"חנוך לנער" - פרק ה' - העברת מסרים - הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

‫לעומת היתרון לחינוך בגיל הילדות,

‫ישנו חיסרון בגיל הזה.

‫הקושי בתקשורת

‫בין ההורים לבין הילד.

‫ישנם דברים הטעונים הבנה,

‫וממילא צפה ועולה לה השאלה,

‫כיצד ניתן להעביר מסרים ‫בגיל כה צעיר, לילד בן שנתיים-שלוש,

‫כפי שהזכרנו בשיעור הקודם?

‫הרי שכלו של הילד עדיין רך

‫מכדי להבין את המסרים הללו,

‫כפי שמבין נער בוגר.

‫התשובה,

‫אכן, לילד ישנה מגבלה,

‫אבל בידינו לעקוף אותה,

‫וכדי שנעקוף אותה,

‫אנחנו צריכים לדעת את הכללים הבאים.

‫הכלל הראשון,

‫המסר שאנחנו מוסרים לילד,

‫חייב להיות ישיר. דהיינו,

‫לא צריך להסביר לילד ברמזים,

‫או להסביר לו בצורה כללית.

‫הוא לא יבין כלל וכלל ‫מה רוצים ממנו.

‫חובה עלינו להסביר בצורה ישירה ומפורטת.

‫פשוט,

בידינו לפרק את המסר לפרטים,

‫ואז לנסות להסביר. ‫ניתן דוגמה.

כאשר רוצים לחנך

ילד לברך כמו שצריך,

‫אין לומר לו תברך יפה.

זה כללי מדי.

יש להראות לו כיצד מברכים יפה.

‫דהיינו,

לחלק את הברכה,

‫להגות אותה כדת וכדין,

‫מילה במילה.

‫כמובן, גם להורות לו שלא מסתובבים ‫ומשוטטים בעת

אמירת ברכה.

‫וכדי להאהיב עליו את הדברים, ראוי

לחוש לו אותם,

להמחיש לו אותם,

‫על ידי שנברך יחד איתו ‫מספר פעמים ברכות שונות.

‫וכאשר הילד לא בירך כיאות,

‫אם נחמיץ לו פנים,

אין ערובה שאכן הוא יבין את הרמז ואף את הפגם בצורת הברכה,

ולכן

יש לומר לו בצורה ישירה,

הברכה שלך לא הייתה בצורה נאותה,

כי בירכת מהר או דילגת על תיבות מסוימות,

הכל על פי העניין.

מסר נוסף

יש להעבירו בצורה איטית

המתאימה את שכלו של הילד.

ילד לא תמיד הוא קולט בקצב

ששכלו של מבוגר קולט,

ולכן ההסברה חייבת להיות איטית במיוחד.

זה מתבטא בפרטים שאנחנו מעבירים,

שיהיה לילד לאכלס במוחו את כל הפרטים כולם בזמן של רווח

בין פרט לפרט.

גם קצב הדיבור חייב להיות איטי במיוחד.

עדיף להאט בצורה מוגזמת

ולא למהר, ואפילו מעט יותר.

אחרי הכל, מטרתנו היא להפנים לילד מסרים.

בוודאי שאם זה יהיה בקצב איטי,

הילד לא יקלוט כראוי.

נמצא שחשבנו לעצמנו לקצר את הדרך,

ונמצאנו מעריכים אותה,

כי הוא אינו קולט.

נוסף לזה,

גם אחרי שהוא מבין את המסר,

המסר עלול להיות לעיתים ברור פחות

משום טורח האריכות בהסברתנו,

ועל כן חובה להשקיע ולבער לו את המסר הראוי.

דוגמה נוספת חובה עלינו לנהוג בדוגמה אישית.

אי אפשר לתבוע מילדינו דבר שאיננו בעצמנו נוהגים ועושים אותו כראוי.

הרב שמשון רפאל הירש, הרשער הירש,

זכותו תגן עלינו אמן, כותב

שללמד ילד לצעוד אין תיאוריה.

הוא רואה שצועדים, גם הוא צועד.

כך בכל מסר לכל ילד.

יש להראות דוגמה אישית,

לימוד הברכות,

על ידי שנברך בכוונה ובשמחה.

הילד אף הוא ילמד לעשות כמונו.

וכמו כן,

בעשיית חסד,

עליה הושתת העולם,

הילד אף הוא ילמד.

יראה ואף ילמד.

לדוגמה,

אם אבא ובן הולכים יחדיו ורואים זקן שהולך לאיטו ובידו חבילה כבדה,

האבא פה נמצא בבחינה מי ילדו.

הילד בוחן כיצד אבא יבצע את המצווה

שהזדמנה עבורו,

דהיינו מצוות חסד,

ובפרט שמדובר בזקן שבו נאמר כבר בתורה והדרת פני זקן.

ולכן, ישנן כמה אפשרויות לפנינו.

האפשרות האחת,

הוא יכול לגשת בלית ברירה כמי שכפאו שד

ולעזור לזקן להרים את החבילה.

אפשרות נוספת,

הוא יכול לגשת אליו כדבר המובן מאליו,

שאכן חייב לעזור לזקן,

ואף על פי שלא נראה הדבר

נעשה בלית ברירה,

אבל מכל מקום זה ייעשה בצורה יבשה וללא שום רגש.

האפשרות הנוספת והאחרונה היא האפשרות הטובה ביותר.

האב ייגש בשמחה ויציע עזרה לזקן,

תוך כדי הרמת החבילה מידיו,

ירעיף על הזקן שבחים ועידודים על שנתן לו ולבנו את הזכות להרים את החבילה,

ולזכות אותו במצווה כה יקרה.

לפי זה אנחנו מתאימים

את דרכנו ואת דרך חינוך ילדינו,

ולכן יש לנו לשבח

ולהראות

לבנינו ולבנותינו כמה זה חשוב בעינינו אותה מצווה שאנו עושים.

בצורה הראשונה והשנייה שהזכרנו,

הילד ילמד לעשות מעשה חסד כללי כזה.

בלית ברירה או כמצוות אנשים מלומדה,

מה שאין כן בצורה השלישית,

הילד ילמד מה זה לקיים מצוות חסד אמיתית,

חסד המשותף עם שמחה ועם כל הנשמה,

ללמדנו שהדוגמה האישית שלנו מהווה לילד את הציור האמיתי והמדויק ביותר,

ועל כן ישמע חכם ויוסיף לקח.