עין יעקב - יומא טז-יז | הרב שמעון משה חי רחמים [שיעור מתאריך 22.05.2023]

- - - לא מוגה! - - - 

השם למעשה מנצח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב, אנחנו מסכת יומא, פרק ראשון,

דף כא, עמוד ב', אות טז. אמר מור

ועשן המערכה, ומי הווה עשן במערכה?

ועתניה חמישה דברים נאמרו באש של מערכה, רבוצה כארי

וברא כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין,

כיבשין, ואינם על העשן

אז מהו עשן במערכה?

כי כאמרינן בדהדיות דתניה.

פסוק בויקרא א', ונתנו בני אהרון הכהן אש על המזבח, וערכו עצים על האש,

אף על פי שאש יורדת מן השמים,

מצווה להביא מן ההדיוט.

רבוצה כארי,

ועתניה אמר רבי חנינא סגן הכהנים, אני ראיתי, ורבוצה ככלב.

אומרת הגמרא, לא קשיא, הא במקדש ראשון, הא במקדש שני,

ובמקדש שני מיהה? ושואלת הגמרא,

ואמר רבי שמואל, בראוני, אמר רב אחא,

מאי תכתיב ועלו ההר,

עלו ההר, ועבאתם עץ ובנו הבית,

וארצה בו,

ואח אבד,

אמר השן וכרינן, ואי כבדה, ומאי ישנה דמחוסר ה-,

ואי כבדה, ופה רשום ואיכבד.

אלו חמישה דברים שיש בין מקדש ראשון למקדש שני, דהיינו הבדל.

ואלו הן ארון,

כפורת,

כרובים,

אש,

שכינה,

ורוח הקודש,

אורים ותומים.

ארון, כפורת וכרובים, אחד, אש, שתיים, שכינה, שלוש, רוח הקודש, ארבע,

אורים ותומים, חמש.

אומרת הגמרא, אמרא, אין,

מהווה, הבו,

סייעו אהוד אלא מסייע.

כן,

אז ההבדל ביניהם, בין הראשון לבין האחר, כותב העיון יעקב, שבמקדש ראשון,

שרתה שכינה, כך מובא גם בספר אפליה ופלא,

שבמקדש ראשון ששרתה שכינה היה יורד האש בצורה של מה?

של אריה.

יפה מאוד, אבל בבית המקדש השני שלא שרתה שכינה, הייתה צורתו,

חס ושלום, כצורה של כלב.

וזה היה נרמז.

ככלב השב אל קיופ,

שחזרו ישראל כביכול לסורם, ולכן

נצרך בית המקדש השלישי שוב פעם להיחרב.

בית המקדש השני, סליחה.

י״ז, תנו רבנן שש אישות הן.

יש אש אוכלת ועינה שותה.

יש שותה ועינה אוכלת.

יש אוכלת ושותה.

ויש

אוכלת לחין כי יבשין.

ויש אש דוחה אש ואש אש אוכלת אש.

יש אש אוכלת ועינה שותה, אומרת הגמרא הדידאן.

שותה ועינה אוכלת, דחולין.

אוכלת ושותה, דאליהו.

וכתיב ה' תיפול אש אשם ותאכל את העולה ואת העצים ואת האבנים ואת העפר.

ואת המים אשר בתעלה ליחך.

אוכלת לחין כייבשין כמו שהיה בעצה מערכה.

יש אש דוחה אש דה גבריאל ויש אש אוכלת אש אש השכינה הקדושה. דבר אמר הושיט אצבעו ביניהם ושרפן

ועשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אינן מזיזות אותו ממקומו".

זה אחד מהניסים שהיו בבית המקדש

שלעולם לא זזה שביל בעצם של העשן של עצי המערכה שהיו מקריבים.

ואמר הרב יצחק בר אבדימי מוצא יום טוב אחרון של חג הכל צופין בעשן המערכה נוטה כלפי צפון עניים שמחים ובעלי בתים עצבים

מפני שגשמי שנה מרובים ופירותיהם מרכיבים.

נוטה כלפי דרום עניים עצבים ועשירים שמחים מפני שגשמי שנה מועטים ופירותיהם משתמרים.

נוטה כלפי מזרח הכל שמחים.

נוטה כלפי מערב הכל עצבים.

אומרת הגמרא דאזיל ועתה כדיק לה ועבדו ראה

לא הוה מבדר

ואמר כלפי מזרח הכל שמחים

נוטה כלפי מערב הכל עצבים ורמין ומזרחית לעולם יפה

ומערבית לעולם קשה ורוח צפונית יפה לחיטים ובשעה שהביאו שליש

וקשה לזדים בשעה שאין חונטים ורוח דרומית יפה לזיתים

בשעה שאין חונטים וקשה לחיטים

אמר אבי יוסף, ואיתם אמר זוטרא, ואיתם הרב נחמן בר יצחק, וסימניך

שולחן בצפון ומנורה בדרום,

המר בדידי והמר בדידה.

ולא קשיא הלן,

אומרת הגמרא, והלהו.

אז צפונית הייתה מגדלת חיטים שהיו ראויים לשולחן, כך כותב רשי הקדוש.

דרומית הייתה מגדלת שמן שהיה ראוי למנורת המקדש.

מסכמת הגמרא, לא קשיא הלן והלאו, מזרחית יפה לארץ בבל שהיא ארץ צלחה מחמת מימיה לעולם ולארץ ישראל קשה שהיא ארץ ערים מובקעות וממהרת להתייבש באותה רוח.

נעבור בסיירת דשמיא, לפה ליועץ,

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.

אנחנו בעוד זן זכירה.

זכירה היא כלל גדול בתורה, סמא דחולה.

וזה כל האדם שיזכור אשר הוא יהודי, שחובה מוטלת עליו להישמר ולהיזהר

מכל דבר רע,

ומכל צד נדנוד איסור ולשמור כל מצוות ה' דאורייתא ודרבנן בכל דקדוקיהן.

הדק היטב בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, וזהו דרך כלל.

וגם יזכור לקיים

את הפסוק שהבאתי אדוני לנגדי תמיד,

ולעורר היראה והאהבה את השם הנכבד והנורא ולדופקה בו בכל עד ובכל רגע. ואם יוכל לומר כפעם בפעם פסוקים המעוררים את עצמו, כגון שיוויתי השם,

ואשראי שלא אשכחך ובן אדם יתאמץ בך וכדומה, וגם מזכור את כל העבירות הרגי לבירור אינשי ונעשו כהתר,

כגון במידות הרעות של הגאווה וכעס וקנאה ונקימה ונטירה וקפדנות, וכגון אכילה מרובה ושיחה בטלה ולשון הרע ותפילות וברכות חטופות בלא כוונה וגזל והונאה וביטול מצוות וכהן הרעות

וביטול תורה כנגד כולם, על הכל זכור יזכור גם את עונשם

של המידות ושל העבירות והחומר שבהם,

ואיך ומה ראוי לעשות לגדור בעדו להינצל מהם,

ואיך בתחבולות יעשה מלחמה נגד יצרו.

ואין אמת דבעידן דייצר הרע, לית דמיתקר ליצר טוב.

אבל כבר מילתי כותב הרב אמורה לעיל בערך ההכנה שירשום בכתב יושר ויבטא בשפתיים יום ליום לבי העומר.

יזכור בפה ואל ישכח בלב המכתב מכתב אלוקים הוא כי ראייה מביאה לידי זכירה

ובלבד שירשום לזכור את הכל בכתב

כאשר מיד השם עליו השכיל וגם לזכור שחוק נתן ולא יעבור לקרוא את הרשום בכתב

וממילא והיעל מצחו תמיד

לזיכרון בין עיניו וכן צריך לזכור

את כל אשר חטא ואהבה מיום היותו ויהיה חטאתו נגדו תמיד כי זה מועיל לעולם

שלא יתגאה

ושיהיה נבזה בעיניו נמאס וגם ישתדל לתקן את אשר עיוות

ולקיים את דרכי התשובה כאשר יוכל שאת כי יאמין שחטאותיו אשר חטא מיום היותו הם סדורים לפני המקום ברוך הוא ואחד מהם לא נעדר כי אין שכחה

לפני כיסא כבודו ואם לא יתקן עתיד הוא לתת את הדין

שנאמר ונקה לא ינקה

למי הקדוש ברוך הוא מנקה אך ורק לשווים

ולכן גם לזאת יפקח את עיניו וירשום בכתב מה ראוי לעשות כפי כוחו

סיגופים ותיקונים ולא יעבור.

וגם חסדי השם יזכור כעל כל טוב אשר גמל איתו מיום היותו

ויודה כפי כוחו ומה טוב ומה נעים שיקבל לעשות איזה דבר כפי מה שהראה לו לזכור נפלאותיו יתברך

וייכנע ויאמר קטונתי מכל החסדים

וגם ראוי לזכור תמיד את רוממות האל והשגרתו הפרטית ושפילות האדם

וכהנה וכהנה שכירות טובות לפי מה שהוא אדם ולפי מה שצריך לו שתקפו יצרו

כי את הכל צריך לרשום בכתב ויום ליום יוסיף דעת יוסיף לכתוב ויהיה עמו וקרא בו חוק ולא יעבור

רק את זה יקבל עליו בכל תוקף ברוב עוז ותעצומות שלא יעבור מלקרוא ולזכור בפה ובלב את הרשום בכתב יום ליום או פעם בשבוע או לפחות פעם אחת בחודש

ובזה יראה נפלאות כי מה כוחו יפה לנצח את יצרו

ומעט מעט יגרשנו אם אבן הוא נמוח

ואם ברזל הוא מתפוצץ כפי שאומרת הגמרא בקידושין ל' עמוד ב'

ובכך מצא כדי גאולתו

ויש עוד סוג של זכירה

שצריכים להרבות בה והיא זכירת התלמוד שלומד

ואין אמת כי זו מתת אלוקימי ולא כל אדם זוכה לזכירת הלימוד

אבל זו מידת כל האדם בכל מידי דמידות טובות שכל אשר בכוחו לעשות צריך לעשות

ומצאנו בגמרא בברכות ל...

ח' ובפסחים סח' גדולי עולם בעלי השס

דאב ומהדרי תלמודיו כל תלתין יומין כדי שלא להיכלם לעולם הבא שאומרים,

היו חוזרים על הלימוד שלהם כל שלושים יום. למה?

כדי שלא יתביישו אחרי מה עשרים בשמיים

שאומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. נו, מה למדת? לא זוכר. מה זה לא זוכר?

ישאלו אותך אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. לאן לכאן? לעולם הבא.

ואנן מה נענה בתריו?

ואם הם אמרו, ענן כאצבעתא לבירא לשכחה,

אנו מה נאמר כי דלונו מאוד מאוד,

ולפחות חובה מוטלת עלינו להכיר את מיעוט ערכנו ולהיות חוזר על הדינים הנצרכים.

והיושבים כסאות למשפט ומורי הוראות בישראל, אל יורו ואל יפסקו שום דין,

לא מאיסור והיתר ולא מדיני ממונות, אלא מתוך ספר אחר חיפוש מחיפוש.

אף איפשיטא למילתא

טפמי בעייתא בכוכתא. אפילו שזה פשוט להם הדין הזה, כן?

וכן אל יעיד על שום דין לומר שראה או ידע או שמע, ואל יסמוך על זכירתו,

אף שדומה לו שברור לו הדבר כאחותו שהיא אסורה לו,

כי בתור ידום זה הזיכרון כוזב הרבה.

ולכן חובה מוטלת עלינו כי לא תמוש התורה מפינו להלכה ולמעשה,

ויחרדו על תלמידי חכמים להורות הלכה בעל פה, ואוי לה לאותה בושה,

אם יראה לו לבושה להודות שאינו בקי בהלכה ויורה דין ממהרה על פי הזכירה.

ומידה זו עושה הקלה,

ורבים חללים מפילה, והלוואי שלאחר העיון הרב בספרים דבר בעיטו יורק הלכתו ודין ידין לעמיתו.

ויש עוד סוג של זכירה שלישית,

שגם היא מוכרחת לזכור, זוהי הטובה, לא להיות כפוי טובה.

הטובה שקיבל מחברו, המעט הוא ימרה ויהיה לזיכרון בין עיניו,

כל ימיו,

וחייב לשלם גמולו ולהחזיק לו טובה, ושלא יהיה להיות כפוי טובה.

ולאידך גיסא הזכירה לא טובה לזכור את אשר לא טוב עשה עימו.

דהיינו, רק את הדברים הטובים תזכור מה שחבר שלך עשה, ולא את הדברים הרעים. זה צריך לשכוח,

כי עובר על מה שאמרה התורה, לא תיטור.

לא תקרום ולא תיטור, ויקרא יט יח.

לכן לא בכוחו יגבר להוציא טינה מליבו,

ונכתוב בזה במקורו בערך נטירה, ויהיין לאל בערך אהבת רעים.

עד כאן, ברוכים תהיו להשם.