מצוות צריכות כוונה - חלק ג | הרב אמנון יצחק

(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'כאשר ציוה השם' לכתבה על הספר - לחץ כאן)

'מצוות צריכות כוונה' חלק ג' עמודים ו-י

חשיבותה;

יש השואלים: 'הלא רוב רובן של המצוות עיקרן היא העשייה בפועל כלומר פעולת האברים אם כן למה תגרענה מצוות האדם מפני חסרון כוונה?'

כדי לענות על שאלה זו עלינו להתעמק בשורשי הדברים שעליהם בנוי חיוב כוונת המצוות.

שהרי יש לשאול: מפני מה אנו עושים מצוות בכלל? האם הקב"ה צריך שנעשה אותן בשבילו? ח"ו! הקב"ה לא צריך אותנו או את מצוותינו כולן הן לטובתינו בלבד שתכלית הבריאה היא שיהיה האדם מתקרב אל ה' ומתדבק בו יתברך ככל האפשר וכלשון המסילת ישרים בהקדמתו שתכלית האדם היא להתענג על ה'.

יסוד זה מבואר בדבריו של המגיד מישרים רבי עזריאל טאובר פרקי מחשבה מהותו של יהודי עמוד קלז:

'הקב"ה אינו מעוניין שנשרת אותו בעשיית מצוותיו כמו שאמרו: 'וכי מה איכפת לו להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או למי ששוחט מן העורף? לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות!' בראשית רבה פרשה מד, א. אלא עיקר תכלית המצוות היא שנעלה ונזדכך ועל ידי כך נהיה קשורים אליו יתברך בקשר של אהבה כל המצוות שאנו עושים הן ביטוי לאהבה ולקשר שלנו אליו יתברך.

המצוות הן האמצעים שדרכם אנו יכולים להתקרב ולהידבק בבורא עולם והרי אי אפשר להידבק בו אלא באמצעות קיום מאמרו ועשיית רצונו ככל שאנו עושים יותר ויותר את הדרוש מאתנו בעשיית ובכוונת המצוות נתקרב יותר ויותר אליו. ומה ה' שואל ודורש מאתנו: "כי אם... לעבדו בכל לבבכם..." ובלשון חכמים סנהדרין קו: "רחמנא לבא בעי".

וכך כתב הרה"ג ר' אביגדור מילר זצ"ל בספרו שערי אורה עמוד יח:

'והנה התכלית של כל המצות הוא להתקרב אל ה' שהקב"ה בטובו נתן לנו הזדמנות של התקרבות אליו על ידי השתתפות הלב בקיום המצוות ואם חסרה ההשגה בתכלית הנעלה ולא מעריכים כראוי את ההזדמנות שנתנה לנו בקיום המצוות אז נשתנה הצורה של אותו חסד ה' והקב"ה מסלק חלק מן ההזדמנויות לקיום המצות כגון בחורבן בית המקדש וסילוקן של צדיקים ומעכשיו צריך לבוא להכרה זו והתקרבות אליו מתוך ההעדר ועל ידי תשוקת הלב והציפייה יתכן שיגיע למדרגה נעלה קרוב להמדרגה שהיה ראוי להגיע אליה כשהיה לנו ההזדמנות.

ולמדים מזה: שהחסרון של כ "מצות אנשים מלומדה" אינו רק שעל ידי ההרגל הוא מחסר את התנאי העיקרי בקיום המצוה שהוא כונת הלב אלא יסודה חסרון בהשקפה שעל ידי ההרגל שוב לא מעריכים כראוי המצוה ומטרתה ונאבדה ההרגשה שהמצוה הוא אופן להתקרב אל ה' בעבודת הלב אלא שכמובן חסרון זה בדעת והערכה גורם ממילא שלא יתאמצו לשתף לעבודה מחשבות הלב ואם לא מעריכים את ההזדמנות כראוי אזי יתכן שיותר טובה וחסד הוא להם שימנעו מהם היכולת לעשות שעל ידי זה יצפה וישתוקק לקיום המצוה ויעלה בהערכתם של המצוה מתוך ההעדר.

ואם כן למדים אנו לענין עשיית המצוות שהחיוב המוטל עלינו הוא לא רק הקיום בפועל ולא רק לחשוב על טעם המצוות אלא להעריך ולהוקיר ההזדמנות של המצוות ועבודת הלב שלה ובמיוחד בהמצוות שנתרגלנו בהם צריכים שימת הלב מיוחד שלא להזניחם להרגל אלא לגשת אליהם בהבנה שהם נתנו לנו כהזדמנות לעבוד ה' בהשתתפות כל הלב.

עוד נקודה שיש לשים לב אליה ובה נוכל לבאר האיך הכוונה חשובה יותר מהמעשה עצמה, והיא כח וסגולת המחשבה, שהיא אמצעי לקירבה להקב"ה.

המחשבה היא המקשרת את החלק הנכבד באדם (מחשבותיו התכונה שמבדילו מן הבהמה) למצווה. (ג)

 היוצא מזה שדביקות המחשבה על ידי כוונה עדיפה ומועילה יותר מדביקות הגוף על ידי פעולת האיברים וכן כתב החובות הלבבות בהקדמה:

וכיון שקוטב המעשה ועמודו בנויים על כונת הלב ומצפונו ראויה שתהא חכמת מצוות הלב קודמת בטבע לחכמת מצוות האברים.

וביארו המפרשים, עיין בפתחי לב את דבריו:

'דבר שחבירו צריך לו והוא לא צריך לחבירו נקרא קודם בטבע לחבירו וכן מצוות האברים זקוקות למחשבת וכוונת הלב אבל מצוות הלבבות אינן זקוקות לפעולת האברים ולכן חכמת מצוות הלב קודמת בטבע לחכמת מצוות האברים'.

גדר הכוונה;

כוונת המצוות כיצד? כתב המשנה ברורה שם: 'שיחשוב האדם לפני עשיית המצוה שעושה דבר זה כדי לקיים המצוה כאשר צוה ה''.

ובאמת מצינו דבר זה בתורה שבכל מקום שהתורה רוצה לומר שמשה רבינו הוא עבד נאמן לה' ועושה רצונו נאמר: "כאשר צוה ה' את משה".

 האור החיים מוסיף שמות לט, א שגם בני ישראל חשבו וכוונו במעשיהם כך:

'עוד ירצה שהיו אומרים בשעת המלאכה [מלאכת המשכן]: 'הרי אנו עושים דבר זה כאשר ציוה ה' את משה'.

(ג) (מקורות ועיונים - וכך היא דרך הקדושה שכאשר הוא עוסק בדברים הארציים תהיה מחשבתו דבוקה בה' וכלשון המסילת הישרים: 'עד ששום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז מדביקותו בקדוש ברוך הוא ולזה יכולים להגיע על ידי קיום המצוות שמקדשות את האדם וזה מה שאנו מבקשים בתפילת שמונה עשרה בימי שבת ויום טוב: 'קדשינו במצוותיך'.

שאנו מתפללים לה': שיעזור לנו להתגבר באמצעות הגופנית החומריות על המצוות ולהידבק בה' אמנם קשה שרואים לפעמים שאדם מקיים הרבה מצוות ולא מרגיש שהמצוות מקדשות אותו והתשובה היא שכדי שהמצוה תקדש את האדם צריך לכוון לפני קיום המצוה ובלי הכוונה אין המצוה יכולה לקדשו].

ובאמת לשון זה כולל בתוכו את כל מהות המצוות שיש בו שלושה (3) חלקים:

כאשר צוה – הצווי {המצוה שהיא צווי מה'}

ה' - המצווה {הקב"ה שלו ראוי לעבוד מצד עצמותו יתברך}

את משה - המצווים [אנו מצווים לעשות רצונו ומחמת רצונו ולא לשום פנייה אחרת].

לכן אנו מכוונים מחשבותינו לפני כל מצוה בלשון זה כי על ידי כך אנו מחזקים את הקשר בינינו לבין הקב"ה שזו תכלית פעולת המצוה לקרב אותנו אליו וכמו שנהגו עם ישראל כבר מתחילת היותם במדבר תחת הדרכת משה רבינו לומר כאשר צוה ה' בשעת בניית המשכן.

ככל שאנו חוזרים על המצוה ומרגישים הכוונה שבה אנו מחזקים את הקשר הזה ומקרבים אותנו אל ה'.

להימנע ממכשול;

צריכים להיזהר: שעצם הכוונה במצוות לא תהפך ל: "מצות אנשים מלומדה" יתכן שישנן ויתרגל האדם באמירת המילים: "כאשר צוה ה'" עד שיעלו על שפתיו בלי שיחשוב על תוכן המילים ותכליתן.

וכדי שלא יבא לידי כך יהיה לו לתועלת אם יחשוב על שרש המילה כוונה הרי מילת כוונה פירושה הכיוון שאדם פונה אליו וכלשון המשנה בברכות פרק ד משנה ד: 'יכוון את לבו כנגד בית קודש הקדשים' וכמו בתפילה שאדם מצדד גופו ומטה פניו לכיוון ירושלים ומקום המקדש כן צריך להטות מחשבותינו ופנייתנו לכיוון אחד דהיינו לדביקות והקשר להקב"ה וכיון שכל כוח הכוונה הוא על ידי שימת הלב ופעולת המחשבה במעשיו לכן אמירת הכוונה תועיל רק אם היא נעשית בהתעוררות ותשומת הלב ובזה ימנע האדם ממכשול ה: "מצוות אנשים מלומדה".

כמה מעלות טובות;

יש כמה מעלות טובות למי שמכוון בעשיית המצוות לקיים אותן כאשר צוה אותו ה', וכדלהלן:

הרי זה מביא את האדם שיחשוב תמיד על ה ויחזק את הכרתו בה' יתברך וזה יביא אותו לקיים "שויתי ה לנגדי תמיד" תהלים טז, ח שהיא שלימות מידת היראה כמו שביאר רבינו יונה משלי ב, ה: 'ודומה למה שנאמר על התפילה ברכות כח: 'כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ומתפללים' וכן כשאדם עושה מצווה יש לו לדעת לפני מי הוא עושה ועל ידי זה יבא לחשוב על ה' במדריגה גבוהה וביתר תדירות!'.

על ידי הכוונה יוכל אדם להידבק בקונו שעל ידי שמתבונן שעושה את המצוה כדי לקיים את רצון ה' הרי הוא דבק ומקשר את עצמו להקב"ה שמעלה על זכרונו האמונה בה יחודו ורוממותו ולעומתו שפלות האדם והאיך בכל זאת ביקש הקב"ה שיתקרב אליו ויעשה עבודתו.

על ידי הכוונה יעשה את המצוות בשלימותן שהרי חושב לעצמו: שאין זה סתם מעשה שעושה רק הוא עושה מצות השם שהרי אפילו אחרי קיום כל דקדוקי המצוה אנו מתפללים שנקיים אותה בכל פרטיה ודקדוקיה וכוונותיה...

על ידי הכוונה ישמר מלעשות את המצוות כמצות אנשים מלומדה שהוא חסרון גדול בעבודה וסיבה לחרון אף ה'.

על ידי הכוונה יקל עליו לעשות את המצוה הבאה לידו כשיעלה על זכרונו שמעשהו הוא מצוה והזדמנות וכשהיצר ירצה לפתותו לימנע מהמצוה בגלל טרחתו או הוצאתיו הרי יוכל לשקול הענין במאזני שכלו ויחשב את 'שכר המצוה נגד הפסדה.'

על ידי הכוונה במצוות מקיים: "והצנע לכת עם ה' אלוקיך" והיא מעלה גבוהה בעבודת השם כיון שהוא דבר פנימי בהצנע ולא בפרהסיא ואין האנשים שסביבו מרגישים בזה כלל וזה מביא אותו לקשר אדוק בינו ובין ה' בלי פרסום.