מצות מזוזה למעלה מהקבלת שכינה

 

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום משפחת שניאור יזכו לתשובה שלמה זיווגים הגונים לכל הילדים ברכה והצלחה הכרת הטוב למי שצריך

ולהצלחת הקמפיין שייבנה שופר גדול במהרה בימינו בירושלים אמן

מצוות מזוזה למעלה מהקבלת בני שכינה

בספר חרדים

פרק ה' מצווה כה'

כתב

מצווה לקבוע מזוזה

ישים אדם ידו על המזוזה תמיד

כשנכנס לבית

וכשיוצא ממנו

ויזכור שהקדוש ברוך הוא הוא בעל הבית בבית הזה

והאדם ואשתו וכל אשר לו אורחים בתוך הבית

וכל נכסיו שלו

והוא שומר אותו בבית ובשדה

מקובל

שעל דלת הכניסה תולים שלט

ושמים את השם משפחה

יש מחמירים

וכותבים כאן גרים משפחת כהן

כל זה שיהיה זיהוי מי נמצא בתוך הדירה

בעל החרדים אומר

שבעצם

בעל הבית

זה הקדוש ברוך הוא

והמזוזה

יש בה הרבה אזכורים של שם הוויה

והמזוזה היא כמו שלט

שמודיע בפתח הבית שיש פה בעל הבית שקוראים לו הקדוש ברוך הוא.

אם אדם

מניח את היד

על כאן גרים משפחת כהן במנשק

אבל צריך להיכנס ולהניח את היד

איפה שרשום שמו של בעל הבית האמיתי

ונוטלים רשות

לתוך הבית

של הקדוש ברוך הוא.

אם אדם זוכה להכרה כזו,

יוכל להיות

כגדולי הדורות שהפקירו ביתם

לכל נצרך והתהלכו בתוך הבית כאורחים.

בביתו של רבי חיים מבריסק,

זכר צדיק וברכה,

היו הרבה עניים

שהתארחו בו

לפעמים תקופות ארוכות,

והמיטות היו תפוסות על ידי האורחים,

עד שבני הבית פעמים ישנו על ספסל או על הרצפה.

פעם ראה אחד האורחים את רבי חיים מבריסק

והסבר שזה אורח כמוהו.

אז הוא פנה אליו, שאל אותו,

אתה יודע כמה זמן אפשר להישאר כאן?

אז הוא אמר לו, אני לא יודע, אני כבר נמצא פה כמה שנים ולא אמרו לי מאומה.

זאת אומרת, הוא פתח לו פתח להישאר שם גם כמה שנים.

רבי ישיילה

קרסטירר,

זכר צדיק וברכה,

הפקיר את הבית לכל דכפין

והתהלך בתוכו כאורח

בשיא הפשטות.

זקנים שזוכרים אותו אמרו שהוא נראה כמו אחד המשרתים בבית.

פעם נשבר לאחד האורחים בקבוק יין

והוא נבהל.

מיד הביא לו רבי שיילה

בקבוק חדש להניח את דעתו

שלא ייבהל ולא יפחד.

לא פעם ישבו על הכיסא שלו.

כיסא, עץ פשוט.

אחרי שהתברר שישבו על כיסא של הרב,

ביקשו סליחה.

מה הוא היה עונה?

אוי, אתם עייפים, תלך לפוש קצת.

היסוד הוא להבין שהבית שלנו

הוא לא שלנו.

הוא של הקדוש ברוך הוא.

ונתן לנו רשות להיכנס לתוכו ולגור בו.

כשיש גישה כזאת,

אז מצוות הכנסת אורחים היא טבעית ביותר.

אתה לא עושה טובה שאתה פותח לכל נצרך

ומאפשר לו להרגיש כמו בביתו,

משום שאתה אורח והוא אורח.

מי שמרגיש הבית שלו מרגיש עליונות על האורח,

אבל לא כך צריך להרגיש.

יהיו עניים בני ביתיך.

זאת אומרת,

אדם צריך לזכור שהמזוזה בא לומר,

יש בעל הבית,

זה הקדוש ברוך הוא,

ואתה אורח אצלו.

כשאדם מכניס אורח

לבית

זה לא אני מכניס אורח,

כי אתה גם אורח, ואין אורח מכניס אורח,

אלא

מודיעים לאורח שיש פה גם כן אורח.

זאת אומרת, זה ממש כמו בית הערכה.

ויש אוכל, ויש שתייה.

לפי זה יש בעיה קצת בשלט,

שתולים בכניסה,

ונכתב בו שם המשפחה של הדיירים,

זה כמו סתירה למזוזה שמכריזה שהקדוש ברוך הוא.

המזוזה מכריזה שהוא בעל הבית.

על שער ביתו של המהרשה הקדוש

לא נתלשת משפחת איידליש.

אתם יודעים מה היה כתוב?

פסוק

דלתי לאורח אפתח

בחוץ לא ילין גר.

זה היה כתוב.

כי אני והאורח, שנינו אורחים

אצל בעל הבית האמיתי ששמו רשום בתוך המזוזה.

לפי זה אפשר לסנגר

על אלה שכותבים בהחמרה, כאן גרים,

משפחת כהן,

שהם מחשיבים את עצמם כגרים.

כאן גרים.

לא דרים,

דרים זה מלשון דירה.

גרים זה מלשון גר.

אז

אפשר ללמד זכות.

רבי יצחק מבורקי, זכר צדיק וברכה,

שואל שאלה.

למה לא נכתבה מצוות הכנסת אורחים

כמצווה בתורה?

הוא עונה, אין צורך לכתוב בתורה מפורש

מצוות הכנסת אורחים, כי זה כלול במצוות מזוזה.

היא מכריזה שבני הבית אורחים בבית הזה.

אם כן, מצוות הכנסת אורחים היא סניף למצוות מזוזה.

ומי שזעיר במצוות המזוזה בהבנה שלמדנו,

ממילא הוא מכניס אורחים.

אם אתה אורח,

פשיטא,

שהדלת פתוחה גם לעוד אורחים.

לכן אמרו חכמים זיכרונם לברכה בשבת ל״ב, אז זעיר במצוות מזוזה זוכה לאריכות ימים.

מצוות מזוזה היא לא מצווה פרטית,

אלא מצווה כוללת.

היא מכריזה על האמת הזו שכל מה שיש כאן בבית,

הכל של הקדוש ברוך הוא,

ולא של האדם המתגורר בו. באמת, ארץ ישראל של מי?

של הקדוש ברוך הוא.

ואנחנו של מי?

של הקדוש ברוך הוא. והילדים שלנו של מי?

של הקדוש ברוך הוא. ברכוש שלנו של מי?

של הקדוש ברוך הוא.

וממילא איפה שאתה לא נמצא ואיפה שלא,

הכל זה של הקדוש ברוך הוא.

אז ואיך אנחנו אומרים בברכת האורח,

בברכת המזון,

יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא ייכלם לעולם הבא.

איך אנחנו קוראים לו

בעל הבית?

הרי כולנו אורחים בבית הזה, והקדוש ברוך הוא בעל הבית האמיתי.

איך אתה שומע עכשיו שאומרים לך שאתה בעל הבית?

אבל בדרך צחות

אפשר לומר שזו הכוונה לא עליך, על הקדוש ברוך הוא.

שלא יבוש בעולם הזה, הבעל הבית,

הכוונה שלא יתבייש בעולם הזה שלו.

כמו שאמר הנביא, וקידשתי את שמי הגדול,

ההם מחולל בגויים אשר חיללתם בתוכם.

אז זה בושה כביכול לקדוש ברוך הוא בעולם הזה, אם אנחנו מחללים את שמו.

אז כביכול הקדוש ברוך הוא מתבייש בבריאה,

אם לא עושים את רצונו.

אז שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה.

ומה לעולם הבא,

ולא בעולם הבא גם.

לא ייכלם לעולם הבא, כי המלאכים קטרגו

על בריאת האדם ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו, לא משתלם לך.

וכשאדם לא נוהג כרצון השם, כביכול יש כלימה לקדוש ברוך הוא בעולם הבא שברא אדם כזה.

טוב, זה בדרך צחות.

כשיש לקדוש ברוך הוא יהודים יקרים שעושים חסד זה עם זה,

אז הקדוש ברוך הוא לא מתבייש בעולם הזה ולא נכלם בעולם הבא,

ומצליח מאוד בכל נכסיו.

ומה זה שכתוב, בא לשלוט שטן במעשה ידיו,

בא להזדכא לפניו שום דבר הרהור,

חטא ועבירה ועבור מעטו עד עולם.

אם אנחנו ממשיכים בדברי צחות על הקדוש ברוך הוא, אז שהשטן לא יביא לפני הקדוש ברוך הוא את העבירות והחטאים

של בני ישראל,

לא במחשבה, לא בדיבור ולא במעשה.

טוב, עד כאן זה היה דברי צחות.

אבל בפשטות,

ברכת האורח מיוחדת כמובן למארח עצמו,

והם מקובל שקוראים לו בעל הבית.

והברכה הזו נאמרת על ידי האורח,

ולכן מבחינתו מתייחס אל המארח כבעל הבית

ומברך אותו שפתח לו את הדלת והאכיל אותו והשקע אותו.

מדרכי האנושיות

להכיר שיש כאן בעל הבית

בלנהוג עמו בדרך ארץ בביתו.

לכן אמרו, כל מה שיאמר לך בעל הבית, עשה.

למה? כי אתה מצווה בכבודו, הוא מארח אותך בביתו.

אבל חוץ מצא,

אין לו רשות לסלק אותך מן הבית להשאיר אותך ברחוב.

כי הבית הזה לא ביתו,

והוא לא בעל הבית האמיתי.

זה כמו שם מושאל שקוראים לו בעל הבית.

כי בדרך העולם מקובל בעל הבית זה מי שיש לו דירה והוא מתגורר בה בקביעות.

אבל אנחנו מדברים פה מצד ההבנה הפנימית של מצוות מזוזה,

שבאמת בעל הבית האמיתי זה הקדוש ברוך הוא ואנחנו אורחים בביתו.

לכן מנשקים את המזוזה בכניסה לבית

כדי להרגיש שהוא אורח בביתו

וייתן הרגשת נחימות לאורח

כי שניהם אורחים בבית זה.

אם אדם חי בהכרה כזו

שהבעל הבית האמיתי זה הקדוש ברוך הוא והוא רק אורח,

ממילא ביתו יכול להיות פתוח

לאורחים לא רק בפסח

כל דכפין יתה ויכול.

כשהקדוש ברוך הוא בעל הבית האמיתי

אין צורך להזמין אותו כאורח

אלא הוא נמצא בביתו בתמידות

ולכן צריך להיזהר במחשבה, בדיבור ובמעשה כשאתה נמצא בתוך הבית של הקדוש ברוך הוא.

צריך להיזהר לכן הצניעה ללכת עם השם אלוקיך זה אפילו בבית.

בקהילות ישראל נהגו

שבליל שבת כל יהודי דואג לארח מסעודתו אורח שנקלע לעיר.

כשהיו מסיימים תפילת ערבית בליל שבת

שאלו אחת את השנייה מי האורח שלך בשבת זו.

והיה חסיד אחד בשם רבי משה באטלן מסקוור

שהיה נוהג לשאול את השאלה בנוסח אחר.

מי בעל הבית שלך בשבת זו?

להשריש

את ההרגשה שאתה לא בעל הבית.

מהאורח הוא בעל הבית.

יש קפדה שאדם מוכר

או משכיר את הבית

לא להסיר את המזוזות.

יש בזה איסור וסכנה.

הגמרא בא במציאה קף ב',

תנור רבנן, המזכיר בית לחברו,

על הסוחר לעשות לו מזוזה.

וכשהוא יוצא, לא ייתלנה בידו ויוצא,

אלא ישאירה במקומה.

ומביאה הגמרא מעשה באדם שנטל בידו ויצא וקרעו אסון.

מה החומרה בדבר?

הנימוקי יוסף מביא בשם הריטווה הטעה משום שעל ידי המזוזה חלה קדושת השכינה על הבית

וכשמסירים את המזוזות מסירים את השכינה

גורמים לסילוקה

בקדושי הריטווה

שם כתב

הסכנה משום שהמזוזה שומרת על הבית ועל הדרים בו

שדי שומר דלתות ישראל

לכן המסיר את המזוזות מן הבית

גורם סכנה לאלה שיבואו להתגורר אחריו

אולי הם ישתהו עד שיקבעו את המזוזות החדשות

וכשאין מזוזות בבית הם לא יזכו לשמירה

וכיוון שהאיש שעזב את הדירה

הסיר את המזוזות

ולא חשש לסכנה שעלולה לבוא

על הבאים אחריו

מידה כנגד מידה הסכנה עלולה לבוא עליו גם

אתה לא מקפיד על סכנה לאחרים

אז תהיה מופקר לסכנה גם

לפי דברי החרדים

יש טעם נוסף

קביעת המזוזה בפתח הבית

זה קביעת שמו של הקדוש ברוך הוא

שהוא בעל הבית האמיתי

כשהדייר הישן עוזב את הבית

ונכנס דייר חדש

הרי מצד בעל הבית האמיתי הקדוש ברוך הוא לא חל שום שינוי

עד היום בעל הבית

נתן רשות לרובן להתגורר פה

אחרי שהוא עוזב

בעל הבית אומר לו צא ונותן רשות לשמעון להיכנס לבית להתגורר בו

אבל אתה לא יכול להוציא את המזוזה כי זה הבית שלו

לכן אם ראובן עוזב את הבית ונכנס שמעון תחתיו

אפשר להסיר מדלת הכניסה את השלד משפחת כהן

ולשים משפחת לוי

אבל מבחינת בעל הבית האמיתי השלד של המזוזה נשאר על מקומו כי בעל הבית נשאר כאן

הקדוש ברוך הוא

ואם נשאל

הרי אמרו כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא

מדוע זה לא חל במקרה הזה שהקדוש ברוך הוא אומר לאדם צא

ראובן צא ושמעון בוא.

אלא כמו שאמרנו, אם המארח אומר לאורח צא לא ישמע לו.

למה?

אין לו רשות להוציא אותו מן הבית, זה לא הבית שלך, זה הבית של הקדוש ברוך הוא.

על כן כל אשר אומר לך בעל הבית האמיתי עשה,

ובכלל זה גם אם הוא אומר לך צא, כי הוא הבעל הבית האמיתי.

אמרו חכמים, זיכרונם לברכה, בשבת ככ זן,

גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה.

ולמדו את זה מאברהם אבינו,

שאמר לקדוש ברוך הוא, אל נא תעבור מעל עבדיך.

זאת אומרת, תמתין עד שאני ארוץ ואני אכניס את האורחים.

בערב אי ישעיהלה,

שמצוות הכנסת אורחים גדולה יותר מעבודת הצדיקים

שעוסקים ברזי רזין.

אם צדיק יכול לקבל פני שכינה על ידי לימוד פרקים מספר הקדוש עץ חיים,

הוא יכול לזכות על ידי הכנת מרק

לאורחים שלו.

גדולה הכנסת אורחים בהקבלת פני שכינה.

לפי דברי החרדים מתבאר הפלא ופלא מדוע זה?

הקבלת פני שכינה שלמה והנעלית ביותר

היא על ידי הכנסת אורחים.

כי זה גופא כמו להכניס שכינה בביתו.

כשאדם מכיר בכך שבעל הבית זה הקדוש ברוך הוא,

והוא רק אורח,

הוא לא נועל דלתו מלקיים מצוות הכנסת אורחים.

מתוך ההבנה שהוא אורח.

מהאורח השני הוא גם אורח.

ונמצא שהוא מכריז שהשכינה הקדושה היא בעל הבית כאן.

וזה שאמרו שהכנסת אורחים

כהקבלת פני שכינה כי אתה מורה בזה באמת מבעל הבית.

אבל למה זה גדולה יותר מהקבלת פני שכינה?

אדם מתדבק בעליונים למשוך עליו השראת שכינה.

או מקדש את הלבנה,

שזה כקבלת פני שכינה.

או הולך לכותל המערבי ששכינה לא זזה מ...

ממנו לעולם.

אבל יותר מזה זה הכנסת אורחים.

למה?

הוא אינו מקבל פני שכינה,

אלא מתוך שהקדוש ברוך הוא בעל הבית,

הקדוש ברוך הוא מקבל אותו ונותן לו רשות להיכנס לביתו.

אז המכניס אורחים

מתוך

ההשגה של העניין הפנימי של מצוות מזוזה

הוא במדרגה גבוהה יותר מקבלת פני שכינה.

הקדוש ברוך הוא

נגלה אל אברהם אבינו עם פמליה של מעלה.

ויירה אליו אדוני באלוני ממרא.

אמר לו אברהם אבינו יש לי גילוי גדול מזה

בהכנסת האורחים עם כל הפנימיות

אני מכריז שהקדוש ברוך הוא בעל הבית בביתי ואני אורח אצלו.

אז מה לי לעסוק בהקבלת פני שכינה אם אצלי הוא נמצא כל הזמן.

על המצורע נאמר

ובא אשר לו הבית

והגיד לכהן לאמור

כנגע נראה לי בבית

מה זה שכתוב ובא אשר לו הבית

זה הבית שלו?

הרי אמנו זה של הקדוש ברוך הוא

המצורע נענש

על מה?

שלא השאיל את כליו

ולא הכניס אורחים

אז לכן מסולקת השכינה מביתו

למה? כי נדמה לו אשר לא הבית. הוא חושב שלא, שלא הבית

הוא מאמין שהקדוש ברוך הוא בעל הבית בחוץ

לכן הוא מנשק את המזוזה בצאתו

אבל בכניסה הוא אומר אני בעל הבית

המצורע לא רצה להשאיל כלים

ולא מכניס אורחים

הוא מוציא שם רע על אחרים, הוא לא נותן, הוא מחשיב את עצמו

אז מוציאים את החפצים שלו כדי לטפל בנגע, בינתיים רואים את הכלים, אה אמרת שאין לך זה ואמרת שאין לך זה הנה אני רואה שיש לך, כל השכנים רואים, מוציאים אותם

בעל החרדים מבאר שהמזוזה מכריזה שכל הנכסים לא של האדם, אלא של הקדוש ברוך הוא. תן לו משלו.

שאתה ושלך שלו.

ואם כן, למה אתה לא משאיל כלים לאחרים?

הם לא שלך בכלל.

גם אצלך זה שאול.

ולכן כל אשר לו בבית נטמא.

אתה לא מוכן לתת?

הבית נטמא.

לא מנשקים מזוזה רק ביציאה מהבית,

אלא גם בכניסה.

כמו שדרשו חכמים ביום הי״א על מזוזות ביתך, ביתך ביעתך.

דהיינו, בכניסה לבית יזכור שהקדוש ברוך הוא לבדו ובעל הבית.

כי לית אתר פנוי מיניה.

באדם כאורח בביתו.

ואם משיגים השגה זו, זה גדול ממדרגת הקבלת פני שכינה.

אתה דר בביתו של הקדוש ברוך הוא.

הקבלת פני שכינה היא מדרגה נשגבה מאוד.

אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמיים פעם אחת בחודש דיים.

אך יכולים יותר מזה בכל עת ובכל שעה כשמקיימים מצוות המזוזה,

כראוי עם ההבנה של כל הפנימיות שאמרנו.

אפשר לומר שהישיבה של אברהם בפתח האוהל

כדי לשבת סמוך למזוזה.

לזכור היטב את האמת שהקדוש ברוך הוא בעל הבית.

שמעתי מנשים זקנות, תימניות,

שאלה הן משאלות,

בקשות מהקדוש ברוך הוא, היו הולכות למזוזה,

או חזות את המזוזה,

ומתפללות ומבקשות מהבורא כששמות את היד על המזוזה, על שם השם.

ההבנה שלהם הייתה עוד לפני הדרשה הזאת.

כל אדם שמרגיש קשה לו להכניס אורחים ייגש למזוזה ויזכור שהוא בעצמו עורך בבית,

ואין לו שום מעמד אחר, מעמד מיוחד

מאשר לכל אדם אחר.

לכן צריך

ננצל את ההזדמנות.

רק בעולם הזה אפשר להספיק את זה ולעשות את זה,

להכניס אורחים.

אם יעשה כן,

הוא זוכה להכניס יהודים להסתופף תחת כנפי השכינה,

והוא מכריז שיש בעלים על הבית שלו, זה הקדוש ברוך הוא,

והוא אורח,

וזה יותר מקבלת פני שכינה.

מצווה גדולה, מצוות המזוזה,

בגילוי הפנימי שלה,

מדהים.

הכנסת אורחים.

הכנסת אורחים.

אברהם היה גדול מאוד בכל המצוות, בכל הניסיונות, בכל מכל כול.

אבל מה התורה מטריכה לפרסם?

עשרות פסוקים.

על ההכנסת אורחים שלו של שלושה ערביים שנדמו לו.

כמה העריכה.

זכות.

עשרה ועשרה חלקו של מי שמכניס אורחים.

וצריך להודות לשם שנותן לנו הזדמנות לארח,

לארח אורחים.

כן.

יוא הנה.

בשבתות, לארח אורחים. יפה.

הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו הכל יאמרו הן קנדוש כאשר ישמחו במלאכותך שומרי שומרי שמבת וקוראים עונג שבת

הלכו עם מקנדשי עם מקנדשי מקנדשי מקנדשי מקנדשי שביעי אישר.

עם מקנדשי, מקנדשי, מקנדשי, שמאי, אי, אי, שבת.

הריני מכוון לקיים אצל החכמים דאורייתא,

בשמחה דאורייתא.

לומד נפשך זה דאורייתא.

כבד את אביך ואת אימך דאורייתא.

לעשות נחת רועה לקדוש ברוך הוא,

ולעשות נחת רועה לתנא הקדוש.

שיהיה נוסיף תודה, דובר עוד.