אף הוא ראה גלגלת אחת | הרב אמנון יצחק

- - - אין זה התמלול! אלא עיקרי הדברים מהספר 'דרכי אבות' פרק ב משנה ז מעמוד רמה' ואילך... - - - 

"אף הוא ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון":

ז על דאטפת אטפוך רשע היית ומלסטם את הבריות ומציפן בנהר ובאומה מדה מדדו לך וסוף מטיפיך יטופון שלא היה הדבר מסור בידן להרגך אלא לבית דין והקב"ה מסרך בידן שמגלגלין חובה על ידי חייב ועתיד הוא אחר כך לתבוע מהן מיתתך

משנה ז אך הוא הלל ראה גלגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפתאטפוך וסוף מטיפיך יטופון הרשעים המענים את בנ"י יקבלו את ענשם אף שהבורא מר על דבר זה מפני שמטרתם היתה עבור שנאתם את בדי ביאר בספורנו שהלל ראה גלגלת אדם אחד על פני המים והכירו שהיה רוצח ואיש דמים וגם ידע שנהרג ע"י רוצחים אחרים שלא נמסרו לבית דין להענישם ולכן אמר לגלגלת זו על דאטפת היינו שסיבת הדבר שנפלת ביד רוצחים שהרגוך והשליכו את גופך למים היא מפני שאתה הרגת אנשים אחרים והצפת את גופם על פני המים ולכן אטפוך והסוף שעתיד לבא על אותם האנשים שהרגוך שלא הרגוך לענשך אבל הרגוך בעבירת זדון הוא שגם אותם יהרגו לסטים או ימסרו למלכות וישליכו את נבלתם המימה מידה כנגד מידה וזהו וסוף מטיפיך יטופוך והקשה בילקוט מעם לועז שהנה אדם זה היה ראוי לעונש מיתה על רציחתו אתאחרים וא"כ מפני מה נתחייבומטביעיו בעונש טביעה וכתב ששאלה זו נשאלה גם לגבי פרעה הרשע מפני מה נענש על כך ששעבד את בנ"י והרי הקב"ה בעצמו גזר עליהם שעבוד זה כאומרו ית' בברית בין הבתרים כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ואולי אף צריך לקבל שכר על כך שעל ידו נתקיימה גזירת השי"ת ובאמת בדבר זה כבר דיברו הראשונים והרמב"ם תירץ כי השי"ת לא ציוה שאומה מסויימת תעביד את בנ"י והם נענשו על כך שבחרו הם לשעבדם והראב"ד כתב שנענשו מפני שהוסיפו לענות את בנ"י יותר ממה שנכלל בציווי השי"ת).

ותירץ כי אם היה פרעה עושה כן בכוונה לקיים את גזירת השי"ת אזי ודאי לא היה ראוי להענש על כך אמנם מכיון ששעבד את בנ"י מתוך רוע לבו ואכזריותו ובגין שנאתו את בני ישראל ע"כ ראוי הוא להענש בעונשים ומכות מופלאות אלו וישוב זה כתב גם האור החיים ה ק' בפרשת לך לך טו יס וביאר עפ"ז את המשך הפסוק וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי דכיון שהעונש שקבלו המצרים לא היה בגין מעשיהם שהרי בזה נצטוו מהקב"ה אלא דוקא בגין מחשבתם וכוונתם שעשו זאת מחמת שנאתם את בנ"י ע"כ הוצרך דייקא הקב"ה לדונם ולהענישם כי הוא היודע מחשבות בני אדם ועלילותיהם עכ"ד ובזה נראה לבאר אמרינו בתפלת שחרית פסוד"זותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל מצרים וסיבת הדבר שבאו על ענשם הוא מפני כי ידעת כי הזידו עליהם היינו שמטרתם בשעבוד בנ"יהיתה במרד ובמזיד מתוך שנאתם אותם ולא בכדי לקיים את ציווי השי"ת וע"כ בדין היה שיקבלו את ענשם בשלימות וע"פ דברי האוה"ח הנ"ל שכיון שנענשו רק בגין מחשבתם הוצרך הקב"ה בעצמו להענישם כי רק הוא יודע מחשבות בני אדם יומתק למאד לשון הכתובכי ידעת והיינו שזה שהקב"ה בעצמו נתן בהם אותות ומופתים היה מפני כי ידעת ר"ל כי הוא ידע מחשבתם כי הזידו עליהם ולכן הענישם וסיים בילקוט מעם לועז שזהו גם הביאור בדברי הלל במשנתנו כי באמת לאדם הלזה שצף בנהר הגיע עונש מיתה מכבר על רציחתו את אחרים אמנם האנשים שהרגוהו והציפוהו במים לא עשו כן מחמת העונש שהגיעו אלא מפני שרצו לשדוד ממונו וליטול את רכושו וע"כ וסוף מטיפיך יטופון וכן מדוייק גם מדברי הספורנו דלעיל שכתב שלא הרגוך לענשך אלא הרגוך בעבירת זדון הלל רצה ללמד לסובביו את מדת ההשגחה פרטית של הקב"ה שהיא באופן מדוקדק ביותר בילקוט מעם לועז ביאר עוד בזה מפני מה דיבר הלל אל הגלגלת ומה תועלת היה לו בכך וכתב שהוא בעבור שישמעו זאת האנשים שעמדו מסביב ועי"ז ילמדו ויקחו מוסר שהקב"ה משגיח בעולמו בהשגחה פרטית כלומר שצופה ומביט בכל מעשי בני אדם הגלויים והנסתרים ומשלם לכל אדם מידה כנגד מידה תמורת מעשיו ואין לפניו ויתור בדין ומזה ילמד האדם שלא יטעה לומר שהמאורעות הנעשות עמו הם בגדר מקרה בעלמא ואם יארע לו צרה ח"ו כגון שימות לו מת רח"ל או שיאבד ממון, לא יאמר הן דרכו של עולם הוא בכך כמו שבאמת טעו רבים לומר שיש תקופות שמצב הכלכלה שפל בכל המדינה וע"כ הפסידו את ממונם אלא ידע ויאמין כי הכל מתנהל בהשגחה מן השמים ובמדרש שמואל הוסיף נופך בזה שההשגחה פרטית בענין זה היתה מדוקדקת למאד כי אם היה הרוצח הזה רק הורג אנשים אחרים ולא היה מציפם במים היה נענש בעונש מיתה לחוד ולא היה מטביעים את גופתו במים ורק מפני שגם הטביעם במים עשו זאת גם לו ונענש במידה כנגד מידה ולכן לא אמר לגלגלת על דקטלת קטלוך אלא על דאטפתאטפוך כי הקב"ה אינו מודד לאדם יותר ממה שעשה ומכיון ששתים רעות עשה הן הריגה והן הטלה אל המים נענש בשניהם כי כן דרך הקב"ה לנהוג במידה כנגד מידה בכל פרטי הפרטים וסיים בלשונו ולא היה הדבר בדרך מקרה אלא בהשגחה היפך סברת הטפשים שחושבים שהוא דרך מקרה ב' עובדות אודות האופן המופלא שבו נתקיים ברוצח על דאטפתאטפוך בילקוט מעם לועז הביא עובדאשהיתהבענין זה עם ב' בני אדם עניים שהיונדים ונעים ומחזרים על הפתחים לקבץ מעות והיו מחלקים ביניהם כל מה שהרוויחו ואחד מהם היה בטבעו חסכן קארג ולא היה מבזבז מעותיו לחינם אלא היה מניחם בצרור מעותיו אך השני היה בזבזן והיה רוכש במעותיו מיני מאכל ומשתה להנאתו ולא נותר לו מאומה פעם אחת בהיותם מהלכים בין ההרים ביום סגריר א שווערעוועטעס שלא היו עמם עוד אנשים חשב בלבו זה שלא נשאר לו מעות הנה עתה הגיע עת להרוג את חברי וליטול אל כל מעותיו ולא ידע איש מזה וכיון שהיה כחו רב משל חבירו קשרו בחבלים וביקש לשחטו וחבירו החל להתחנן לפניו במר לבו שירחם עליו ולא יהרגנו וכאשר ראה שאינו שומע לתחנוניו אמר לו אל תהרגני למען לא יטול השי"ת את נקמתי ממך שמא לא קראת בפרקי אבות את מאמרו של הלל לאותה גלגלת שצפה על פני המים על דאטפתאטפוך וסוף מטיפיך יטופוך אמר לו כלום יש כאן עדים שיראו את מעשי ויעידו נגדי אמר לו הגשמים היורדים כעת יעידו נגדך ויטלו את נקמתי ממך אך הרוצח צחק על דבריו וחשב כי הם דברי הבל ואין הגשמים יכולים לעשות לו מאומה וקם עליו והרגו כעבור כמה ימים נכנס הרוצח למדינה אחרת שלא היה שם מעולם ולא ידע את שמה ולא הכיר את מלכה ומלך המדינה היה מנהגו להתהלך לעתים ברחובות ממלכתו כשהוא לבוש בגדים פשוטים כאחד האזרחים. כדי לראות בעצמו את הנעשה במדינתו ולשמוע את שיג ושיח התושבים ואם היה מוצא אדם שהיה מכיר בדבר שהוא המלך היה הורגו והנה ביום שנכנס הרוצח למדינה זו החלו לירד גשמים עזים והרוצח חיפש מחסה מן הגשמים וע"כ נכנס תחת גג אחד והמתין שיפסק הגשם ובעודו עומד וממתין ורואה את המטר המזלף נזכר בדברי חבירו הנרצח שהגשמים יטלו את נקמתו ממנו וצחק צחוק גדול וחשב בלבו הנה כמה סכלות היתה בדבריו שלא נתקיימו כלל ובדיוק באותו זמן עבר שם המלך ובראותו את האיש מצחק חשב שמפני שהכיר שהוא המלך לכן הוא מצחק וציוה למשרתו שהלך עמו שיתפשו ויוציאו להריגה כאשר ראה שחפצים להרגו בכה והתחנן ושאלתו בפיו מפני מה דנוהו להריגה והוא חף מפשע אמר לו המלך כיון שהנני המלך וראיתי שהכרת בדבר אחת דתך למות כאשר מנהגי מאז אמר לו האדם וכי איך אכירך אדוני המלך והלא רק היום נכנסתי למדינה זו לראשונה ואינני מכיר כלל בשמה וודאי שלא ידעתי מי המלך ומה שצחקתי היה מחמת סיבה אחרת אמר לו המלך אם לא תאמר לי את סיבת הדבר שצחקת אהרגך וירא הרוצח כי כלתה אליו הרעה ויאמר בלבו הן בין כך ובין כך נתון אני בסכנת מות שמא אם אספר לו את האמת יניחני לנפשי וסיפר לפני המלך אודות העני שהרגולפני הריגתו אמר שהגשמים יטלו את נקמתו הימנו וכאשר ירדו הגשמים נזכר מדבריו וצחק אמר המלך ראו את נפלאות הבורא שסיבב שהאיש הלזה יחפש מחסה מן המטר תחת הגג ממש באותה שעה שעברתי שם כשאני מלובש כאדם פשוט בעבור שאשלם לו כגמולו וציוה למשרתו שיובילנו למקום מגורי משפחת העני ויחזיר להם את הממון שנטל ממנו ואח"כ ציוהלהרגו כאשר עשה לחברו ונתקיים בו כפשוטו מאמר המשנה על דאטפתאטפוךמובדא כעין זה הובאה בספר בן יהוידע תענית ח' ע"א ד"ה יד העדים תהיה בו בראשונה אודות איש יהודי עשיר שהיה מהלך במדבר יחד עם שיירת בני אדם ונשא באמתחתו צרורות רבות מלאות בדינרי זהב לצורך עסקיו ויחד עמו בשיירא היה נכרי אחד שהרגיש שהיהודי נושא עמו הון רב וחמדו לעצמו וע"כ נתחבר עמו ועשה עצמו כאוהבו והיה משמשו כל העת כמשרת עד שהיו רוכבים כל שעות היום יחדיו כשבהמותיהם מהלכות זו אצל זו והיה מהנהו כל העת בספרו לו סיפורי מעשיות יום א' סיפר לו סיפורים נאים המושכים את הלב והיה מנהיג את בהמתו באטיות יותר משאר בני השיירא והיהודי שהלך שבי אחר דבריו וסיפוריו של הנכרי שסיפר בכשרון מיוחד לא שם לבו לכך שהם הולכים ומתרחקים מן השיירא, עד שבאו לעמק המוסתר בין כמה הרים, שאין איש יכול לראותו והקולות אין נשמעים משם לבני הסביבה, ואז ירד הנכרי מן הבהמה כשחרבו שלופה בידו וכפת את היהודי ורצה להורגו בכדי ליטול את ממונו הרב היהודי בראותו כי צר לו וכי בא עד שערי מות הביט כה וכה וירא כי אין איש שיוכל לבא לעזרתו רק ראה עוף אחד העומד ע"ג סלע בסמיכות אליו נענה ואמר להנכרי הנה עוף זה ונקט בשמו יעיד על כך שנטלת את נפשי ויטול את נקמתי ממך הנכרי שחק על דברי היהודי והרגו כשלבו טוב עליו בשל הממון הרב שנפל בידו הנכרי שב לעירו שהיתה עיר המלוכה וע"י העושר שנטל מן היהודי הצליח מאד בעסקיו ונתעלה מאד בעשרו וכבודו עד שנעשה משנה למלך ובכל יום היה סועד את סעודתו יחד עם המלך יום אחד קנה עבד המלך הממונה על ארוחותיו עוף שהיה ממין הזה של העוף שהעידו היהודי על נקמת דמו והיה העוף הזה חשוב מאד במקום זה יען כי לא היה מצוי כלל והיה בשרו שמן וערב מאד לחיך והתקינו לאכילה ובהגיע זמן הסעודה הגיש לפני המלך את הקערה ובו העוף ויאמר אדוני המלך הנה זהו עוף פלוני שנזדמן לידי ואשר עשיתי ממנו מטעמים יאכל ממנו המלך ויערב לו והמשנה למלך נזכר מדברי היהודי ההרוג שעוף הזה יעיד על דמו וינקום נקמתו ממנו ולאהיה יכול להתאפק מלצחוק כי אמר בלבו הנה היהודי הלז אמר כי העוף הזה ינקום נקמתו ממני ועתה מה עלה בגורלי כי נתעליתי להיות המשנה למלך ואין קץ לחשיבותי וגדולתי במדינה אך המלך שתמה למאד מפני מה מצחק המשנה למלך בלא סיבה שאלו מה לך כי צחקת והמשנה למלך שננער ממחשבותיו נבהל למאד כי לא רצה שידע המלך ממעשהו הנפשע והנתעב ולא אבה לומר למלך סיבת צחוקו אך אז חרה בו אף המלך ואיים עליו כי אם לא יסביר לו את פשר הענין יהרגהו בלית ברירה חשב המשנה למלך כי ודאי לרוב אהבתו אותו לא יקפיד המלך על שהרג איש ישראל וסיפר לו את כל הענין אכן המלך בשמעו כל זאת אמר בלבו הנה דבר זה אירע כעת בהשגחה נפלאה מן השמים שנתגלגל הדבר באופן שאתוודע להריגת היהודי כדי שאטול את נקמתו מעם המשנה למלך הרוצח השפל ושאלו המלך לשמו של היהודי הנרצח וציוה למשרתיו לגרש את משפחת המשנה למלך מביתו הנאה והמפואר ולשכן תחתם את משפחת היהודי ואת המשנה למלך תלו על פתח ביתו ונתקיים מאמר הכתוב קל נקמות ה' קל נקמות הופיע הנהגת מידה כנגד מידה של הקב"ה נובעת ממידת הרחמים הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל ביאר הובא בספר הוא הי' אומר כי הנה לפי פשוטו של דבר נראה כי הנהגת הקב"ה עם בריותיו במידה כנגד מידה כמתבאר במשנתינו היא מיסוד מידת הדין כי הקב"ה חפץ להעניש את החוטאים ומשלם להם כגמולם ממש אך להאמת אין זה אלא מצד רחמיו המרובים של הקב"ה וכפי שאמר דוד המלך ע"ה תהלים סב יג ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו והיינו שדבר זה שהקב"ה משלם לאיש לפי מעשיו הוא מחסדיו המרובים וביאור הדבר הוא כי לפעמים חפץ האדם לשוב בתשובה ולתקן את כל מעשיו שעשה עד עתה שלא כהוגן ולהתנהג מעתה בדרך הטוב והישר אך אינו יודע מה מוטל עליו לתקן ובאיזה דברים עליו להשתנות וע"כ הקב"ה ברוב חסדו עמו מענישו בהנהגת מידה כנגד מידה ועי"ז יתבונן האדם במהות העונש כנגד איזה דבר ממעשיו אשר לא טובים המה בא אליו עונש זה וכך ידע אלו ממעשיו מעוותים ועליו לתקנם וזהו ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי תשלום העונש כגמול למעשי האדם באה ממידת הרחמים והחסד של הקב"ה. וסוף מטיפיך ןטופון אף אם לא יבא הרשע על ענשו מיד סופו להענש החסיד יעב"ץ דקדק שלכאורה הו"ל להתנאלמימר ומטיפיך יטופוך ולמה זה נקט בלשון וסוף מטיפיך וביאר בזה דנתכוין התנא לומר דלפעמים יעבור זמן רב והרוצח לא בא עדיין על עונשו בל יתמהו בני אדם על כך ולא יחשבו שנפטר מעונשו אלא ידעו שבסופו של דבר יגבה הקב"ה את חובו ממנו אם במוקדם אם במאוחר ולכן אמר וסוף מטיפיך יטופון לומר כי בסוף יקבלו את כל ענשם אם לא ישובו בתשובה וסיבת הדבר שמתאחר העונש לעתים הוא מפני שע"י שיראה הרשע שלא נענש יוסיף לחטוא עוד ועוד עד שתתמלא סאתו ויאבד ברוב עוונותיו ונמצא שאיחור העונש היא לו לרעה וכן כתיב במשלי א ללב לא אבו לעצתי נאצו כל תוכחתי ויאכלו מפרי דרכם וגר כי משובת מלשון השקט ומרגוע פתים תהרגם ושלות כסילים תאבדם, והיינו כי מה שהם סוברים בטפשותם שהם יושבים בהשקט ושלוה , זה עצמו יגרום להם ליהרגוליאבד , מפני שעי"ז הם מרבים לחטוא ועונשם יגבר למאוד.

לפעמים ייענש הרשע כשיבוא לעוה"ז שוב בגלגול והרב חיד"אוצוק"ל בספר פתח עיניים והובא בענף עץ אבות יישב הדבר באופן אחר דהנה לפעמים נתברר שהרוצח לא מת דייקא באותה מיתה שהרג וכגון שלא מת בהצפת מים אלא על משכבו כדרך העולם ובזה יתמה האדם והרי לא נתקיימו דברי המשנה לכן אמר סוף מטיפיך יטופוך לומר כי אף אם בגלגול זה לא קיבל את עונשו באופן המגיעו אלא באופן אחר מוכרח הוא לבוא בגלגול אחר ואז יהרג בהצפת מים גם אם רבים הרגו אדם א ייענשו במיתה על הריגתו במדרש שמואל תמה דכיון שאמר התנא על דאטפתאטפוך והיינו שבשביל שהרג אחרים נהרג שמעינן כבר שגם מי שהרגוהו ייהרגו כי גם בהם יתקיים על דאטפתאטפוך ולמה זה חזר התנא עוד לאמר וסוף מטיפיך יטופוך עוד תמה למה נקט מטיפיך בלשון נוכח כלפי הגלגלת לחוד והלא כיון שמייריבכללא שכל ההורגיןנהרגיןהול"ל וסוף מטיפיך יטופון ולכלול בזה בין את הגלגלת הזו ובין את כל הנרצחים שבעולם.

ותירץ כי אם היה נכתב רק הרישא על דאטפתאטפוךהוהאמינא כי רק אם ההורג הרג לבדו בלא סיוע מאחרים ימדדו לו במידה כנגד מידה להרגו נפש תחת נפש אבל אם חברו יחדיו כמה אנשים לרצוח אדם יתכן שלא ייענשו במיתה מפני שלא הרג כל א' מהם נפש שלימה ולא שייך לומר בזה נפש תחת נפש וגם אין סברא לומר שייהרגו כמה נפשות חילוף אדם אחד ע"כ בא התנא להשמיענו וסוף מטיפיך יטופוך בלשון רבים לומר לגלגלת כי אפי' אם היו הורגיו מרובים כולם כאחד יטופון וייהרגו תמורת מיתתו ובזה מיושב למה לא אמר וסוף המטיפיןיטופון כי אז היה משמעות הדבר כי על הורגים דעלמאקאמר שכל רוצח שהרג אדם א' סופו למות ולכן דייק לדבר בלשון נוכח ולייחד אמריו כלפי הגלגלת לומר וכל מטיפיך וגם יטופון בלשון רבים כלומר שסופם של כל מטיפיו ליהרג כעונש על הריגתו אף אם היו הורגים מרובים וזה לא היינו שומעים מרישא דהמשנה כי מן הרישא היה נשמע שרק כשאדם א' הורג ימות לבסוף.

ח "הוא היה אומר מרבה בער מרבה רמה מרבה נכסים מרבה דאגה מרבה נשים מרבה כשפים מרבה שפחות מרבה זמה"

ד מרבה עבדים מרבה גזל מרבה תורה מךבה חיים מךבה וכינו עובדיה מברהמרא ח מרבה בשר מרבה רמה המרבה באכילה ושמיה עד שנעשה שמן ובעל בשר מרבה עליו רמה בקבר וקשה רמה למס כמחט בבשר הסי וקמשמע לן האי מנא שכל ריברין קשים לאדם חוץ מריבוי מורה וחכמה וצדקה מרבה דאגה שמא ימלוהומביס המלך או שמא יבואו עליו לסטים רהרגוהו וחסיד אחד היה מחפלל המקום יצילני מפיזור הנפש ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש אמר להם שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומוח הרבה וצריך לפזר נפשו למשוב לכאן ולכאן מרבה נשים מרבה כשפים סדראנקיט ואזיל בחמלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושוחה ומרבה בשר ואחר כך מבקש להרבות נכסים ולאחר שהרבה נכסים ורואה שיש בידו סיפוק לפרנס נשים רבוח הוא מרבה לו נשים ולאחר שהרבה נשים כל אחחצדכה שפחה שחשמשנה הד מרבה שפחוח וכיון שיש לו בני ביח מרובין צדךלשדוח וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו ומרבה עבדם לעבוד השדוח והכרמים לכך היו שטיין בסדר זה מרבה תורה מרבה חיים דכתיב דברים ל היא חייך ואורך ימיך.

משנה ח הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה מרבה נכסים מרבה דאגה מרבה נשים מרבה כשפים ובו' ריבוי התאוות מביא לאדם צער ויגון פי' הרע"בדכוונת התנא לומר לנו שהריבוי בכל דבר אינו טוב לאדם חוץ מריבוי תורה חכמה וצדקה ובתפארת ישראל יכין אות מז ביאר דהתנא מונה ומסדר במשנתינו את סדר התאוות שיש לאדם מנעוריו ימגעיארן ועד זקנותו כי בתחלה כשנולד הוא מתאוה לאכילה ושתיה ועל זה אמר התנא מרבה בשר מרבה רמה ולאחר מכן מתחיל להתגבר בו תאוות הממון ולכן אמר מרבה נכסים מרבה דאגה ובתקופה שאחריה כבר מתעוררת בו תשוקה לישאאשה ולזה אמר שלא ירבה לו נשים כי מרבה נשים מרבה כשפים וכשמתבגר יותר חפץ שיכבדוהו ואח"כ בעת זקנותו חפץ שיהיו לו משרתים שיעזרוהו ולכן אמר מרבה שפחות מרבה זימה מרבה עבדים מרבה גזל וע"ז בא התנא לומר לנו דכאשר ירבה האדם מכל אלו התאוות לא די שלא יתמלא רצונו ותאוותו אלא אדרבה יוסיפו לו צער ויגון.

מרבה ישיבה מרבה חכמה מרבה עצה מרבה תבונה מרבה צדקה מרבה שלום קנה עזם טוב קנה לעצמו קנה לו דברי תורה ע ז קנה לו חיי העולם הבא רבינו עובדיה מברטנורא ימיך מרבה חכמה שנותן טעם לדבריו והסברות שלו מתישבות על לב השומעין מרבה ישיבה הרבה תלמידים מתקבלים ובאים לשמוע סברותיו ואיתדגרסי מרבה ישיבה מרבה חכמה מי שמרבה בתלמידים התלמידים מחדדין אותו ומרבין ומוסיסין על חכמתו מרבה עצה מי שמרבה ליטול עצה מרבה תבונה מבין דבר מתוך דבר מעצות שיועציו נותנים לו מרבה צדקה מרבה שלום שנאמרישעיה לב והיה מעשה הצדקה שלום.

מרבה בשר מרבה רמה כבר בעודו בחיים יצטער האדם על שבשרו יעלה רמה לאחר מותו ולבן ימעט באכילה במדרש שמואל ביאר שתענוג שמתענג בו הגוף הוא תענוג מורגש ודבק בעצם האדם ובבשרו ובא התנא לומר כי אף תענוגים מורגשים אלו המעדנים את הגוף ומייפים אותו הרי הם מרבים צער לאדם וכדאמרו ז"ל בברכות יח ע"ב קשה רמה למת כמחט בבשר החי אמנם אין הכוונה בזה שהמת בעצמו מרגיש את הצער בעת שנהפך בשרו לרמה שהרי המת אינו מרגיש כלום אלא שכל אדם בעל דעת נקיה יש לו להצטער עוד בעודנו חי על ניוול גופו במותו וישתדל שלא להרבות את אותו ניוול ע"י שימעט באכילה ושתיה שלא לצורך ויתבונן בדבר עד שירגיש את הרמה שתנשכנו במותו כמו שירגיש את המחט הדוקרת בשר החי אמנם בתוספות יו"ט תמה על דברי המד"ש דמה יתאונן אדם חי על ניוולו כשיהיה בקבר והרי אז הינו טמון בעפר ואינו רואה כלל ומי ידע את אלה אם רמה תאכלנו או תולעת וכיון שאין רואה ואין מרגיש כלום נמצא שאין הניוולנחשב אצלו למאומה וא"כ למה זה יש לו להצטער על דבר זה בעודו בחיים הנפש מרגשת צער כשהגוף מעלה רמה לאחר מותו וע"ב ביאר דאמת הוא שהגוף אינו מרגיש מאומה מניוול זה לאחר מותו אמנם נפש האדם שחיה וקיימת גם לאחר מותו הרי מרגשת בניוול זה מאחר שהיא רואה את הגוף בניוולו ויש לה צער רב בגין כך וכדכתיב איוב יד כב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל כלומר שהנפש תתאבל ותצטער על הרמה השולטת בגוף וע"כ דייקו חז"ל ואמרו קשה רמה למת ולא לבשר המת כי באמת המת עצמו שוכב דומם ואינו מרגיש כלל בצער רמה וניוול זה ורק נפש המת שרואה בכך מרגשת את הצער כמחט בשר החי וכדברים הללו ממש כתב בספר חסידים סי' תתשס"ג וז"ל הנשמה רואה מה שנעשה לגוף אחר מיתה ולכן קשה רמה למת ולא שכואב למת אלא שהנשמה קשה לה זילותא של הגוף כי הנשמה חיה וקיימת גם לאחר שמת ורואה מה שנעשה לגוף עכ"ל מרבה נכסים מרבה דאגה ריבוי הנכסים לא יוסיף לאדם שמחה וריבוי ההשתדלות בזה לא תוסיף לו על מה שנגזר עליו כתב רבינו יונה לא יחשוב האדם כי כאשר יהיו לו נכסים רבים וירבה כבוד עשרו יבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים מפני שדאגותיו יהיו נתונות על נכסיו כל העת ולא יוכל להיות שמח וטוב לב וכלשון המדרש שמואל כי השמחה וההוללות בעושר ונכסים אינם אחד מני אלף מן הדאגות הנמשכות מן הנכסים ולכן אמר להוללים אל תהולו כי מרבה נכסים מרבה דאגה ובספר חובת הלבבות איתא בפתיחה לשער הבטחון שחכם אחד היה מתפלל המקום יצילני מפיזור הנפש וכששאלוהו מהו פיזור הנפש אמר להם שהוא כשיש לאדם נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב עליהם לכאן ולכאן הרי כי הנכסים הרבים עלולים לגרום לאדם פיזור הנפש וירחיקוהו מרחק רב מן השמחה ושלוות הנפש ובענין זה כתב בספר רוח חיים כי כבר בראש השנה בעת הדין נגזר על האדם כמה ממון יהא לו ואם יצליח בנכסיו אם לאו ואם ישתדל להרבות את נכסיו הרי הוא רק מוסיף דאגה לעצמו ולא ירוויח כלום מכך שירבה ממונו אפי' בפרוטה אחת.

 העשיר מסובב בדאגות רבות וכבר אמר שלמה המלך ע"ה החכם מכל האדם קהלת ה יא מתוקה שנת העובדאם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון הרי כי העשיר על אף שנכסיו מרובים אין לו שלוות הנפש ואיננו יכול לנוח על מיטתו בהשקט משא"כ העני שעובד בפרך בכדי לפרנס את בני ביתו מתוקה שנתו וטוב לו בעמלו וביאר המד"ש שהסיבה לדבר שהעשיר אפוף דאגות הוא מפני שהוא דואג שלא יפסיד את ממונו וגם שלא יהיו מעותיו בטלות אצלו ללא עשיית מסחר בהם וכאשר יש לו ממון הרי הוא שוכר אניות שיפען לילך עמהם ממקום למקום להוסיף על רווחיו וכן כאשר רואה מין סחורה שהוקרה ועלה השער שלה הרי הוא דואג ומצטער עד למאד על אשר לא קנה מסחורה זו ולהיפך כאשר החזיק בסחורה והוזלה קודם שעלה בידו למכרה הרי הוא מלא צער ועגמת נפש מפני מה לא מכרה זה מכבר כי אז היה יכול להרוויח למכרה במחירה הגבוה הממון נראה כדבר טוב אך באמת הוא מביא לצרות ודאגות וגם אין לו קיום וכתב דטעם שנקרא ממונו של אדם בשם נכסים הוא מפני שמהותם האמיתית נכסית ונעלמת מעיני האדם שהרי לעין האדם נראים הם כדברים נחמדים טובים ומועילים ואילו תחתם תעמוד הבהרת כלומר שלאמיתו של דבר הם מלאים בצרה ודאגה ובשם תלמיד הריטב"א כתב רשמם ניתן להם ע"ש שהם מכסים מעיני האנשים את מומי האדם שמחזיק הם ועל ידם יקבל האדם ממשלה על אף שאינו ראוי לה וגם מפני שאין להם קיום אצל האדם כי היום נכנסים לרשותו ולמחר יוצאים ממנו ונכנסים לרשות אדם אחר ולכן נקראו נכסים.

 מרבה נשים מרבה כשפים ביאר רבינו יונה דכאשר יש לאדם יותר מאשה אחת חפצה כל א' מהם שיאהבנה יותר מרעותה ומחמת כן תעשה כשפים להגביר את אהבתו כלפיה ואז האשה האחרת שנעשית שנואה תעשה כשפים פי שנים עד שיטה את לבו אליה ועוץ החמור של כישוף שנאמר עליו מכשפה לא תחיה יהא תלוי על צוארו מפני שהוא גרם לזה .

מרבה תורה מרבה חיים הדאגה בעסק התורה אינה מזקת אלא מוסיפה חיים.