מצוות צריכות כוונה - חלק כז' | הרב אמנון יצחק

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נציב יום בלחש

מצוות צריכות כוונה חלק כזן.

תפילין

בהנחת התפילין

מקיים אדם שתי מצוות

של יד

ושל ראש.

קודם הנחתן יכוון,

הריני מכוון לקיים מצוות תפילין כאשר ציווה השם.

בלשם יחוץ כבר מופיע העניין, נדבר בזה.

ביחד עם כוונת המצווה שאני מתכוון לקיים מצוות השם,

מצוות התפילין, צריך לכוון

לשם העיקר בעניין של מצוות תפילין.

כמו שלמדנו, במקום שכתוב למען,

אז צריך לכוון גם בטעם המצווה.

והיה לך לאות על ידיך ולזיכרון בין עיניך למען

תהיה תורת אדוני בפיך,

כי ביד חזקה הוציאך אדוני ממצרים.

מכאן שעיקר קיום המצווה תלוי בכוונה שיכוון באותה שעה.

המשנה הברורה בסימן ח',

סעיף קטן יוטט,

ובסימן כה, סעיף קטן טו,

מביא את דברי הבח

באות זן, שיש שלוש מצוות שכתוב בהן למען,

יש יותר, אבל

ומציין שלוש,

ציצית,

תפילין וסוכה.

ומכאן שעיקר המצווה בקיומה

תלוי בכוונה שיקיים בשעת עשייתה,

ולא כשאר המצוות

שדי בהן שיכוון לשם השם שציווה לעשותן.

מכל מקום,

כתב המשנה ברורה שכל זה לכתחילה,

אבל בדיעבד,

אפילו אם לא קיוון במצוות האלה,

אלא רק לקיים מצוות עשה, יצא.

בספר מנחת שלמה, סוף סימן א', כתב

כמניח תפילין בלא כוונה,

דחשיב שפיר כקרקפתא דלא מנחת תפילין,

כיוון שלא מעשי ההנחה הוא העיקר,

אלא קיום המצווה הוא העיקר.

אז זאת אומרת, אם אדם מניח תפילין בלי כוונה,

זה נקרא קרקפת,

שלא מניח תפילין, זה עוון פלילי.

אדם שלא מניח תפילין, זה יכול להכריע אותו אם הוא יהיה שקול

בעולם האמת,

ובעבירות שלו יהיה שהוא לא הניח תפילין,

אז זה יכריע אותו על כף חובה.

זה נקרא קרקפתא דלא מנח תפילין.

אז בכל אופן, שמה כותב

שמי שמניח תפילין בלי כוונה נחשב קרקפתא דלא מנח תפילין, כי לא הנחה היא העיקר,

אלא העיקר הוא קיום המצווה,

שאני מכוון לקיים מצוות השם.

אז בלי כוונה זה כאילו לא הניח תפילין.

וצריך לחזור ולהניח שוב,

אבל בלי ברכה.

נחזור.

יחד עם כוונת המצווה,

דהיינו, הריני מכוון לקיים מצוות תפילין כאשר ציווה השם, צריך גם לכוון מה העיקר והעניין

של מצוות תפילין,

כיוון שכתוב במצווה זו למען, כתוב

והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך, למען

תהיה תורת

אדוני בפיך,

כי ביד חזקה הוציאך אדוני ממצרים.

בכל

הפרשיות שיש בתפילין של ראש ושל יד מוזכר יציאת מצרים,

שזה העיקר לזכור יציאת מצרים, שהשם פדה אותנו מעבדות לחירות.

לכן החודש הזה לכם ראש חודשים הוא לחודשי השנה.

למה חודש ניסן הוא ראש חודשים?

כי אז נהיינו בני חורין, נהיינו

אומה בפני עצמה.

קודם לא היינו בני חורין.

זה החודש הראשון שבו יצאנו לחירות, לכן מזכירים אותו כחודש הראשון.

וראש חודש תשרי זה ראש חודש

של השנים,

אבל

חודש שביעי שהוא חודש ניסן מתשרי

הוא הראש לחודשים שלנו, על פיו אנחנו קובעים את המועדים.

וככה כשאנחנו זוכרים חודש שני, חודש שלישי, חודש רביעי, תמיד אנחנו זוכרים

שלישי ורביעי למעל הראשון, שמה היה הראשון? יציאת מצרים.

אז תמיד נוכל לזכור.

חודש הזה ראש חודשים הוא לכם, לכם,

שיצאתם

מעבדות לחירות.

צריך לזכור יציאת מצרים

בהנחת התפלין.

למען תהיה תורת אדוני בפיך,

כי ביד חזקה הוציאך אדוני ממצרים.

מכאן שעיקר קיום המצווה תלוי בכוונה שיכוון באותה שעה.

ויש אומרים

שבלא כוונה לא קיים המצווה כלל,

ואין זה אלא מעשה קוף

בעלמא

כמו שהקוף הוא חקיין.

הוא יראה אותך מניח תפילין אם תביא לו גם, הוא גם יעשה אותו דבר.

אז ככה אנשים שמים, רואים כולם שמים, גם הם שמים. לא מבינים מה עושים, למה עושים, מה הכוונה?

זה נקרא מעשה קוף בעלמא.

וכתב ערוך השולחן באורח חיים סימן כה סעיף ח',

ודע

שאפילו לפוסקים שסוברים שמצוות לא צריך כוונה,

ולא נפסקה לך כמותה.

מכל מקום,

זה ודאי שיש לו לדעת מה עיקר המצווה ומהותה.

ובתפילין, אם לא ישימה ליבו את העניין כלל, לא קיים את המצווה.

הרי זה כמעשה קוף בעלמא.

אז כך יש להוסיף ולכוון בעת הנחת התפילין.

מה צריך לכוון?

שציוונו הקדוש ברוך הוא להניח ארבע פרשיות אלו,

שיש בהן ייחוד שמו

ביציאת מצרים

על הזרוע כנגד הלב,

בעל הראש,

כנגד המוח,

כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עימנו,

שהם מורים על ייחודו,

באשר לו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו,

וישעבד לקדוש ברוך הוא את הנשמה שהיא במוח וגם את הלב,

שהוא עיקר התאוות והמחשבות,

ובזה יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו.

זה צריך להוסיף ולכוון בעת הנחת התפילין, ויש נוסחים בסידורים מה מכוונים בדיוק בלשם ייחוד.

בכל רגע ורגע שהתפילין על זרועו ועל ראשו,

מקיים בזה מצוות תפילין.

אבל לא צריך לכוון כל רגע,

הרי אני מכוון לקיים מצוות תפילין,

אלא די במה שכיוון בתחילת המצווה.

עצה טובה למי שרוצה להרבות מצוות,

שלא יחלוץ תכף אחר התפילה את התפילין, אלא ימשיך בהנחתן.

כמובן, אם הוא יודע גם לשמור את גופו נקי.

כל שאמר רב ששת, כל שאינו מניח תפילין

עובר בשמונה עשין.

יש שמונה מצוות עשה, כמו שפוסק הרמב״ם,

בהנחת התפילין, כנגד ארבע וארבע פרשיות.

כבוד בית הכנסת,

בשואה שנזהר לנהוג כבוד בבית הכנסת ובבית המדרש,

ונמנע מקלות ראש ומשיחות בטלות,

כגון צחוק, קיטול ושיחה בטלה,

מקיים מצוות עשה לעירו מן המקדש,

שנאמר ומקדשי, תיראו אני אדוני.

ובתי הכנסת ובתי המדרשות שלנו נקראים בית מקדש מעט.

ככתוב ביחזקאל יא טוז,

בה אהי להם למקדש מעט.

אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל.

וכן, דרשו בספרה, בחוקותי פרשה ב' או ד',

את מקדשכם,

לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות.

לכן, באותה שעה שהאדם נמצא בבית הכנסת

ובבית המדרש יכוון,

הריני לכוון לקיים,

הריני מכוון לקיים מצוות מורה מקדש.

כאשר ציווה השם,

ונאמר, ומקדשי תיראו.

עניית אמן,

כשעונים אמן על ברכה שהמקור שלה בתורה,

כגון ברכות התורה כשעולים

על ספר תורה,

ברכת כהנים, שזה מן התורה,

וברכת המזון שהיא גם מן התורה.

גם כשעונים אמן, זה מצווה מן התורה.

ויש לכוון

בעת האמירה,

הריני מכוון לקיים מצוות עניית אמן,

כאשר ציווה השם.

כתבה קריית ספר למבית בתפילה פרק יד שבברכה דאורייתא,

כגון ברכת המזון, ברכות התורה וברכת כהנים.

עניית אמן היא דאורייתא,

שנאמר, כי שם אדוני יקרא הבו גודל

לאלוהינו.

משמע שבכל ברכה שאנו מברכים

ומגדילים את שמו יתברך,

אז הבו גודל על ידי עניית אמן, שאנחנו מאמינים

שמה שאמר רמברך אמת,

יאמנו דברי האומר.

בהפרי מגדים ובאור החיים של אברהם,

סימן רטו, סעיף קטן ו, הביא את דברי הקריית ספר,

וכתב שכן היא דעת הרמב״ן בספר המצוות,

מצוות עשה לדעת הרמב״ן, מצווה ו.

אז כל אמן על ברכות

תורה,

ברכת כהנים, ברכת המזון,

זה מצווה דאורייתא.

וצריך לכוון,

הרי אני מכוון לקיים מצוות עניית אמן.

הבו גודל לאלוהינו כאשר ציווה השם.

פסוקי דזמרא.

באמירת פסוקי דזמרא מקיימים בזה מצוות אהבת השם.

שבכללה לומר לפניו

דברי שירות ותשבחות, זה מראה שאתה אוהב את השם.

על כן, קודם שמתחיל לומר פסוקי דזמרא,

יכוון הריני מכוון לקיים מצוות אהבת השם כאשר ציווה השם.

בשעת קריאת פסוקי דזמרא,

יכול להוסיף מצווה נוספת,

והיא המצווה להתבונן ולפלאות השם בגדולתו,

על ידי שיכוון בדברים,

מפני שההתבוננות בגדלותו יתברך היא מצווה מן התורה,

שנאמר וידעת היום השבועות האל לבביך כי אדוני הוא האלוהים.

ודוד מלכנו אמר, אדוני משמיים השקיף על בני אדם לראות,

היש משכיל דורש את אלוהים.

וכתוב, שאו מרום עיניכם וראו מברא אלה.

ומצווה זו נמנית אצל רבנו יונה כמצווה במניין התרי״ג.

תראו בשערי תשובן שער ג', אות יז.

לפיכך, ראוי להתבונן בעת אמירת פסוקי דזמרה בנפלאות הבריאה, ובפרט

בפרק הללויה, הללו את אדוני מן השמיים,

הללוהו במרומים,

שזה פרק קמח בתהילים,

שזה עוסק בשבח שחייבים כל הברואים לשבח את הבורא יתברך,

כמו במילים

הללו את אדוני מן הארץ תנינים וכל תהומות,

ההרים וכל גבעות,

עץ פרי וכל ארזים.

ויש לכוון בשעה זו,

הריני מכוון לקיים מצוות התבוננות בגדולתו יתברך כאשר ציווה השם.

ולמה שאמרנו שטרם אמירת פסוקי דזמרה,

מקיימים מצוות אהבת השם יתברך,

שנאמר, ואהבת את אדוני אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודיך,

וכתב החרדים בפרק ט' עוד ה',

מכאן מצוות עשה לאהוב את אדוני.

הוא מביא את דברי הרמב״ם,

הלקוט יסודי התורה, פרק ב', הלכה ב',

ואך הוא הדרך

לאהבתו וליראתו.

בשעה שיתבונן האדם

במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים,

יראה מהם חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ,

מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאבת אהבה גדולה לדעת השם הגדול.

ומוסיף החרדים שם בעוד פעם,

דרך

החושק

לשורר.

וכיוון שאהבת יוצרנו נפלאה מאהבת נשים,

האוהב אותו בלב שלם ישיר לפניו יתברך

כאשר שרו משה ובני ישראל ומרים ודבורה ויהושע ובני קורח ודוד ושלמה ברוח הקודש.

וכתב בספר קיצור חרדים פרק א' עוד ה' על הפסוק

ומכלל מצווה זו לומר לפניו

דברי שבחות ותהילות.

צדקה

כשאדם נותן צדקה מקיים מצווה מן התורה שנאמר פתוח,

תפתח את ידיך.

וכתב ספר החינוך מצוות האט,

שמכאן מקור החיוב לתת צדקה לעניים.

וכן בספר המצוות הקצר מצוות עשה ל' ח'.

כתב בספר עול לציון

לרב הגאון אבא שאול זכר צדיק לברכה

במוסר במצוות א',

בצדקה צריך לחשוב ולהבין שנותן צדקה

ולכוון לעשות רצון ה' יתברך.

ואני מצטער, הוא אומר, לראות איך שפעמים תכף כשמבקשים צדקה מוציאים ונותנים בלי מחשבה קודמת

לעשות את רצון הבורא יתברך וחבל.

הוא מוסיף

כך פירש מורנו ראש הישיבה מרן הגאון רבי עזרא עטיה זכר צדיק לברכה

את הפסוק בדברים ט״ו״י,

נתון תיתן לו ולא ירע לבבך ותיתך לו

כי בגלל הדבר הזה יברכך אדוני אלוהיך.

פעמים כשאדם נותן צדקה,

בפעם הראשונה ייתכן שזה משום שכואב לו על מצבו של העני.

נמצא שהוא לא קיים את המצווה בשלמות.

לכן התורה מצווה נתון תיתן.

כלומר תן פעמיים.

אחרי שנתת והשקעת את המצפון תן עוד פעם

והפעם יהיה לשם שמיים.

ובגלל זה יברכך אדוני אלוהיך.

ולמדנו את המעשה הזה, אתם זוכרים, כן?

אז זאת אומרת

כשנותנים צדקה מקיימים מצווה מן התורה. לכן קודם נתינת הצדקה לעני.

או אם אתה רק משתדל להשיג כספי צדקה כדי להחזיק תורה.

יכוון, הרי אני מכוון לקיים מצוות צדקה

כאשר ציווה השם.

כשאדם משתדל

לקיים את המצווה

להחזיק עניים, ואין לו עוד כסף, הוא רק משתדל להשיג את הכסף.

הוא מקיים, ברוך אשר יקים את התורה הזאת.

ובעניין ההשתדלות אצל נדיבים

בעבור אחרים, אמרו בגמרא, גדול המעשה יותר מן העושה.

זה שהולך לנדיב ומוציא ממנו כסף

הוא יותר גדול מזה שנתן בעצמו.

וזה כתוב בספר מתנת חלקו

לרב סולומון שליטי, משגיא עד ישיבת לכוד,

פרק ד',

אות ל'ג',

בענייני אזעקת התורה.

מי שאוסף צדקה ומזכיר לפני הנדיבים את שם אביו,

יש מצווה שאדם תמיד

ישתמש בשם אביו, לכבד את אביו.

מי שאוסף צדקה ומזכיר,

לפני הנדיבים את שם אביו, כדי שיעניקו לו נדבה לכבודו,

בפרט שמכירים אותו, וזה נושא למען אבי,

מקיים בזה מצוות כיבוד אב.

ועליו לכוון קודם, הריני מכוון לקיים מצוות כיבוד אב,

כאשר ציווה השם,

שנאמר כבד את אביך ואת אמך.

בשולחן ערוך יורד דעה, סימן רשמי סעיף ו',

כתוב, היה צריך על שום דבר בעיר

ליודע שישלימו חפצו בשביל אביו,

אף על פי שיודע שגם כן יעשו בשבילו.

לא יאמר עשו לי דבר פלוני בשבילי,

אלא יאמר עשו בשביל אבא,

כדי לתלות את הכבוד באבא שלו.

אמירת קדיש,

ברכו,

בקדושה דיוצר,

וגם ברכת כהנים,

שאומרים בעשרה,

וכן כל דבר שבקדושה נאמר בעשרה,

מקיימים בזה מצווה לקדש את השם ברבים.

והוא הדין שאומר קדושה דיוצר,

שיש אומרים שאינה נאמרת אלא בציבור.

התימנים, כשמגיעים למי שמתפלל ביחיד, אומר במקום קדוש קדוש,

קדושת

השם.

לפיכך יש לכוון, הריני מכוון לקיים מצווה לקדש

את השם ברבים

כאשר ציווה השם, ונקדשתי בתוך בני ישראל.

וכתב בספר המצוות הקצר,

מצוות עשה לקדש את השם ברבים,

שנאמר,

ונקדשתי בתוך בני ישראל.

השולחן ערוך כותב, באורח חיים סימן נה, סעיף א',

אומרים קדיש, ואין אומרים אותו בפחות מעשרה זכרים בני חורין גדולים,

שיביאו שתי שערות. אז צריך עשרה,

ושיהיו זכרים,

ושיהיו בני חורין, לא עבדים,

ושיהיו גדולים, מעל גיל 13, אבל שיביאו שתי שערות.

והוא עדין לקדושה,

וגם ברחו,

שהם לא נאמרים בפחות מעשרה.

הוא מביא המשנה ברורה שם, בסימן קטן ב', שהמקור לקח מהפסוק, ונקדשתי בתוך בני ישראל.

מכאן שכל דבר שבקדושה אינו נאמר, אלא בעשרה.

ואנחנו אומרים

כוונות רבות של מצוות שאנחנו יוצאים בהן בקדיש.

ונקדשתי בתוך בני ישראל,

והלכת בדרכיו,

כי שם אדוני קרא הבו גודל אלוהינו.

אנוכי אדוני אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.

מבית עבדים

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי

את אדוני אלוהיך תירא לרבות תלמידי החכמים

ואהבת את אדוני אלוהיך לרבות תלמידי החכמים

מזכירים גם על רבנן ועל תלמידיון

ושמחת בכל הטוב

תמחה את זכר עמלק

זכור את אשר עשה לך עמלק

לישועתך קיוויתי אדוני

ושיננתם לבניך ודיברת פעם

והודעת להם את הדרך אל חובה

כבד את אביך ואת אמך

גדלו לאדוני איתי ונרוממה שמו יעדיו

ועתה יגדלנה כח השם כנגד כח תיבות שאומרים

טוב עין ויבורך

האמונה בעולם הבא מן העולם ועד העולם

קבלת עול מלכות שמיים שמא ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד

ואהבת לרעך כמוך אומרים ובחיה דכל בית ישראל

בקש שלום ורודפהו כי אומרים יהיה שלמה רבה

ולעובדו בכל לבבכם זה בכל מצווה שמקיימים

ואין עוד מלבדו זה ייחוד השם כל אלה מצוות שמקיימים

בכל קדיש ולפני הקדיש אנחנו עוצרים

ואו במקום שאפשר אומרים בקול או במקום שאי אפשר מהרהרים

בכל המצוות ומקיימים 24 מצוות דאורייתא בשמיעת כל קדיש

ישתבח ויתעלה שמו

איך לא נודה לשם יתברך שזה גם מצווה להודות לשם

הכל ידעוכם והכל ישבחוכם והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם הכל ידעוכם והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם

הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם

הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו

אין קדוש כשם

שיהיה לנו שבוע טוב

מתקרבים לפסח,

הכנות,

אז כל דבר.

להתכוון גם שמקיימים מצווה.

לקיים את הפסח

בכשרות,

בקדושה,

בטהרה.

כל דבר ודבר לשים לב

ולזכור גם את חסדי השם.

חסדי השם כי לא תמנו,

כי חלו רחמיו, נותן לנו אפשרות לרכוש מוצרים,

בכשרות מהודרת, בכפז,

מצות, מעולות,

עם ואקום, טעימות,

משהו, חש-חש.

כמה דברים טובים הקדוש ברוך הוא משפיע עלינו?

צריך להודות ולהעריך.

חוץ משנותן לנו לראות, לשמוע, להבין,

להשכיל, לדבר, ללכת,

כמה דברים. חסדי השם כי לא תמנו, כי לא חלו רחמיו.

להתבונן כל הזמן. זה מצוות עשה, להתבונן בחסדי השם.

כן, ובדרך שאתם הולכים, תראו את גדולת השם, בשיחים,

בעצים, בפרחים,

בכל.

ואם אתם רואים יהודי ואתם אוהבים אותו ומתכוונים לאהוב את כל ישראל,

כתוב בספרים שכמספר בני ישראל מצוות עשה קיימתם.

אבל אם אתה אוהב באמת,

ואהבת לרעך כמוך באמת את כולם,

ככה אתה מקבל מצוות.

לא יאומן כי יסופר.

רצה הקדוש ברוך הוא, אתם מנהים את זה, נכון? ככה ציווח חכמים.

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך.

הרבה להם תורה ומצוות,

שנאמר אדון החפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.