עין יעקב - יומא יב-יד | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

נעשה ונצליח.

בסייעתא דשמיא אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב, אנחנו מסכת יומא,

פרק ראשון, דף יח עמוד ב', אות יב.

משנה מסרו זקני בית הדין לזקני גאונה והוליכו והעלו לעליית בית אבטינס.

המשנה פה מדברת על סדר עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים.

והשביעו ונפטרו והלכו להם ואמרו לו אישי כהן גדול,

אנו שלוחי בדין ואתה שלוחנו ושליח בדין.

משביעין אנו עליך

במי ששיכן שמו בבית הזה שלא תשנה שום דבר

מכל מה שאמרנו לך הוא פורש ובוכה

והם פורשין ובוכין.

אם הוא חכם הוא דורש

ואם לאו תלמידי חכמים דורשים לפניו ואם רגיל לקרות

קורא ואם לאו קוראים לפניו ובמה קוראים לפניו?

באיוב ובעזרא ובדברי הימים

זכריה בן קבוטל אומר

פעמים

הרבה קריתי לפניו בדניאל.

הגמרא אומרת הוא פורש ובוכה שחשדו בצדוקי, שמו הוא צדוקי.

והן פורשין ובוכין דאמר אשלה כיש

ויש גורסין רבי יהושע בן לוי כל החושד בכשרים לוקה בגופו

וכל כך למה שלא ייתקן מבחוץ ויכניס מבפנים

כדרך שהיו הצדוקין עושין.

תנו רבנן ומעשה בצדוקי אחד

שתיקן מבחוץ והכניס לבפנים וביציאתו היה שמח שמחה גדולה

ופגע בו אביו ואמר לו, בני,

אף על פי שצדוקין אנו, מתייראין אנו מן הפירושים.

אמר לו, כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה כי בענן אראה על הכפורת.

ואמרתי, אמתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו.

ואמרו לו, היו ימים מועטים עד שמת והוטל בהשפעה,

והיו תולעים יוצאות מחותמו.

ויש אומרים, ביציאתו ניגף,

נהרג.

נתן לרבי חייא כמין כל נשמע בעדרה שבה מלך וחבטו על פניו, ונכנסו אליו הכהנים ונמצאו ככף רגל עגל בין כתפיו,

שנאמר, ורגליהם רגל ישרה וכף רגל עגל.

פסוק ביחזקאל יוד.

ואמר רבי זכריה בן כבוטל,

מתנה לרב חנן,

בר אבא, בר אבא לחייא בר אב כמא דרב.

אמר רבי זכריה בן כפוטל,

ומחווה לרב בידי

כבוטל.

אז יש שגרסו אותו בפ׳, ויש שגרסו אותו בב׳.

כפוטל ויש כבוטל.

ונאמה למימר,

אומרת הגמרא קריאת שמע, האוה קרא.

קריאה וגבנא משערי,

ואמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא, הקורא את שמה לא ירמוז בעיניו,

ולא יקרוץ בשפתותיו,

ולא יורה באצבעותיו.

ותניא רבי אלעזר

חיסמא אומר,

הקורא את שמה ומרמז בעיניו ומקרץ בשפתותיו,

ומראה באצבעותיו,

עליו הכתוב אומר, ולא אותי קראת יעקב.

אומרת הגמרא לו קשיא, ה' בפרק ראשון, מדובר,

של קריאת שמא, ה' בפרק שני.

תנו רבנן, ודיברת בם.

בם ולא בתפילה.

ודיברת בם,

אומרת הגמרא,

בם, יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים.

רב אחא אמר, ודיברת בם, עשה אותן קבע,

ואל תעשם ערי.

ואמר רבה עסך שיחת חולין עובר בעשה,

שנאמר, ודיברת בם.

בם, ולא בדברים אחרים.

רבא אחא בר יעקב אמר,

עובר בלאו שנאמר כל הדברים יגעים,

לא יוכל איש לדבר. פסוק בקהלת א'.

י״ג.

משנה הביקש להתנמנם, פרחי כהונה מקין לפניו באצבע צרדה,

ואומרים לו

צרדה הכוונה לאצבע הסמוכה לאגודל.

ואומרים לו אישי כהן גדול עמוד ואפג אחת על הרצפה,

ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה.

כן?

אז מה שנקרא, מסיחים את דעתו,

כן?

כדי שלא יישן להפיג את השינה ממנו.

ממשיכה הגמרא ואומרת, ואומרים לו אישי כהן גדול עמוד ואפג אחת על הרצפה, ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה.

אומרת הגמרא ואומרים לו וכו',

אמר רבי יצחק, על חדדת, מה יהי?

על דרך חידוש.

הראה לנו.

ובה יהי אמרי לעח וכידע שהוא נועץ את גודליו בארץ וסוחב ונושק את הרצפה, ועומד כך,

אומרת הגמרא במסכת סוכת דף נג',

כמו שכיבות צמיחה.

מיקירי ירושלים לא היו ישנים כל הלילה כדי שישמע כהן גדול כל הברה,

ולא תהה שינה חוטפתו. הוא צריך להיות מפוקס,

מרוכז.

תנא

אין מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכינור, אלא בפה, והיו אומרים אם השם לא יבנה בית שר עמלו בוניו בו.

פסוק בתהילים קכז.

תנא אבא שאול אומר,

אף בגבולין עושין כך זכר למקדש, אלא שחוטאין.

אמר אביי הביתם הרב נחמן בר יצחק תרגומה הנהר דעה,

ואמרה לאליהו לרב יהודה,

אחוה דרב סילה חסידה,

אמריתו עמי לו.

אטם משחה

והיידנא יומא דכיפור ההוא, ואיבול גם בתולות בני ארדיאה.

אמר לה הקדוש ברוך הוא, מה היא אמר?

אמר לה לפתח חטאת רובץ.

אמר לה ושטן, מה היא אמר?

אמר לה שטן ביומא דכיפור הלית לרשות לאסטונא.

אין לו רשות, מה שנקרא, להטוטו.

וממאי

אמרה

מבר חמא.

דהיינו, הם מזכירים לו את הפסוק הזה בעצם, אם השם לא יבנה בית, שם עמלו בונן בו.

תיזהר, אתה עכשיו נמצא

בעבודה שלך, כל כוונתך צריכה להיות רצויה, אומר רשי,

לשם שמיים,

בקדושה וטהרה.

ולא, חס ושלום, שיהיה בבחינת יגע בדבר שלא מתקיים.

אלא שאתה מרגיש, מה שנקרא, שזה עבודה משפה ולחוץ, חס ושלום.

למה?

כי אותם החוטאים,

דהיינו, שמשחקים יחדיו בערבוביה גברים ונשים,

זה הפתח,

נהר דעה, כן? זה הפתח שמביא אותם,

חס ושלום, לידי עבירה חמורה.

וזהו לפתח חטאת רובץ,

שהיצר הרע מחטיא אותם בעל כורחם.

דהיינו, הם מגרים את עצמם, את נפשם, ביצר הרע.

ממאי.

דאמר רבי בר חמא,

השטן בגימת ריאה 364 הרי.

בהאן היית לרשותה לאסטונה?

וביום הדה כיפור העלית לרשותה לאסטונה.

אז כל השנה יש לו רשות לסטן.

כי יצאתי לסטן, כי יראת הדרך שם מופיע במלאך,

שאמר לבלעם הרשע

שהוא היכה את האתון.

הוא אמר לי המלאך, אני יצאתי לסטן בדרך.

יצאתי מה שנקרא להטות את האתון, כדי שאתה

תתעכב ולא תגיע ולא תקהל את עם ישראל.

כי זה רצון השם יתברך היה.

אז ביום הכיפורים אין רשות לשטן.

לכן יש כוח,

עמל גדול,

חשק גדול בתפילות של יום הכיפורים,

ודווקא שם לפעמים, איך אומרים, בן אדם מוצא את עצמו עייף,

ומחפש כל מיני דברים, ואומר צום וקשה לי.

תירוצים כאלה של השטן, אבל זה מערב כיפור, זה לא מכיפור עצמו.

כי בכיפור הוא לא שולט השטן.

אבל אם אדם

לחזק את רצונותיו, בוודאי ובוודאי שהוא יכול לגבור עליו

ולהפיל את השטן לבל לשלוט עליו.

ממשיכה הגמרא ואומרת, ולא הייתה קריאת הגבר מגעת עד שהייתה עזרה מלאה מישראל. מהי קריאת הגבר? רב אמר קרא גברה.

רב שילה אמר קרא תרנגולתא, שנקרא גבר, התרנגול נקרא גבר.

רב יקלע אל האטרא דרבי שילה.

לא אבי אמור על ימי קם עלי דרבי שילה, קם רב עלי וקם מפרש.

מהי קריאת גבר?

קרא גברא.

גבר שקורא,

יפה מאוד.

ואמר לרב שילה ולימאמר קרא תרנגולה.

התרנגול אמר ליה,

הבוב לכרי זמר לגרדאי לא מקבלו אמיניה.

בא לו אצל הגרדאים לחלל ולשורר להם,

ולא מצא חן בעיניהם, לא הוכשר בעיניהם.

מה זה כן משל,

כן?

לפי שאינו גדול כמותיו,

בזמר ושירה וכולי, אז לכן לא מקבלים אותו.

כי הוה קאמינא על ידי רבי חייא ומפרשינא, מהי קריאת הגבר?

קרא גברא.

ולא אמר לי ולא מידי, ואת אמרת לי, המה קרא תרנגולתא?

אני שאלתי אותו, הוא אמר לי שזה על האדם הולך.

אז למה אתה אומר שזה הולך על תרנגול?

אמר למר ניעוריו,

כן?

אה, מה אתה עושה פה לפני הדוד שלך?

רבי חייא היה הדוד שלו.

מה אתה עושה לפני הדוד שלך שאתה קם ומתרגם, אתה רגיל בזה?

אמרת הגמרא, אני נחמר.

לך, לך, שב בכבוד שלך,

שאיני כדאי שתהא מתורגמני.

אמר להם ראינשי,

אתגרת לפוץ ערמא.

אמרי,

ואיכא דאמרי אחי אמר להם עלין בקודש ולא מורידים.

אז אם נשכרת בתפקידך,

אתגרת לפוץ אמרי,

אמרי,

אם נשכרת אצל אדם למלאכתך כל יום,

שיטיל עליך אפילו איבזויה כמו ניפוץ,

כן? פוץ.

ניפוץ סמר, שזה מלאכה של נשים, עשה לו.

ואף אני מאחר, מאחר שהתחלתי בפעולתך,

אמר לה, לתרגם את מה שאתה אומר, את הדברים שלך, אז אני אגמור את המלאכה ולא אשב.

ואיכא דאמרי, אחי אמר להם עלין בקודש ולא מורידים. לא מסלקים עכשיו את המתורגמן,

כן? שאני ארד ויקום פחות ממני.

לגמור את המלאכה, אלא

תן לו לסיים, ולאחר מכן הוא ימשיך הלאה במעשה.

נעבור בסייעתא דשמיא לפה ליועץ, זכותו תגן עלינו אמן, אנחנו בערך

ויהי נועם,

אתה אומרים ויהי נועם במוצאי השבת.

ויהי נועם צריך לומרו קודם כל מעשה טוב,

שאדם עושה, בן אישך הקדוש, זכותו תגן עלינו אמן, בלשון חמים כתב תפילות,

ושם בתפילות מופיע,

וכל תפילה שהוא אומר קודם.

המעשה שיתחיל אתה תגיד, ויהי נועם אדוני אלוהינו עלינו,

ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כונניהו.

את הדבר הזה אומרים בכל מעשה טוב, בין בדיבור ובין במעשה.

וזאת אומר הפה ליועץ, נחמתנו בעוניינו כי דלונו מאוד, ואין אנחנו יכולים לדעת

ולכוון בשום כוונות הראויות לכוון,

כי כל דיבור ודיבור וכל מעשה ומעשה יש בו רזין ילאין.

ורזה דרזין ובונים בשמיים עליותיו,

ואפילו החכמים, יודעי הסוד,

היודעים צפוני סודות, לא יוכלו להשיג אחד מיני אלף אלפים ממה יש תעלומות חוכמה.

כל שכן, אהנן יתמד יתמא,

שאין אנו יודעים כלום אלא דברים כפשטן,

רק זאת תהיה נחמתנו אשר גילו לנו רבותינו וזיכרונם לברכה,

כי כוח מצוות האל יתברך פועלות בסגולה ועושות רושם למעלה,

אף שנעשות בלתי הכוונה הפרטי.

ורק שיכוון בכללות שעושה המעשה הזה לקיים מצוות אלוקיו ולעשות נהת רוח לפניו,

ולתקן הדברים בשורשן, לדעת כל הקדושים ולדעת הקדוש ברוך הוא,

יתברך שמו.

וידי עשתה משל נאה על זה, הלא הוא כתוב בבית תפילה שלי,

לך נא וראה.

ועל זה יתפלל כל אדם כל מעשה, קודם כל מעשה וכל דיבור, שיאמר ויהינו עם.

מעשה ידינו קוננה עלינו,

ואף שבלי אמירת ויהינו עם, גם כן המצווה פועלת למעלה בדרך סגולה,

כי בכל אופן הוא עושה מצווה.

מכל מקום יש חילוק יש,

שהרי בוודאי אינו דומה המכוון למי שאינו מכוון,

שהמכוון

פועל יותר ומעורר הדברים העליונים ביותר.

ולמה הדבר דומה? לחבל ארוך

שראשו אחד בארץ בידי האדם,

וראשו השני מגיע השמיימה,

שכיוון שמחזיק האדם בידו הראש האחד,

הרי הוא מנענע את הראש השני.

אבל כל כמה שיחזיק בה בחוזק יד וינענע בכוחו יותר,

אוסר רושם ומנענע למעלה.

כן הדבר הזה,

ככל שהאדם יכוון יותר בכוונות הראויות לכוון, הוא גורם התעוררות למעלה בשמיים,

לעורר את האהבה ולייחד שמע דקודשה בריחו ושכינתה.

וזוהי כוונת תפילתנו באומרנו והינו עם,

שיכונן השם מעשי ידינו בשמיים.

מים ממעל כאילו כיוונו בכל הכוונות הראויות לכוון

ותפילה זו עושה פירות.

וגם בפסוק הזה יש רזיני לעין בכל עוד ועוד ובכל תיבה ותיבה והיה ראוי לנו שנאמר ויהי נועם על ויהי נועם.

ותקנו לנו רבותינו זכרו על יום וברכה ויהי נועם וקדושה דה סדרה בכל מוצאי שבת

כמפורש

בזוהר הקדוש חלק א',

קצז עמוד ב', שהוא לעורר

את הרחמים על דין גיהנם שלא ישלוט בנו.

ועל כן שפר קדמאי לכוון באמירת ומעשי ידינו כל עינה עלינו

ומעשי ידינו כל עיניו שלא תצא תקלה מתחת ידינו ולא שום דבר שאינו מתוקן

כדי שלא נתחייב בדינה של גיהנום.

ועל זאת ישפוך נפשו לפני השם בתחילת השבוע שייכנס בשלום ויצא בשלום

ולא יכעיס בה את בוראו

וכן יום ליום יביע עומר ולילה לילה לחווה דעת

ומנהג ישראל שאין אומרים סדר ויהי נועם במוצאי שבת שחל ביום טוב,

אלא אומרים יהי שם,

קדיש,

תתקבל, שיר המעלות,

יהיה שלמה, אז הוא משבח.

אבל לדעת המקובלים ראוי לאומור אפילו במוצאי שבת

של חול המועד,

וכן עושים הצנועים בינם לבין עצמם.

ואפילו על דברי רשות המוכרחים טוב לומר לשם מצווה מן העם.

וזה הדבר עושה פעולה גדולה ותועלת גדולה בשמיים.

כי הלא אמונה אין לך דבר בעולם שאין לו שורש למעלה.

וכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברעו אלא לכבודו.

וכל עמל אדם הוא לברר ולהוציא האור וניצוצות הקדושה,

וכל הדברים עתיקים ועושים רושם בשמיים, ובלבד

שיכוון את ליבו לשמיים.

ומספרים

על הגאון הצדיק מגיד המישרים, רב שולם שבדרון,

שהם המגידים של עיר הקודש ירושלים,

המגיד הירושלמי היה מכונה.

פעם אחת הוא מספר שהוא הלך עם אחד מילדיו לרופא.

בדרך הוא פגש את הגאון הגדול רב אייזיק שר,

שהיה ראש שיבת סלבודקי.

הוא שאל בשלמה רב אייזיק שר,

ולאחר מכן שאל אותו לאן פניו מועדות.

אמר לו

רב שולם שבדרון,

אני הולך עם בני לרופא.

הוא שאלני, מדוע אתה הולך לרופא?

אמר לו, בנו חולה.

ועוד פעם הוא שואל אותו, ועוד פעם הוא עונה לו,

ועוד פעם הוא שואל אותו,

וחוזר ושואל אותו, ועוד פעם הוא עונה לו, ועוד פעם חוזר.

הוא הבין,

רב שולם שבדרון, כי יש מסר

בדבריו של רב אייזיק שר.

ואכן הוא סיים במשפט הרי...

זה שהבהמה הגדולה הולכת עם הבהמה הקטנה לרופא?

הרי זה שהבהמה הגדולה

הולכת עם הבהמה הקטנה לרופא.

וטמעתי, אומר רבי שולם שבגרון, לפשר דבריו,

ואמרתי לו רושאי שיבה

תסביר לי,

כל בהמה דואגת לפרי ביטנה הרי היא מאכילה ומשקה אותה,

ודואגת לכל צורכיהם

והאדם ההולך לרופא ניבשה לבהמה דואגת לעולליה,

ומה ההבדל אם כן?

כך מסביר לו רבי זיקשייר.

אמר לו, יהודי ההולך עם בנו לרופא צריך לדעת שהוא מקיים בכך מצוות חסד עם יהודי,

שבמקרה הזה הוא בנו

הזקוק לרפואה,

ולא מפני שאדם דואג לפרי בטנו,

אלא כי התורה הקדושה מצווה אותנו לעשות חסד.

וכשחושבים כך,

כל מעשה פשוט

ושגרתי אפילו נהפך למצווה גדולה ונשגבה.

וראיתי דומה,

ראיה

אצל רבנים נוספים, המשיך רב שולם שבדרון.

היה איש מנקיי הדת בירושלים ומגדולי התלמידי החכמים שבה,

קראו לו הצדיק רב חיים הרשלר זצל.

הוא ראה את אשתו כשהיא שואבת מים מהבאר, והיא מתקשה להוציא את הדלי

מערב חיים הרשלר לעזור לה, תוך שהוא ממלמל לעצמו הריוני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשיית חסד.

גם כשהיה מאכיל את בניו הקטנים, היה אומר,

הנני מקיים מצוות גמילות חסדים.

וכשנכנסתי למורי ורבי הגאון הצדיק, המשגיח רב לייב חסמן,

זכר צדיק וקדוש לברכה,

בימי כל יום מיהרתי למטבח להכין לרב כוס תה מהוויל,

וכשהגשתי את הכוס לפניו, הוא שאל אותי, בשביל מה הכנת לי כוס תה זה?

ואני השבתי, מפני שרציתי לשמש תלמיד חכם.

מורי ורבי אמר לי, ידעתי שכך תענה, אך מדוע לא תענה בצורה פשוטה יותר?

הלא אני אדם זקן וחלוש,

ובנוסף לזה איני חש בטוב, הרי זו פעולה פשוטה של מעשה חסד עם יהודי חולה.

למה זה צריך לענות בצורה כזו?

מפני שרציתי לשמש תלמיד חכם.

להפך, שרצית לגמול חסד עם יהודי חולה.

וזה אביהי נועם שאנחנו אומרים בפשטות על כל מצווה ומצווה.

ואנחנו מזכירים את זה במוצאי שבת דווקא,

כדי להורות לנו מהי הדרך שצריך האדם לדבוק בה לכל ימות השבוע כולם.

ברוכים תהיו להשם.