ממלכת כהנים וגוי קדוש | הרב אמנון יצחק שליט"א

ממלכת כהנים וגוי קדוש

נציבי יום:

לעילוי נשמת שלמה בר שמחה מנוחתו עדן ותשובה שלמה והצלה לכל יוצאי חלציו עד סוף הדורות

זכריה עזאני - לרפואת הבן של רות בת מליסה בע"ה יעבור את הניתוח בהצלחה מרובה אמן

"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שמות י"ט ו')

מקודשים ופרושים מעובדי אלילים ומשיקוציהם. זאת אומרת צריכים להיות מקודשים ופרושים מעובדי אלילים ומשיקוציהם. התורה פקדה עלינו בראשונה להיות ממלכת כהנים, ואחר כך הזכירה גוי קדוש דהיינו פרושים. קדושה זה פרישות. להורות שהפרישות אינו דבר שלילי, אלא נובע מהצד החיובי.

ופירש הספורנו וזה לשונו 'ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד', זה ממלכת כהנים. התפקיד שלנו בעולם שיידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית וכו'. וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל יושבי ארץ יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון לפניך ה' יכרעו וייפולו ולכבוד שמך הגדול יקר ייתנו ויקבלו כולם את עול מלכותך. זה התפקיד שלנו. ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד.

'ההכרח להיות קדושים ופרושים', אז למה צריך להיות קדוש ופרוש? כדי שנוכל לקיים את הייעוד אמיתי שלנו, להתעלות בתורה ובעבודת ה' בלי להתגאל בדברים מגונים. קדש עצמך במותר לך, "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא י"ט ב') אומר הרמב"ן 'קדש עצמך במותר לך', 'אל תהי נבל ברשות התורה'. זאת אומרת, התורה מרשה לך כמה דברים, לאכול בשר נגיד. אז לא תהיה בלוע, כל הזמן תאכל תאכל בשר, "כל ימיהם חגים" (שבת קנ"א א'). מותר לו להיות עם אשתו, אבל אל תהיה מצוי כתרנגול. כל יום ביצה שתיים.

זאת אומרת, הבנאדם צריך להיות פורש, "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"  פרושים תהיו,  מהמותר לא מהאיסור, זה ברור שהאיסור... זה לא צריך לפרוש, זה אסור לגעת, לגשת. אבל למה צריך להיות קדוש ופרוש? כדי שנוכל לקיים את הייעוד שלנו. יש לנו ייעוד, לא באנו לפה סתם לטייל. כבר הסברנו פעם. וכי יעלה על הדעת שאם אחד רוצה לאכול פיתה בטבריה ואין לו, אין לו פיתה, אין, אבל הוא אוהב פיתות, לנגב חומוס, הוא לא יכול בלי פיתה. נו. אבל אומרים לו אין בכל הארץ, יש שביתות, מאפיות, הכל, אבל יש מאפיה אחת פתוחה באילת. הוא ייסע עד אילת להביא פיתה לאכול את החומוס? כולם יגידו זה מג'נון זה, בעל תאווה כזה לא שמענו דבר כזה.

אז אם זה לא יעלה על הדעת, איך יעלה על הדעת שהקב"ה הוריד אותנו משמי השמים למעלה, מרחק מיליוני שנות אור כמו שאומרים המדענים המצחיקים, הוריד אותנו לפה בשביל לאכול פיתות עם חומוס? בשביל זה באנו לעולם, בשביל תאוות של אכילה, של שתייה, של כל מיני שטויות וזה... בשביל זה באנו לעולם? זה צורך רק בשביל להתקיים, זה ממלאים דלק באוטו, זה הכל. לא שופכים דלק על כל המכונית וזה ופה ושם. רק מכניסים בפנים עד שזה מלא, וזהו ונוסעים עד שייגמר. אחר כך ממלאים עוד פעם. זה הכל. מה זה אוכל? להחזיק אותך בריא ושלם, תמשיך לנסוע זה הכל.

אבל יש אנשים עושים מזה 'הזלילה הגדולה', ועושים מזה עניין, וכולי וכולי. אז זאת אומרת כל העניין שאנחנו צריכים להיות קדושים ופרושים, שנוכל לקיים את ייעודנו האמיתי, להתעלות בתורה בעבודת ה', מבלי להתגאל בדברים מגונים.

כבר הקדים החובת הלבבות שהפרישות כינוי מגולה והעניין סוד מוסתר. וכאשר יסירו אדרתו ויתירו חותמו, ייראה מסתור עניינו ותיגלה מגמתו. מה הכוונה בזה? שאין לדון את הפרישות למראה העין בלבד, אלא לתוכן הפנימי שבו. זה לא משחק והצגה חיצונית שמישהו, 'לא, לא, אני לא, לא לא', כל דבר הוא כאילו 'לא, פרוש, לא'. זה לא הצגה חיצונית, זה לא עניין חיצוני, זה עניין פנימי. שהרי כמה הנהגות שעושים רושם של פרישות. יש רבנים שהולכים ככה עם הידיים כפופות, יוצאים מהאוטו ככה, כאילו זה פרוש וזה שלא זה זה וזה... נבדל מן בני אדם, מבני אנוש. הוא ככה, זה זה, וכאילו צדיק. זה, יש רושם, רושם חיצוני, זה לא כלום. זה הכל הסוואה לדברים אחרים. או יש דרכים גרועים הרחוקים מרצון התורה והשכל. שאדם עושה כל מיני דברים של פרישות שהם רחוקים מרצון התורה ומהשכל.

אז נחזור על דבריו של החובת הלבבות. הוא אומר "הפרישות כינוי מגולה", כולם שומעים, מכירים את הכינוי הזה, 'פרישות', כן. "אבל העניין שלו הוא סוד מוסתר". לא כולם עומדים על סודה של הפרישות. "אבל כאשר יסירו אדרתו", אדרת זה כמו מעיל שיש לבנאדם, כשמסירים את האדרת, "ויתירו את חותמו", יש דבר שחתום וסגור, אף אחד לא רואה מה יש בפנים, אם יפתחו את כל המושג הזה, "ייראה מסתור עניינו", מה יש בפנים, מה התוכן, מה המהות של העניין, "ותיגלה מגמתו", ואז יגלו בעצם מה המטרה של הפרישות שאנחנו צריכים להיות "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"  פרושים תהיו. אז זה לא עניין שייראה רק בעין החיצונית, כיוון שיש הרבה אנשים שעושים רושם של פרישות ואין זו פרישות, וזה רק הסוואה לדברים אחרים, וזה גם לא הכוונה, דרכים גרועים שהם רחוקים בכלל מרצון התורה ומהשכל.

"חוץ מן הפרישות וחיי הסתפקות המוכרחת לתקנת האדם", זאת אומרת אם אדם רוצה להיות מתוקן, הוא צריך להיות פרוש. כי הם הוא יהיה להוט אחרי התאוות, והוא לא יסתפק, הוא ירצה עוד ועוד עוד, עוד כסף, עוד זה, עוד זה, עוד זה, כל דבר עוד, עוד עוד. אין לו הסתפקות. אז חוץ מן הפרישות וחיי ההסתפקות שזה מוכרח, מוכרח שאדם יהיה מסתפק ומוכרח שהוא יהיה פרוש, כדי לתקנת האדם, תקנתו. "אבל נדרשת מאיתנו עוד פרישות מיוחדת שהורו עליה התורה והשכל", גם התורה וגם השכל מחייבים, "לתקנת נפשותינו לעולם הבא". בלי זה לא נשיג את העולם הבא. בלי זה לא נשיג את העולם הבא. כי אם נהיה להוטים אחרי העולם הזה והחומר, אנחנו לא נשיג את העולם הבא. עד כאן דברי חובת הלבבות.

"אמנם היסוד הגדול בפרישות האמיתית הוא מי שיכול והניח" כלשון החובת הלבבות, זאת אומרת הוא יכול, יש לו את האמצעים, יש לו את הכלים להשיג עוד ועוד ועוד ועוד, והניח! לא רץ אחרי האפשרויות הבלתי מוגבלות שיש לפניו, נגיד. נגיד רבי אלעזר בן חרסום, הניח לו אביו אלף אניות בים ואלף מדינות ביבשה, והוא הניח והלך ללמוד תורה. היה יכול, והניח. היה יכול להביא עוד ולעשות מזה עוד ועוד ועוד. אתם רואים מה הרשעים הארורים, יימח שמם וזכרם הדיפ סטייט, יש להם ויש להם ויש להם מה שאין למדינות! והמחלה הזאת מביאה אותם עד כדי כך שהם לא מסתפקים בזה, עד שהם רוצים גם להרוג את כל מי שמפריע להם, כל מי שמיותר, כל מי שהם לא צריכים, כל מי שלא מתפרנסים ממנו, כל... לא מעניין אותם כלום, הם לא רואים בעיניים. זאת אומרת, זה ג'ננה שבן אדם יכול להיכנס. אין גבול למה שאדם יכול לדרוש מעצמו.

"אמנם היסוד הגדול בפרישות האמיתית הוא מי שיכול והניח" כלשון החובת הלבבות, שהיה לו היכולת לספק את תאוותיו, "אבל מרצונו הוא התאפק ללא הכרח מזולתו". אף אחד לא הכריח אותו, אף אחד לא מנע, אף אחד לא סגר בפניו. הכל פתוח, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אבל הוא בעצמו מרצונו מתאפק, בלי הכרח מזולתו. ויש לו את היכולת אמרנו לספק את תאוותיו.

וטעם הדבר מפני שהפרישות מוכרח להיות תוצאה ממה? מהשאיפה להתעלות. בלי זה יש לך עיכובים, כי אתה עסוק בשטויות, אתה עסוק בהבלים, אתה עסוק ברדיפה אחרי כלום, אחרי דמיון, אחרי חומר שתניח לאחרים. אתה תצא מפה בלי כלום! אז זאת אומרת, הטעם של הדבר מפני שפרישות מוכרחת להיות כתוצאה משאיפה להתעלות. חייב להציב מטרה, 'אני רוצה להגיע לכאן לכאן לכאן לכאן'.

"ועל כן מניח מרצונו כל הנהגה בלתי טהורה כדי שלא תהווה מכשול לדרכו". דברים פשוטים, ברורים. "ובאמת התורה לא דרשה מאיתנו לפרוש ממנהגו של עולם". אתה לא צריך להיות פקיר, אתה לא צריך לעשות דברים קיצוניים, אתה לא צריך ללכת עם בגדים בלויים, לא להתקלח, להיות פרוש כזה, ללכת למערות. אתה לא צריך את כל זה. לא צריך. התורה לא דרשה ממנו לפרוש ממנהגו של עולם.כמו שהוכיח חובת הלבבות מהפסוק "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" (ישעיהו מ"ה י"ח). הקב"ה לא בורא את העולם לתוהו, אלא לשבת, שיישבו בני אדם יחדיו מצוותים בצוותא.

"והכת המובחר מהפרושים והקרובה לדעת תורה", איזה כת, יש כל מיני כתות כאלה, כל אחד בוחר לו איזה פרישות כזאת או אחרת, איזה היא הקרובה לדעת תורה, "אלה שפרשו מן העולם בלבותם ובמצפונם". איך פורשים בלב ובמצפון? אז קודם כל, הם משתתפים עם אנשי העולם בנראה, בגופיהם, ביישוב העולם, כמו חרישה וזריעה, הוא לא אומר אמרנו 'אני יושב לי במדבר, יושב לי במערה, לא מעניין אותי לא היישוב ולא האנשים ולא כלום'. לא לא, הוא בנראה, הוא משתתף עם אנשי העולם בגופו, ביישוב העולם, מה שצריך ליישוב העולם, צריך לחרוש, צריך לזרוע, זה לא שייך לביטחון. לחרוש ולזרוע צריך, אחרת לא יהיה אוכל. לעבוד, להתפרנס, דברים כאלה וכולי וכולי, לחפש דרך זה רק את הפרנסה, כאילו אתה רק יכול להשיג אותה, זה לא. אבל דברים שצריכים ליישובו של עולם, כן.

"בהתעסקו בגופיהם בעבודת הבורא יתברך, עמדו על צורת נסיון האדם בעולם הזה". אז זאת אומרת, הכת המובחרת מהפרושים, וקרובה לדעת תורה, זה אלה שפרשו מן העולם רק בלבם ובמצפונם, "אבל משתתפים עם אנשי העולם בנראה מגופיהם ויישוב העולם כחרישה וזריעה, והתעסקו בגופיהם בעבודת הבורא יתברך", כל מה שצריך, "עמדו על צורת נסיון האדם בעולם הזה", יש המשך, "ונפשותם מואסות בעולם ובהונו". 'זה הבלים כל מה שאתה מבקש ממני! הבלים'. 'בוא נלך למשרד כדורגל, בוא נלך לזה', כל מיני הנאות, כל מיני שטויות, כל מיני זה. מואסים בעולם ובהונו, ונכספים לעולם הבא. זאת אומרת, כל הזמן בראש של הבנאדם היהודי זה 'אני פה זמני לצאת לעולם הבא. לא השגתי את זה, חבל שבאתי'. זה המטרה, אין מטרה אחרת, שום דבר, לא באת לשום דבר אחר. אז מהרגע שעמדת על דעתך, מהרגע הזה ואילך זה המטרה ותו לא.

וכבר אמר הגאון רבי ישראל סלנטר, זכר צדיק לברכה, שהתורה מחייבת אותנו להיות פרושים רק בפנימיות לבנו. אם הלב מואס בהבלים, 'עזוב אותי מהשטויות, מה אתה מושך אותי לפה, מה אתה מציע לי, על מה אתה מדבר בכלל? אני יכול להבין על מה אתה מדבר? יש לך הצעות איך אני אהיה יותר חכם, יותר צדיק, יותר קדוש, יותר פרוש, יש לך מה ללמד אותי? אני מוכן ללמוד. מה אתה מחרטט אותי בוא נעשה זה בוא נעשה פה בוא נלך לשם, בוא זה. מה התכלית? זה יביא אותי לעולם הבא יותר גדול? אני אשב ליד רבי שמעון בסוף? או לפני אבא של לפיד? מה אתה רוצה ממני?'

אבל לצערנו נתמעטו הלבבות, ואין אנו יכולים לעמוד בזה. נתמעטו הלבבות, כולם רודפים אחרי חומר. ולכן כדי להגיע לפרישות שדורשת התורה, אז אנחנו מוכרחים כבר לפרוש מהעולם הזה גם באופן החיצוני, על ידי בדידות ומיעוט עסק ודרך ארץ. אין ברירה, אם אתה לא תפרוש מחברה שהיא מושכת אותך לשטויות האלה, והם כאילו מעריכים את האנשים שיש להם וזה וזה וזה, אם אתה לא תתבודד מהם אתה תיגרר אחריהם. "וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרֽוֹעַ" (משלי י"ג כ'), הוא יהיה רע כמוהם.

אז כדי לתת לנפש, אתה צריך לתת לנפש להתבונן ולכסוף לענייני שלמות. מה המודלים לחיקוי של אנשים? המודלים לחיקוי של אנשים זה שהם רואים פלוני מצליח, ופלוני עשיר, ופלוני בעל הישגים ופלוני חכם ופלוני... והוא רוצה להיות כזה. למה אתה הולך על קטן? מי אלה? תסתכל על אברהם, תסתכל על יצחק, הרי חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי. תסתכל למה חשק בהם הקב"ה? למה בחר בהם להיות עם סגולה? תסתכל מה היו מעשיהם, ואיך שיעבדו את כל מהותם לקב"ה.

לא היה רגע אצל אברהם אבינו שהוא לא חשב ולא היה דבוק בקב"ה, לא היה רגע, לא היה רגע. כתוב שהוא בא בימים. מה זה ימים? ימים מלאים, מלאים, לא היה חסר רגע! אחרת התורה לא תעיד עליו שהוא בא בימים מלאים. ומה, כל מי שמת לא היה ימים מלאים? כמה שהוא חי הוא היה ימים מלאים. מה, הוא דילג על כמה ימים באמצע? מה זה בימים מלאים? מלאים בעבודת ה', מלאים! אם היה חסר, אי אפשר להגיד מלאים, התורה לא תשקר. זאת אומרת, אדם צריך לראות כל מעשיי צריכים להיות שם שמים. לעשות רצונך חפצתי, זה הכל.

מצאנו שעד שלא הוקם המשכן הייתה עבודה בבכורות.

אז קודם נסכם – לצערנו נתמעטו הלבבות ולא יכולים לעמוד בזה. כמו שלמדנו שהפרישות צריכה להיות בלב ובמצפון. ובנראה אנחנו יכולים להיות כמו כולם, כאילו. אבל בפנים אנחנו מואסים בשטויות ובהבלים ולא מתחברים אליהם. אבל עכשיו שנתמעטו הלבבות, אז צריך להגיע לפרישות שדורשת התורה. מוכרחים לפרוש מהעולם גם באופן חיצוני על ידי בדידות ומיעוט עסק ודרך ארץ. למה? כדי לתת לנפש להתבונן ולכסוף לענייני שלמות.

אז מצאנו שעד שלא הוקם המשכן הייתה עבודה בבכורות. אבל ניטלה מהם וניתנה לשבט לוי. אז צריך להתבונן, הבכורות הוקדשו לעניין עבודת הקודש. יש פסוק מפורש מלא "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר" (שמות י"ג ב'). הם קדושים מרחם, בכור הוא קדוש מרחם, מקודש לעבודת הקודש. זאת אומרת שמסוגלים הם להיות קדושים, בקדושתם ברחם, והיא קדושה שבאה מאליה, וצריך פדיון. אחרי כל הקדושה הזאת, איך באמת דחה אותם הקב"ה והחליף אותם בשבט לוי?

ביאור העניין, קדושתם שבגללה נפרשו מכל הכלל לשרת לפני ה' תיתכן רק כל זמן שקיים בהם הצד החיובי של עבודת ה', שזה הדבקות הראויה במסירות לעבודת ה'. אבל בשעה שחטאו בעגל עם כל ישראל, הבכורות, בטלה קדושתם ונמסר לכהנים שזכו לפרישות של הכהונה והאזהרות המיוחדות. למה הם זכו? בגל המסירות נפש שהראו לקדש שם שמים. וזה מה שדיברנו, שלא תיתכן שום פרישות בפני עצמה אם היא לא תוצאה של רצון פנימי להתעלות.

אז הכהנים, בני לוי, הם לא השתתפו בעגל. הם מסרו את נפשם על קידוש ה', ולכן הם בעצמם גם הרגו איש את אחיו בהוראת משה רבנו "מִי לה' אֵלָי" (שמות ל"ב כ"ו). למה? כי הם עבדו בפנימיות את ה'. וכבר כתב החובת הלבבות בפרק ג' בחשבון הנפש "כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש", אי אפשר שיתחברו, שים אש ומים ביחד, אין, אחד יגבר על השני. אם האש גדולה, תאדה את המים. אם המים רבים, תכבה את האש. אי אפשר בכלי אחד. "כך אהבת עולם הזה ועולם הבא לא יתחברו בלב המאמין". אי אפשר שאתה תאהב גם את העולם הזה וגם את העולם הבא. ביחד, זה אחד סותר לשני, אחד סותר לשני, אחד זה על חשבון השני!

"במידה שמשתוקק לרוחניות, באותה מידה יכול להפריד את עצמו מאהבת העולם, שזה גדר הפרישות". 'אני אוהב את העולם הבא, אז אני דואג לעולם הבא, אז מה אני מכין לעולם הבא? רוחניות. אז אני פורש מכל ענייני הגשמיות, כדי להשיג'. אבל אם אני רוצה גם זה, אז על חשבון זה. אז אני לא אוהב ממש את העולם הבא. אני אוהב את העולם הזה. ואם אני אוהב חצי חצי, אז אני לא אוהב לא את זה ולא את זה, ממש, אני פשוט נהנתן, רוצה ליהנות גם פה וגם שם.

"אבל פרישות העולם הזה ללא שאיפה מקבילה לרוחניות לא תיתכן כלל". סתם פרישות מהעולם הזה בלי לשאוף במקביל לרוחניות, זה לא ייתכן כלל. כאילו, לא עולם הזה, לא כלום, לא שום דבר, לא, אין. "רק על ידי המאמץ להיות ממלכת כהנים, יכולים להצליח להיות גוי קדוש". אז להיות ממלכת כהנים זה לתקן את כל העולם במלכות ש-ד-י, אנחנו צריכים לפרסם את שמו יתברך בעולם. ודבר ראשון אנחנו צריכים לחזור בתשובה, כי יש לנו בעיה, אנחנו חיים על שנאת חינם, ואנחנו עוד לא תיקנו את זה, ולכן יש לנו בעיה. אז אנחנו לא יכולים להיגאל.

אם אנחנו רוצים להגיע לשלמות ולראות ש"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א ט'), ושכל העולם יהיו שכם אחד ושכולם יכירו וידעו, אז זה תלוי בנו קודם. אז אנחנו צריכים לשוב לקב"ה, ולא נקבל יותר עונשים, אנחנו מקבלים עונשים, כל השקורונה זה עונש אחד גדול, גדול מאוד, גדול מאוד. זה ממש חנק, חונקים את האנשים ממש. ומשקרים אותם, ומונעים אותם, והורגים אותם, ואומרים להם זה טוב להם, מאמינים לבשר ודם, לקב"ה שאמר ונתן תורת חיים ואמר אם תרצה "וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים" (דברים ל' י"ט) אם לא תרצה אתה בוחר במוות, ופה אנשים בוחרים במוות, עומדים בתור להתחסל, זה לא יאומן כי יסופר.

אז למה העונש כל כך קשה? כי הקב"ה אומר כמה זמן אני אחשה? עברו 2,000 שנה, דאחילקום. מחורבן הבית, 2,000 שנה. אתם לא רוצים להיגאל? מה, שכחתם אותי? אני לא קיים? בסדר, אז אני אתן לכם עונש קשה עד שאתם תצעקו אליי, אבל אני לא שונא אתכם, אני רוצה שתשובו אליי, אני לא רוצה שחס ושלום שלא, אני קורא לכם בניי חביביי. אני רוצה, אבל זה תלוי בכם. תרצו, בבקשה, לא תרצו, גם בבקשה. אני לא אונס אתכם ומכריח, יש לכם בחירה, לבחור בין הטוב לבין הרע.

ולכן חיברנו סוף סוף את השיר שאמרנו לכם שנשיר אותו, והקראנו לכם אותו בפעם הקודמת, אז בואו נשמע אותו בבקשה.

למה כל זה בא עלינו

אם נתבונן זה רק בגללנו

לא חפצנו בעבודת אלוקינו

הפכנו לעבדים נגד רצוננו

ה' משלם מידה כנגד מידה

ובדרך שאדם רוצה לילך בה

אם תעזבני יום ויומיים

אשלם לך מנה אחת אפיים

הפזמון:

למה למה העונש קשה

כמה כמה אמתין אחשה

שובו שובו סוף סוף בניי חביביי

ואגאל אתכם מהרה כדבר נביאיי

לא שמרתם פיכם ממאכלות אסורות

עתה מסכות יכסו את פניכם החמורות

לא הרחקתם עצמכם מזמרים פסולים

עתה שבתה זמרה ובמקומה נהי ומרורים

לא ביטלתם שנאת חינם ורחקתם מאיחוד

עתה הנכם מוכרחים בצו להכנס לבידוד

לא מחיתם בשעה שצריך למחות

עתה בסגר אחר סגר צריכים לשהות

למה למה העונש קשה

כמה כמה אמתין אחשה

שובו שובו סוף סוף בניי חביביי

ואגאל אתכם מהרה כדבר נביאיי

עצתי לכם אחים יקרים

חושו רוצו והיו נמהרים

לשוב אל אבינו בנים שובבים

ולהיות בכל דבריו מאוד נזהרים

אבינו מלכנו אב הרחמן

בכל דבריו תמיד נאמן

כי לא אחפוץ במות הרשע

כי אם ישוב אליי מיד הוא נושע

למה למה העונש קשה

כמה כמה אמתין אחשה

שובו שובו סוף סוף בניי חביביי

ואגאל אתכם מהרה כדבר נביאיי

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב, כא).