש ומעים

הרב: אז אנחנו נברר את זה תיכף, הנה החלות הגיעו. ובכן, אבל טובות בני האדם קצת על קצתם, בעבור אהבת השבח והכבוד וגמול העולם, הנה למה הוא הביא לי עכשיו את התה, אשריך, האם זה בגלל שהוא רוצה שאני אשתה או שהוא מבין שיש שכר שנותנים לרב את המשקה,

ש. לא שומעים

הרב: הסברים, השאלה מה הכוונה. אז אני שואל, למה לדוגמא תיכף נצלם את זה, למה לדוגמא לא מחלקים תה פה לכולם? אם זה אתה דואג, הנה הוא משתעל עכשיו, למה לא רצים להביא לו שתיה? הוא לא רב, שיהיה רב ניתן לו, אבל אם הוא לא רב אז לא נותנים לו, כי לתת לרב בכל אופן יש בזה, יש מתן שכר בצידו.

ש. לא שומעים

הרב: אתה רואה יפה, סוף סוף תפסת. סוף סוף תפסת. אז הכל זה אינטרסים ואנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו נעבוד את הבורא ונקיים את מצוותיו ללא אינטרס, לשמה זה נקרא, לשם המצוה בלבד בלי צד שלנו.

ש. לא שומעים

הרב: אז את מי עוד? זה העבודה. איך מגיעים, איך מגיעים זה לא להגיד, איך מגיעים, איך, אמרתי אתה צריך להיות כמו כספומט, כספומט לא מרגיש מה שהוא עושה, הוא לא מרגיש טובה, ואם מישהו הלך הוא לא אומר לו הלו, מה עם תודה? אין שום דבר. לקחת לא לקחת, הכנסת הוצאת בשבילו זה אותו דבר, אם נגיע לדרגה כזאת זה לשמה אורגינל, אבל צריך לעבוד על זה, זה לא להגיד כן בטח אני מה חייב לתת....אין דבר כזה כי לא בכל אדם זה אותו דבר, לא לכל אדם אתה נותן אותו דבר, אם הוא יבוא פעמיים אתה תגיד לו אדוני, כבר קיבלת, אז סימן שזה לא אותו דבר, ויש לנו הרבה צדדים להראות למה זה לא אותו דבר, למה לא כמו שאנחנו חושבים.
עכשיו שימו לב, אז אמרנו, עכשיו טובות בני האדם קצתם על קצתם, יש טובות של בני אדם שמיטיבים קצת אנשים לקצת אנשים, בעבור מה הם מיטיבים להם? אהבת השבח, הם רוצים לקבל שבח, כבוד, וגמול העולם, הם רוצים לקבל גמול, זה מאדיר אותם, זה מחשיב אותם, אנשים מתייחסים אליהם אחרת, זה נותן להם פרסטיזש, זה כמו אלה שמטיבים בצורה כזאת לסיבות האלה, זה כמו מי שאוצר דבר אצל חברו, שם אצלו באוצר, כן, או מפקיד אצלו ממון, למה הוא עושה את זה, למה הוא נותן לו את הכסף שלו את הזה, מפני שהוא ירא שיצטרך לאחר זמן, בבחינת שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, אז הוא אומר אני נותן פה נותן פה נותן פה, לך תדע, יום אחד אני אזדקק, אז האנשים האלה ש נתתי להם הם יחזירו לי גם, דרך אגב זה טעות, שמתבררת לאנשים מהר מאד, שהרי גם אנשים שמלוים לאנשים כסף לא מחזירים להם בכלל, לא שנתנו להם ואח"כ מצפים מהם שגם יתנו להם, כמו שאומרים יד לוחצת רוחצת יד, אבל הוא אומר הוא אוצר דבר אצל חברו, מפקיד אצלו ממון מפני שהוא ירא שיצטרך לאחר זמן, זה הסיבה שהוא נותן. לא שהוא נותן לו, הוא נותן ממש, נותן לו, נותן לו ממש בשביל שיהיה לו, אבל הכוונה שלו בנתינה שהוא יחזיר לו, לדוגמא אחד בא לחתונה נותן צ'ק, מה הוא מתכוון? שכשהוא יבוא אז הוא יתן. אז לדוגמא, אם צריכה להיות לו חתונה או בר מצוה סמוכה לאירוע הזה הוא יתן לו גם צ'ק גדול, למה הזכרון הוא עוד טרי, ואז הוא יצטרך להחזיר לו גם כן בגדול, אבל אם רק בעוד עשרים שנה הוא יחתן ילדים, אז הוא יתן לו משה לצאת ידי חובה, מה הוא יזכור, לך תדע אם הוא יחיה אז לא כדאי להשקיע יותר מידי, חישובים כאלה עוברים אצל אנשים, עוברים, עוברים עוברים עוברים עוברים והם בסיס לשיקולים מה נותנים למי נותנים כמה נותנים וכו', אבל מה המטרה? כמי שאוצר או מפקיד ממון כדי שיצטרך פעם אחרת יוכל לקבל גם.

ש. לא שומעים

הרב: ודאי, יש אנשים שעושים את כל מה שעושים בשביל לקבל שכר נטו, נטו, לכן כתוב "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", ז"א רוב העולם עובד על מנת לקבל פרס, ואלה שהם באמת בדרגה גבוהה הם עובדים שלא על מנת לקבל פרס אלא לעשות את האמת מחמת האמת, מפני האמת, הוא צריך לעשות את האמת, לא בגלל שתקבל כבוד ולא פרס ולא גמול ולא כלום, אבל זה דרגה גבוהה, זה דרגה של אוהבי ה', זו דרגה גבוהה, צריך להגיע אליה. אבל בהתחלה עובדים שלא לשמה עד שמגיעים ללשמה. אי אפשר להגיע ישר ללשמה, אין דבר כזה. עד שהרמב"ם אומר שאם אדם יקיים מצוה אחת לשמה הוא בן העולם הבא. זה לא פשוט.

ש. לא שומעים

הרב: בשביל זה רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, כדי שיעשו לפחות אחת לשמה, וזה הכרטיס לחיי העולם הבא, כי בלי הכרטיס של אמת אמיתית נקיה אי אפשר לעבור את הפנל, אתה לא יכול לעבור, צריך מטבע שפותח את השער, צריך אמת, בשביל זה לומדים, למה לומדים? בשביל להתחיל להבין.

ש. לא שומעים

הרב: יהי רצון. יהי רצון.
עכשיו, אז אמרנו ואע"פ שכוונתו לתועלת עצמו בהיטיבו לזולתו, כשהוא מטיב לזולת אז הכוונה שלו לתועלת עצמו, חייב לו השבח וההודאה עליו, אפילו שאתה יודע מה התכנית שלו מה כוונת שלו, חייב בשבח והודאה, כמו שאמר החכם שלמה המלך, רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לנשמתם, ז"א רבים מחלים פני נדיב, מברכים אותו, משבחים אותו, הגביר הזה והזה והזה וככה וככה וככה, ז"א רבים יחלו, ואמר מתן אדם ירחיב לו, ולפני גדולים ינחנו, ז"א כשאדם נותן ונותן זה מרחיב לו אנשים מכבדים אותו, פותחים לפניו, פלוני בא פלוני בא פלוני בא, מי? אחד שיש לו ארנק מלא תפוח, פלוני בא פלוני בא פלוני בא, בכבוד בכבוד, זוזו זוזו, שב שב שב שב, פששש מה קרה. ולפני גדולים ינחנו, הכסף הזה, המתן הזה שהוא נותן כמה שהוא משחרר יותר זה מרחיב לו אפילו אצל גדולים, יבבי. אז רואים שחייבים בטובות גם מי שמתכוון לתועלת עצמו שנותן למטרות של שבח כבוד וכו'.
אך טובות החומל על העני הכואב לו הוא מכוון בה לדחות צער מעל עצמו, אחד יש לו חמלה לעניים והוא נותן להם לאכול ונותן להם בגדים ונותן להם הכל, למה למה הוא מכוון? הוא מכוון להסיר ולדחות צער מעל עצמו, כי הוא מוצא את הצער ויש לו עגמת נפש וכאב על מי שהוא חמל עליו, הוא לא יכול לראותו אותו במצב כזה. למה כתוב "כרחם אב על בנים" ולא כרחם אם על בנים? כי האמא מרחמת על עצמה, היא לא יכולה לראות את הבן שלה ככה וככה וככה, היא לא יכולה לראות אותו ככה, אז על מי היא מרחמת? בזה שהיא משתיקה אותו מאכילה אותו ומלבישה אותו היא נרגעת, אז בעצם הרחמים שלה הם על עצמה כי היא לא יכולה לסבול את זה שהילד שלה במצב כזה וכזה וכזה, האבא הוא יותר קשוח מהאבא ברגשותיו והאבא הוא יותר תקיף כלפי הילדים יותר מהאמא, והוא מחפש את טובת הבן באמת, יותר כדי לחנכו לישרו ולהובילו במסילה העולה בית קל, לכן התביעות שלו ממנו הם יותר, אז הוא המרחם האמיתי, למה כי בחמלה של האמא על עצמה אז היא מוותרת לילד, שותקת, אין דבר אין דבר, עזוב אותו עזוב אותו, אין דבר יהיה בסדר, היא לא יכולה כואב לה, אם הילד מצטער או בוכה היא לא יכולה, כואב לה, אז היא לא יכולה אז היא מבקשת מהאבא שיניח לו כדי להעביר מעצמה את הצער כי היא לא יכולה, אז היא דואגת לעצמה היא לא דואגת לילד. והאבא יותר דואג לילד לחינוכו בשביל להוביל אותו בדרך העולה בית אל. לכן כרחם אב על בנים, אך מי שהטובות שלו על העני זה מתוך חמלה, חומל על העני הכואב לו, ומכוון לדחות הצער מעל עצמו שמצא אותו בטובת ה' עליו ואיננו נשאר מבלתי שחמל עליו, וזה כמו מי שמרפא כאב שמצאהו בעצמו בטובת ה' עליו, ואיננו נשאר מבלתי שבח, גם אחד כזה משבחים אותו, כמו שאמר איוב "אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם", אז רואים שגם אלה מכבדים את מי? את מי שנתן להם בלי הבחנה מאיזה סיבה נתן להם. וכבר נראה ממה שהקדמנו, כי כוונת כל מטיב לזולתו מבני אדם, שימו לב, כי כוונת כל מטיב מבני אדם היא לתועלת עצמו תחלה, לקנות לו קישוט נאה לעולם הזה או לעולם הבא. או לדחות צער מעל נפשו, או לתקן את ממונו, מה זה לדחות צער מעל עצמו? כמו שכואב לו שהוא רואה מישהו ככה, אז כדי להסיר את הכאב שלו הוא עושה את זה, זה לדחות צער מעל נפשו, או לתקן את ממונו כמו העבד עם האדון, ואין כל זה מונע משבחם והודאתם מיראה ומאהבה אותם ומהשיב להם את גמולם, אע"פ שכל הטובות שהם מיטיבים שאולים בידם, זה ה' נתן להם את היכולת והכח להיטיב בכלל, כל מה שהם עושים זה שאול בידם, זה לא שלהם, ולמרות זאת שזה לא שלהם אנחנו צריכים להודות להם ולשבח אותם. וטובתם אינה תמידית, ומדובר על אנשים שלא יתמידו, אתה יכול לבוא לבן אדם ויגיד לך שנה הבאה, השנה כבר קיבלת, להתראות. וטובתם אינה תמידית, ולא נדיבותם נמשכת, וחסידותם מעורבת עם כוונת תועלת נפשם, או לדחות ההיזק ממנה, או שהיא עושה את כל זה כדי לדחות את ההיזק ממנה, אז ז"א למרות שהחסידות הזאת מעורבת עם הכוונה של התועלת לנפשה או לדחות כל נזק מעליה, למרות כל זאת צריך לתת להם את השבח וכו'.
אם כן, כמה אדם, מסקנה רבותי, אם כן כמה אדם חייב מן העבודה והשבח וההודאה לבורא הטובה, והמיטיב בה לו, ז"א אלה הטובה שאולה בידם, ואנחנו חייבים בהודאתם, והם מחוייבים בטובה, ואנחנו מחויבים בהודאתם, אז כמה אנחנו נהיה חייבים למי שהוא בורא את הטובה והמיטיב בה לו שאין תכלית לטובתו, היא ללא הפסקה, זה לא נדיבות מזדמנת אלא טובה תמידית מתמדת ונמשכת ובלי כוונה של תועלת, ולא בשביל לדחות נזק רק נדבה וחסד ממנו על כל המדברים. על מי מדובר? על מי מדובר? על הקב"ה. היחיד שיכול לתת תמיד בנדיבות, לא למטרת תועלת עצמית, לא להסיר מעצמו נזק, טובה שהוא ברא אותה כדי להיטיב, וכל הברואים מיטיבים אחד לשני מכוחו, אז כמה חייבים בטובתו והודאתו. עד שאתה מיטיב, עד שאתה מודה לעשיר, תודה לקב"ה שהעשירו, ותודה לה' שנתן לו לתת לך למרות האנוכיות והאגואיסטיות שהוא עושה, שהוא מתכוון לטובתו, אבל אם ה' לא היה נותן לו את האנוכיות הזאת לא היית מקבל גם, לא היית מקבל. אנחנו צריכים להודות לחנווני שהוא פותח בארבע בבוקר ומביא את הלבניה והחלב והכל, הוא מתכוון בשבילנו? הוא מתכוון בשביל הפרנסה שלו, אם לא היה לו פרנסה היה פותח מכולת? לא היה פותח מכולת. עכשיו הביאו חלות, למה הם עובדים 24 שעות, בשביל שיהיה לנו פה לארוחה בבוקר? לא, הם רוצים להרויח, אם לא היה רווח לא היו פותחים. אז אנחנו צריכים להודות לה' על זה שנתן לאנשים להיות אנוכיים ואגואיסטיים, כי אחרת אם כל אחד לא היה לו את הצד הזה לא היה פועל בשביל השני מאומה. אז לכן חסד הבורא איך הוא ברא את העולם, עולם חסד ייבנה.

ש. לא שומעים

הרב: אתה חוזר על אותו דבר, זה נכון מה שאתה אומר, רק תראה לי את החנווני הזה, עבודה נכון, עבודה, נכון, אז עכשיו אם יהיה בן אדם שילך ויחלק חלב ולחם, אני אומר עכשיו אני אלך לחלק חלב ולחם בשעה ארבע בבוקר ויניח ליד הדלתות של אנשים שאין להם מה לאכול ובבוקר לא יהיה להם מה לשתות, והוא רץ לזה באמת מכוון לשם שמים ולא למטרת השכר באמת, לא בגלל, אלא בגלל שהוא יודע שה' רוצה שהבנים שלו יאכלו וישתו ולא יחסר להם, אשריו של מי שעושה דבר כזה. אשריו של מי שעושה פנים שוחקות ודואג לאלה שהם בשכונה אין להם אפשרויות, אשריו של מי שעושה את זה בכל מקום. ז"א, זה הנכון, אבל גם אם זה לא נכון ועושים לא נכון, אבל נהנים מהם? צריך להודות להם ולשבח אותם. מישהו אמר פעם תודה לדוור, תודה שהבאת את הדואר? הוא נותן רפורטים נכון, אבל מכל מקום הדוור עוד מתרעמים עליו, איפה היית? למה לא ראיתי אותך אתמול? למה אתה מביא מאוחר, למה אתה זה, תגיד תודה, הבן אדם רץ ומביא לך, אתה מבין, דברים. מישהו חושב? אומר מה הוא מרויח כסף, מה פתאום שאני אגיד לו תודה. כן, אבל אם הוא לא היה עושה את זה, ואם החנווני אותו דבר תגיד לו, אתה יודע מה, שכנעת אותי אני לא עובד יותר בדואר, והחנווני אומר אתה יודע מה, שכנעת אותי, מה אני טמבל לקום בארבע, סוגר את החנות יאלה בי, וכל אחד שתעיר לו איזה הערה יסגור, מה תעשה? הא? אתה תבוא לאחד תעשה טובה, תפתח פה חנות, תעשה פה משהו, למה אתה מוכר רק שמה, תבוא אצלנו, אנחנו מתחננים שיקרבו אלינו את כל הדברים. אדם שיש לו מתחת לבית מאפיה ומכולת וצרכניה ובית כנסת, הכל לידו, הוא צריך להודות שה' השפיע לו מצב כזה נפלא שהכל נמצא מתחת, כמו שאומרים, לביתו. יש אחד צריך ללכת למכולת מרחק ככה, ולבית כנסת מרחק עשרים דקות, וללכת לשמה וככה וככה, וכל יום תעשה חשבון כמה חיים הוא מפסיד בשביל שהוא צריך להתרוצץ ממקום למקום לקבל דברים.

ש. ואם באים לשיעור אז בכלל

הרב: פה זה בכלל גם שיעור, גם טשולנט, גם חלות, גם חמוצים, גם הכל,

ש. לא שומעים

הרב: ודאי. ודאי. אתה לא מצלם, אתה יכול להראות לעולם כמה אנשים יושבים פה? זה לא יאומן, משעה שלש כמה אנשים קמים, ישתבח הבורא.

ש. וזה לא בגלל הטשולנט

הרב: מה פתאום, הטשולנט מחכה מתי נאכל אותו. אתה מבין? שכאלה תלמידי חכמים, מאה צופים, מאה בתי אב כרגע צופים בנו בשידור ישיר מכל העולם, זה לא טשולנט, זה לא בגלל הטשולנט, זה הראיה, זה הראיה שקמים לא בשביל הטשולנט.
אבל מכל מקום, אז כמה אנחנו צריכים להודות למי שבר אאת הטובה וממטיב תמיד ללא הפסקה ואין לו מזה תועלת ולא הסרת נזק וכו' וכו' וכו'.
וממה שראוי לעמוד עליו כי כל מטיב לזולתו מבני אדם מכל המיני אשר זכרנו אין לו יתרון על מי שמיטיב לו אלא במקרה מן המקרים, ז"א אין לך יתרון ממנו ולך אין יתרון ממנו אלא במקרה מן המקרים. מה זה מקרה מן המקרים? שאחד הוא פחות בנכסיו ואחד יותר בנכסיו, אחד חזק יותר ואחד חלש יותר וכן על זה הדרך, ז"א יש רק מבחינת האנושיות כולנו אותו דבר, אתה אדם אתה אדם ואתה איש ואתה אדם, אבל מקרים יכולים לקרות, פעם זה למעלה פעם זה למטה, פעם זה יש לו פעם זה אין לו, אז חוץ מהמקרים הכל שווה באנושות, באישות, בעצמיות, אנחנו נמשלים וקרובים זה לזה בעצם ובדמות ובחיבורים שלנו, ובצלם ובטבע וברוב המקרים שלנו, ז"א כאילו מה אתה יותר ממני? ככה אנשים אומרים, מה אתה יותר ממני? מה אתה מחשיב את עצמך? כאילו מי אתה? מי אתה, מה יש פה מה יש פה, מה אתה סוג אחר? מה אתה? אתה בדיוק כמוני. רק מקרים משתנים אצל בני האדם אבל מצד העצם והדמות והחיבור שלנו וכו' אנחנו שוים. ועם כל זה חייב מי שמיטיבים לו מן העבודה למיטיב מה שסיפרנו, שבח והודאה והכל למרות שהוא מין ממינו. עכשיו, ואם היינו חושבים כי מי אשר מיטיבים לו בתכלית החסרון, אנחנו מיטיבים עכשיו למישהו שהוא בתכלית החסרון והגריעות, בהרכבה שלו ובחיבור ובדמות שלו, היה חייב בעבודה יותר, אם אנחנו מיטיבים למישהו שהוא מסוג נחות ופחות וגרוע מאיתנו בהרבה, אז עצם זה שאנחנו מתעסקים באחד כזה ונותנים לו, הוא חייב בהודאה עוד יותר. עוד יותר הוא חייב בהודאה. נקח דוגמא, שכן מיטיב לשכן, אז הוא חייב לו בהודאה בשבח כמו שאמרנו, נכון? אבל אם פתאום הגיע שר, שר אליו הביתה והוא נותן לו את הטובה, יו, יו, למה הטרחת את עצמך, פששש כל הכבוד, הא, הא, מתלהב, מה? כי יש פעם גדול ביניהם, אמנם אין שינוי במין, אבל נגיד שיש שינוי גם במין, כמה צריך להרגיש, ואם בא המלך בכבודו ובעצמו וזן אותו ושם אותו על שלחנו וכו' וכו', כמה צריך הודאה ושבח.
וכן כאשר נחשוב כי המיטיב בטובה, לא רק שהמטיב הוא מטיב למישהו שהוא גרוע ופחות בהרבה ממנו, אלא המיטיב בטובה הוא שלם בכל, בכל הוא שלם, שלמות גמורה אין בו שום גרעון. ומי שמטיבים לו הוא גרוע מכל נמצא וחלוש מכל נברא, אז השכל מחייב תוספת עבודה למטיב הזה עד בלי תכלית. זה מה שאנחנו חייבים לקב"ה, שהוא השלם והגמור והמטיב האמיתי, ואנחנו הגרועים והפחותים ביותר ביחס אליו, ואנחנו הנבראים שלו וממנו, אז כמה אנחנו צריכים להודות ולשבח לקב"ה על כל רגע ורגע שאין טובתו נפסקת, הרי בשעה שאנחנו שומעים ורואים ומדברים כרגע זה טובה הנמשכת בכל רגע שאנחנו רואים ושומעים ומבינים וחשים וטועמים, כמה צריך להודות לו! כמה צריך. על הודאה אחד פעם נותן לך משהו טובה, שתהיה בריא, רואה אותו עוד פעם אשריך, תאמין לי אני לא שוכח לך את זה מה שעשיתי, אהיה כמה כמה כמה כמה. ופה טובה מתמידה, ובן אדם - שום דבר. וגם שהוא מודה ומשבח בקושי. למה אני נותן לכם פוש, למה אני נותן לכם פוש בקדיש, קדיש זה יותר מקדושה, נקדישך ונעריצץ, קדיש זה יותר, זה יתגדל ויתקדש שמיה רבה שאנחנו רוצים שסוף סוף הקב"ה יתגדל ויתקדש שמו בעולם, שהעולם יכירו וידעו והקב"ה מחכה לתיקון השלם של העולם ורוצה לראות את כל הברואים נהנים ממנו ומקבלים מטובו וחסדו, ולא מונעים ממנו את הטבתו בגלל מעשיהם הרעים, והוא רוצה ואנחנו שואפים, ואנחנו צועקים שאנחנו רוצים שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה. אז אם בן אדם עונה אמן, אמן, אמן, אמן, כאילו זה טרחה בשבילו, טרחה, הקב"ה מה יתגדל, עזוב אותי מה זה בעיה שלי, אמן, אמן, יש כאלה בכלל מדברים, מדברים, בזמן קדיש מדברים ה' ירחם, מדברים, גדול עוונו מנשוא, מדברים. תאר לך בן אדם נמצא עכשיו באיזה טכס ומחלקים עכשיו תעודות ומשבחים ומספרים את הסיפור שלו, או קצין שמקבל צל"ש ומספרים את הגבוה והמסירות שלו, איך הוא קפץ על הטנקים, איך הוא עשה ו, פתאום כולם הלכו לאכול טשולנט, ומדברים זזהזהזהז והוא רוצה שכולם ישימו לב, ישימו לב, תראו מה אומרים עלי, תשמעו רגע, שקט, שקט. הוא רוצה שישמעו. ואף אחד לא שם לב אליו. הא, בורא עולם יתגדל ויתקדש שמיה רבה וההוא מדבר איתו פששש הטשולנט היה טעים כל הכבוד הלואי שבוע הבא ביום חמישי גם כן וזה וזה וזה. אם אתה חס על הכבוד שלך ואתה רוצה שישמעו כולם את הכבוד שלך ושכולם ידעו מהשבח שלך ואתה זה, אז למה אתה לא דואג לשבח של אחרים? למה אתה לא דואג לכבוד של אחרים? וזה בשוים שלך, ובשבח של מי שנותן לך בכלל להרגיש מה זה שבח, לדעת מה זה כבוד, לחוש וכו' וכו', למה אתה לא נותן לו את הכבוד הראוי? אז צריך לראות מהיום איך הקדישים שלנו ילכו כמו שצריך.
כאשר נבחן את ההקשה הזאת, דבר הבורא יתברך ובני אדם בשכלנו נמצא את הבורא יתברך נעלה ונשא ומרומם על כל נמצא וכל מושג בהרגשה ובשכל כמו שהתבאר בשער הראשון מהספר הזה. וכן נמצא האדם בהקשתו אל שאר מיני החיים שאינם מדברים, חלש וחסר מכולם. ועכשיו אנחנו נראה שאם נסתכל ונתבונן, אז בעצם האדם יותר חלש מבעל חיים גם. אז כמה הוא צריך להיות חייב עכשיו לקב"ה? עוד יותר ועוד יותר. אחד מהם, אני לא מסביר ומפתח כי הטשולנט מחכה, והשיעור של ארבע וחצי צריך להתחיל. אז בענין גידולו ועוללותו כשהוא עולל, כי נמצא שאר מיני החיים חזקים ממונו ויכולים לסבול הצער יותר ולנשא את עצמם ואינם מטריחים אבותם בגדולם כבני האדם, אז קודם כל אתה פחות ונחות, חסר וחלש ביחס לבעלי חיים, שור בן יומו קרוי שור, איך שהוא יוצא טררררר עושה ככה ומתחיל ללכת. ואתה נופל מוטל, לא יכול לעשות כלום, עושה צרכים בעצמך, צריך לנקות אותך, צריך להאכיל אותך, צריך להשקות אותך, צריך הכל לעשות לך, הרבה זמן, אז אתה נחות מבעלי החיים. דבר שני, כשנעיין כשנעיין במה שיש תוך גוף האדם מן הלכלוכים והטנופים, לכלוכים וטנופים, אחד מהטובות שהקב"ה עשה שתינוק אין לו שכל, אם תינוק היה שכל היה מת, למה? עצם זה שהוא עושה את הצרכים והוא נמצא בהם, אם בן אדם עכשיו לדוגמא חס ושלום היה פתאום ככה במצב כזה, ואנשים הרגישו, יבבי, הוא גמור, הוא אבוד, הוא אבוד. ואם זה כל פעם, וכל מקום שהוא הולך איך שהוא מגיע זה מתחיל, הוא לא יכול לחיות, איפה הוא יחיה? אז יש מזל שהמציאו טיטולים.
מכל מקום, התינוק הזה בטינופים ובלכלוכים שלו, ומה שנראה עליו מחוץ ומה שהוא קרוב מהם כשהוא נמנע מן הרחיצה והנקיות ימים רבים, וכן כאשר ימות הנבלה של אדם מסרחת יותר מכל בעל חי, זה משהו איום ונורא, כי זוהמתו יותר כבדה מכל זוהמת כל נבלות שאר בעלי חיים, וצואתו יותר מסרחת מצואת שאר בעלי חיים וכן שאר טינופיו. יבבי. אז רואים שהוא חסר וחלש ופחות ונחות וגרוע גם מבעלי חיים בדבר הזה, אז כמה הוא צריך להודות לקב"ה עוד יותר.
והענין השלישי, הוא מה שנראה מחולשת תחבולותיו כשיחסר בו כח הדיבור אשר נתן לו הבורא יתרון על שאר החיים שאינם מדברים למאורע שאירע במוחו, אם חס ושלום יש לו אירוע מוחי, כי בעת ההיא יהיה נעוה ונתעה משאר בעלי חיים. הוא כבר מאבד, הפה שלו הולך הצידה והזה והוא נהיה משותק ונהיה ככה ונהיה ככה, הוא מתעוות לגמרי, זה בכלל לא צורה של אדם. ואפשר שישחית עצמו בשחיתות ובתמותות ובכל מיני דברים, ונמצא רוב בעלי חיים שיש להם מן ההכרה בדרכי טובתם והתחבולה בהשגת מזונותם, מה שמקצרים רבים מן המשכילים שבבני האדם, כל שכן מי שיפקד שכלו מהם. אז ז"א, רואים שבעלי חיים יש להם הכרה בדרכי טובתם, הם מכירים, הם יודעים להזהר מהאש, הם יודעים מה לאכול, הם יודעים איזה עשבים, לא מסבירים להם, הם יודעים הכל, יודעים את הטובה שלהם בלי שילמדו אותם בלי כלום, וגם יש להם תחבולה להשיג את מזונותם, מי שרואה נשיונל גאוגרפיק, רואה איך כל בעלי החיים משיגים את טרפם, זה לא יאומן, זה לא יאומן, איזה דגים יש שהם כאילו נכנסים הדגים והופ ותופס אותו, וכל מיני תחבולות, ויש בואש שהוא טוז מתיז עליך איזה ריח ואח"כ קיפוד, כל אחד יודע איך להתגונן וכל אחד יודע איך להשיג את הטרף ואיך השלדג יורד מלמעלה וצ'יק דג את הדג, מה זה? איך הם יודעים? כל הדברים האלה הם דברים שהם יותר מהאדם. אז האדם פחות ונחות בשלשה דברים אלה גם מבעלי חיים, אז כמה הוא צריך להודות להשי"ת.
עכשיו תגידו לי כמה אנחנו צריכים להודות להשי"ת שזכינו לקום בבוקר, קודם כל לקום, אח"כ להודות, אח"כ ללמוד ועכשיו לאכול טשולנט. אז ההמשך יבוא בעוד רבע שעה. כולם מוזמנים, השף שיא אנג'ל יגיש לנו את הכל, הפסקה לרבע שעה, גם בבית אפשר לשתות קפה נס קפה עם עוגה והכל. בעוד רבע שעה נתחיל.

השיעור מתקיים מדי בוקר בשעה 4:30 בבית כנסת יביע אומר רחוב עוזיאל 41 בני ברק