עשרת הדברות
- - - לא מוגה! - - -
רפואה שלמה בנפש ובגוף,
בכל האיברים, בגידים,
ותצא מהאפלה לאור גדול במהרה בימינו, אמן.
עשרת הדיברות.
בעבודה זרת מבואר בשנת
2448 לבריאת העולם
היה מעמד הר סיני.
הגמרא בזבחים קטאז
מספרת על רעש עצום שהיה בכל העולם בזמן מתן תורה.
נאמר, וישמע יתרו.
מה שמע?
רבי אליעזר המודעי אומר,
מתן תורה שמע.
כאשר ניתנה התורה, קולו של הקדוש ברוך הוא
היה מהלך מסוף העולם ועד סופו,
כל מלכי הגויים נבהלו,
רעדו מהקולות.
במזמור של יום שבת,
קול אדוני בכוח,
קול אדוני בהדר.
שבעה קולות נזכרים במזמור הזה,
בתהילים קט.
וזה הפחיד את העולם כולו.
יותר מטראמפ.
ואז,
בשעה שפחדו כולם,
הלכו להתייעץ
עם בלעם.
שאלו אותו, אדוני, למבול ישב?
מה, הוא מחזיר את המבול?
אמר להם,
וישב אדוני מלך לעולם.
הוא כבר נשבע שלא יביא עוד מבול לעולם.
אז מה זה הקול העצום?
אדוני עוז לעמו ייתן.
הקדוש ברוך הוא נותן לעמו חמדה טובה מבית גנזיו.
הגנוזת התקעת דורות,
קודם שנברא העולם.
ועוד.
עשרים ושש דורות מבריאת העולם, דבר ציווה לאלף דור.
מה אנו כולם?
אדוני יברך את עמו בשלום.
אה, אם הוא נותן להם את התורה, יופי, שיקחו את זה עם כל מה שכתוב שם היום בבית.
במדרש דורשים את הפסוק בתהילים, ארץ רעשה,
אף שמיים נטפו מפני אלוהים זה סיני.
עמודי השמיים התרופפו,
גם ההר רעד,
ויחרד כל ההר מאוד,
הארץ רעדה,
גבעות התמוטטו.
עם ישראל שמעו את הקולות, פרחה נשמתם.
נפשי יצאה בדברו,
עד שהשליך עליהם הקדוש ברוך הוא. תל תחייה,
להחייה אותם.
אם ישראל הקדושים פחדו כל כך,
אז תבינו מה זה נבהלו, פחדו,
רעדו, נמוגו, תיפול עליהם.
הוסיף רבנו בחיין.
שהחמה עמדה מלכת.
חמש פעמים
בזכות משה רבנו עמדה החמה.
ביציאת מצרים,
בשביעי של פסח,
בקריעת ים סוף,
במלחמת עמלק,
במתן תורה,
ומלחמת סיחון על נחל ארנון.
ואז בשעת מתן תורה,
אמר רבי יוחנן, ציפור לא צייץ,
עוף לא פרח,
שור לא געה,
הבריות לא דיברו,
הים לא נע.
ואפילו המלאכים והשרפים לא אמרו קדוש קדוש.
כל העולם דמם מחריש.
ואז יצא הכל.
אנוכי אדוני אלוהיך.
למה?
אם היה איזה רעש או משהו מצד מישהו או משהו,
היו אומרים, מה? יש עוד כוח בעולם.
אין שום דבר.
אין עוד מלבדו.
טוב, עשרת הדיברות.
יש כמה חלוקות.
הרמב״ן מבאר
שהדיברות מחולקות לשתיים.
חמש מצד ימין, מצוות בין אדם למקום,
חמש מצד שמאל, בין אדם לחברו.
רבי יוסף
אלבו בספר העיקרים,
מאמר ג' פרק כ״ו
הוא מסדר באופן נפלא את הקשר
של חמשת הדיברות
הנמצאות בצד שמאל,
הבן,
הצד של בין אדם לחברו.
והוא אומר, איך זה הולך שם?
מתחיל ככה.
דבר ראשון, אדם מצווה לא להזיק את גוף חברו.
זה נקרא לא תרצח.
אבל גם לא את אשתו,
כי אשתו כגופו,
לכן לא תנאף.
וגם לא את חירותו,
לא תגנום.
וגם בדיבור לא להזיק לו,
לא תענה ברעך.
וגם לא במחשבה,
לא תחמוד.
נפלא מאוד.
נפלא מאוד.
הרמב״ן מביא את המדרש.
שאל תורנוסטרופוס הרשע את רבי עקיבא.
ופנימה נזכר שם השם רק בחמשת דיברות ראשונות?
השיב לו רבי עקיבא.
כי הן מצוות חיוביות כלפי השם יתברך.
ולכן מוזכר שמו שהעובר עליהן
הוא רע לשמיים.
חמשת הדיברות האחרונות
הן מצוות שחומרתן רבה כלפי הבריות.
ולכן לא נזכר שם שם השם.
מקשה הרמב״ן,
למה אם כן כיבוד אב ואם נמצא בחמשת הדיברות הראשונות?
לכאורה מצווה זו בין אדם לחברו
צריכה להיות בצד שמאל.
מתרץ הרמב״ן,
לא לחינם נכתבה דיברה זו חמישית.
היא מקשרת בין אדם למקום,
בין אדם לחברו.
במסכת קידושין ל',
שלושה שותפים ביצירת האדם.
האב,
נוצרו ממנו חמישה דברים.
עצמות,
גידים,
מוח,
ציפורניים,
והלבן שבעין.
כל אלה לבן, הכל לבן.
האם
נוצרים ממנו עוד חמישה דברים.
העור,
הבשר,
הדם,
הסערות
והשחור שבעין.
כל השורש שלהם אדום.
הקדוש ברוך הוא נותן לאדם
מה הוא נותן?
עשרה דברים.
הם נותנים חמישה וחמישה, והקדוש ברוך הוא נותן עשרה.
מה הם?
רוח,
נשמה,
טואר פנים,
ראייה,
שמיעה,
דיבור,
הליכה,
חוכמה,
בינה ודעת.
לכן המכבד אביו ואמו,
השותפים ביצירתו,
אומר הקדוש ברוך הוא, מעלה אני עליו כאילו כבדני.
אז יש במצווה הזו שילוב בין אדם לחברו לבין אדם במקום.
אם אתה מכבד את השותפים שלי, אתה מכבד אותי.
אז זה שייך גם לפה וגם לפה.
לכן היא החמישית.
הוסיף בעל החינוך,
משורש המצווה, להכיר טובה למי שגידלו והיטיב לו.
שאם חס ושלום יהיה כפוי טובה כלפי הוריו,
שיביאו אותו לעולם,
חס ושלום יכפור גם בטובתו של המקום
שמחיה אותו בכל רגע.
כי מי שאתה מקבל ממנו הטבה יום-יום, יום-יום, יום-יום, אתה לא יודע להכיר לו טובה ואתה רואה שהוא נותן לך.
אז זה שאתה לא רואה שהוא נותן לך רק כי מאמין ויודע
שהוא נותן וזה לא במוחש כי...
כאילו מיד,
אז ודאי שאתה תקפור בטובתו.
בכל אופן טעון בירור.
למה זה עדיין נכלל בדברות הראשונות?
הרי בסופו של דבר המצווה היא כיבוד אב ואם.
להבין זאת, נקדים ונתבונן בקושייה של החתם סופר.
ושם כתוב
שבחטא נדב ואביהו הביאו חכמים, זיכרונם לברכה,
טעמים שונים על מה הם נפטרו, נדב ואביהו, בהקריבם אש זרה לפני השם,
אשר לא ציווהו.
אז דבר ראשון, זה הקטירו קטורת ללא רשות.
ויקריאו לפני אדוני אש זרה שלא ציווה אותם.
והורו הלכה בפני משה רבנו,
שאף על פי שיורדת אש מן השמיים,
מצווה לאבי מן הידיעות.
ונכנסו שטויי יין למקדש.
אמרו על משה ואהרון,
אם עתה ימותו שני הזקנים הללו,
ואנחנו ננהיג את הדור.
וזנו עיניהם מן השכינה במתן תורה,
שנאמר בה יחזו את האלוהים ויאכלו ויישתו.
וחטאו שלא הולידו בנים.
האם דברי חכמים, זיכרונם רחה, סותרים זה את זה?
נראה שהחטא הקל ביותר,
שלא הולידו ילדים.
מובא בזוהר הקדוש
בשם רבי אבא,
זה הטעם העיקרי לעונש.
מחמת שלא נשאו אישה,
לא היו ראויים להקטיר קטורת
הנעלה בכל הקורבנות.
איך ייתכן שזה חמור מכל החטאים האחרים?
מבאר החטאים סופר יסוד עצום בכיבוד אב בהם.
אדם צדיק.
ככל שיהיה,
אינו מבין,
וגם אין באפשרותו לדעת,
עד כמה חייב הוא להיזהר בכבוד אביו.
שכן, בעודו ילד,
ואפילו בחור,
ואפילו נשא אישה,
עדיין הוא לא מבין כמה צריך לכבד את ההורים.
אבל כשנולדים לו ילדים,
מילד בן חמש,
אבא קורא לו
ואומר לו לעשות דבר מה? הוא מסרב,
או לא מתייחס,
האבא נפגע.
מה קרה? למה אתה נפגע מילד בן חמש?
למה אתה נפגע?
ואז הוא מבין,
השקעתי בו חמש שנים.
אוכל, כסף, רחיצה, לינה, בית, הכול, מה חינוך, מה לא עשיתי בשביל הילד הזה?
חמש שנים, מעיר אותי, דואג לו.
אני מבקש דבר פשוט, תביא לי את זה.
לא מתייחס, לא עונה בחוצפה.
וואי, וואי, וואי.
ואז מתחיל לחלחל לו כמה הוא לא כיבד אפילו עד עכשיו,
שהוא כבר נשוי.
כמה הוא לא מכבד את ההורים שלו.
מתי הוא מבין? כשיש לו ילדים.
שם הוא מבין מה זה שורש מצוות כיבוד אביהם.
כמה ההורים שלו נפגעו ממנו.
כל המעשים הקטנים, דקויות,
לא שמים לב.
מעשים שהוא דש בעקבה, פוגעים.
על פי היסוד הזה מבאר החתם סופר.
אמר הקדוש ברוך הוא,
אינכם יודעים עד כמה גדולה חובתכם להיזהר בכבוד הבורא.
כדי שתבינו זאת, עליכם ללדת תחילה ילדים.
כשתבינו מה אתם מצפים מהילדים שלכם,
אז תדעו לכבד את ההורים שלכם.
ואחרי כן,
תשכילו גם כמה צריך לכבד את הקדוש ברוך הוא.
בלי בנים
זה חטא גדול.
ישעיה הנביא בא לחזקיה המלך ואמר לו, כי מת אתה ולא תחיה.
מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם. למה? לא הבאת בנים.
צדיק גדול היה צריך להיות משיח.
נדב האביהו חטאו בשישה חטאים
שהשורש שלהם הוא אחד,
שלא הולידו ילדים.
לכן הם חטאו ופגמו בעוד שני חטאים בכיבוד הורים ומורים.
זה גרם להם לא לדעת איך לכבד את הבורא,
ולכן חטאו בעוד שלושה חטאים אחרים כלפי הקדוש ברוך הוא.
עכשיו מאירים דברי הרמב״ן.
כיבוד אב האם
הוא בצד הימני של הלוחות.
בין הדיברות
שבין אדם למקום,
כיוון שמצוות זו היא סוללת לאדם את הדרך הישרה לכבד את קונו.
בלי הכיבוד הורים לא תדע לכבד את הקדוש ברוך הוא.
בהתאם לכך מובן מה שדרשו במדרש
על הפסוק, כי יודוך אדוני כל מלכי ארץ,
כי שמעו
אמרי פיחא.
מלמד,
כל המלכים בעולם עמדו מכיסאותיהם והודו לקדוש ברוך הוא.
מתי?
בתחילה אמרו כולם,
אה,
לכבוד עצמו הוא עושה.
לכן הוא אמר, אנוכי אדוני אלוהיך.
כל מלך רוצה שלא יכחישו אותו.
הוא אומר, אני,
להבדיל,
אין סוף.
הממשלה בראשותי!
כשהוא אמר, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי!
לכבוד עצמו הוא עושה.
כל מלך בשר ודם לא רוצה שיהיה לו עוד שותפים.
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי, רק אני.
לא לפיד, ולא גנץ, ולא ליברמן, ולא...
לאחר מכן,
לא תישא את שם השם אלוקיך לשווא.
נו, נו, כל מלך,
הוא לא רוצה שיזלזלו בשם שלו ויזכירו אותו ככה.
זכור את יום השבת?
איזה מלך לא רוצה שיכבדו יום מיוחד שלו?
אבל כשהגיע לדיברה, כבד את אביך, הודו לו כולם.
אה, הוא לא דורש את כבודו.
אפילו שהוא שותף העיקרי.
הוא נותן לנשמה. בלי הנשמה, מה יעשו ההורים? אפילו שהפך בשבוע חשד מרים,
לא יתקיים בלי הנשמה.
בכל אופן, הוא מבקש שיכבדו אותה.
כל מלך
אומר לחיילים,
אני הגעתי לצבא.
אמרו לי, תשכח מאבא ואימא, אנחנו אבא שלך ואימא שלך, מעכשיו אין.
יש לך מספר?
וזהו.
אין אבא ואמא, ככה אמרו לנו.
אין אבא ואמא.
והקדוש ברוך הוא אומר, אוי,
כבד את אביך, אפילו שאני המלך והוצאתי אותך ממצרים, ואפילו ואפילו ואפילו.
דיר באלכ.
היזהר.
על זה יודוך, אדוני, כל מלכי ארץ.
פה המלכים כבר לא יכולים.
אם קודם חשבו שהכול לכבודו,
הנה הם רואים שהוא דואג לכבוד של מי שהוא ברא אותם והם בראו תינוק חדש.
וואי וואי וואי.
יש עוד חלוקה בעשרת הדיברות.
אבן עזרא מחלק את העשרת הדיברות לשלוש קבוצות.
יש קבוצה אחת,
זה מצוות שבלב.
אנוכי,
זה בלב.
לא יהיה לך,
זה בלב.
ולא תחמוד,
זה בלב.
יש קבוצה שנייה, מצוות שבלשון.
לא תישא את שם השם לשווא,
זכור את יום השבת לקדישו,
ולא תענה ברעך עד שקר, זה בלשון.
הקבוצה השלישית
זה מצוות במעשה.
כבד את אביך,
לא תרצח,
לא תנאב,
לא תגנוב.
לפיכך עשרת הדיברות כוללות את מעשה האדם כולה, מחשבה שהיא בלב,
דיבור שהוא בלשון,
ומעשה.
מחשבה, דיבור ומעשה.
מזוהר הקדוש במדרש ורבנו סעדיה גאון
ביארו עוד טעם נוסף.
למה נבחרו עשרת המצוות הללו לדיברות?
אין מצוות אחרות מהתרי״ג שאפשר לשים אותן?
אלא בגלל שעשר אלה כוללות
מצוות רבות והן היסוד והשורש
של כל התרי״ג מצוות.
מתוך עשר מצוות אלה יוצאות כל התרי״ג.
מוסיף המביט,
בית אלוהים חלקים מאל פרק ל״א.
מתוך עשרת הדיברות, שתיים שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא.
כיוון שהם שורש השורשים.
אנוכי
זה השורש של כל מצוות עשה.
כי אם אדם מאמין שהקדוש ברוך הוא פטרון של העולם,
מחויב לקיים כל מצוותיו.
לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי, זה השורש של מצוות לא תעשה.
כל הלאווים
הם דברים השנואים לפני המקום,
והם כעין אלוהים אחרת.
השם אומר לא, ואתה עושה כן.
עכשיו נתבונן דברי אבן עזרא,
שהוא מנה
שלוש מצוות שבלב.
אנוכי לא יהיה לך ולא תחמוד.
מה העומק שלא תחמוד?
מה,
זה בקנה אחד עם שורש השורשים של אמונה אנוכי ולא יהיה?
במדרש אגדה מקשים, מפני מה חתם הקדוש ברוך הוא דיברות?
בלא תחמוד.
כיוון שכל המצוות תלויות בו.
כל המקיים מצווה זו, כאילו קיים את כל התורה כולה.
מה העומק בדיברה הזו?
למה חמור האיסור לחמוד?
למה מונה את זה אבן עזרא עם אנוכי ולא יהיה?
למה כל המצוות שקולות כנגד המצווה הזו?
דהיינו, היא שוקלת כנגד כולם וכולם כנגדה.
ומעם לא עז
הביא את רבנו בחייה בכד הקמא חודשין.
איך כלולים
תרי״ג מצוות בעשרת הדיברות.
במצוות אנוכי,
זה כולל את המצווה של אהבת השם,
יראת השם,
חיוב להתפלל בכל יום,
אז אתה מקיים אנוכי השם אלוקיך,
קידוש השם,
יראת בית המקדש ובית הכנסת,
מצוות אגדה של פסח,
אכילת מצה,
איסור חמץ,
שתיית ארבע כוסות,
ישיבה בסוכה,
תפילין,
מזוזה,
פדיון הבן, תרומות, מעשרות,
כל זה יוצא מאנוכי.
מי לא יהיה לך,
זה כולל כל איסורי עבודה זרה,
כשפים,
נביא שקר,
מסית ומדיח,
כתובת קעקע,
כורחה,
שריטה,
כלאיים,
שעטנז,
שרפת עיר הנידחת
ושיתוף עם גויים.
מילות תישא,
זה כולל
כל ענייני השבועות,
נדרים,
הקדשות,
חרמות,
נזירות,
חילול השם,
ברכה לבטלה.
זכור את יום השבת,
זה כולל את כל המועדים
והקורבנות שלהם, והתמידים,
והמוספים,
וראש חודש,
וקידוש החודש.
כל זה מזכור את יום השבת.
כבד את אביך ואת אמך,
זה כולל איסור הכותם,
ביזיונם,
לקלל אותם,
יראה מהם,
ואותו דבר מחכמי ישראל.
לא תרצח,
כולל כל דיני נפשות,
ואיסור לשון הרע.
ולא נימנע מצדקה, לא תעמוד על דם רעך.
לא לבייש את החבר, שופך לו דם.
לא להשיג מול חברו, לא לרדת לאומנותו.
לא ללחוץ חברו לשלם על הלוואה כשאין לו.
וקל וחומר, איסור ריבית.
כל אלה בלא תרצח.
לא תנאף,
כולל את כל איסורי העריות ואיסור נידע.
לא תגנוב,
כולל את כל דיני השומרים, שוחד, הונאה
וגניבת ליבו של חברו.
לא תענה ברעך עד שקר, כולל כל דיני עדות ועדים זוממים.
לא תחמוד,
כולל גם שלא ישנא את חברו
וישיב אבדתו
מעיקר העיקרים,
ואהבת לרעך כמוך.
עכשיו מובן למה לא תחמון
כולל את כל התורה כולה, כיוון שמצוות ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
לכן מצורף לאנוכי ולא יהיה.
טוב, למה ניתנה התורה בסיוון?
בזוהר הקדוש,
מבאר מזלו של החודש תאומים.
רמז הקדוש ברוך הוא לאומות העולם.
בואו ראו באיזה חודש נתתי את התורה.
בחודש של מזלו תאומים.
אתם יודעים למה?
כי רצוני שיבוא עשר.
טראמפ!
התאום של יעקב, ויתגייר.
ויעשה את רצוני.
ויחזור להיות תאום של יעקב.
בכלי הקר מוסיף עוד עומק.
התורה ניתנה בחודש שמזלו תאומים.
כי יסוד התורה זה ואהבת לרעך כמוך.
וזה מרומז בדיברה האחרונה.
ולא תחמוד.
כי הרמב״ן אומר, מה זה ואהבת לרעך כמוך? איך אפשר
שאדם יאהב את השני כמו שהוא אוהב את עצמו? הרי אמרנו שהאהבה הכי גדולה שיש באדם שטביע הקדוש ברוך הוא זה אהבת עצמו.
איך אפשר שהוא יאהב כמוך בדיוק?
אומר הרמב״ן זה לא הכוונה.
הכוונה היא שאתה תאהב אותו כמוך. יש לך מרצדס,
שתרצה שיהיה לו גם מרצדס.
הבית שיהיה לו גם בית.
יש לך הרבה כסף שיהיה לו הרבה כסף.
כמוך.
אז לא תחמוד,
ברור שזה ההפך מ-באהבתא.
אם אתה חומד את שלו, אתה רוצה את שלו אצלך.
וכשאומרים לך לא תחמוד,
זאת אומרת שאתה תהיה שווה לו והוא שווה לך.
זה מאהבת לרעך כמוך.
למדנו שרצון השם,
שעם ישראל, הבנים,
יהיו מאוחדים ביניהם כתעומים
שיצאו מבטן אחת.
כשקיבלנו את התורה נאמר, וייחן שם ישראל,
בלשון יחיד,
בלב אחד
כאיש אחד.
והתורה ניתנה על הר סיני, השפל שבהרים,
ועל ידי משה רבנו, הענו מכל האדם,
כי נדע להמעיט את עצמנו
ולא להרים את העיניים להתאבות לעושר של החבר,
ומתוך מידת הענווה יאהבו ישראל זה את זה, כמו תהומים.
למה סיים הקדוש ברוך הוא את הדיברות בלא תחמוד?
המחילתא מקשה.
למה בפרשת יתרו כתוב לא תחמוד,
ובפרשת בית חנן עשרת הדיברות לא תתאבה?
חכמים זיכרונם רכה מבארים לנו שהתורה אסרה עלינו שני דברים, תאווה וחמדה.
התאווה היא בלב,
שנאמר כי תאווה נפשך.
החמדה היא במעשה.
לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך.
פוסק הרמב״ם מלכות גזלה ועבדה, א' ט',
בין
התאווה ובין החמדה,
כשאדם רוצה לקנות
חפץ מחברו,
והחבר אינו רוצה למכור לו.
כשהשני לא רוצה למכור לך את החפץ,
יש שני שלבים.
האיסור מתחיל בתאווה בלב,
ממשיך כשמנסה לשכנע אותו בכל דרך
להוציא ממנו את הדבר שהוא רוצה בו,
והוא לא רוצה לתת לך.
ואז מגיע איסור החמדה,
לא תחמוד.
מקשה איבן עזרא.
רבים יטמעו איך שייך לצוות מצווה על הלב.
איך אדם יכול לשלוט על הלב.
העין רואה, חומדת,
אוטומטית.
איך מצווים על הלב.
רבנו חיים ויטל,
זכר צדים וקדוש ברוך הוא,
בשער הקדושה חלק ב' שעה ד',
כותב שחמדה היא אב הטומאה.
אם אדם יחמוד,
לבסוף ישנא את חברו ויקנא בו,
ועל ידי כך יעבור כל העבירות שבתורה,
יגנוב, ירצח, ינאף,
יישבע שבועת שקר, והכול בשביל אותה חמדה.
ומשום כך דווקא לא תחמוד
היא האחרונה שבדיברות.
כי בה משתמש הקדוש ברוך הוא
כלי לשמירת התרי״ג מצוות.
היא המעצור מהשמירה לריסון המידות של האדם.
ולכן היא שקולה נגד עשרת הדיברות.
אבל אני שואל את השאלה,
איך לא חומדים?
מבאר האיבן עזרא.
אדם שיודע שלא יוכל להשיג משהו,
לעולם לא יתאווה לדבר.
למשל,
אדם היה רוצה, במקום לחכות בתחנת האוטובוס,
שיהיה לו כנפיים והוא יעשה כמו הציפורים והוא יהיה בבני ברק.
אבל אף אחד לא עומד בתחנה וחושב,
אה, אתה יהיה, אם היה לי כנפיים.
אתה יודע, זה בלתי אפשרי.
לא עולה בדעתו בכלל להתאוות לדבר הזה.
אם אדם היה מתאווה לכל דבר,
גם מה שלא בר-השגה,
לא היה יכול להתקיים בעולם,
כי כל הזמן היה רוצה עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד.
תאר לך, אתה הולך לשם ברחוב הזה, ואתה רואה בית יפה, ואתה אומר, זה אני רוצה.
אומרים, יכולים להתלמד, גם זה אני רוצה.
גם זה אני רוצה.
גם זה, וגם זה, וגם זה.
וכל היום הוא הרג וזה וזה וזה וזה וזה וזה.
מה זה?
אפשר לחיות ככה? אי אפשר לחיות ככה.
במשל שלו, כמו שאיש כפרי לא יחשוק בבת המלך,
כי הוא יודע, זה לא שייך.
איזה מלך ייתן לאדם משהו, כמו שאומרים, את הבת שלו,
או שיראויה, להתחתן עם מלכים, קשרים בין מדינות וכל מיני דברים.
זה לא מתחיל אפילו.
הקדוש ברוך הוא ציווה לו תחמון.
למה? תקשיבו.
אתה צריך להאמין.
אם הבורא רוצה, אתה תקבל.
גם לי שתבקש,
גם לי שתחמון.
יש דברים שנופלים עלינו לטובה, כמו שאומרים שלא חלמנו עליהם בכלל, לא תכננו אותם בכלל, כי השם החליט שככה הוא רוצה, שככה יהיה לך.
ואין שום כוח בעולם שימנע את זה ממך.
תראו את הטראמפ הזה.
עשו לו מלחמות ומשפטים ועלילות והכול,
ולא עזר להם. הוא חזר עוד פעם.
זה נדיר.
היה רק בהיסטוריה פעם אחת שאחד חזר אחרי קדנציה
בנשיאים שלהם.
אם השם מחליט, הוא אמר שהשם החליט.
למה? הוא קיבל כדור באוזן,
הוא אומר, הבנתי שהשם רוצה אותי חי, יש לי משימה.
הפך להיות מאמין קצת.
הוא אמר, אמריקה לא תזוז בלי הקדוש ברוך הוא.
כך הוא אמר.
אבל אם הקדוש ברוך הוא לא רוצה, אפילו תחמוד כמה שאתה רוצה,
לא תקבל.
וגם אם תתאמץ
ותשכנע ותפעיל אנשים, לא תקבל.
מה שהשם רוצה בלב אחי יגיע לך.
ומה שהוא לא רוצה, לא יעזור לך ולא תקבל. הוא יודע למה.
כן ולמה לא, מה כדאי לך ומה לא הוא חושב, מה שיהיה טוב לך.
אז מתברר שלא תחמוד זה בעצם יסוד האמונה.
זה אנוכי,
זה הלא יהיה לך, שם הם חוברים, אומר אבן עזרא. שלושת המצוות האלה הם אמונה,
כי אם אתה מאמין,
מה שמגיע לך,
יגיע, לא צריך לעמוד.
אז המצווה הזו משלימה את הראשונות.
אנוכי, ולא יהיה לך שם אמונה שבלב,
ולא תחמוד זה המבחן המעשי אם אתה באמת מאמין או לא.
אם אתה חומד,
אתה לא מאמין.
מה הטעם שאתה חומד?
מגיע, מגיע, לא מגיע, לא מגיע.
הבית הלוי מוסיף עוד נדבך.
יש תכונה, תקשיבו טוב,
שקיימת בלב כל אדם.
בשעה שהוא פוחד,
כל התאוות בורחות ממנו.
זה לקבוע דוגמה בגמרא.
הלוואי שיהיה לכם מורא שמיים כמורא בשר ודם.
וואו!
להגיד דבר כזה?
קנאים קדושים?
הלוואי שיהיה לכם מורא שמיים
כמורא בשר ודם.
וואו! מה זה?
מה זה?
אדם נכנס לעשות עבירה.
הוא מתכוון לעשות עבירה,
מה פתאום הוא שומע שהדלת נפתחת ככה וזה... וואו!
קופץ בחלון, שלא יתפסו אותו,
שלא ידעו שהוא היה פה.
אה?
הפחד מאדם,
כשהוא נכנס לעשות עבירה,
הוא יודע שהקב' הוא מסתכל עליו.
הוא יודע.
זה לא עובר את זה, אין בעיה, הוא יסתדר איתו.
אבל כשהדלת נפתחת,
וואי, וואי, וואי, איזה פחד.
מה עם התאווה? אתה נכנס לתא בשביל תאווה, לא?
נו, תמשיך.
פורחת!
כשיש פחד,
כל התאוות
פורחות ובורחות.
כשיתבונן אדם וירגיש בליבו פחד מהשם.
שציווה לא תחמוד, אני מצווה אותך מצווה לא תחמוד, תיזהר.
אם יהיה לו את הפחד
לעבור חלילה על המצווה הזו,
כל התאוות יברחו לו, כל הלא תחמודים יעופו.
וכך יוכל אדם שלא לחמוד אפילו בשר מחמוד.
ואינו צריך לעבוד על עצמו,
שלא לחמוד,
כי מיראת השם שתהיה נגד עיניו,
התאווה תפרח ממנו כי לא הייתה.
שיוויתי אדוני לנגדי, תמיד הוא מסתכל לידי,
וזה אמור להספיק
בשביל שאתה לא תחמוד.
אז המובן הוא,
תפחד מהקדוש ברוך הוא,
תאמין שכל מה שמגיע לך תקבל,
ואז אתה תקיים את עיקר העיקרים של עשרת הדיברות,
שמתחיל באמונה אנוכי אדוני אלוהיך,
ומסתיים באמונה לא תחמוד, כי מה שמגיע לך יגיע גם בלי שתחמוד.
מדהים.
אה הכל יודוך,
והכל ישבחוך,
והכל יאמרו, והכל יאמרו,
אין קדוש כשם,
הכל יודוך,
והכל ישבחוך,
והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשם,
ישמחו במלאכותך,
שומרי שומרי שם, בד וקורחם,
עונג שם בה, תשמחו במלאכותך,
שומרי שומרי שם, בד וקורח, עונג שם בה,
עם מקדשי, מקדשי, מקדשי שביעי שבת, עם,
מקדשי, מקדשי, מקדשי שביעי שבת.
ט׳ בשבט, שמח.
תתפללו על האתרוג שיהיה לכם מהודר, בעזרת השם,
בתפילתכם תשמע.
אמן.
אמן אלה, ודמות רק בעולם. הרי אני מכוון, כאילו, שאת החכמים דאורייתא בשמחה דאורייתא,
מקבל נפשו איש עשה דאורייתא.
כבד את אביך ואת אמך דאורייתא,
לעשו נחתו על הקדשי בלאכותך, לעשו נחתו על התנאו.