מצוות צריכות כוונה - חלק יז | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציבי יום יסמין בת אביגיל חזרה בתשובה שלמה זיווג הגון רפואה שלמה בנפש ובגוף

במחלה תעבור לקלאוס שווה בימח שמו וזכרו אמן

לעילוי נשמת דוד תורג'מן בן אסתר, מנוחתו עדן,

ולאלמנה הצלחה, בריאות ויראת שמיים, אמן.

אורית בת רבקה, בריאות הנפש והגוף, יישוב הדעת, חזרה בתשובה, ובעזרת השם תתחתן עוד השנה מהרה,

תתברך בכל הברכות שבתורה, אמן.

לעילוי נשמת אליה בן נינה, מנוחתו עדן.

מזל טוב למשפחת שרון על הולדת ארך הנולד ייכנס היום בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום בבית הכנסת כפז.

רפואה שלמה ליולדת נטלי בטרות והתינוק

בתוך שאר חולי עמו ישראל, אמן ואמן.

מצוות צריכות כוונה חלק י״ז.

מעלת המצווה נעשית לשמה.

האופן הנעלה לקיום מצווה,

שיקיים האדם המצווה רק לשם השם,

ולא ישתף עם כוונה זו שום כוונה אחרת,

אפילו לא כדי שיזכה בה לחיי עולם הבא או כדי שיחיה ביני,

ובזה תהא המצווה נחשבת מאוד.

כתב רבנו אברהם בן הרמב״ם

בספרו המספיק לעובדי השם פרק ג׳

בטהרת המעשים.

ועל כך רצוני לומר על בר הלבב

אמר דוד מלכנו בתהילים כו״ב

בחנני אדוני ונשני,

צרפה כליותי ולבי,

ובאומרי טהרה גמורה נתכוונתי שיהיו מעשיו

נוסף

על היותם טהורים כלפי אדוני יתעלה,

נעשים גם מתוך אהבה טהורה לא יתעלה,

ומילוי חובת הציות לו,

רוצה לומר,

שעושה מעשיו רק כדי לקיים מצוותו שהוא חובת הציות,

כמו שנאמר בדברים תוזיות ב׳,

וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה.

ולא מפני שמצפה לשכר,

על אף שבאמת,

ודאי שהשם יתעלה ישלם שכרו

מהיותו שומר הברית והחסד

לאוהביו ולשומרי מצוותיו.

אז רבנו אברהם

אומר

שטהרה גמורה זה שהמעשים שאדם עושה,

נוסף על זה שיהיו טהורים כלפי השם,

יעשו באהבה טהורה בימלא חובת הציות לשם.

זאת אומרת, רק כדי לקיים מצוות השם,

שזה חובת הציות.

מבלי לחשוב על שכר, מבלי כלום.

למרות שהקדוש ברוך הוא משלם שכר.

ובספר אהבת חסד

מהחפץ חיים, בחלק ב' פרק כג', עוד ב',

כתב, הנה חכמים זיכרונם לברכה

אמרו

האומר סלע זו לצדקה

בשביל שיחיה ביני

או שאהיה בין העולם הבא,

הרי זה צדיק גמור.

אומר רשי, מה זה צדיק גמור?

בדבר הזה.

בדבר הזה הוא צדיק גמור.

והוא הדין

כל כהיה גבנה שמכוון שיהיה לו גם כן טובה מזה.

זאת אומרת,

בן אדם עושה מצווה

והוא עושה את זה גם בשביל

שהבן שלו חולה או משהו, שיחיה בינו או בשביל שהוא יזכה לחיי עולם הבא.

אז הוא אומר, כל דבר שאתה עושה גם באופן כזה,

יהיה לו גם כן טובה מזה.

גם כן טובה מזה.

זה לא כמו מצווה לשמה, בלי שום סיבה, אבל זה גם.

הטעם בכל זה,

מפני שבעצם הוא קיים מצוות הבורא במה שאמר, סלע זו לצדקה.

הוא נתן.

ולכן אף שכיוון שיהיה לו גם כן הנאה מזה, לא ביטל את המצווה.

הוא פשוט,

שהוא הדין בענייני החסד,

אם מפריש מעות

על גמילות חסדים,

או שמלווה

איזה דינר לחברו,

וחושב בנפשו שהוא עושה מצווה זו

גם כדי שיחיו בניו,

או שיצליח בנכסיו,

או שיזכה לעולם הבא,

אף על פי כן זה נקרא מצווה גמורה.

כיוון שבאמת הוא מכוון לעשות את המצווה שכתובה בתורה,

אך שהוא רוצה שיטיב לו השם יתברך גם כן עבור זה בעולם הזה ובעולם הבא.

מצווה גמורה היא.

עכשיו,

אין סתירה למה שלמדנו באורח חיים סימן ס', סעיף ד',

שמצוות צריכות כוונה.

היינו שיכוון לשם מצווה,

כי פה גם כן מכוון לשם מצווה.

אלא מה שהוא רוצה שהשם יתברך, יטיב לו גם כן עבור זה.

על כן, היא מצווה שלמה.

ויותר טוב אם הוא מכוון במצווה אומר חפץ חיים רק לשם השם,

שציווה על זה בתורה.

אז להלכה,

האופן הנעלה לקיום מצווה הוא שיקיים האדם המצווה רק לשם השם,

ולא ישתף עם כוונה זו שום כוונה אחרת,

ובזה תהיה המצווה נחשבת מאוד.

איזה כוונה אחרת?

מה שאמרנו,

לא יוסיף התכוון שיחיה ביני, ולא שיהיה לעולם הבא, ולא שירבו נכסה וכו'.

עוד דין, וכן כשמונע עצמו מעשיית איסור,

תהיה כוונתו כדי לעשות את רצון השם שאסר עלינו דבר זה,

כגון שמונע עצמו מאכילת שקצים

או מאכילת דם.

סיבת מניעתו מזה תהיה משום שאסר השם לאכול אותם,

ולא משום מאיסותם.

זאת אומרת, אם יביאו לו סרטן,

רחמנא ליצלן, לאכול שרימפס,

אז לא בגלל שהוא נגעל,

יס,

אלא בגלל שהשם ציווה.

אז עכשיו,

בואו נראה.

כתב בספר שיחות מוסר

שערי חיים, מאמר ח' עמוד ל״א.

מצינו באברהם אבינו

בשעה שביקש מלך סדום

לתת לו את הרכוש שהגיע לידו

ונצחו את המלכים.

אמר, הרימות ידי אל אדוני אל עליון,

אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך.

קשה להבין.

השם ברך את אברהם בכל?

אז מה הניסיון הגדול שהיה כאן לאברהם עד שהוא הצליח להישבע על כך?

הכי לאברהם חסר חוט או שרוך נעל?

גם ידוע עוצם גנות הנטילה מהזולת

ועד כמה צריך האדם להתרחק ממנה

ופשוט שאברהם יתרחק מזה עד קצה היכולת.

ואם כן, שבועה למה?

בשביל מה היה צריך להישבע?

הכסף בעצם היה שייך לו, לאברהם אבינו.

כי הוא ניצח

והשלל הולך אליו.

אבל הוא לא רצה אפילו משהו שלו ולא רוצה לקחת מידו.

אבל מכל מקום, למה היה צריך להישבע?

ונראה שטעם הדבר, על פי מה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה.

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.

פרש רשי שם,

במכות על הגויים כג, עמוד ב'

לא היה צריך לצוות כמה מצוות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות.

שאין לך אדם שלא קץ בהם,

אלא כדי שיקבל שכר על שפורשים מהם.

למה הקדוש ברוך הוא הביא?

לא תאכלו

על אדם, לא תאכלו

זה ולא תאכלו זה. למה? למה? מה צריך? אנחנו בלמה הכי לא נוכלנו? מי יכול לאכול דבר כזה?

מה אנחנו, חיות?

לא אוכלים.

הוא אומר, לא, כל זה השם הרבה בשביל שאנחנו נקבל שכר שפורשים מהם.

לא בגלל שאנחנו נגעלים,

בגלל שאנחנו מקיימים את מצוותו.

אבל צריך ביאור.

למה מקבלים שכר על כך?

הרי נפש האדם קצה בהם בין כך ובין כך, והם נעים לאכול.

אז בשביל מה? אז על מה מגיע לך שכר?

בעור העניין,

תשמעו איזה דבר נפלא הוא אומר.

אם יהיה מונח לפני האדם מאכל מאוס,

שהוא לא יכול לאכול אותו מחמת מיוסו,

אבל נודע לו שבתוך המאכל המאוס יש רעל,

ומי שאוכל מיד מת.

האם נאמר עכשיו שהוא פורש מן המאכל בגלל המיאוס

או מפני סם המוות?

ודאי שאינו פורש,

אלא מחמת סם המוות.

ואף על פי שגם לולא סם המוות היה פורש מן המאכל,

מכל מקום עתה,

כשנודע לו הסכנה,

ודאי שהטעם העיקרי הוא סכנת המוות,

והטעם של המיאוס טפל, טפל.

לעומת מה?

סכנת המוות.

הוא הדין באיסור אכילת שרצים ושקצים.

התורה אוסרת.

למרות שאנחנו היינו פורשים בגלל המאיסות,

אבל אחרי שהתורה אסרה,

הרי האיסור אצל אדם מישראל זה כמו סם המוות.

כי השם אסר עליך, אסר,

אתה עובר על איסור, אתה חייב מתת כאילו.

ומעתה הוא פורש מהם בגלל החשבון הגדול של הבחירה בחיים,

וחשבון המיאוס בכלל לא קיים.

לכן מן הדין הוא שיטול שכר על כך.

למה?

כי הוא פורש מחמת האיסור ולא מחמת,

אמנם בשקצים ורמסים זה מלקות,

אבל אתם יודעים,

יש אנשים שאם יתנו להם מלקות טיפה יותר ממה, שאפילו פחות מ-39 הם יכולים למות.

אז זה ממש סכנת מוות.

ואף מה שכתב הרמב״ם בשמונה פרקים, פרק ו',

לזה שאמרו חכמים זיכרונם לברכה.

אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר וחלב,

אלא יאמר אפשי.

ומה יעשה באבי שבשמיים גזר עליי?

זאת אומרת, בלי גזירת השם, מה הבעיה לאכול בשר וחלב מעורבים?

מה הבעיה? זה לא דבר כל כך מאוס,

אבל מה אני יכול לעשות?

הקדוש ברוך הוא גזר עליי.

כל זה נאמר במצוות השמחיות,

דהיינו החוקים.

אבל במצוות השכליות צריך אדם לומר, אי אפשר לעשות רע כלל

ומעלתו גדולה ממעלת האדם המתאווה לרע

ומושל בנפשו.

נראה לומר בכוונתו של הרמב״ם,

כי אמנם במצוות השכליות צריך לומר,

אי אפשרי,

אי אפשר.

בעיניו שיאמר, כי גם לולא הציווי של הקדוש ברוך הוא הייתי נמנע מכך.

כי השכל

האנושי שולל מעשים כאלה.

אבל עתה שנצטווינו על כך מאת הקדוש ברוך הוא,

אם כך המניעה העיקרית היא ציווי השם יתברך

בכל שאר החישובים כמי שאינם,

כמו שביארנו.

ראיה ברורה לדברינו מדברי הרמב״ם, גופה ביד החזקה,

במלכים, סוף פרק ח'.

שם כתב

בן נוח

צריך לקיים שבע מצוות

מפני שנצטווה בהן על ידי הקדוש ברוך הוא בתורה.

אבל אם עשה אותן מפני הכרע הדעת,

אין זגר תושם

ולא מחסידי אומות העולם

ולא מחכמיהם.

והרי בשבע המצוות

כלולות גם מצוות שכליות,

איסור שפיכות דמים,

זה דבר פשוט, מה צריך בשביל זה את משה רבנו שייתן תורה בשביל שני דעת שלא שופכים דמים?

ומכל מקום לא חילק הרמב״ם בהן

וקבע כי את כולם, כל השבע המצוות, עליו לעשות

מפני שציווה עליהן הקדוש ברוך הוא בתורה,

ולא מפני הכרע הדעת.

ואם בנוכרי זה כך,

בישראל על אחת כמה וכמה.

אז על כורחנו כמו שנתבאר.

אנחנו לא פורשים בגלל מאיסות הדברים,

אלא בגלל איסור של השם יתברך.

בגלל הציווי.

אז כל המצוות צריכים להיעשות מחמת הציווי.

וזהו טעם הדבר שנשבע אברהם שלא ייקח ממלך סדום,

מחוט ועד צרוכנה.

שגם לולא השבועה

היה נמנע אברהם מן הנטילה.

מכל מקום הטעם שלא היה נוטל,

אם לא היה נוטל, זה היה מצד הכרע הדעת.

כי לא ראוי ליטול. מה אני צריך ליטול מבשר ודם? מה אני צריך את זה? יש לי כסף, אני לא צריך שום דבר, אני לא רוצה להיות תלוי.

בהכרע הדעת הוא היה מכריע לא לקחת.

אבל כשהוא נשבע

עכשיו הוא מושבע ועומד שלא ליטול

באי נטילה עכשיו מצד השבועה בשם.

אז הוא עכשיו עושה את זה מחמת ציווי השם, שהנשבע בשם צריך לקיים את מה שהוא אמר.

אז מה עדיף לו?

עדיף לו לעשות את זה מפני הכרע הדעת?

או בשביל לקיים מצוות השם,

אז הוא נמנע על ידי השבועה.

אתם רואים מה זה? הוא הכניס את עצמו למצווה שהשם מצווה שמי שנשבע בשמו צריך לקיים.

אז אם כן,

אדם שמקיים את המצוות גם הלא תעשה,

צריך לעשות אותה מחמת שהשם ציווה,

ולא מפני הכרע הדעת,

ולא בגלל שהוא מואס בדברים,

אלא תמיד צריך לכוון, הרי אני מכוון לקיים מצוות, לא תעשה זו וזו וזו, כאשר ציווה השם.

אפילו אם יהיה לפניך דם, לא תגיד ייחס.

אתה אומר, הרי אני מכוון לקיים מצוות,

לא תאכלו על הדם,

וכאשר ציווה השם,

כן?

ואם לך בחתונה,

אז אתה אומר, הרי אני מכוון שלא לאכול נבלות וטרפות,

כאשר ציווה השם.

כן, אז אתה מכוון בכל מקום,

לא מה פתאום שאני אוכל, מה זה?

מה, אני משוגע, אני אוכל חמורים,

סוסים, מה אני אוכל?

מה פתאום?

לא, אתה תכוון שאתה לא אוכל

מפני שאתה מקיים מצוות השם.

עכשיו שימו לב,

המצוות שמקיים שלא לשמה נשארות למטה,

ואין להם הכוח לעלות לשמיים למקום גבוה.

כתב בספר תורת הבית, פרק ח',

ידוע שתולדותיהם של הצדיקים

מעשים טובים.

מה מיילדים? מה מיילדים הצדיקים?

מעשים טובים.

ויש לזה רמז

בפירוש הכתוב במדבר ה' יוד.

באיש את קדשיו לא יהיו.

לא יהיו.

כאשר זוכה האדם

שאין לו מעכבים,

ורוחו תשוב אל האלוהים למקום מחצבתם,

גם צדקותיו הולכים לפניו.

כמו שנאמר,

והלך לפניך צדקיך,

ישעיה נחח,

שהאדם

בעודו בחייו עושה אלפי פעולות טובות,

ומכל פעולה נברא עניין רוחני,

ככתוב בספרים הקדושים.

בכלות ימי חייו,

ברוחו תשוב אל האלוקים,

כולם תשוקתם לעלות עם הנפש למעלה.

אבל תדע,

שהפעולות שבכוחם לעלות למקום גבוה היינו מעל השמיים,

הן רק אותן מצוות שעשה לשמה.

אבל אותן

שעשה שלא לשמה,

אין בהן כוח לעלות, רק עד השמיים.

כתוב אחד אומר, עד שמיים חסדיך,

וכתוב אחד אומר, מעל שמיים חסדיך.

לא קשיא,

כאן בעושים לשמה,

כאן בעושים שלא לשמה.

והנה,

כאשר הנפש רואה

שזכויותיה הרבות שעשתה בחייה הולכים לפניו,

כתוב, והלך לפניך צדקיך,

שמחתו ושמחתם גדולה מאוד,

אבל כל זה עד השמיים.

אבל כאשר הגיעו לעלות מחל השמיים עם הנפש יחד,

בעל כורחם יפרדו זה מזה,

כי אין בכוחם לעלות יותר.

ומי יאכל לשער הצער

שיש לה ולהם,

שבעל כורחם נפרדה מהם לעד,

ולא תראה אותם לעולם.

אז בטיסה לצאת

החוצה עולים כל המעשים הטובים.

אבל הם לא היו נשמע.

אז הם מגיעים עד לשמיים, ואחר כך נפרדים,

והוא עולה לבד.

בלי כלום.

גורנישט מיט גורנישט.

וכמו שאומרת הגמרא בשבת קנב,

שהנשמה תוך 12 חודש עולה ויורדת.

לאחר 12 חודש עולה אצל כיסא הכבוד, ושוב אינה יורדת לעולם.

על כן ייזהר האדם בעודו בחייו,

שיהיו תורתו ומעשיו על גדר השלמות,

ואז

אשרי וטוב לו.

ובשבת ל״א אמרו ר״ש לקיש ור״בה שכל התורה והמצוות שאדם עושה בעולם הזה,

ישתדל שיהיו מוקפים באוצר של יראת שמיים.

כמו שכתוב בפסוק, יראת השם היא אוצרו.

זה אומר שהוא עשה לשמה ביראת שמיים.

אבל אם לא,

המצוות שמקיים שלא לשמה נשארות למטה,

ואין להם כוח לעלות לשמיים למקום גבוה.

על ידי המצוות שמקיים לשמה,

יזכה לחיי העולם הבא,

כותב הרמב״ם

בפירוש המשניות מכות,

פרק ג׳.

מעיקרי האמונה בתורה,

כי כשיקיים אדם מצווה, מתרי״ג מצוות,

כראוי וכהוגן,

ולא ישתף עימה כוונה מכוונות העולם בשום פנים,

לא שבח וכבוד ויראה ופחד מאנשים.

אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה,

כמו שביארתי לך,

הנה זכה בה

לחיי העולם הבא.

מצווה אחת אפילו.

ועל זה אמר רבי חנניה בן טורדיון, כי המצוות,

בהיותן הרבה,

למה רצה הקדוש ברוך הוא זכות את ישראל בזה שהרבה להם תורה ומצוות?

כי בהיותם הרבה,

אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם

על מתכונתה ושלמותה,

ובעשותו אותה מצווה,

תחיה נפשו באותו מעשה לעולם הבא.

כתב החפץ חיים בספר חומת הדת,

לא כולם מסכימים עם הרמב״ם בעניין זה, אבל

לא לעכשיו.

כתב החפץ חיים בספר חומת הדת,

שאפילו אם יהיה בגן עדן צריך לרחמים מרובים

כמו שכתב הגאון

באדרת אליהו בדברים

שבעה רקיעים צריך לעלות מגן עדן התחתון לעליון

ועל כל מקום ומקום

צריך לתת דין מחשבון בפני עצמו.

זאת אומרת פעם ראשונה אתה עובר רנטגן אחר כך MRI ואחר כך זה וכל פעם אתה מבין בודקים אותך עוד יותר

בציציות.

דהיינו אם זכה על ידי מעשיו

שהכניסו לגן עדן התחתון

והתעדן שם בכל מיני עידון שיש שם,

הפרקליטים שלו מבקשים עבורו שיעלו למעלה יותר ששם העידון

יותר גדול

אבל מידת הדין מעכב

שיהיה דין מחשבון חדש

אם ראוי לפי מעשיו

שיעלו את נשמתו לשם

מידת הדין לא מסכימה מה פתאום שיעלו אותו יותר למעלה

בוא בוא נבדוק מחדש את כל החשבון

האם הוא ראוי לפי מעשיו שיעלו אותו עוד או לא

ובוודאי שצריך אז לרחמים רבי כדי להיות זוכה בדין

וכידוע מזוהר הקדוש

שממעשי המצוות האדם זוכה רק לגן עדן של מטה

ובמחשבת המצווה שמכוונים

אדם זוכה לגן עדן של מעלה

אז אתם בדרך למעלה אני רואה

זהו שכתוב

כי את כל מעשי האלוהים יביא במשפט

על כל נעלם

דהיינו שמובא במשפט כל מעשה

עם הנחלם שלה

דהיינו עם המחשבה

גם המחשבה בודקים אותה במעשה אם כן

כמה רחמים צריך אדם כששוקלים כל מצווה במה חשבת שלא יימצא קטרוגין עליו

עכשיו בוודאי

כל מצווה שאדם מקיים הוא דבר גדול מאוד בעיני השם

כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה

שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה

ומכל מקום

שכר המצווה שנעשית לשמה רב וגדול מאוד

שככל שפועלת המצווה יותר לשמה כך יגדל שכרו

כתב הגאון רבי בן ציון הבא שאול זכר צדיק לברכה

באור לציון חוכמה ומוסר מצווה א' עמוד קצת

וככל שמעמיק האדם בכוונת המצווה יותר ויותר כך יגדל שכרו

כמו שכתב רבנו אברהם בן הרמב״ם

בספר המספיק לעובדי השם, פרק א', דרך התורה האינסופית

שייתכן ששלושה מחסידי ישראל

שמרו שבת

ואין דומה שמירת שבת של זה לזה

כי כל אחד הייתה לו דרך מיוחדת בשמירת השבת יותר משל חברו

שהוסיף מחשבה והעמקה בבריאת העולם

ובכוונת הבורא יתברך בנתינת השבת לעם ישראל

והוא הדין בכל המצוות.

הרי כל עיקר השבת שאנחנו נכיר שהשם ברא את העולם בשישה ימים ובשביעי שבת

וכל מי שנכנס במחשבה בשבת יותר ויותר

ומתבונן יותר ומעמיק יותר בבריאת העולם

ובכוונה של הבורא יתברך בבריאת העולם

ובזה שנתן את השבת לעם ישראל

אז זה נקרא ששכרו הרבה יותר גדול מהשני

ששמר שבת ולא העמיק כל כך

והוא הדין בכל המצוות.

שמירת המצוות תלויה גם בלב לא רק במחשבה

שהעיקר זה לצפות

שתהיה לו ההזדמנות לקיים מצוות השם יתברך.

לכן במזמור של יום

אנחנו מכוונים לזכור את השבת

אחד בשבת

בית בשבת ג' בשבת

אתה קונה משהו לכבוד שבת לכבוד שבת

אתה חושב על השבת השבת אני אעשה ככה לכבוד שבת תמיד תקיים תחשוב ותקיים

ובספר במסילה נעלה עמוד 297 מביא מהגרש וולקין

שמובא בספרו כתבי הבא מרי ששמע מפה קודשו של החפץ חיים

כי את המחיר והשכר על לימוד תורה

בקיום מצוות

קובע כל אדם בעצמו איש איש לפי ענייניו ומעשיו

כבר למדנו את זה איך משלמים לרשעים שכר בעולם הזה כפי שמעריכים

את השכר את המצווה כמה זה שווה אמרנו אחד לומד תורה

מפסיק באמצע לצאת לעשן סיגריה

אז לימוד התורה פחות מסיגריה

אז הוא יקבל בשכרו פקטים

אז זאת אומרת אדם קובע כמה שווה השכר

לדוגמה

אם אחד קובע עת לתורה או לתפילה בציבור

ובדיוק בשעה זו מזדמן לפניו איזה עסק מכניס רווחים נעים ביותר

אם הוא מתגבר על עצמו ולא פונה לבצע כסף

אלא קובע עצמו בנחישות

ללמוד את התורה ולא להפסיק או תפילתו

הרי הוא מוכיח בעליל שהוא מעריך את התורה והתפילה במחיר יותר גבוה

ונעלה מהרווח הרב שמזדמן לו בהסכם ממון ומסחר

הוא מראה בזה שתורתו ותפילתו יקרים אצלו מזהב ומפז רב

וממילא במחיר זה גם ישולם לו כמפעלו לעתיד לבוא

על ידי היודע ועל ידי המשלם לאיש כפי דרכיו ומעלליו מידה במידה

אבל אם עלה לא התגבר על יצרו

ובעת שהלך לקביעות התורה שלו הזדמן לפניו רווח קטן ביותר

ובכל זאת הניע חיי עולם

עולם הנצחי ופנה לעסוק בחיי שעה

מעשיו מוכיחים עליו שהתורה והמצוות

אינן שוות בעיניו שווי פעוט

הוא בא במידה

בהגיע עת הפקודה יקבל שכרו בעולם האמת

כפי השער הזה שהוא קבע בעצמו לעצמו

מבלי עזולתו

זאת אומרת

הקדוש ברוך הוא ישלם לו כמעשהו איך הוא העריך את הדבר

וכתב על פי זה שאותו דבר הוא גם לעניין כוונתו בעשיית המצווה

ככל שפועל את המצווה לשמה יותר

זה מראה את הערך האמיתי שנותן למצווה

ממילא גם ערך שכרו עולה

אך אם אדם עושה מצווה

כמצוות אנשים מלומדה

או לשם כוונה צדדית זה מורה שאין למעשה

למצוות ערך בעיניו מצד עצמו ואז ערך המצוות שלו יורד

כפי רמת הערכה אמיתית שהוא מעריך את המצווה

מצווה שמקיים לכבוד כה נו יתברך

הקדוש ברוך הוא בעצמו חותם על המצווה

זה כבר נלמד מחר

בעזרת השם ייתן חיים בריאות ושלום

ונוכל ללמוד את זה מחר

בינתיים אנחנו נודה לקדוש ברוך הוא שזכינו לשמוע דברי תורתו מפי קדושיו העליונים

ובעזרת השם אנחנו נלך בדרכם ובעצתם ובעצת התורה

הכל יודו חם והכל ישמחו חם

והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם

הכל יודו חם והכל ישמחו חם והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם הכל יודו חם והכל ישמחו חם והכל והכל והכל יאמרו אין קדוש כשם שתדעו לכם שיש ילדים

שומעים שיעור בוקר, ואיך שמגיע השיר, הם מתחילים דרכון.

ככה כתבו לי.

אז אנחנו שמחים, נכון?

אז נכוון לשמוח

בשמחת התורה.

ושמחת בימיך והיית אך שמח ושמחת בימיך והיית

אך שמח ושמחת בימיך והיית שמח

והיית שמח ושמחת בימיך והיית אך שמח ושמחת

ויותיך והיית אך שמח ושמחת בימיך ושמחת בימיך ושמחת בימיך ושמחת בימיך ושמחת אם אתם עושים תשובה עכשיו אליהו הנביא תכף מגיע לברית

ונמחלים כל עוונותיכם כדאי

הרי אני מכוון וקיים מצוות חכמים. רבי יחנניהו בר רשיאו אומר.