מצוות צריכות כוונה - חלק ט | הרב אמנון יצחק

(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'כאשר ציוה השם' פרק ה (עמודים כט-לב) לכתבה על הספר - לחץ כאן)

מהות ואופן הכוונה;

א. הלשון הראוי לכוונה;  יכוון במחשבתו: 'הריני מכוון לקיים מצוה פלונית כאשר ציוה השם' {א}.

ב. אם צריך לכוין על אותה מצוה במיוחד?

א] דעת הרבה פוסקים שאין צריך לכוין באופן פרטי על המצוה שעושה בפרטיות ואם כיון 'שעושה דבר זה כדי לעשות את רצון ה' שציוה לעשותו' יצא {ב}.

ב] אולם בספר דרך פקודיך הקדמה א' אות ד' כתב שצריך לכוין בפרטיות לקיים מצוה פלונית {ג}

ג. כוונה בפה או בלב?

א] מעיקר הדין אינו צריך להוציא את הכוונה בפיו ואפילו אם כיון רק במחשבתו 'שעושה דבר זה כדי לקיים את מצות ה' שציוה אותנו' יצא {ד}

ב] מכל מקום יש מעלה לומר את הכוונה בפיו וזה מוסיף קדושה לעשיית המצוה {ה}

ג] ויש שכתבו עוד לומר קודם קיום המצוה את לשון הפסוק המורה על אותה מצוה {ו}

ד. זמן הכוונה;

א] עיקר הכוונה צריכה להיות לפני קיום המצוה {ז} ויוצא בזה אפילו אם לא נתכוין אחר כך בעת קיום המצוה {ח} כגון; בלבישת ציצית יש לכוין קודם הלבישה 'שרוצה לקיים מצוות ציצית' ומקיים בזה מצוות ציצית בכל רגע שלבוש בה אף על פי שאינו מכוין .

ב] בדיעבד אם לא כיון קודם קיום המצוה יכול לכוין באמצע {ט}

ג] יש להסתפק במי שלא נתכוין עד גמר מעשה המצוה אם מועיל שיכוין בתוך כדי דיבור אחר גמר קיום המצוה {י} .

ד] לכתחילה מעולה הדבר שבכל משך זמן קיום המצוה יחשוב 'שעושה מצוה כאשר ציוה ה' וכוונתו בזה לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו' {יא}.

ה] אם כיון כוונה נוספת בעשיית המצוה מלבד הכוונה 'לקיים את מצות ה' 'יצא {יב}.

מקורות ועיונים:

{א} משנה ברורה סימן ס' סעיף קטן ז' ונמצא נוספים לשונות בפוסקים בערוך השולחן סימן ס' סעיף ח' כתב בנודע ביהודה מהדורא קמא יורה דעה סימן צג'  מצוה לשם שיכוון מובא הלשון: 'הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי' וכן כתב הרדב"ז חלק ו' סימן ב' אלפים רמו' שיהיה מכוין המעשה אשר הוא עושה לקיים מצות בוראו.

{ב} כתב הערוך השולחן סימן ס' סעיף ח': 'ואין צריך לכוין לשם מצוה זו אלא סתם לשם מצוה' דכן מבואר מרש"י ברכות יג' ד"ה שמע מינה שכתב: 'מצות צריכות כוונה שיהא מתכוין לשם מצוות' עיין שם.

ובאור החיים פרשת פקודי פרק לט' פסוק א' כתב: "כאשר צוה ה' את משה" – 'טעם אומרו כן בכל פרט ופרט וכו' עוד ירצה שהיו אומרים בשעת המלאכה: 'הרי אנו עושים דבר זה כאשר צוה ה' את משה' עד כאן לשונו. רואים מזה: שלא כיוונו בפרטות על הכלי או המלאכה שהיו עושים רק כיוונו בכללות 'כאשר ציוה ה''.

{ג} זה לשונו: 'ענין הכוונה הוא שצריך לכוין 'הנני מכוין בעשייתי זאת לצאת ידי חובת מצוה פלונית כאשר צונו ה' אלוקינו' זהו עיקר הכוונה המחוייבת אשר בלעדה לא תתכן המצוה.

{ד} כן כתב בערוך השולחן סימן ס' סעיף ח' וזה לשונו: 'והכונה היא בלב ואין גב על ואף בפה לאמרה צריכים דבקדשים אמרינן סוף פרק ד' דזבחים מו': 'לשם ששה (6) דברים הזבח נזבח' וכו' ומשמע בריש זבחים ב' דהיא אמירה בפה עיין שם זהו משום שיש כמה מינים בקרבנות לפיכך צריך לומר לשם איזה מין הוא זובח.

וכן כתב בספר דרך פקודיך הקדמה ד' אות א' וזה לשונו: 'כל המצות צריכין לקיימם במחשבה ודיבור ומעשה וכו' מחשבה נראה לי הענין הוא דצריכות כוונה לכוין: 'לצאת ידי חובת המצוה' גם לכוין טעמי המצות.

{ה} עיין במשנה ברורה סימן רנ' סעיף קטן ג' שכתב: 'שטוב שיאמר על כל דבר שקונה לשבת: 'שזהו לכבוד שבת' כי הדיבור הוא פועל הרבה קדושה! וכן נהג הנודע ביהודה לומר בפיו על כל מצוה שאין ברכה לפניה: 'הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי' שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא יורה דעה סימן צג' ובספר הליכות שלמה מועדים סוכה פרק יא' עמוד... הביא את מנהגו של הגרש"ז אויערבאך שנהג לומר בשעת קשירת הלולב: 'לשם מצות "זה אלי ואנוהו"'.

{ו} בספר עבד המלך דרך מצותיך אות ד' על כל דבר מצוה שאין עליה ברכה טוב שיוציא בפיו מקודם ש'עושה כן לקיים רצון השי"ת' ואם המצוה נלמדת מפסוק טוב שיאמר קודם עשיית המצוה לשון הפסוק וכמו שכתב בספר כנפי יונה וזה לשונו: 'כשאדם עושה מצוה שלא נתקן עליה ברכה מיוחדת כגון; צדקה וגמילות חסדים והדור פני זקן וכיוצא בזה וכן פעולות הרשות שאדם צריך לכוין בהם לשם מצוה לקיים: "בכל דרכיך דעהו" טוב שיצרף אל הכוונה והמעשה תקון הדבור והוא שיאמר: 'הריני עושה כך לקיים מה שנאמר כך וכך...' ויאמר את הפסוק שבו נצטוינו על אותה פעולה מלבד הכוונה הכוללת את כל המצוות שהיא לעבוד את ה'.

{ז} משנה ברורה סימן ס' סוף סעיף קטן י' חיי אדם חלק א' כלל כא' סעיף ד' הליכות שלמה פרק כ' דבר הלכה סעיף קטן לו'.

{ח} מנחת שלמה חלק א' סימן א' אות ב' כתב: בהא דמצות צריכות כוונה במה דסגי שמתכוין בתחילת עשיית המצוה מבואר דאמרינן שעל דעת הראשונה הוא עושה ויצא ידי מצוה אע"ג שאינו מתכוין כל הזמן למצוה ודבר זה לכאורה נוהג גם בקריאת שמע ותפילה וכדומה.

וכן במשנה ברורה שער הציון סימן תרצ' סעיף קטן לט' כתב: דכוונה לצאת אין צריך בכל תיבה אלא בתחילת הקריאה יכוין בדרך כלל לצאת בקריאה זו.

{ט} שבט הקהתי מהרה"ג ר' שמאי קהת גראס שליט"א חלק ו' סימן עה' נראה דבדיעבד מהני אם בתחלת עשיית המצוה לא כיון לצאת אלא עשה בסתמא ובאמצע עשיית המצוה כיון לצאת דמהני אפילו אחר כדי דיבור.

{י} הליכות שלמה תפילה פרק ז' דבר הלכה סעיף קטן כג'.

{יא} עיין בספר חובות הלבבות שער חשבון הנפש סוף חשבון התשיעי שכתב: 'ואם יעשה מחובות הגופות מאומה, כסוכה וכלולב וכו', חייב להקדים כוונת הלב לאלהים קודם שיעשנה כדי שיהא שורש מעשהו לשמע למצות הבורא לגדלו ולרוממו ולהודות לו ולשבחו על גודל טובותיו ורוב חסדיו עליו ויגיע בה אל קץ גבוליה בתחלת המעשה ובאמצעיתו ובסופו'.

וביאר במרפא לנפש רוצה לומר: הן בתחילת המצוה הן באמצעה עד סופה יעשנה מחמת יראת הקל יתברך ושהוא חפץ לעשות רצונו יתברך.

{יב} משנה ברורה סימן ס' סעיף קטן ט'.