הכנות לגלות מצרים - חלק א | הרב אמנון יצחק שליט"א
(אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים ע"פ הספר 'מכתב מאליהו' לרבי אליהו אליעזר דסלר זצוק"ל עמודים 230-231)
הכנות לגלות מצרים
הקב"ה אמר ליעקב: "אל תירא מרדה מצרימה" (בראשית מו, ג) "אין אומרים אל תירא אלא למי שמתיירא" (ב"ר עו, א).
ובזוהר (חלק ב, נג): אמר לו הקב"ה ליעקב: 'אמאי את דחיל?' (= למה אתה ירא?) "אל תירא מרדה מצרימה", ממה דכתיב "אל תירא" משמע דדחילו הוי דחיל.
אמר ליה "כי לגוי גדול אשימך שם" (שם).
אמר ליה (יעקב) דחילנא די ישיצון בני (= שמא יכלו בני).
אמר ליה: "אנכי ארד עימך מצרימה" (שם, שם, ד).
אף לאחר שאמר לו הקב"ה "אל תירא" ול"גוי גדול אשימך שם", מכל מקום עדיין היה יעקב אע"ה מפחד מפני הכליון, עד שהבטיחו הקב"ה שירד עמהם לגלות מצרים, והיינו כי אורו ית' יאיר להם בלבבם אפילו במצרים, כאמרם ז"ל: ירדו למצרים ירדה שכינה עמהם (מגילה כט, עמוד א). בלאו הכי היתה סכנה שמא ח"ו יכלו לגמרי במצרים. כזה היה תוקפו הפנימי של גלות מצרים.
הירידה למצרים
יעקב אבינו השכיל לעשות כמה הכנות בשעת ירידתו למצרים, כדי להקל מעל בניו את השפעת חושך גלות מצרים.
א] "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם" (בראשית מו, ה), השבטים נקראו בני ישראל, והוא בעצמו יעקב.
מהו טעם הדבר? כתב שם הספורנו: "בני ישראל שהיו צריכים מכאן ואילך להיות עם בני ישראל להשתרר עם אלהים ועם אנשים המתקוממים בלכתם עתה אל אדמת נכר".
כוונתו, שהיו צריכים לעלות אל בחינת בני ישראל, ולא רק להישאר בבחינת בני יעקב, למען יוכלו להחזיק מעמד בגלות. זו היא ההכנה הראשונה.
ב] ועל הכתוב "את יעקב אביהם",
פירש הספורנו: "שבלכתו אל שמחתו... אחרי שעברו עליו כל הצרות שעברו, הורה מה שיקרה לו בעקב ובאחרית הימים וכו"'.
והיינו לשון עקב על שם האחרית, דמתוך שמחת הפגישה עם יוסף התעלה להסתכל באחרית הימים (היינו בימות המשיח). וזוהי הכנה שניה, להיות בשמחה והתרוממות הנפש, ומתוך שמחה יבחין ויקוה לגאולה.
ג] כשנפגש יעקב אע"ה עם יוסף קרא קריאת שמע (עיין רש"י מו, כט).
וכתב מהר"ל ז"ל למה קרא קריאת שמע? "לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך, בא בליבו אהבתו יראתו של הקב"ה... וזהו מידת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם, וזהו קריאת שמע.. וראוי היה לקרות ק"ש כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול שהיה לו בעבורו ועתה ראה אותו מלך, היה אוהב את הקב"ה שעשה לו זה וקיבל מלכותו ואהבתו".
ומצינו בשפת אמת (פרשת ויגש, שנת תרל"ז) שפירש הדבר בפנים אחרות, וזה לשונו: "טעם הדבר כי ירא לנפשו שע"י האהבה הזאת (אהבת יוסף) תשכח ממנו אהבת הבורא, לכן היה מתדבק בו ית' מקודם (קודם פגעו ביוסף) ועי"ז נשתכחה ממנו אהבת הגשמיות (עד כדי שלא נשארה בו אפשרות להראות אהבתו ליוסף)".
וצריך עיון, שהרי מצינו שאהב את יוסף ונתן לו כתונת פסים וכדו'? וגם הרי כך הוא הדרך, שיהנה האדם בעוה"ז, למען יוכל לברך, וגם אמרו ז"ל משום זה שמי שאינו נהנה נקרא חוטא (עיין הגדת הרב דסלר עמוד שיז).
אמנם ככל זה עשה יעקב אבינו ע"ה בארץ ישראל, מקום הקדושה, אבל במצרים שאני, ולא רצה להכנס לשום הנאה דעוה"ז, אלא העביר את הכל לשמים באהבתו ית', כי ירא היה מהשפעת טומאת מצרים, הרי כאן עוד דבר בולט, הכנה נוראה, שהכין יעקב אע"ה ברדתו מצרימה, שלא השאיר לעצמו אפילו הנאה כזו של ראיית יוסף במלכותו, ואפילו לא הנאה למען הברכה!