עין יעקב - יומא ו-י | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד מתוך העין יעקב, אנחנו מסכת יומא, פרק ראשון, כט עמוד ב' עוד ז' אמר רבי יוחנן טובה,

ציפורנן של ראשונים מכרסן של אחרונים

דאמר אשלקיש רבי יוחנן, אדרבה אחרונים עדיפה

דאף על גב דאי כשיעבוד מלכויות, כעס כבתורה, כל מי שיהיה להם קושי והכל

עדיין יושבים ועוסקים בתורה

ואמר לבאר תוכיח שחזרה למשה ולא חזרה ליהושע

אמר יכדעמרה אמר לבירה תוכיח שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים

ושאלו את רבי אלעזר

ראשונים גדולים או אחרונים?

אמר להם תנו עיניכם בבירה

יכדעמרה אמר להם עדיכם בירה

ורבי שמעון בן לקישא וקסחי במאיה דירדן

בין הזמנים, היה הולך ל...

חוף הים בירדן

כן במים של ירדן

והיה שוחה שם

עתה רבה ברברה חנא ייב לידה

הגיע רבה ברברה חנא נתן לו יד

אמר לאלהה שנינא לכו תכתיב אם חומה היא נבנה עליה עתירת קסמי

אם חומה אומרת הגמרא תכתיב

אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם ימי עזרה נמשלתם ככסף

שאין הרקב שולט בו בכסף

עכשיו שעליתם כדלתות

חזקים מה שנקרא עם שערים וכולי וכולי

נמשלתם כארז שהרכב שולט בו מה יהיה?

אמרת הגמרא אמרו לה ששמגור

מה היא ששמגור?

אמר רבי אבא בת קול וטניא

מי שמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל

ועדיין היו משתמשים בבת קול ורבי שמעון בן לקיש ממשתה בהאד רבה ברברה חנא

אומרת הגמרא אשתא ומה רבי אלעזר

דמרא דארעא דישראל דמרא דארעא דישראל היה הרב הראשי

מה שנקרא של ישראל של ארץ ישראל אלוהיו ומשתאה

רבי שמעון בן לקיש בהדיא

דקולמן דאבי משתאה בהאד רבי שמעון בן לקיש בשוקה היה עושה מה שנקרא עסקה בלא עדים

ובהאד רבה ברברה חנא משתאה אמר רב פאבא שא דגברא בנייו אומרת הגמרא אירש לקיש

הווה עוזעירי

אומרת הגמרא אירא רבה ברברה חנא אהבה ורבי אלעזר

יפה מאוד

עוד חטא כי עתה לקמיהו דרבי יוחנן אמרו לאו לב תעיין ותעמדי נם הסליקו כולאו בימי עזרא לא שריה שכינה במקדש שני ולא אבי מידיה דכתיב

יפת אלוהים ליפת וישכון בעול ה' היא כנען עבד למו

דאף על גב דיפת יפת אלוהים ליפת אין השכינה שורה אלא באהולי שם

כי שם כולו היה הקדושה זה שהולך להמשיך את נוח דבקה ולא יפת ולא חם

ופרסאי מנהלן

דמייפת עטו מנהלן שהפרסים יצאו ממה מיפת

שהם זכו לבנות את בית המקדש השני וכו' וכו'.

דכתיבו בני אפת גומר ומגוג ומדי ויוון ותובל ומשך ותירס. גומר,

אומרת הגמרא, זו גרממיה.

מגוג

זו קנדיה קנדה

ומדי כמשמעו זו מקדוניה.

יש שם רק כושים, נכון?

יוון

זו מקדוניה כמשמעו ותובל זו בית אינקי.

משך זו מוסיה ותירס פליגה בה רבי סימאי ורבונו.

ואמר לרבי סימון ורבנן חד אמר זו טורקי

בית טרייקה

וחד אמר זו פרס.

ובני כוש, סבה וחבילה וסבתה ורעמה וסבתך.

תעני רבי יוסף, תירס זו פרה, סבתה ורעמה וסבכתה. תעני רבי יוסף,

סקיסטן,

גוויאדה וסקיסטן ברייתה.

בין חדא לחדא מאה פרסאים.

אז זה כמין חוף מחוז

שמוקף הרים,

החיצונה מקיפה את הפנימית ורחוקה פנימית מן ההיקף של החיצונה לכל צד מאה פרסאות.

וההיקף של החיצונה אלף פרסאות, כך כותב רשי.

ובין חדא לחדא מהפרסאי והיקפן אלפא פרסאי.

ותהי ראשית ממלכתו בבל ואח ואחד וחלנא בארץ שנער.

בבל כמשמע אך

זו אריכות

והכאת זו בשכר

או בשכר

וחלנא זה נופר נניפי.

כן, אז אלו המקומות.

ממשיכה הגמרא ואומרת, ומן הארץ ההיא יצא אשור ואיבן את ננבי ואת רחובות עיר ואת כלח.

טענה רב יוסף אשור זו סילק ואיבן את ננבי כמשמע רחובות עיר זו פירת

דמישן

ואת כלח זו פירת דבורסיף

ואת רסן בין ננבי ובין כלח העיר הגדולה. רסן זו אקטיספון

היא העיר הגדולה.

איני יודע אם ננבי העיר הגדולה או רסן היא העיר הגדולה.

זה תמוה בלשון הפסוק.

וכשהוא אומר וננבי הייתה עיר גדולה, ואומר ננבי העיר הגדולה.

ושם אחימן שישי ותלמי אל ידי ענק, טענה.

אחימאי מיומן שבאחיו.

שישי שמשים את הארץ כשחיתות.

תלמי שמשים את הארץ תלמים תלמים.

דבר אחר, אחימן בנה את ענת.

שישי בנה אלוש, תלמי בנה תלבוש, ילידי ענק שמעניקין את החמה בקומתה.

עד כדי כך היו גבוהים גבוהים

שיכלו להסתיר מרוב גובהם את השמש.

ט. אמר רבי יהושע בן לוי, אמר רבי, עתידה רומי שתיפול ביד פרס,

שנאמר

לכן שימעו עצת אדוני אשר יעצה לדום במחשבותיו אשר חשב אל יושבי תימן.

אם לא יסחבום צעירי האצון וגומר מה תקיפלה רבה ברעולה וממה ידעי צעירי האצון פרסו. מי אמר שצעירי האצון הגוון לפרס, דכתיב

היל אשר היית בעל הקרניים מלכי פרס, מדי הוא פרס, זה בספר דניאל מופיע.

ועמא יוון, אולי מדובר ביוון, דכתיב הצפיר עלה השעיר מלך יוון.

ואת הגמרא כיסא לקרב חביבה בר סורמקה.

אמרא קמא דאומר אבונון, אמר לאומן דלא ידע פירוש דקרא,

אימות הבטיובתא לרבי?

אומרת הגמרא, מהי כושיה? מי שלא יודע את פירוש הדברים לכאורה מקשה עצמו,

מקשה דעתו,

מקשה סברתו כלפי רבי. אומרת הגמרא, מהי צעירי האצון? זוטריתא דאחוי.

כן.

דתני רב יוסף, תירס זו פרס.

ואמר רבא ברכן,

אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלי,

עתידה רומי שתיפול ביד פרס.

כן, אז רומי זה הכוונה לארצות הברית.

עתידה ליפול

ביד

אחמדי בגדדי, כן.

קל וחומר ממקדש ראשון. אמר במקדש ראשון שבנאו בני שם יחריבו כסדים, נפלו כסדים ביד פרסיים.

מקדש שני שבאו פרסיים ויחריבו רומיים, אינו דין שיפלו רומיים ביד פרסיים.

ואמר רב, עתידה פרס שתיפול ביד רומי, ואמר לבר כהנא רב כהנא ורב אסי,

לרב בנוי ביד סטרוי

ואמר לאין

גזירת מלך היא ככה שבו הוא רוצה

אומרת הגמרא היכא דאמרי אמר לאו

איניהו נמי כסטרי בקנישתא

ותניא נמיח ידידה פרס שתיפול ביד רומי חדא דסטרי בקנישתא

ועוד גזירת מלך היא שיפלו בבונים ביד סוטרים

ואמר רבי יהודה המרב אין בן דוד ברץ שתפשוט מלכות רומי תשעה חודשים בכל העולם כולו

זה מה שהם רוצים עכשיו לעשות, לשלוט

על כולם תשעה חודשים

שנאמר לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל

תנו רבנן בשעריך, אחד בשערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות

יש בהם חובת מצווה למקום שנאמר

דהיינו המזוזה וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך

יוד

אמר רבי יהודה מעשה בהרתבין אחד שהיה בודק מזוזות בשוק העליון של ציפורי ומצווהו כסדור אחד ונטל הימנו, כנס אותו באלף זוז

ואמר רבי אלעזר שלוחי מצווה אינם נזוקים

אמרת הגמרא היכא דקביה זה קשני

דכתיבה יאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני מקום

שם מזיקים וכולי, לא שייך שם בשלוחי מצווה אינם נזוקים

תניא אידך בית כנסת ובית השותפין ובית האישה מתמעין בני גאין, אומרת הגמרא פשיטא,

מה הודת אימה ובאשר לו הבית, אומרת הגמרא לא ולא לה,

לא ולא להן,

כמשמע למי,

ואימא אחי נעמי, אומרת הגמרא אמר קרא ובית ארץ אחוזתכם,

ואמר לא למה לי למי שמאחד ביתו לו שאינו רוצה להשאיר כלה ואומר שאין לו?

אה, אתה הסתרת מעצמך, לא רצית לתת לשכן של רת אסיר,

אמרת אין לי מחבת,

אין לי מנגל,

מה עושה הקדוש ברוך הוא?

מפרסמו,

כשמפנה את ביתו,

ואז רואים, הנה יש לך פטיש,

הנה יש לך זה, הנה היה לך מערבל בטון,

הנה היה לך בצק, הנה היה לך קמח, הנה, למה אמרת אין לך?

אז זה תיזהר מאוד, תגיד, אני לא רוצה להביא, אבל תגיד, אין לי.

כשמפנה את ביתו, הגושמור ומפרסמו פרט למשאיל כליו לאחרים, אחד כזה שהוא מלווה כל הזמן,

משאיל לאחרים וכולי, זה אין בכך, שום בעיה, לא יהיה בו

את הנגע בביתו.

תניא, מה היה בחלקו של יהודה הר הבית, הלשכות והעזרות, ומה הן בחלקו של בנימין? אולם והיכל הוא בית קודש הקודשים, ורצועה הייתה יוצאת מחלקו של יהודה,

והיא נכנסת בחלקו של בנימין.

כאן השטח, השליטה

של השבטים, ובה היה המזבח בנוי.

בנימין הצדיק היה מצטער עליה לבולעה בכל יום,

שנאמר חופף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן.

לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזי חן

לגבורה,

שנאמר ובין כתפיו, הכוונה לכתפיו של מי? של הכביש בורכו.

ובין כתפיו לירושלים, כן? ובין כתפיו שכן.

אומרת הגמרא, ואיתנה סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. יש מנדמה סובר,

שירושלים עצמה, מה פתאום,

שום שבט לא קיבל בה חלק, הכל שייך, מה שנקרא,

לקדוש ברוך הוא.

יפה. נעבור בסייעתא דשמע אל הפה ליועץ,

זכותו תגן עלינו אמן. אנחנו בעוד וו, ותרנות.

ותרנות היא מידה טובה כשהיא

שהוא ותרן בממונו לדבר מצווה לעשות צדקה וגוונות חסדים,

וכל המצוות כתיקונן.

ועל המפורסמות אין צריך ראיה.

לא צריך להגיד, הנה, אני תרמתי, הנה, אני נתתי,

הנה, פה, הנה, שם.

וכל העולם מאמינים שהמוציא הוצאות לדבר מצווה הוא מלווה השם בריבית לערך אלף למאה ויותר,

דבר שאין לו קצבה.

ואף אוכל פירות בעולם הזה, עושר וכבוד, והקרן קיימת לו לעולם הבא.

אך בשעת מעשה כך לא יעשה כי יצר סמוך עושה

שליבו יקשור בחושך ירושה ולא יראה כי טוב לפי רוב המעשה.

אם מוסיף, מוסיפים לו, ואם פוחת, פוחתים לו.

ומי פתי ימשוך ידו מלהוציא ממון זולתו,

כי הוא ציווה ויחשוב לא מצווה ומרבה לא תורה.

הרי זה דומה למאי דאמרי אין שבעלים נותנים עבדים בוכים.

ואין זה כי אם רוע לב, כי יצר הממון הוא עז כעזאזל.

וקשה כברזל, ולא לחינם אמרו בגמרא בעירובין סמכי עמוד ב' אדם ניכר בכיסו,

כי האיש אשר עינו ראה בממונו חסר יבואנו,

ולתמיד יהיה חסר,

ומכל מצווה ומכל מידה טובה ימנענו,

ועל דעתו ועל דעת כונו יעבירנו.

וירבו רעותיו ואנחותיו, ויאכלו בהבל שנותיו, והוא לקברות יובל,

ואחריתו יהיה נבל.

לא כן האיש אשר עינו רחבה ירוץ למצוות ה' באהבה,

ויושב עם כל אדם באחווה,

וירבה כבוד ביתו, והיה כבוד מלוכתו,

אשר רב בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא.

ואין אמת, כי גם מידת הבדרנות היא ככל המידות

אשר יש שחננו ה' טבע וטוב,

וזו מתת אלוקימי,

ויש את טבעו ומסגור רע, וידיו לא אסורות, ולא ישלוט בממונו אפילו לעצמו.

חמצן כזה,

וזו רעה חולה.

אבל יש כוח ביד האדם אשר מצא חוכמה להוציא ממסגר עצמו,

בעציו ובתחבולה יעשה מלחמה,

ומעט-מעט יגרש את רוח הטומאה מקרבו,

ועל זאת יתפלל ליוצר נשמתו,

שיציל אותו מצרתו,

ולפום צערה הנה שכרו איתו, והבל יתאר

מסייעין אותו.

והנה מי שמכיר בעצמו את מידתו הרעה שהוא כלי,

כלאי, סליחה,

ואינו רע, וכן עניין כל מום רע ופתח טועה,

דבר טוב נמצא בו שליבו יכיל בקרבו, ויש תקווה שישו בתשובה,

וכן הלומד ספרים וישמע המורים סוף,

שיערים ויתחזק לשמור דרכי ה',

ואם נתפעמים יתקפנו יצרו,

וטבעו ועמדו זרים שוב ישור וראש ירים על-פי התורה ובעצת השרים.

אבל העצר הראה חכם כל שוגה בו לא יחכם חלק

משמן חיכו,

ועושה לאיש יהיה שמח בחלקו שכבר השלים חוקו ונגד השם דרכו,

זה עצת העצר,

ותורת אמת לא יהגה חיכו ולא ישמע כל מוכחו ואלוהו יעזוב רשע דרכו,

והאיש החפץ חיים ידבק בתורה ובלום דעה,

כי גדולים מעשיה שנותן את חיים לעושיה,

והמכתב מחזירו למוטה והשמיע יורה דעה ויצמיח ישועה, וזה כלל גדול ומעוז ומגדול

לכל מידה ומידה ולכל סדר עבודה ידע נאמנה.

והלא טוב נאמנה כי גדלה חובתו לעבוד עבודתו לפי שכלו וכוחו כאשר אוכל שאתו.

והאיש אשר הון ועושר בביתו לפיהן ישיב גאולתו

ויבוא ויהיו צדקתו ואשר כביר מצא ידו ואלוקים אינה ולפום גם להשיח נא.

ואף אם הרבה מצוות כרימון ופלי לעשות צדקות בממון,

על ראש יענש כאשר השית עליו המלך משפט,

אם לא יעשה כאן משפט,

תראו איזה חרוזים יפים.

ונקרא מעוות על אשר כבא אל אלה מאיבד לא עבד,

וידוע מעשה על ביתו של נקדימון בן גוריון שהוא מבהיל הרעיון.

ומי זה היה ערב אל ליבו לומר זיכיתי ויצאתי ידי חובתי,

לכן חובת האיש אשר בצל שתייך זה שכל אשר בכוחו לעשות יעשה,

ולעולם יהיה כנושה אפילו אם הוא כרבנו משה.

ויוסיף ידו להקריב אישה,

אולי יהיה רצה.

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.